חנוך ב/ט

מיוחס לחנוך
ספר חנוך ב
→פרק ח	פרק י←

פרק ט

א  וַיִּשָּׂאוּנִי הָאֲנָשִׁים הָהֵם מִשָּׁם וַיַּעֲלוּנִי לָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי, וָאֵרֶא שָׁם אוֹר כַּבִּיר מְאֹד וְכָל־צְבָא אֵשׁ שֶׁל־שָׂרֵי הַמַּלְאָכִים וְכֹחוֹת לֹא־גּוּף וְשִׁלְטוֹנוֹת שָׂרִים וּמוֹשְׁלִים כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים, כִּסְאוֹת וּמְלֵאֵי־עֵינַיִם, עֲשָׂרָה גְּדוּדִים מַעֲמַד אוֹר־הָאוֹפַנִּים:  ב  וָאִירָא וְאֶפְחַד פַּחַד גָּדוֹל:  ג  וְיִקָּחוּנִי הָאֲנָשִׁים וַיּוֹלִיכוּנִי אֶל־תּוֹכָם וַיֹּאמְרוּ אֵלָי, חֲזַק חֲנוֹךְ אַל־תִּירָא:  ד  וַיַּרְאוּנִי מֵרָחוֹק אֶת־יְיָ הַיּוֹשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ הָרָם מְאֹד, וְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם קְרֵבִים וְעוֹמְדִים בְּעֶשֶׂר מַעֲלוֹת עַל־סִדְרָם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַייָ, וְשׁוּב מִתְרַחֲקִים לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם בְּשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן בְּאוֹר אֵין־סוֹף, אוֹמְרִים שִׁירָה בְּקוֹלוֹת דַּקִּים וְרַכִּים, וּבְהָדָר הֵם עוֹבְדִים לוֹ, אֵינָם נְסוֹגִים בַּלַּיְלָה וְאֵינָם סָרִים בַּיּוֹם וְעוֹמְדִים הֵם לִפְנֵי יְיָ וְעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ. כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים מִסָּבִיב לַכִּסֵּא יַעַמְדוּ, וּבַעֲלֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם מְכַסִּים כִּסְאוֹ שָׁרִים בְּקוֹל נָמוּךְ לִפְנֵי יְיָ [קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מְלֹא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ]^[1]:  ה  וְכַאֲשֶׁר רָאִיתִי אֵת כָּל־אֵלֶּה וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים, חֲנוֹךְ, עַד־כֹּה צֻוִּינוּ לְלַוֹּתֶךָ. וַיֵּלְכוּ מֵעִמָּדִי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָסַפְתִּי לִרְאוֹתָם:  ו  וְאֶשָּׁאֵר לְבַדִּי בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם וָאִירָא וָאֶפֹּל עַל־פָּנַי וָאֹמַר בְּלִבִּי, אוֹי־לִי מֶה־הָיָה לִי:  ז  וַיִּשְׁלַח יְיָ אֶת־אֶחָד מִנִּכְבָּדָיו אֶת־גַּבְרִיאֵל שַׂר־הַמַּלְאָכִים, וַיֹּאמֶר אֵלַי, חֲזַק חֲנוֹךְ אַל־תִּירָא, קוּם וְהָלַכְתָּ אִתִּי וְעָמַדְתָּ לִפְנֵי יְיָ לְעוֹלָם:  ח  וָאֲשִׁיבֵהוּ וָאֹמַר, אֲדֹנִי נַפְשִׁי יָצְאָה מִקִּרְבִּי מִיִּרְאָה וָפָחַד, קְרָא אֵלַי אֶת־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֱבִיאוּנִי אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי בָהֶם שַׂמְתִּי בִטְחוֹנִי וְאִתָּם אֵלֵךְ אֶל־פְּנֵי יְיָ:  ט  וַיִּשָּׂאֵנִי גַּבְרִיאֵל כְּהִנָּשֵׂא עָלֶה בָרוּחַ וַיִּקָּחֵנִי וַיַּעֲמִידֵנִי לִפְנֵי יְיָ:  י  וָאֵרֶא אֶת־יְיָ בְּפָנָיו וּפָנָיו חֲזָקִים וְנִכְבָּדִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים זוֹעֲפִים וּמַבְהִילִים:  יא  מִי אֲנִי אֲשֶׁר אֲסַפֵּר אֶת־תְּכוּנַת יְיָ שֶׁאֵינָהּ מֻשֶּׂגֶת וּפָנָיו הַנִּפְלָאִים מְאֹד וְאֵינָם מְתֹאָרִים, וְהַמַּקְהֵלָה הַמְּלֻמָּדָה מְאֹד וּבַעֲלַת קֹלוֹת הַרְבֵּה:  יב  וְאֶת־כִּסֵּא יְיָ הַגָּדוֹל מְאֹד וַאֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לֹא בְיָדָיִם:  יג  וּמַעֲמַד הַמַּקְהֵלוֹת מִסָּבִיב לוֹ, הַכְּרוּבִים וּצְבָא הַשְּׂרָפִים, וְשִׁירָתָם אֲשֶׁר אֵין־לָהּ דּוּמִיָּה:  יד  וּדְמוּת תִּפְאַרְתּוֹ שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּנָּה וְשֶׁאֵינָהּ מְתֹאָרָה, וְגֹדֶל כְּבוֹדוֹ מִי יְסַפֵּר:  טו  וָאֶפֹּל עַל־פָּנַי וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ:  טז  וַייָ אָמַר אֵלַי בְּפִיו, חֲזַק חֲנוֹךְ אַל־תִּירָא, קוּם וְעָמַדְתָּ לְפָנַי לְעוֹלָם:  יז  וַיְקִימֵנִי מִיכָאֵל שַׂר צִבְאוֹת יְיָ וַיַּקְרִיבֵנִי לִפְנֵי יְיָ:  יח  וַייָ אָמַר אֶל־עֲבָדָיו לְהַעֲמִידָם בְּנִסָּיוֹן, יָבֹא חֲנוֹךְ לַעֲמֹד לְפָנַי לְעוֹלָם?:  יט  וַיִּשְׁתַּחֲווּ הַנִּכְבָּדִים לַייָ וַיֹּאמְרוּ, יָבֹא כִדְבָרֶיךָ:  כ  וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־מִיכָאֵל, גְּשָׁה וְהִפְשַׁטְתָּ אֶת־חֲנוֹךְ אֶת־בִּגְדֵי הָאָרֶץ וּמָשַׁחְתָּ אוֹתוֹ בְּשַׁמְנִי הַטּוֹב וְהִלְבַּשְׁתּוֹ אֶת־בִּגְדֵי כְבוֹדִי:  כא  וַיַּעַשׂ מִיכָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וַיִּמְשָׁחֵנִי וַיַּלְבִּישֵׁנִי:  כב  וּמַרְאֵה הַשֶּׁמֶן הַהוּא מֵאִיר מָאוֹר גָּדוֹל וּמְשִׁיחָתוֹ כַּטַּל הַטּוֹב וְרֵיחוֹ כַּמֹּר וּכְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הוּא מַזְהִיר:  כג  וָאַבִּיט אֶל־נַפְשִׁי וָאֱהִי כְאַחַד נִכְבָּדָיו וְלֹא הָיָה כָל־שִׁנּוּי נִכָּר:

הערות

1. תוספת זו, המצויה רק באחד מכתבי־היד, היא כנראה מהמעתיק, ע"פ ספר ישעיהו במקרא. נ.ו.