חפץ חיים/הלכות רכילות/ט יג

<< · חפץ חיים - הלכות רכילות ט · יג · >>

לוח יומי: שנה פשוטה - כ"ג טבת, כ"ג אייר, כ"ג אלול. שנה מעוברת - ג' שבט, י"ב אייר, כ"ב אלול.

כָּל זֶה דִּבַּרְנוּ, אִם הוּא מַכִּיר לְהַמִּתְאַנֶּה בְּטִבְעוֹ, שֶׁכַּאֲשֶׁר יִוָּדַע לוֹ הָאֱמֶת מֵהָאוֹנָאָה, לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵעַצְמוֹ, רַק יִתְבְּעֶנּוּ לְבֵית דִּין וְיַעֲשֶׂה עַל פִּי דִּין תּוֹרָה. אבָל אִם מַכִּירוֹ בְּטִבְעוֹ, שֶׁכַּאשֶׁר יִוָּדַע לוֹ מִזֶּה, יַעֲשֶׂה דִּין לְעַצְמוֹ וְיִתְפְּסֶנּוּ, אוֹ שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַסְּחוֹרָה, אוֹ לֹא יַשְׁלִים לוֹ הַמָּעוֹת, שֶׁנִּשְׁאַר חַיָּב לוֹ בְּלִי שׁוּם בֵּית דִּין, יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּגַלּוֹת לוֹ, כִּי כְּדֵי שֶׁיִּנָצֵל מֵעֶצֶם דִּבּוּר הָאָסוּר, צָּרִיךְ לָזֶה עוֹד שְׁלשָה פְּרָטִים:

א) שֶׁיִּהְיֶה יָדוּעַ עִנְיָן זֶה שֶׁל אוֹנָאָה, דְּהַיְנוּ, מַה שֶּׁהוֹנָה אוֹתוֹ, לַמְסַפְּרִים עַצְמָם. לֹא כֵן אִם שָׁמְעוּ מִפִּי אֲחֵרים, שֶׁיֵּשׁ אוֹנָאָה בַּמִּקָּח הַזֶּה, (לו) אֲסוּרִים לוֹמַר לוֹ.

ב) שֶׁיִּהְיוּ (לז) הַמְסַפְּרִים שְׁנַיִם.

ג) שֶׁלֹּא יְסֻבַּב הֶזֵּק לְהַמְאַנְּה עַל פִּי דִּבּוּרָם, יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין שֶׁהָיָה יוֹצֵא עַל יָדָם בְּבֵית דִּין. אֲבָל אִם (לח) מַכִּירִין אֶת טִבְעוֹ שֶׁל הַמִּתְאַנֶּה, שֶׁיַּפְסִיד לְהַמְאַנְּה יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, וְלֹא יְצַיֵּת דִּינָא אַחַר כָּךְ לְהַמְאַנְּה, אָסוּר לְגַלּוֹת לוֹ בְּכָל גַּוְנִי.

וְעִם הַחֲמִשָּׁה פְּרָטִים הָרִאשׁוֹנִים יֵשׁ בְּסַךְ הַכֹּלּ שְׁמוֹנָה פְּרָטִים, וְאֵינוֹ מָצוּי שֶׁיִּתְקַבְּצּוּ כִּלָּם, וַאֲפִלּוּ אִם יִתְקַבְּצוּ, אֵינוֹ מוֹעִיל, רַק לְהִנָּצֵל מֵעֶצֶם דִּבּוּר הָאָסוּר, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים מִמְסַיֵּעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה לָא נָפֵיקּ {לא יצא}, שֶׁעַל פִּי דִּין אָסוּר לוֹ לְהַשּׁוֹמֵעַ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה עַל פִּי דִּבּוּרָם, אֲפִלּוּ אִם סִפְּרוּ לוֹ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵעִידוּ עָלָיו בְּבֵית דִּין, וְהִרְשׁוּהוּ בֵּית דִּין לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בִּכְלָל ו' סָעִיף ט' וְי'. עַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר מְאֹד מִלְּגַלּוֹת לְאִישׁ, שֶׁטִּבְעוֹ לַעֲשׂוֹת דִּין בְּעַצְמוֹ בְּלִי רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסָעִיף ו'.

וְעַתָּה אָחִי רְאֵה גַּם רְאֵה, אֵיךְ, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כַּמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים נִכְשָׁלִין בָּזֶה מְאֹד, שֶׁכַּאֲשֶׁר אֶחָד לוֹקֵחַ סְחוֹרָה מֵּחֲנוּת, וְקָנָה אוֹתָה בִּמְשִׁיכָה כַּדִּין, וּמַרְאֶה לַחֲבֵרוֹ, אִם שָׁוֶה הַמִּקָּח שֶׁשִּׁלֵּם אוֹ לֹא, לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁבְּחוֹ, עוֹד הוּא מְגַנֵּהוּ לוֹמַר: כִּי רִמָּה אוֹתְךָ מְאֹד. וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה לֵידַע הֵיטֵב אֶת מִקָּחָהּ, כְּפִי מַה שֶּׁהִיא נִמְכֶּרֶת עַתָּה בַּשּׁוּק, כִּי כַּמָּה פְּעָמִים מִשְׁתַּנְּה הַשַּׁעַר בִּזְמַן קָצָר. וְגַם לֵידַע כַּמָּה הוֹנָה אוֹתוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ שִׁעוּר אוֹנָאָה עַל פִּי דִּין תּוֹרָה. וְגַם מָתַי הוֹנָה אוֹתוֹ, כִּי אוּלַי כְּבָר עָבַר הַשִּׁעוּר, כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר וְלִקְרוֹבוֹ, וּלְלֹא תּוֹעֶלֶת יִהְיֶה, רַקּ בִּדְבָרָיו יַכְנִיס שִׂנְאָה חֲזָקָה בְּלִבּוֹ עַל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, וְהוּא רוֹכֵל מַמָּשׁ, שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים מִזֶּה לָזֶה.

וְהַרְבֵּה פְּעָמִים אֵרַע, שֶׁמִּשִּׂנְאָה דִּבֵּר עָלָיו, וְנִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ, כִּי שָׁוֶה הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַן בַּעֲדוֹ. וְהַרְבֵּה פְּעָמִים אֵרַע מִזֶּה הֶפְסֵד מָעוֹת לְהַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, כִּי יְסִיתֵהוּ לֵאמֹר: לֵךְ הַחְזֵר לוֹ הַסְחוֹרָה וּטְרוף אוֹתָה בְּפָנָיו, וְאִם אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ בְּעַצְּמְךָ, שְׁלַח אוֹתָה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וְאִם לֹא יִרְצֶּה לְקַבְּלָה מִמְּךָ, לֹא תְּשַׁלֵּם לוֹ הַמָּעוֹת שֶׁאַתָּה חַיָּב לוֹ לִסְחוֹרָה זוֹ אוֹ מִכְּבָר, (וְכַמָּה פְּעָמִים הוּא זֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, וְגֶזֶל וְעֹשֶקּ מַמָּשׁ הוּא), וּכְשֶׁהוּא מֵבִיא אֶת הַסְחוֹרָה לַמּוֹכֵר, וְהַמּוֹכֵר אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל מִמֶנּוּ, בְּאָמְרוֹ, שֶׁהוּא מַפְסִידוֹ שֶׁלֹּא כְּדִין תּוֹרָה, בָּאִים לִידֵי מְרִיבָה וּנְאָצוֹת גְּדוֹלוֹת אֶחָד לַחֲבֵרוֹ.

רְאֵה, כַּמָּה רָעוֹת עָשָׂה הָרוֹכֵל הַזֶּה: שֶׁעָבַר עַל לָאו דְּ"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", (אִם אֵינוֹ מְדַקְדֵּק עַל עַצְּמוֹ בְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל), וְעַל "לִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל", שֶׁיָּעַץ לַחֲבֵרוֹ לְהַחְזִיר לוֹ הַסְחוֹרָה שֶׁלֹּא כַּדָּת אוֹ שְׁאָר הֶפְסֵדִים, וְלָבוֹא עַל יָדוֹ לִידֵי מַחֲלֹקֶת, לַעֲבֹר עַל לָאו דְּ"לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", וּלְכַמָּה לָאוִין אֲחֵרִים, שֶׁיּוֹצְאִים עַל יְדֵי מַחֲלֹקֶת, רַחֲמָנָא לִיצְלָן. וְאִם כֵּן מַה מְּאֹד רָאוּי לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְהִתְעָרֵב בְּעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ, אִם לֹא שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּכָל מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, וְאָז יִהְיֶה ה' בְּעֶזְרוֹ, שֶׁלֹּא יָבוֹא שׁוּם מִכְשׁוֹל עַל יָדוֹ.

(לו) אסורין לומר לו. אפילו בשנים וכל שכן ביחיד. דכיון דהשומע דבר כזה אסור על פי דין להאמין בהחלטה שדבר זה אמת הוא, אפילו שמע מהרבה אנשים, כל זמן שלא העידו עליו בב"ד שהונה אותו, וכמו שמבואר בכלל ז' בחלק א' דאיסור קבלת לשה"ר הוא אפילו אם שמע מהרבה אנשים, ורק לחוש מותר. (ואין להתיר להאמין מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי, דנראה דלא שייך כלל זה כי אם בעד אחד שהעיד על אשה שמת בעלה. וכן ביבמות (ע"ז ע"א) בגמרא שאני התם דהא שמואל וב"ד קיים ועי' ברש"י שם, וכן בקידושין (מ"ד ע"א) כמן ימא לטיגני ועי' בתוס' שם, וכן בר"ה (כ"ב ע"ב) קדשוה לירחא וכו'. דשם אם שקר הוא, עביד מאוד לאיגלויי השקר, דאין דרך לו לנטות ימין ושמאל. מה שאין כן הכא, אפילו אם באמת שקר אמר, דבקיאים ישומו אותה שהיא שוה יותר, עדיין יאמר שלפי דעתו איננה שוה יותר. וגם מטעם זה אין שייכת כאן ג"כ הסברא דשלח ואחוי בקידושין (ס"ו ע"ב) עי"ש, דדוקא במקוה ובעל מום שחסרונו ניכר לכל בזה אין שייך שישקר דעשוי מאוד להתברר משא"כ בעניננו) וכל שכן דאסור לספר לאחרים במקום שמשער שעי"ז יבא הפסד להנידון.

ועוד דכבר ביארנו דכיון דעל פי דין עד מפי עד הוא, ולא יהיה כח בדבריהן להוציא ממנו ממון בבית דין עי"ז, ממילא אין להם רשות לסבב הפסד בדבריהן.

וכל זה אפילו אם אותן שסיפרו להן הם בקיאין בשומא, דאי לאו הכי אין אנו צריכין לכל הסברות שכתבנו.

(לז) המספרין שנים. כיון שיסובב ע"י דבריהן הפסד ממש, וכמו שביארנו לעיל בס"ק י"ז כמה ראיות לזה שאין רשות לאדם לסבב בדיבורו דבר שבבית דין לא היה מועיל דיבורו שיסובב דבר זה, וא"כ אם היה מעיד עליו בבית דין ביחידי שהונה אותו בודאי לא היו בית דין מפסידים עי"ז להמאנה.

ודע דפרט זה אין שייך רק בסחורה שאין מצויין לה בקיאים במקום הזה, שיתברר עי"ז שהונה אותו, לפיכך אסור ביחידי לגלות להמתאנה את הונאתו כיון דעי"ז יפסיד ממון לשכנגדו, אבל אם הוא טעות דגלוי לכל, וממילא כשהיה בא עמו לבית דין היה הדין עמו, מותר לספר לו אף ביחידי, דבאמירת המספר לא נעשה לו היזק, דכשהיה בא עמו לדין היה ג"כ יוצא חייב. וזה אינו מועיל רק להנצל מעצם דיבור האסור, ולא חסרנו בזה רק פרט דשנים, אבל כל שאר הפרטים והסברות שנזכרים בענין זה שייכים גם בזה.

(לח) מכירין את טבעו. וביותר מצוי דין זה באיש שמכירין אותו מכבר שבכמה מקומות נשאר חייב לסחורה, והוא לוה רשע ולא ישלם, ולהחנוני הזה נשאר חייב ג"כ לסחורה, וידוע הוא שלאיש כזה אם אחד יאמר לו שפלוני הונה אותך, יגרע לו עבור זה כפלי כפלים בלי שום טענה ומענה, לאנשים כאלו בודאי אסורין לגלות שום ענין. (באר מים חיים)