חנה אריאל/ויצא

<< · חנה אריאל · ויצא · >>

בעזהי"ת, חנה אריאל פרשת ויצא

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע וכו' . שינוי הלשונות: רבקה אמרה : "עשו אחיך מתנחם לך להרגך...ועתה... ברח לך אל לבן אחי חרנה", ויצחק אמר : "ביתה בתואל אבי אמך", ואומר : "וירא עשו כי ברך וגו' ושלח אותו פדנה ארם", וכאן אומר: "וילך חרנה". ולאחר כן אומר : "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם", ומשם בא לחרן.

גם וא"ו דויצא נראה כהולך על סדר מה שקדם.

ובגמרא פרק גיד הנשה : ""ויזרח לו השמש" - וכי לו לבד זרחה? אלא שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו". עיין שם כל הענין עד "בעו לסכוניה, מיד "והנה ה' נצב עליו" כאדם שמניף על בנו" וכו', עד כאן.

להבין הענין יש להקדים: א'. ענין עיבור, יניקה אחר הלידה, וגדלות . בעיבור הולד אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה וכו', והחיות שלו אין פועל בו כלום. ואחר הלידה יש לו חיות לעצמו, אך שחיותו תלוי באמו, שבלא יניקה ממנה אי אפשר לו להתקיים ולחיות. ואחר יניקה כבר יוכל לחיות בלא אמו.

וכן הוא במה שבימי העיבור מלמדין אותו כל התורה כולה , והגוף אינו יודע כלום , רק שמאיר אור המקיף מנפשו עליו ובו הוא הלימוד. וכדי שיבא אל הגילוי יש גם כן בחינת עיבור, והוא שהמלמד מלמד אותו והוא אין בו שום כח להבין ולהשכיל מעצמו רק מה שמכניס רבו בו בלימוד שמור בקרבו, וגם זה מחמת אימת הרב. ושוב נעשה בהילד כח קצת הבנה מעצמו (כמו שקורין לייענען), שמעיין מעצמו, אבל עדיין אי אפשר לו להתקיים בזה כי אם במה שחוזר הרב ולומד עמו במה שמעיין. ואחר כך גדלות, שיוכל הוא בעצמו ללמוד וללמד וכו'.

והנה בדורות הראשונים היה למוד התורה במדריגה עליונה מאד, על דרך מה שכתוב "והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני" וכו', ומעין זה היה קצת מן הקצת גם בכל הלומדים, וכמו שכתוב "באור פניך נתת לנו תורת חיים", שעל ידי התורה היה נגלה להם אור פני מלך חיים עליונים, והיינו שהיה בא בהם אור התורה שלמד במעי אמו. אבל עכשיו בדורותינו, אף שבודאי גם בלימודי הילד בקטנותו בא בו מאותו הלמוד שבמעי אמו, וכמו שכתוב שהעולם עומד על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אך רואים אנו שאף על פי כן יוכל להיות אפילו בבחינת הגדלות דלימוד ואין בו יראת שמים כלל. והיינו שגם שהאור מאותו לימוד נמשך אבל הוא בהעלמו כמו שהיה נעלם מן הגוף במעי אמו, רק שבהעלם הזה הוא בא בהרגשת גופו את הלימוד, באופן שמתאחד יחד הרגשת הגוף עם הרגשת הנפש והכל בהעלם האור דתורה לגמרי, רק הלבוש דתורה שבעולם הזה הוא לבד מורגש לנפש ולגוף בשוה. ומי שחס לנפשו שלא לילך חשכים ובחשך שמו יכוסה ילך לדרוש את ה' בידיעת הבורא מפי ספרים ומפי סופרים. ויותר טוב ונקל הוא לקבל מפי הרב שיש להתלמיד ביטול לפניו, כמאמר רז"ל "שפתותיו נוטפות מֹר", ואז היא בחינת חכמה שמקבל מרבו והוא הכרת הענין כמו שנתבאר במקום אחר באריכות , וכאן הכונה הכרת האלקות שלבדו הוא וכו'.

ויש בזה גם כן ענין עיבור ויניקה וגדלות. פירוש ענין העיבור הוא כידוע שדוקא אחר שנקלט הזרע יכול להיות עיבור. וכן הוא כשנקלטה הידיעה וההכרה בקרבו צריך הוא לקיים הבן בחכמה , דהיינו ענין ההתבוננות איך שהוא יתברך - שקלטה נפשו הכרתו יתברך שמו - הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ועקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיב כו', ובחר בנו ונתן לנו את תורתו וקדשנו במצותיו. ועל ידי ההתבוננות יגמור בנפשו לעשות בפועל ממש קיום התורה ומצוות כל מה שאפשר לו. אך בלא ההתבוננות הנה טבעו חזק ולא ניזוז ממקומו כלום לעשות נגד רצון הגוף ונפש הבהמית. זה נקרא בחינת עיבור, שאוכל ממה שאמו אוכלת, כלומר מה שההתבוננות מחייב אותו לעשות יעשה ובהסתלק ההתבוננות לא נמצא אתו כלום. אחר זה יש בחינת לידה ויניקה, והיינו שעל ידי ההתבוננות מתפעלים המדות הטבעים שבלבו בצמאון ותשוקה אל מה שראתה עינו בהתבוננות, ואל זה הומה לבו מעצמו בהסתלק טרדת ההתבוננות. זהו בחינת מוחין דיניקה, שמדות שבלב יונקים ומקבלים חיות מן ההתבוננות לחיות בחיות עצמם בטבע המדות. אחר זה יש בחינת גדלות, והיינו שהלב רואה ראיית השכל שבהתבוננות, שהוא התפשטות ההכרה אלקות דבחינת החכמה הנ"ל. עד כאן הקדמה א': הקדמה ב'. אמרו רז"ל "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלו-ה". פירוש "דומה" היינו הדמיון משוטט באדם בלא שום כוונה והכנה לדבר. הנה בארץ ישראל הדמיון עצמו הולך על דרך שיש לו אלו-ה (היינו אחר שנכבשה ארץ ישראל לפני בני ישראל כענין "וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני" כנזכר בדרוש(ים) הקוד(מי)ם ), אך הבחירה בידי אדם להסיר לבו חס ושלום וללכת אחרי אלקים אחרים. ובחוץ לארץ הדמיון עצמו הולך כמי שאין לו אלו-ה, אלא הוא ברשות עצמו לגמרי חס ושלום, אך עם כל זה יש בכח הנפש אלקית להשיב כל כחותיו ומחשבה דיבור ומעשה, כמו שכתוב "אחרי ה' אלקיכם תלכו".

ובענין חוץ לארץ הזה, שהוא בחינת הקליפה נגד הקדושה האלקית למי שיש לו אלו-ה בכל כחותיו כנ"ל, יש גם כן ג' בחינות: א' היא מעבר הנהר, כמו שכתוב "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו' ויעבדו אלקים אחרים", אך אמר בזה "ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור" וכמו שיתבאר בהקדמה ג' אי"ה. והוא בחינת הקליפה שנגד בחינת מדריגת העיבור של המוחין הנ"ל, והוא הערמימות והרמאות, היינו שאינו מניח החכמה להתייחד בבינה כענין הבן בחכמה הנ"ל. והסבר הדבר הוא כי החכמה ושכל הם מולידים האמת והיושר, ולכן מי שהוא חכם ואוהב החכמה - שזהו כנ"ל שהחכמה נקלטה בו - מנהיג את עצמו על פי מה שתחייב החכמה גם שיהיה נגד חפץ התאוה והחמדה והקנאה וכל המדות הרעות הטבעיים שיש בו. אבל מי שאינו רוצה לעזוב את מדותיו הרעות אף שיש לו חכמה ושכל הנה הוא משתמש בשכלו בערמה ורמאות להפיק רצון מדותיו הרעות. נמצא שאין החכמה מתפשטת בכחה להוליד מן הבינה בדומה לה, שהוא ודאי היושר ואמת, אלא מפליג את מהות החכמה מעליו, ורק מקבל ממנה מה שהוא יועיל להוציא תאוותיו הרעות אל הפועל. וזהו שדומה כמי שאין לו אלו-ה, שהגם שמכיר הוא את כבוד ה' מפליגו הוא מעליו והולך אחר שרירות לבו, ומתחשב בעצמו להתנשא על זולתו בחשיבותו שהוא חכם להשכיל כבוד ה' יותר מזולתו, ואין לך פירוד מאלקות גדול מזה כמי שאין לו אלו-ה.

ב'. בחינת החוץ לארץ שהוא הקליפה המעכבת הלידה ויניקה דמוחין, היינו שגם שחכמה נקלטה בו ונוטה להיות בבחינת עיבור בבינה אך מחמת התקשרות שלו בתאוותיו ומדותיו הרעות, אף שהחכמה וחיוב שלה בהנהגה ישר וטוב בעיניו, עם כל זה יצרו תוקפו להיות כעבד נמכר לתאוותיו הרעות כמי שאין לו אלו-ה כלל, וכח החכמה והשכל כשבוי ובגלות הוא אצלו וכישן דמי. וזה הוא חוץ לארץ דמצרים, שנקרא ערות הארץ דארץ ישראל, שהוא המנגד הגדול להיות בחינת ארץ ישראל שיש לו אלו-ה, אלא כמי שאין לו אלא לעבוד את יצרו הרע, וזהו גלות מצרים.

ג'. בחינת החוץ לארץ שהיא הקליפה העומדת נגד ארץ ישראל בבחינה שאחר הלידה, ומעכבת בחינת הגדלות. כי בחינת הגדלות מבואר למעלה שהוא שכל מה שמחייב החכמה ושכל נעשה כטבע לבו ומדותיו, וזהו ענין קיום התורה ומצוות בפועל ממש אחר המתן תורה. וידוע שקיום המצות כולם אינו אלא בארץ ישראל, וזהו שיש לו אלו-ה בכל פרטי עניניו והנהגותיו הכל על פי התורה והמצוה, והוא מה שנזכר בדרושים הקודמים ענין "וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני" וכו'. והקליפה כנגד הוא הכנעני החתי וכו' כשהיתה ארץ ישראל תחת ידם, וכן עתה בגלותינו, שרצונינו לעשות רצונך ואין אנו יכולים מפני היד וכו': הקדמה ג'. במשנה : "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיעך חבתו של אברהם אבינו". ענין הנסיון הוא שקודם שנתנסה האדם ובא לידי נסיון בפועל ממש, אף שהיה בו הכח הזה לעמוד בנסיון, לא היה הכח הזה בשלימותו ובשלימות פעולתו. וזה יובן על דרך הידוע ומבואר בענין "אב המון גוים נתתיך" , שנאמר לאברהם אבינו עליו השלום אחר המילה דוקא, ולכאורה הלא ידוע שמן הערלה דוקא הוא מקום יניקת החיצונים, ואם כן היה ראוי להיות נקרא בעוד הערלה עליו דוקא בשם "אב המון גוים". אך באמת אינו כן, דאדרבא כשהערלה היתה דבוקה בגופו היתה יניקת החיצונים גם הם מאותו מקום שכל גופו יונק, ואחרי שנכרתה הערלה אין להם שום יניקה ממקום שגופו יונק אלא משפיע הוא להם בדרך הארה בעלמא מהחיות שבגופו, ולכן הוא עליו השלום נחשב אב להם. וככה יובן, שקודם שעמד בהנסיון עדיין מה שיש בכח נפשו האלקית להתגבר על טבע גופו ונפש הבהמית ולעמוד בנסיון היה נעלם בתוך גופו, וטבע הגוף ונפש הבהמית עומד בכח של עצמו ובגבורתו. אבל כשעמד בנסיון הרי כבר נתגברה נפשו האלקית והשפילה את טבעו להכנע תחת הנפש אלקית.

ולפי האמור בדרושים הקודמים ענין תולדות תרח את אברם את נחור ואת הרן, שאז נפתח אוצר הנשמות שיוכלו להכיר את בוראם בבחינת אדם הכללי שהוא בחינת המוחין למעלה, ובאו עד חרן וישבו שם , שהוא בחינת הגרון שמשם בא לגוף על ידי קנה וושט וורידין הכח מאור המוחין, ונתבאר לעיל בהקדמה א' שזהו בחינת עיבור בבינה. וכשישבו בחרן ולא נתפשטו לשם היינו כמו ענין הערמומית הנ"ל, שהחכמה אינה באה להתגלות בבינה [ואף על פי כן יש בהם מעלה זו שעל כל פנים כח החכמה יש בהם מה שאין בזולתם, ולכן לא רצה אברהם אבינו עליו השלום ליקח אשה לבנו אלא ממשפחתו ומבית אביו, וגם לבן אמר "אלקי אביכם אמש אמר אלי", הרי שגם כי היה עובד התרפים ידע את כבוד ה'. רק שכח הקליפה שבגופו הפליגה מעליו ההליכה בדרך חכמת ה' אלקי אמת], ולכן מדות גופו הרעים עומדים בתוקפם.

אבל אברהם אבינו נתנסה בנסיונות ונתגבר על טבע גופו והכניע אותו תחתיו עד שנעשה בחינת מרכבה לאלקות שבחכמתו ובינתו ודעתו, ויצא מחרן ונתפשט בכל גופו שנעשה כולו מרכבה. אך למעלה לא ירדו בחינת המוחין אל בחינת הגוף דשבע מדות, כמו שנתבאר שם דארץ הכנעני החתי וכו' הוא לתת לזרעו דוקא, כי הוא היה למעלה מכחות, שהם נכללו בבחינת מרכבה וביטול לחב"ד שלו. ואמר שנתנסה בעשרה נסיונות כנגד עשר ספירות וכחות הנשמה האלקית הכלולה מיו"ד כידוע, להודיעך חבתו של אברהם אבינו שזכה גם לזרעו אחריו. וזהו ברכת אברהם, והוא ענין "תולדות יצחק בן אברהם", כמו שנתבאר שם . וכן כשברך יצחק את יעקב בשלחו אותו פדנה ארם, אמר "ויתן לך את ברכת אברהם", כי היא מיוחדת לו לבדו מאז, גם כשרצה לברך את עשו, דברכת עשו לא רצה יצחק גם כן לברכו רק מפאת עצמו, כמו שנתבאר בענין "ויברך אלקים את יצחק בנו" , כי יצא ממנו עשו ונפרד ממנו לחוץ במקום בחינת הגוף שהקליפה מכסה שם למטה לכל בני העולם (מלבד האבות עצמם, וגם הם היו בבחינת מרכבה כמו שנתבאר). ולפי שציד בפיו מנשמות שיצאו עמו, כמו שנתבאר שם, לכן רצה לברכו מבחינת קו השמאל דמוחין עליונים שהוא מדתו של יצחק.

וענין אברהם ויצחק נמשלו לב' דרועין, חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא, ותפארת (שהוא מדתו של יעקב) גופא . וענין המשל הזה הוא כמו שכשהיד ימין מקרבת, הנה ודאי לא גוף בשר היד מתפעל לקרב את הראוים, אלא כח מדת החסד דנפש המלובש ביד ימין הוא הפועל, אבל הנה גם גוף אבר היד בבשר וגידין ועצמות נמשך כולו אחר כח החסד הזה. וכך היתה מדתו של אברהם אבינו עליו השלום, שנקרא "אב נמשך אחריך כמים", שמחמת התפעלות נפשו של אברהם אבינו עליו השלום בהתקשרות עצום ונפלא באהבת ה' נמשכו גם כל כחות גופו באהבה זו, עד שלא נשאר בו כח בגופו שיהיה נפרד מהתקשרות באהבתו את ה' והיה כל גופו מרכבה.

אבל יצחק אבינו עליו השלום (ו)הוא מדת פחד יצחק, וכמו דרועא שמאלא, שטבע השמאל לדחות מכח בחינת מדת הגבורה שבנפש שביד שמאל, שבשר גוף היד ועצמות וגידין שבה נמשך אחר מדת הגבורה. וזהו מדתו של פחד יצחק דפחדא צמית , כונס כל הכחות שלא יפעלו מאומה, כמו המתחבא מחמת פחד שנשמר מלהזיז אבר, וכן כתיב "ובאו במערות צורים מפני פחד ה'", ומחמת זה הפחד נתבטלו ממש כל כחות גופו עד אשר לא נשאר בהם כח גופני כלל ושרה עליהם הכח רק בבחינת מרכבה לחב"ד שלו, כמו שנתבאר לעיל באברהם אבינו עליו השלום.

אבל יעקב אבינו עליו השלום הוא בחינת תפארת גופא. והמשל דגופא הוא כמו שהגוף אינו עושה שום תנועה בעצמו אלא או בידיו או ברגליו, והיינו שבו מתאחדת הנפש עם הגוף והיו לאחדים שתפעול הנפש בכל כחותיה לפי ערך וענין שהיא מורכבת בגוף דוקא, ולא כמו שהיא לבדה, עד שאין מקום כמעט לומר שהגוף בטל לנפש אלא שניהם כאחד טובים בהשוואה.

וכן הוא למעלה, כידוע באורות וכלים די' ספירות למעלה, האורות כולם מכונים בשם הוי' אבל בכלים כל ספירה יש לה שם מיוחד, בחכמה שם י"ה, בחסד שם אל, בגבורה שם אלקים, אבל בתפארת האור הוא שם הוי' וגם הכלי נקרא בשם הוי', שזהו כענין המוחין דגדלות בהקדמה א'. ושם יעקב הוא י' עקב כידוע , שזהו על דרך בחינת המוחין דגדלות דתפארת הנזכר לעיל, שבא האור דתורה בהעלם ההתלבשות בלבוש עניני העולם הזה, ושם ישראל הוא על דרך בחינת המוחין דגדלות דידיעת הבורא דוקא הנזכר לעיל: ומעתה יש לבאר כל הענין, דהנה מחמת שנודעה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום בעשרה בחינות הכוללות הכל, לכן לא היה יצחק צריך לצאת לחו"ל להכניע שרש הקליפות שכנגד מדריגתו, כי היה מספיק זכות אברהם, וכמו שכתוב "הוא ישלח מלאכי לפניך" וגו'. וכן היה מספיק גם ליעקב, ולכן לא חשב יצחק לברך את יעקב, כי ברוך ועומד הוא בברכת אברהם (רק את עשו, שיצא ממנו ונפרד מברכת אברהם וציד בפיו ראה יצחק לברכו כנ"ל). אך כאשר ברך גם יצחק בברכתו את יעקב, ובמחשבה היה שהוא עשו שיצא ממנו שזהו כמו ענין ובחינת לידה למטה מהגרון אל בחינת הגוף, וכן היתה הברכה על דרך בחינת הלידה, וזה לא נתתקן עדיין למעלה עד אחר גלות מצרים וכיבוש הארץ. וזהו "מתנחם לך להרגך" לגמרי בימי אבלו של יצחק, ואז לא ישאיר פליט לבית ישראל חס ושלום, וגם למעלה יסתלקו בחינת המוחין, שכשאין מקבל למטה אין הגילוי למעלה חס ושלום. והענין הוא שעל ידי חוזק הגבורות קשות דעשו למטה יכול לעורר חס ושלום גם למעלה שרש הגבורות דיצחק שיהיה דוקא בבחינת פחד, שהוא כענין ביטול כחות הגוף לגמרי כנ"ל, ומבחינה הזאת על כרחך יש יניקה גם לעשו [כידוע בכמה דוכתי שמן קו הימין וקו השמאל בהכרח שתצא יניקה לחיצונים, עד שיבא קו האמצעי שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה שהוא מדתו של יעקב], ולכן מתנחם להרוג את יעקב לגמרי.

וזה שאמרה רבקה "ברח לך אל לבן אחי חרנה", אל לבן דוקא, שנקרא בן נחור, כמו שכתוב "הידעתם את לבן בן נחור" ולא אמר בן בתואל, לפי שבתואל יש בו גם מבחינת קו אמצעי דהרן, כי הוא בן מלכה, כמו שנתבאר לעיל , אבל לבן לקח את עצמו לצד שמאל לגמרי ונקרא בן נחור. וענין "ברח לך" יתפרש על דרך מה שכתוב בזוהר על פסוק "ועתה ברח לך אל מקומך", שפירש שם שהוא עליה לשרשו למעלה (כי שם פירשו בזוהר פסוק זה בקדושה עליונה באדרא רבא), וכך אמרה רבקה שיברח למעלה לחו"ל דעבר הנהר להכניע הקליפה דשם, וזהו "וישבת עמו (שתמשיך לשם) ימים אחדים" דאחדות קדושה העליונה. וזה שכתוב "עד שוב אף אחיך", פירוש כשתתקן בקליפה לבן בן נחור להכניע תחת "ימים אחדים" אז יתבטל כח אף אחיך דגבורות קשות דעשו. וזה התיקון יהיה למעלה, שלא יוכל עשו להרגו לגמרי כנ"ל, ותתקיים בו ברכת אברהם כנ"ל. ואמרה עוד "עד שוב אף אחיך ממך", היינו למטה, שתוכל להתקיים בו גם ברכה דיצחק.

וכל זה אמרה רבקה ליעקב, אבל ליצחק דכתיב ביה "ויאהב יצחק את עשו" לא גלתה משטמת עשו, שלא לעורר גם בו חס ושלום בחינת הדינין והגבורות על יעקב (על דרך מה שנתבאר שעשו היה יכול לעורר גם בקדושה), לכן באתה אליו בדרך אחר ואמרה "אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה", שהן מורת רוח ליצחק ולרבקה דוקא, שנתחברו גבורות הקשות דעשו למטה, שהוא הפך נחת רוח ליצחק ולרבקה, שענין נחת רוח הוא על דרך מה שנתבאר במקום אחר פירוש "אין רוח חכמים נוחה הימנו" . והכונה בדברים הוא שבנות חת אין להם תיקון להיות יולדות בקדושה תולדות יעקב, שיהיה בהם בחינת הקדושה דקו שמאל דיצחק, אבל ברכת אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות לא תתבטל מחמתם, כי מדת החסד נמשלה למים שיורדים למקום נמוך (ולכן לא ברך אברהם עצמו את יצחק, כדי שלא יתברך גם עשו, כמו שנתבאר בפרשה הקודמת ). וזה שאמרה רבקה "למה לי חיים", והוא על דרך מה שכתוב לעיל ששרה זכתה חיין עילאין לה ולבעלה ולבנהא, והיינו בברכת אברהם דוקא, אבל ברכת יצחק, כלומר ענין הירושה דקדושת קו שמאל דיצחק שבאה ליעקב בתולדתו (כידוע שקו האמצעי כלול הוא משני הקוין), היה צריך לבוא על ידי רבקה אשתו דוקא. וזה שכתוב שאם לוקח יעקב מבנות חת, שהן מורת רוח ליצחק ולרבקה, והיינו שאין הנחת רוח שלהן יוכל להתפשט בתולדתן, אם כן "למה לי חיים" אם אני לא אוכל לפעול מאומה בהמשכת השתלשלות הקדושה (ורק ברכת אברהם נשאר לבדה, שזה בא על ידי שרה כנ"ל).

ולכן אמר יצחק ליעקב "קום לך פדנה ארם", וברך אותו שיתן לו ה' ברכת אברהם, והיינו שברכת אברהם תסייע על ידו שיוכל ליקח משם אשה כמו שהיה ליצחק עצמו, שאמר "הוא ישלח מלאכו" וגו' כנ"ל. ולא ידע יצחק מענין אף אחיך הנ"ל שצריך לתקנו בקו שמאל דוקא כנ"ל, לכן אמר" לך פדנה ארם (שהוא ב' הבחינות דהרן ונחור כמו שנתבאר לעיל) ביתה בתואל" דוקא, "וקח לך משם אשה" בלא שום צורך תיקון, רק ויתן לך את ברכת אברהם לסייעו כנ"ל. ולפי דעת וסברת יצחק לא היה זה בחינת גלות כלל ליעקב אלא שהולך בכל ישוב דעתו ורצונו ליקח משם אשה. ובאופן זה אין זה נקרא יציאה לחו"ל, כידוע שיש לצדיקים גדולים גם בחו"ל מאוירא דארץ ישראל וקדושתה. ואולי על ידי ברכת יצחק זו שברכו בשלחו אותו פדנה ארם היה באמת בא לו סיוע מברכת אברהם לקיים הנ"ל, ולא היה אף עשו יוכל לפעול נגדו מחמת שהברכת אברהם באה אליו על ידי ברכה דיצחק גם כן, והיה גם כח יצחק מסייעו (וזה יובן על דרך מה שנתבאר לעיל "בענין אברהם הוליד את יצחק", עיין שם).

אך "וירא עשו" וגו' "וילך ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם" . והיינו שנתחבר גם עשו אל כחו דבחינת אברהם שיצא ממנו ישמעאל, ובזה נתגבר כחו של עשו קצת יותר שיונק גם מבחינת סטרא דאברהם (ויובן ממה שנתבאר לעיל שלא רצה אברהם לברך את יצחק כדי שלא יתברך עשו). ומה שכתוב עוד "אחות נביות", אפשר שלפי שנביות היה בכור ישמעאל היה בו תוקף הקליפה ביותר, כי הקליפה קודמת וכו', ומחמת זה היה אפשר להיות תגבורת הכח ד"אף אחיך" הנ"ל שלא תועיל ברכת יצחק הנ"ל.

ולכן "ויצא יעקב מבאר שבע", ומפורש בזוהר דבאר שבע הוא בבחינת בינה, שזהו בקדושת האבות דוקא, שהחכמה מתחברת בבינה דוקא כנ"ל (ואף שזהו רק בבחינת העיבור לבד, כבר נתבאר דלגבי האבות עצמן שהיו מרכבה ממש היה בבחינתם לעצמם גם העיבור בחינת לידה). אמר הכתוב שהוכרח יעקב לצאת מבחינה זו ולהיות בבחינת גלות דחו"ל ממש שדומה כמי שאין לו אלו-ה (ובבחינה זו דוקא ישב ימים אחדים כנ"ל, על דרך "ויעל אברם ממצרים" כידוע ). וזהו "וילך חרנה", שהוא בחינת הגרון שמעכב מלהיות המשכ(ת)[ה] דמוחין בגוף עד יצירת מצרים כנ"ל.

וזה שכתוב בגמרא "כי אתא לחרן", פירוש שמיד בא לחרן, כאשר יצא מבאר שבע הרי בא תיכף לבחינת חו"ל הנ"ל, "אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי". הנה יש להבין, הלא האבות היו בחינת מרכבה כל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו רגע אחד, כמו שכתוב בתניא , אם כן מהו ענין התפילה שלהם? והענין על פי מה שנתבאר שבחינת היותם מרכבה הוא על ידי תוקף יחוד החכמה בבינה, כמו בחינת עיבור הנ"ל, רק שבהם היתה הלידה ממש כי עלה גם גופם למקום העיבור הנ"ל והיו מרכבה שלא פסקה. והתפלה שלהם היתה בחינת עליית הבינה בחכמה על ידי העלאת מיין נוקבין שלהם בהתקשרות התפלה, כי תפלה מלשון התחברות, כמו "נפתולי אלקים נפתלתי" וכו' כידוע, ועל ידי זה המשיכו תוספות אור מחכמה לבינה ודעת שלהם למטה, וגם למעלה תוספות אורות מקו וחוט שבכתר מלכות דאדם קדמון לאבא ואמא להזדווג וליתן מוחין עליונים לזעיר אנפין. והנה איתא בזוהר "ויאמר אברם אל שרי אשתו אחותי היא" שהוא כמו שכתוב "אמור לחכמה אחותי את", והוא התקשרות בחכמה שלמעלה מבינה ודעת, ואיתא משל על זה, כמו היורד לבור עמוק שמקשר את עצמו למעלה בחבל ארוך ויורד עמו למטה בכדי שעל ידי החבל יוכל לעלות מן הבור לכשירצה. ולכן אמר לשרה - שהיא בחינת המלכות, ונעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן , ואבא יסד ברתא וכמו שנתבאר [עיין במקור, כך נראה הכי הגיוני] – "וגם אמנה אחותי בת אבי היא", כמו שכתוב בזהר, כי דוקא על ידי בחינת המלכות הוא ההתקשרות למעלה, וזהו ענין התפלה, כידוע שהתפלה היא במלכות והתורה בזעיר אנפין. וזה שאמר יעקב "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי", כי על כרחך מבאר שבע שהיא הבינה לחו"ל הוא דרך בחינת המלכות, שהיא מדה אחרונה דקדושה די' ספירות, ולא התפללתי להתקשר למעלה כנ"ל.

"יהב דעתיה למיהדר" ולהתקשר בתפלה כנ"ל, "קפצה ליה ארעא, מיד "ויפגע במקום"", פירוש שבא לו הסיוע מלמעלה אל בחינת התפלה הנ"ל. וזהו דקדוק לשון פגיעה, שהוא היה עולה למעלה ובחינת המלכות ירדה לקראתו וכל חפצו השלים.

"בעא למיהדר לחרן", כתחלת כוונתו לילך בבחינת הגלות בחו"ל כנ"ל, מיד "בא השמש", "אמר הקדוש ברוך הוא צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה?!". פירוש ענין לינה הוא שבלילה עולה נשמתן של צדיקים למעלה כידוע אל מקום שאינו יכול לעלות בעוד שהוא ניעור ונשמתו מתפשטת בגופו. וזהו "בא לבית מלוני", שהוא ההעלאה וההתקשרות למעלה, "ויפטר בלא לינה" שהוא העליה בפועל ממש למעלה מהיותה בגוף. וזהו גופא ענין "כי בא השמש", כידוע דאור יסוד אבא המשפיע בבינה נקרא שמש, וזה שכתוב "כי בא השמש" פירוש שנסתלקה ממנו גם בחינת החכמה לשרשה מקורה ולא היה יכול עוד לילך לחרן.

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו". הנה לפי הנ"ל פירוש מקום הוא ארעא הנ"ל שבגמרא, שהוא בחינת המלכות שממנה שרשי התפלה והוא הסיוע הנ"ל. ובשעה שהיה מתפלל היה מקבל פני השכינה מלמטה למעלה ועל ידה נתקשר למעלה מעלה בתפלה כנ"ל. ואחר התפלה נסתלקה ממנו שכינה, ו"כי בא השמש" נסתלק ממנו גם אור החכמה הקבוע בו בכח נשמתו וברכת אברהם, מה עשה? כמו שאמרו בשם הבעל שם טוב ז"ל כשמסתלקים המוחין מן האדם עצתו ותקנתו לדבק את עצמו באותיות התורה והתפלה ועל ידי זה יהיה סיבה לחזרת המוחין אליו. ובדרך הפשוט הוא כשנופל אדם ממדריגתו בדחילו ורחימו שכליים וטבעיים בהתגלות יש לו לעסוק בתורה ותפלה בבחינת עול דקבלת עול מלכות שמים. וזהו "ויקח מאבני המקום", פירוש הרשימו שנשארו מגילוי שכינה שהיה בעת התפלה דויפגע במקום הנ"ל. ובזהר איתא שלקח י"ב אבנים כנגד שנים עשר בקר שהים של שלמה עומד עליהם, שזהו כעין ענין העול הנ"ל. "וישם מראשותיו" פירוש תחת ראשו, וכמו שכתוב "שמאלו תחת לראשי", שהפירוש שם להגביה את ראשי כידוע , כן יתפרש ענין תחת ראשו דמראשותיו הנ"ל, שעל ידי זה יבא להרים ראש ומוחין כנ"ל.

ואמר "וישכב במקום ההוא", ענין השכיבה הוא כנ"ל בחינת הדביקות באותיות, שהדביקות היא אל מקום האותיות הקדושות שמעצמם הם אחוזים ודבוקים בשרשם למעלה מעלה, ועל ידי זה מגיע דביקות האדם אל שרש האותיות ומשם יוכלו המוחין לחזור אליו. וזהו "וישכב במקום ההוא", פירוש "מקום" נתבאר לעיל כאן, ולפי שהוא עכשיו היה בבחינת העלם והסתלקות אמר לשון "ההוא" שמורה על הסתום. וכיון ששכב היה בחינת לינה הנ"ל, שעלתה נשמתו למעלה ממדריגתה כשהיא בגוף.

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ידוע בכתבי אריז"ל שהחלום הוא רושם דגדלות שנשאר בקטנות, לכן ראה בחלום והנה סולם וכו'. בזוהר "'סולם' - דא צלותא", וכן יתפרש על התפלה הנ"ל שהתפלל יעקב ראה הרושם שלה, כי התפלה עצמה שלו היתה בהקבלת פני שכינה ביחוד האלקות ממש כנ"ל, אך גם בעולמות פעלה התפלה בחינת עליות העולמות, כידוע בפרי עץ חיים שגם על ידי התפלות שלנו נעשה עליית העולמות ממטה למעלה וגם המשכת השפע מלמעלה למטה. והתפלה של יעקב אבינו עליו השלום היתה בגופו למטה בעולמות, "וראשו מגיע השמימה" השמים שמים לה' בעצמות אלקות דספירות עליונות.

"והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים" הוא בחינת השתלשלות המדריגות דקדושה שבעולמות, שהוא על ידי המלאכים, כידוע דמקבלין דין מן דין ומשפיעים למטה, וכשעולין עולין גם כן כאחד למדריגה שלמעלה הימנו, שהוא בחינת הקירוב לכל מדריגה ומדריגה אל עצמות הספירות שרשם ומקורם של העולמות והמלאכים. ונמצא כל המלאכים עולים ויורדים על ידי התפלה, רק שכל העולמות נחשבים סביבות הסולם שהוא התפלה. ומה שכתוב "עולים ויורדים בו" משמע בסולם עצמו, פירשו בגמרא עולים תרי ויורדים תרי, והם המלאכים שעל ידם עולה התפלה עצמה מן הדבורים הגשמיים דה' מוצאות הפה התחתונים אל בחינת האלקים ממש, וזה הוא בין בבחינת כח העליה שבתפלה בין (חסר):