התורה והמצוה ויקרא טז כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן עא[עריכה]

ויקרא טז כט:
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ז:

[א] "והיתה לכם"-- ולא לאחרים.

"לחוקת עולם"-- לבית עולמים.

"בחדש השביעי"-- יכול כולו? ת"ל "בעשור לחדש".


והיתה לכם לחוקת עולם: במלת "לכם" מדייק ולא לאחרים, שלא נתן מצוה זאת רק לישארל.

ומה שכתב "לחק עולם"-- לבית עולמים יתבאר ב"פ אמור סימן ??.

ומ"ש "בחדש השביעי"-- יכול כולו רצונו לומר שהלא כבר באר זה בפרשת אמור ובפר' פנחס שיהיה בעשור לחדש השביעי, בכל זאת הוצרך לבאר זה גם כאן דאי לאו כן נטעה שאם לא עשאו בעשור יוכל להשלים זה בכל ימי החדש.

סימן עב[עריכה]

ויקרא טז כט:
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ז:

"תענו את נפשותיכם"-- יכול יֵשֵב לו בחמה ובצינה כדי שיצטער? ת"ל "וכל מלאכה לא תעשו".

אסרתי לך במקום אחר מלאכה ואסרתי לך במקום אחר עינוי. מה מלאכה אסרתי לך במקום אחר-- מלאכה שחייבים עליה כרת, אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר-- עינוי שחייבים עליה כרת [ב] ואלו הם הנותרים והפיגולים.   מנין לרבות את הטבלים? ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה.    ארבה את הטבלים שהן במיתה ולא ארבה את הנבלות שאינם במיתה?... ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה.   ארבה את הנבלות שהן בלא תעשה ולא ארבה את החולין שאינם בלא תעשה?... ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה.   ארבה את החולין שאינם בעמוד ואכול ולא ארבה את התרומה ומעשר שני שהם בעמוד ואכול?... ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה.   ארבה את התרומה ומעשר שני שאינם בבל תותירו ולא ארבה את הקדשים שהם בבל תותירו?... ת"ל "תענו את נפשותיכם" ריבה.

דבר אחר: "תענו את נפשותיכם"-- עינוי שיהא בבית נפשותיכם, ואיזו זה? זו אכילה ושתיה.

[ד] משום ר' ישמעאל אמרו נאמר כאן "תענו את נפשותיכם" ונאמר להלן "ויענך וירעיבך". מה "עינוי" האמור להלן רעבון אף "עינוי" האמור כאן רעבון.


תענו את נפשותיכם: הנה העינוי יבא על כל דבר שהוא צער אל הגוף אשר ירגיש בו הכנעת כחות נפשו, אם עבודה כבדה ביותר-- "למען ענותו בסבלותם", אם על ידי דרך מיגע-- "עינה בדרך כחי". וכן על ידי רעבון, צמאון , עינוי מתשמיש וכדומה-- כל דבר שיש בו צער.

והתורה לא בארה במה יענה את נפשו, ואי אפשר שיהיה כולל כל העינויים שאם כן יכלול גם כן שיעשה מלאכות כבדות וזה אסור דכתיב "וכל מלאכה לא תעשו". ועל כרחך כִוונה התורה שיהיה העינוי דוגמת המלאכה שהוא בשב ואל תעשה. ולכן כתב בפר' פנחס "ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו" שמ"ש "כל מלאכה לא תעשו" הוא מיותר, שכבר אמר זה ארבעה פעמים לד' דרשות כמו שיתבאר (בסימן שאחרי זה), וגם דייק לומר "כל מלאכה" בלא וי"ו החיבור שבא לפרש את העינוי-- שיהיה בשב ואל תעשה, דוגמת המלאכה. וז"ש בברייתא שמובא בגמ' יומא (דף עד:) מקיש עינוי למלאכה. מה מלאכה בשב ואל תעשה אף עינוי [ומקשה ונימא היכא דיתיב בשמשא וחיים ליה לא נימא ליה קום תוב בטולא? ותירץ דומיא דמלאכה. מה מלאכה לא חלקת בה (שהוא לא תצויר בקום ועשה) אף עינוי] וזה שכוון גם בספרא יכול ישב לו בחמה ת"ל כל מלאכה לא תעשו רצונו לומר-- ומקיש עינוי למלאכה.

ושואל: אסרתי לך במקום אחר מלאכה ואסרתי לך במקום אחר עינוי. מה מלאכה אסרתי לך ממקום אחר וכולי. ר"ל שאם כן נאמר שהוקש בכל מילי למלאכה וכמו שהמלאכה יצויר בו שיתחייב עליו כרת ממקום אחר כמו העושה מלאכה בשבת אף עינוי אכילה היינו שלא יאכל דבר שחייב עליו כרת במקום אחר, והם פיגול ונותר.   והשיבו שלכן נכתבו שש עינויים בתורה, כי יצויר בזה שש מדרגות: ( א ) אכילת דבר שיש בו כרת ( ב ) מיתה בידי שמים שקל מכרת ( ג ) איסור לאו ( ד ) אכילת רשות ( ה ) אכילת מצוה ( ו ) אכילת דבר שמניעת האכילה הוא בלא תעשה, והם קדשים שמוזהר לאכלם בלאו דבל תותירו. ומרבה שגם כל אלה לא יאכל (וזה פירוש משנה א' ב' ג')

ומ"ש דבר אחר תענו את נפשותיכם וכולי בגמ' גריס ואם נפשך לומר ומפרש מפני שיש לומר שבעריות משתעי קרא ר"ל דיש לומר שיהיה העינוי מתשמיש, והוא דומה גם כן למלאכה שהוא רק בשב ואל תעשה ובו יש לומר גם כן דצריך שש עינויים, כי יש עריות שחייבים מיתת ב"ד, ויש שחייבים כרת לבדו, ויש באיסור לאו, ויש בעשה, ורשות, ומצוה כגון יבמה.   על זה אמר ת"ל תענו את נפשותיכם ור"ל כי אחרי העיון במקרא נמצא שכל מקום שייחס עינוי אל הנפש הוא תמיד מאכילה ושתיה-- "ענתי בצום נפשי" (תהלות לח), "ענינו נפשינו ולא תדע", "יום ענות אדם נפשו" (ישעיה' נח) כי אחר שקיום הנפש בגוף הוא על ידי אכילה [כמו שמיחס תמיד אכילה אל הנפש-- "נפש כי תאכל כל דם", "נפש שבעה", "נפש רעבה" (משלי כז), "באוכל להשיב נפש" (איכה א), "ונפש נענה תשביע" ודומיהם רבים] כן ייחס העינוי אליה וז"ש עינוי שיהיה בבית נפשותיכם. ובגמ' גריס גירסא אחרת וגי' הספרא מחוורת כפי הפשט.

וזה אתיא כר' יוסי בנדרים (דף עט) דסבירא ליה דרחיצה איננה בכלל עינוי נפש. ורבנן דסבירא להו שהוא בכלל ידרשו כר' ישמעאל, ור' ישמעאל (במשנה ד) למד לה מן "ויענך וירעיבך". ובגמ' מקשה עליו וניליף מ"אם תענה את בנותי"? דנים עינוי דרבים מעינוי דרבים ואין דנים עינוי דרבים מעינוי דיחיד. וניליף מעינוי דמצרים דכתיב "וירא את ענינו" ואמרינן זו פרישת דרך ארץ? דנים עינוי בידי שמים מעינוי בידי שמים ואין דנים עינוי בידי שמים מעינוי בידי אדם.   פירוש דבריה: כי העינוי יהיה לפי מזג האדם המתענה. הענוג והרך יתענה אם יחסר לו אבקת רוכל ובשמים שרגיל בהם, האמון עלי תולע יתענה אם ילבש בגד עב, והעצל יתענה במלאכה כל שהוא, והכפרי לא יתענה בכל אלה. לכן אין דנים עינוי דרבים מעינוי דיחיד כי יצויר שהיחיד יתענה בדבר שאינו עינוי לשאר בני אדם. וכן אין דנים עינוי בידי שמים מעינוי בני אדם כי הגם שפרישת דרך ארץ היה עינוי כולל במצרים הוא משום שהיתה על ידי שליט אכזר שמנעם מתשמיש בעל כרחם. ובכל זאת יצויר שימנע אדם את עצמו מתשמיש בעבור מצות ה' משום קדושה ופרישות ולא יהיה זה לו לעינוי. ואם כן לא מצאנו שיהיה עינוי כולל לכל מיני אנשים רק עינוי דרעבון כמ"ש "ויענך וירעיבך" שהיה עינוי על ידי שמים וכולל לרבים. וכוון שמצות "ועניתם את נפשותיכם" הוא מצוה כוללת לרבים, לא נוכל לומר רק עינוי דאכילה.

וביומא (דף עו) אר"ח שחמשה עינויים כנגד ה' עינויים שבתורה [בתוס' הקשו הלא ששה הם, וכבר הקשה כן בירושלמי ואמר ואחד מוסף. פירוש-- אחד כתוב במוסף דפנחס וזה לא חשיב בגמ' דידן] ועיין בספר יראים (מצוה קיח).

סימן עג[עריכה]

ויקרא טז כט:
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ז:

[ה] "וכל מלאכה לא תעשו"-- יכול לא יקנב את הירק ולא יציע את המטות ולא ידיח את הכוסות?... ודין הוא: נאמר כאן "מלאכה" ונאמר "מלאכה" במלאכת המשכן. מה "מלאכה" האמורה במלאכת המשכן-- שיש עמה מחשבה, אף מלאכה האמורה כאן שיש עמה מחשבה.   [ו] אי מה מלאכה אמורה במלאכת המשכן, מלאכה גמורה. אין לי אלא מלאכה גמורה-- שלא יכתוב את הספר ולא יארג את הבגד ולא יעשה כל הנפה. מנין שלא יכתוב שתי אותיות, ולא יארג שני חוטין, ולא יעשה שני בתים בנפה ובכברה? ת"ל מלאכה "וכל מלאכה" ריבה.

[ז] אין לי אלא מלאכת רשות. מלאכת מצוה מנין? שלא יכתוב שני אותיות בספרים תפילין ומזוזות, ושלא יארג שני חוטין במכנסים ובפרוכת? ת"ל מלאכה "וכל מלאכה" ריבה.

[ח] אין לי אלא מלאכה שחייבים עליה כרת. מלאכה שאין חייבים עליה כרת מנין? שלא יכתוב אות אחד, שלא יארג חוט אחד, ושלא יעשה בית אחת בנפה ובכברה? ת"ל מלאכה "וכל מלאכה" ריבה.

[ט] אין לי אלא מלאכה שחייבים על מינה כרת. מלאכה שאין חייבים על מינה כרת מנין? שלא יעלה באילן, ושלא ירכב על גבי בהמה, ושלא ישוט על המים ולא יספור, ולא יטפיח, ולא ירקד? ת"ל "שבתון" שבות.   אין לי אלא שביתת רשות. שביתת מצוה מנין? שלא יקדיש, ולא יעריך, ולא יחרים, ולא יגביה, ולא יתרום, ולא יעשה, ולא יקדיש, ולא יגרש, ולא ימאן, ולא יחלץ, ולא ייבם, ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני? ת"ל "שבתון" שבות.


וכל מלאכה לא תעשו: כל עסק שיתעסק האדם לפעול איזה דבר לצורך תכלית מיוחד נקרא מלאכה, וכשיש בה טרחה יתירה ועמל הגוף נקרא מלאכת עבודה. וביום טוב אמר תמיד "כל מלאכת עבודה לא תעשו" כי כבר הקילה התורה ביום טוב והתירה מלאכת אוכל נפש ולא אסרה רק "מלאכת עבודה" כמו חרישה וזריעה וכדומה שהעבודה הוא לרוב במלאכת מחובר-- עובד אדמתו, עובד שדהו וכדומה. ותפס "עבודה" למשל, שמלאכה הדומה למלאכה שיש בה עבודה אסורה ביום טוב אבל מלאכה שיעשה לאוכל ביתו הוא מלאכה ועסק סתם, לא עבודה. אבל בשבת ויום הכפורים כתיב "כל מלאכה" ויש מלאכה סתם ויש מלאכת מחשבת דהיינו מלאכת אומן כמו מלאכת המשכן שהיה מלאכת חרש וחושב ורוקם, ושבת והוא הדין יום הכפורים שכתוב בהם "מלאכה" סתם למדינן ממשכן שאין אסור רק מלאכה שיש עמה מחשבה.

והנה זה נאמר ביום הכפורים חמשה פעמים: אחד כאן, ושלשה פעמים בפר' אמור, ופעם אחד בפר' פנחס. וכבר אמר בסימן הקודם שמ"ש בפר' פנחס "כל מלאכה לא תעשו" צריך לאקושי עינוי למלאכה. ומ"ש כאן "כל מלאכה לא תעשו" צריך לאזהרה. וג' פעמים שבפר' אמור צריך אחד לעונש ואחד לדרוש שבמשנה ו' שמרבה כל מלאכה אף מקצת המלאכה [כי שם "מלאכה" סתם נופל רק על דבר שנגמר כולו, ומרבה ממלת "כל"] ואחד לדרוש שבמשנה ז'-- לרבות מלאכת מצוה.

ומה שמרבה במשנה ח אף אות א' הוא ממלת "כל" שמיותר, וכר"י שחצי שיעור אסור מן התורה.

עוד נזכר גבי יום הכפורים שני פעמים "שבת שבתון", פה ובפר' אמור, ואסמכו חכמים עליו את השבותין כי הכפל "שבת שבתון" מורה שביתה לגמרי ולדעת חז"ל נון האמנתי"ו הנוסף בסוף השם מורה על חוזק הדבר שהשם מורה עליו כמו שאמרו בפסחים (דף קיח.) ובבראשית רבה (פרשה כ) קשה מזונות כפלים כיולדה. ביולדה כתיב "בעצב תלדי בנים" ובמזונות כתיב "בעצבון תאכלנה". וכן "שבתון" מורה השביתה הגמורה ואסמכו-- (א) שביתה מדבר הרשות, (ב) מדבר מצוה, כמו שחשב בביצה (דף לו).

סימן עד[עריכה]

ויקרא טז כט:
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ז:

'אזרח', זה אזרח. "האזרח"-- לרבות נשי אזרח.


האזרח: ידוע מה שאמרו חכמי הלשון כי כל שם עצם כללי יתכן שיבא בכלל וביחוד. והכלל גם כן יתכן שיבא בלשון יחיד ובלשון רבים. אך כשיבא כל המין בלשון יחיד מנהג הלשון להוסיף ה"א השימוש בראש, המורה על כללות המין כמו "וירא ה' כי רבה רעת האדם" רצונו לומר כלל המין ר"ל כל האדם. "החכם עיניו בראשו"-- כל חכם. ואם יבא שם העצם ביחוד ר"ל על עצם פרטי אחד, לא יתכן שיבא השם בה' כי אם בהיות הפרטי ההוא נודע והרי הוא ה"א הידיעה.

לפי זה אם היה אומר "אזרח", בלא ה"א, היה שם יחיד זכר, ומוציא נקבה, כדרך כל שמות זכרים. אבל כשאמר "האזרח", בה"א, כיון שאי אפשר שתהיה ה' הידיעה, על כרחנו הוא שם המין ורצונו לומר כל אזרח, וגם נקבה בכלל. וז"ש בספרא האזרח לרבות הנשים. וכן אמר לקמן (פרק יג משנה יח) על "האזרח" דגבי עריות שמרבה נשים. וכן בספרא (אמור פרק יט משנה ז) "כאזרח" לרבות נשים [ר"ל כי כ"ף "כאזרח" נקודה בקמ"ץ שדינו כאילו כתוב "כהאזרח", בה"א].

אמנם בספרא (שם פרק יז משנה ט) על "כל האזרח בישראל ישבו בסכות" אמר וז"ל אזרח-- זה אזרח. "האזרח"-- להוציא את הנשים. "כל האזרח"-- לרבות את הקטנים. "בישראל"-- לרבות גרים ועבדים משוחררים. וכבר תמהו חכמי הש"ס על סתירה זאת בסוכה (דף כח) והשיבו שגבי סוכה הלכתא וקרא למי לי? לרבות את הגרים פירוש: שקבלו הלכה למשה מסיני שמ"ש גבי סוכה "האזרח", בה"א, לא בא כמו בכל מקום על שם המין, רק בא על הכוונה לעשות מן השם דמות פעל. כי שם "אזרח" הוא מענין השרשה כמו "כאזרח רענן" וכתב הרד"ק בשרשיו האזרח הוא התושב והקדמון בעיר כי הוא מגולה לכל ונודע הוא ומשפחתו (כי "זריחה" הוא מענין גילוי כמו "והצרעת זרחה במצחו") וכן "כאזרח רענן" העץ הלח ורטוב שהוא מגולה ונראה ביופיו ולחלוחו. והגר הוא מכוסה, לא נודע הוא ומשפחתו.

ויש לפרש הטעם שהכריחו לשנות פירוש שם "האזרח" שגבי סוכה מבכל מקום משום דגבי סוכה לא היה צריך קרא לרבות נשים, אי משום דתשבו כעין תדורו איש ואשתו (לאביי בקדושין דף לד), אי משום שיש ללמוד גזירה שוה מחג המצות לרבא שם וכמ"ש בגמ' שם וכמו שאמרו התוס' (שם ע"ב ד"ה בד"א).

ולפי זה יש חילוק בין "אזרח הארץ" ובין "אזרח בישראל". ש"אזרח הארץ" מוציא הגר ואמר תמיד "כגר וכאזרח הארץ" אבל "האזרח בישראל" כולל גם הגר שהגם שאינו "אזרח הארץ" הוא "אזרח ישראל" וכאחד מהם מצד שהתחבר אל דתם וז"ש בספרא "בישראל" לרבות גרים ופירוש "האזרח בישראל"-- אשר התישב ונודע בישראל וממילא אינו שם המין רק שם יחיד זכר ומוציא נשים.

ובזה תבין דברי הספרי (שלח פסקא קיא) על מה שאמר שם "האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם". "האזרח בבני ישראל" למה נאמר? לפי שהוא אומר "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" שומע אני אף הנשים במשמע...ת"ל "בבני ישראל" זה בנה אב כל מקום שנאמר "אזרח" בזכרים הכתוב מדבר. והכי פירושו. שקשה לו, אחר שבכל מקום אמרינן שאזרח בלא ה"א הוא שם יחיד זכר ומוציא נשים, רק כשכתוב בה"א הוא שם המין ונשים בכלל, ומפני זה הוצרך לכתוב כאן "בני ישראל" למעט נשים בל נטעה לרבות נשים מן ה"א של "האזרח". על זה הקשה למה נאמר, שהיה לו לומר "אזרח" בלא ה"א ולא יצטרך למיעוט של "בני ישראל". והשיב דגם אם יכתב "אזרח" בלא ה"א נוכל לטעות משום דבסוכה כתוב "האזרח" בה"א וממעט נשים כפי הלכה למשה מסיני, ומשם נוכל לטעות לומר בכל מקום בהפך, שאם כתוב "אזרח" בלא ה"א, גם נשים בכלל, ושלכן כתוב בה"א, "האזרח" להורות על הידוע דהיינו זכר, להוציא נשים, כמו שהוא בסוכה. לכן כתב פה "האזרח בבני ישראל" שמדהוצרך "בני ישראל" למעט נשים מבואר שממה שכתב "האזרח" הייתי מרבה נשים, כי "אזרח" בלא ה"א הוא רק זכרים ו"האזרח" בה"א מרבה נשים, ומכאן למדינן בנין אב לכל מקום ש"אזרח" בלא ה"א-- בזכרים הכתוב מדבר ושלכן כתב בכל מקום "האזרח" לרבות נשים, ורק בסוכה לבד פירושו משונה מהלכה למשה מסיני. וכיון שמ"ש "האזרח בבני ישראל" אינו שם כדמות פעל רק שם המין, נוכל לומר ש"בני ישראל" ממעט גרים כמו שבארתי כלל זה בסדר ויקרא (סימן קצא) ולכן הוסיף "ולגר הגר בתוכם".

סימן עה[עריכה]

ויקרא טז כט:
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ז:

'גֵר', זה הגר. "הַגָר"-- לרבות נשי גרים. "בתוככם"-- לרבות נשים ועבדים.


והגר הגר בתוככם: יש הבדל בין הה"א של שם "האזרח" ובין הה"א של שם "הגר" כי הה"א של שם "האזרח" היא ה"א המחלטת ופירושו כל אזרח (כנ"ל סימן הקודם) אבל הה"א של שם "הגר" היא ה"א הידיעה כי יש גר תושב וגר צדק ושניהם נקראים בשם "גר" כמו "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" שהוא הגר תושב. ובמכלתא (פר' יתרו) "וגרך אשר בשעריך" זה גר צדק. או אינו אלא גר תושב...כשהוא אומר "וינפש בן אמתך והגר"-- הרי גר תושב. אמור וכן הוא ביבמות (דף מח:) על "וינפש בן אמתך והגר" זה גר תושב וכולי. ובספרא קדושים (פ"ג משנה ד) "לענים ולגר" יכול לגר תושב? ת"ל "ללוי". ושם (פ"ח משנה ב) "כאזרח מכם יהיה לכם הגר"-- מה אזרח שקבל עליו דברי התורה אף גר. וכן בפר' אחרי פרק יב על "כל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר" מבואר שנוכל לטעות ש"גר" הוא גר תושב. ולפעמים אמר "גר תושב" בפירוש שלא נטעה שגר הוא גר צדק כמ"ש בספרא בהר (פ"ה משנה א ושם פרק ח) "גר תושב". "גר"-- זה גר צדק. "תושב"-- זה אוכל נבילות. כי שם "גר" לא הונח מצד הדת רק מצד שגר בארץ לא לו, אם ברחוק או בקרוב-- "ויהי איש גר בירכתי הר אפרים" (שופטים יט), "והוא גר בגבעה" (שם), הוא בקרוב. "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", "גר הייתי בארץ נכריה", הוא ברחוק. והכנענים שהשלימו עם ישראל וקבלו מס ועבדות ושלא לעבוד עכו"ם (לדעת הרמב"ם מהלכות מלכים) היו גר תושב. והבא שם מרחוק שמסתמא התגייר היה גר צדק. ושניהם נקראים "גרים" סתם. ולכן אמר "הגר", בה"א הידיעה, שהוא גר צדק דוקא.

ולפי זה משם "הגר" אי אפשר לרבות נשים (כמו שריבה משם "האזרח" כנ"ל) כי הוא שם זכר פרטי. לכן הוסיף הפעל "הַגָר" שהפעל מורה שהחיוב מוטל עליו מצד שגר ביניהם, לא מצד השם "הגר" שהוא מיוחד לזכר, רק מצד פעולת הגרות שאין הבדל בזה בין זכר לנקבה שכן תמצא בכל מקום שמן השם הייתי ממעט נשים מרבה להו מן הפעל שמורה שהפעולה מסבבת החיוב מבלי הבט מי הפועל זכר או נקבה.

ומה שכתב "בתוככם"-- לרבות נשים ועבדים הוא על פי ההבדל שהיה לחז"ל בין כשאומר "הגר בתוככם" ובין כשאומר "הגר אתכם". שלשון "הגר אתכם" מורה על שנתגייר מקרוב, ולשון "הגר בתוככם" מורה שנתגייר זה ימים רבים, שכן אמרי בספרי (שלח פסקא קח) על "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם". "וכי יגור אתך"-- אין לי אלא גר המתגייר (פירוש המתגייר מעכשיו). גר שנתגייר מנין? ת"ל "או אשר בתוככם".

ובזה תבין מה שבמכלתא (פר' בא( ובספרי על "וכי יגור אתך גר ועשה פסח" מצריך לימוד שלא נטעה שגר שנתגייר יעשה פסח מיד, עיי"ש, כי יש לטעות כן ממ"ש "וכי יגור אתך" שמורה בעת שנתגייר.

ועל פי זה אמר כאן שבמה שכתב "הגר בתוככם" מרבה עבדים, שהם בתוכם מכבר והם בתוכם ממש, כי הם קנין אדוניהם. ודרוש זה שדריש "הגר"-- לרבות נשים. "בתוככם"-- לרבות נשים ועבדים תמצא עוד בספרא (אחרי פרק י) גבי שחוטי חוץ, ושם (פרשה ח) גבי דם, ושם (פרק יא) גבי כיסוי דם, ושם (פרק יג משנה יב) גבי עריות, וקדושים (פרשה י) גבי מולך, אמור (פרשה ז משנה א) גבי בעל מומין, ובספרא (אמור פרשה ז) "הגר בישראל"-- לרבות נשים ועבדים כמ"ש "בישראל" הוא כמו "בתוככם"

(ומ"ש נשים ועבדים, נשים אגב שטפא דלישנא נקיט שכבר ריבה להו מן "הגר")

ועיין מ"ש בספרא אמור (פרק יט משנה ז) על "כגר כאזרח" ומה שבארנו שם.