חידושי ר' חיים/הלכות סוכה

פרק ד הלכה יא

נעץ ארבעה קונדיסין על ארבע זויות הגג וסיכך על גבן הואיל והסיכוך על שפת הגג כשר ורואין את המחיצות התחתונות כאלו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך עכ"ל.

  ובהשגות ז"ל: ״זה אינו מחוור דאפילו לר' נחמן קאי בתיקו ולחומרא״ עכ"ל. והוא בסוכה דף ד' ע"ב ת"ר נעץ ארבעה קונדיסין וסיכך על גבן ר' יעקב מכשיר וחכמים פוסלין, אמר ר' הונא מחלוקת על שפת הגג דר' יעקב סבר אמרינן גוד אסיק מחיצתא ורבנן סברי לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא וכו' ור' נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת, איבעיא להו באמצע הגג מחלוקת אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת תיקו, וזהו שהשיג הראב"ד דהרי אפילו לר' נחמן דמפרש פלוגתייהו באמצע הגג אבל אכתי הרי היא איבעיא דלא אפשיטא אם פליגי גם בעל שפת הגג וחכמים דקי"ל כוותייהו פוסלין גם על שפת הגג אם לא, וא"כ הא הוה ליה ספיקא דאורייתא דלחומרא, ועיין במגיד משנה שהביא דיש מן הגאונים שאינם גורסים להך איבעיא, ולדידהו לר' נחמן דמסקינן כוותיה רק באמצע הגג פליגי, אבל על שפת הגג לכו"ע כשרה משום דאמרינן גוד אסיק, והכי הוא פסק הרמב"ם.

  והנה לעיל בסוגיא שם היתה גבוהה למעלה מעשרים ובנה בה עמוד גבוה עשרה ויש בו הכשר סוכה סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא א"ל רבא בעינן מחיצות הניכרות וליכא, ופסק כן הרמב"ם לקמן בהי"ד וז"ל שם: ״בנה בה עמוד ויש בו הכשר סוכה פסולה שאין אלו מחיצות הניכרות ונמצא על גבי העמוד סכך כשר בלא דפנות״ עכ"ל, הרי דגוד אסיק לא מהני בסוכה, משום דבעינן בה מחיצות הניכרות, דהיינו מחיצות ממש, וא"כ הא קשה מאי שנא גבי גג דפסק הרמב"ם דמהני גוד אסיק בסוכה, וצ"ל דגג שאני מעמוד, וכאשר כן כתבו התוס' שם, אלא דהתוס' הרי הוכיחו זאת מהא דאיבעיא לן דדילמא על שפת הגג דכו"ע כשרה, ועל זה הוא שהקשו דהא בעינן מחיצות הניכרות, וע"כ תירצו דעמוד שאני מבית, משא"כ לדעת הרמב"ם דלא גרס להאיבעיא כלל, וא"כ הרי לא אשכחן כלל בגמ' דלר' נחמן אליבא דרבנן מהני גוד אסיק בסוכה, דמזה דקאמר ר"נ דבאמצע הגג מחלוקת הרי אכתי לא מוכחא מילתא איך הדין על שפת הגג, כיון דבאמצע הגג הא הוי זאת פלוגתא בפני עצמו בדין אם נידונין משום דיומד ואין זה שייך כלל לדין על שפת הגג, וא"כ הרי אכתי ליכא הוכחה לעיקר דינו של הרמב"ם דעל שפת הגג כשרה, ושוב קשה מהך דעמוד דמבואר דלא מהני כלל גוד אסיק לענין סוכה משום דבעינן מחיצות הניכרות, ומאי שנא הכא דמהני גוד אסיק לענין הכשר סוכה, וצ"ע.

  והנה בשבת דף צ"ט [ע"ב] בעי מיניה רב מרדכי מרבא עמוד בר"ה גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן הרי עקירה באיסור הרי הנחה באיסור או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא לא, ועיין בתוס' שהקשו דתיפשוט מהא דתניא לעיל בדף ה' [ע"ב] דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, הרי דלא איכפת לנו מה דממקום פטור קאתיא, והרשב"א תירץ ע"ז בשם הרמב"ן דכל היכא דנח באויר של מקום חיוב ממש לא מיבעיא לן דחייב, כי קמיבעיא לן בשנח בעמוד העומד בר"ה שאוירו הוא אויר של רה"ר והוי מקום פטור דכי אמרינן דרה"י עולה עד לרקיע ה"מ רה"י גמורה במחיצות כגון חצר אבל עמוד לא עכ"ל, וקשה דברי הרמב"ן מהסוגיא דסוכה שהבאנו דסבר אביי למימר גבי עמוד גוד אסיק מחיצתא, הרי להדיא דגם בעמוד אמרינן גוד אסיק, ואיתא לדין מחיצות על גבי העמוד, וא"כ הרי ממילא דגם דין רה"י דעמוד צריך להיות עולה עד לרקיע, כיון דע"י הדין דגוד אסיק יש לנו מחיצות עד לרקיע, ואפילו רבא לא קאמר רק דלא מהניא זאת גבי סוכה משום דבעינן מחיצות הניכרות, ולא מהניא כלל גוד אסיק בסוכה, אבל הא מיהא הרי מבואר מתוך הסוגיא דאמרינן בעמוד גוד אסיק מחיצתא, וא"כ הרי ודאי דדין רה"י שלו הוא עד לרקיע, ואיך קאמר הרמב"ן דבעמוד לא אמרינן רה"י עולה עד לרקיע, וצ"ע.

  והנראה מוכרח לדעת הרמב"ן, דמפרש דהא דקאמר רבא בעינן מחיצות הניכרות וליכא, לאו דהוי זאת הדין בסוכה שתהא דוקא במחיצות הניכרות, כי אם דהוא דין בההילכתא דגוד אסיק, דלא אמרינן גוד אסיק רק במחיצות הניכרות, ולא בעמוד שאין המחיצות שלו ניכרות במקומם, כיון דהוא אטום כולו, ולא רק בסוכה לבד הוא דנאמר זאת, כי אם בכל מקום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא הוי דינא הכי דהוא רק במחיצות הניכרות. ולפ"ז נמצא דבסוגיא זו מבואר דינו של הרמב"ן דבעמוד לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, כיון דהויין מחיצות שאינן ניכרות, וממילא דלית ביה גם הך דינא דרה"י עולה עד לרקיע, כיון דאין שם מחיצות למעלה. והכי מדוקדק לשון הרמב"ם שכתב בהך דעמוד ז"ל שאין אלו מחיצות הניכרות ונמצא על גבי העמוד סכך כשר בלא דפנות עכ"ל, והיינו כמו שכתבנו דכיון דהמחיצות עצמן של העמוד לא הויין מחיצות הניכרות ע"כ ממילא דעל גבי העמוד חסר מחיצות לגמרי, כיון דלא אמרינן בהו גוד אסיק, וזהו שכתב דנמצא על גבי העמוד סכך כשר בלא דפנות, ר"ל דשם הוי חסרון דפנות לגמרי, ולא דהפסול על גביו הוא משום דלא הויין מחיצות הניכרות, דבהכשירא דסוכה באמת לא בעינן כלל מחיצות הניכרות, ורק משום דעל גבי העמוד הא חסר מחיצות לגמרי. ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם שפסק דבנעץ ארבעה קונדיסין על שפת הגג וסיכך על גביו כשר, דלפי מה שנתבאר הרי מהך דעמוד מוכח דגוד אסיק מועיל גם להכשירא דסוכה, ופסולא דעמוד הוא רק משום דלא אמרינן ביה גוד אסיק כלל, וא"כ בגג דמינכרי מחיצות במקומן ואמרינן בהו גוד אסיק וכמבואר בעירובין דף פ"ט, ממילא דהוי דינו דכשר לסכך על גבן וכפסק הרמב"ם וכמו שנתבאר.

  אכן באמת קשה לומר כן, דהרמב"ם יסבור כדעת הרמב"ן דבתל ליכא הך דינא דרה"י עולה עד לרקיע, דהרי הרמב"ם בפי"ד מה' שבת כתב בסתמא דתל הוי רה"י וכללו שם עם כל רה"י, ומשמע דתל שוה בדינו לרה"י לכל מילי אף לענין זה דעולה עד לרקיע, וגם דהרמב"ם סיים שם אח"כ הך דינא דרה"י עולה עד לרקיע, ומשמע דעל כל רה"י קאי אף על דין רה"י דתל, וא"כ הרי לדעת הרמב"ם בעל כרחך מוכרח דגם בתל אמרינן גוד אסיק, וממילא דלא נוכל לפרש אליביה הסוגיא דעמוד כמו שכתבנו, והדרא השגת הראב"ד לדוכתה.

  והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דרה"י עולה עד לרקיע אין זה משום דינא דגוד אסיק, כי אם דהוא דין בפני עצמו דהמחיצות התחתונות שיש בהן עשרה גודרות את המקום עד לרקיע ומשוו ליה לכוליה רה"י, וזהו כללא במחיצות דכל שיש בהן שיעורא דעשרה גודרות את המקום עד לרקיע, אשר על כן שפיר הוי תל רה"י עד לרקיע ואע"ג דלא אמרינן ביה גוד אסיק מחיצתא, משום דהמחיצות החיצונות של התל הסובבות אותו הם גודרות את המקום עד לרקיע ועושין אותו רה"י. אלא דבזה חלוק סוכה משבת, דבסוכה לא מהניא כלל הא דהמחיצות התחתונות גודרות את המקום עד לרקיע, כי אם דבעינן דפנות ממש במקומה, וצריכינן לזה דוקא לההילכתא דגוד אסיק, דחשבינן להו לעצם המחיצות כאלו הן עולות למעלה, אבל בלא זה דחשבינן לעצם המחיצות כאלו הן עולות למעלה, כי אם דהמחיצות שלמטה גודרות את המקום שלמעלה, זה לא מהניא רק לדין רה"י ולא לדין דפנות דסוכה. והכי מוכרח, דהרי בהלכות שבת לא הוזכר כלל ברמב"ם הך דינא דגוד אסיק מחיצתא, ורק בסוכה הוא שכתב להך טעמא דגוד אסיק מחיצתא, אלא ודאי ש"מ דלענין דין רה"י בשבת לא צריכינן כלל לטעמא דגוד אסיק, ורק בסוכה הוא דצריכינן להך דינא.

  וכן נראה מוכרח מהא דקי"ל בשבת דף ק' ע"א דתל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב, והרי הכא המחיצה עשרה היא מתלקטת מכל הרוחב ביחד מכל מקום ומקום מקצת גובה שבו, ומשום דכן הוא דינא דרה"י דמצרפינן מחיצה מהרבה מקומות ביחד, וכמו בית שאין תוכו י' וחקק בו להשלימו לעשרה דמצטרפי שני המחיצות לאשווייה רה"י וכמבואר בשבת דף ז' ע״ב, וה"נ דכוותה מצרפינן גובה המחיצה שבכל הרוחב ד' יחד להשלים לעשרה, אבל הרי כל זה לא שייך רק לענין עצם המחיצות, אבל לענין הדין דגוד אסיק הרי מאחר דכל מקום בפני עצמו לית ביה מחיצת עשרה, ממילא דלית ביה גוד אסיק, ומדהוי רה"י ש"מ דגם בלא גוד אסיק ורק מעצם המחיצות בעצמן ג"כ נעשה על גביו רה"י, ובעל כרחך כמו שכתבנו דלענין רה"י דשבת המחיצות שלמטה גודרות גם למעלה לאשוויי רה"י, גם בלא טעמא דגוד אסיק. אשר לפ"ז שפיר נוכל לומר כמו שכתבנו, דהרמב"ם מפרש הך סוגיא דעמוד דבעינן מחיצות הניכרות דקאי לענין גוד אסיק, ומ"מ ניחא הא דס"ל גבי תל רה"י עולה עד לרקיע, דהתם היינו טעמא משום דהמחיצות עצמן שלמטה גודרות את המקום עד לרקיע, ולא צריכינן כלל הכא לדין גוד אסיק, ורק בסוכה דצריכינן לדין גוד אסיק הוא דפסול גבי עמוד משום דבעינן מחיצות הניכרות, ומיושב היטב דעת הרמב"ם בהך דגג וכמו שנתבאר.

פרק ה הלכות יט-כ

סכך שהיו בו חלונות שהאויר נראה מהן וכו' ואם היה הסכך רב על האויר כשרה וכו' בד"א בשלא היה במקום אחד אויר שלשה טפחים וכו' היה רוב הסכוך צלתו מרובה מחמתו ומיעוט חמתו מרובה מצלתו וכו' כשרה עכ"ל.

  והוא בסוכה דף י"ט ע"א תנא פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, מאי פסל היוצא מן הסוכה וכו' ר' אושעיא אמר לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה קטנה וכו', מתקיף לה רב הונא לא יהא אלא אויר ואויר פחות משלשה טפחים בסוכה קטנה מי פסיל א"ל ר"א זה מצטרף וישנים תחתיו וזה מצטרף ואין ישנים תחתיו, ופירש"י דבאויר אין ישנים תחתיו ובסכך פסול ישנים תחתיו, והתוס' פירשו להיפוך, וכבר נחלקו עוד ראשונים בזה, אמנם הא ודאי דחד מינייהו הוי דינו דאע"ג דמצטרף להכשר סוכה מ"מ אין ישנים תחתיו, ולפ"ז קשה על הרמב"ם שהשמיט זאת, ופסק בסתמא דאויר פחות משלשה וסכך פסול פחות משלשה אין פוסלין בסוכה, דסתמן כפירושן דישנים תחתיו, שהוא זה נגד הסוגיא הזאת, וצ"ע.

  והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה צ"ע בהא דאויר שלשה פוסל בסוכה ולא פחות, אם הוא זה מדין לבוד, או דהוא דין מסויים בפני עצמו מהילכתא גמירא דשלשה חולק מקום בפני עצמו ופוסל בסוכה. ובאמת דהוא זה סוגיא מפורשת בסוכה דף י"ח ע"א דפליגי ר"א ורבינא באויר באמצע סוכה חד אמר יש לבוד באמצע וחד אמר אין לבוד באמצע, הרי להדיא דבאמת אויר פוסל במשהו ורק משום דינא דלבוד הוא דאינו פוסל עד שלשה, אכן קשה ע"ז מדברי הגמ' שהבאנו דקאמר על סכך פסול פחות משלשה לא יהא אלא אויר ואויר פחות משלשה מי פסיל, ואם נימא דכל השיעור דשלשה הוא רק מדין לבוד א"כ הא בסכך פסול לא שייך דין לבוד והיה לו לפסול גם בפחות משלשה, ומאי מדמה הגמ' סכך פסול לאויר, אלא ודאי דהא דאויר שלשה פוסל בסוכה הוא מדין שיעורין והילכתא גמירי לה דכל שהוא שלשה חשוב מקום בפני עצמו לפסול את הסוכה ופחות מזה אינו פוסל, וע"כ סכך פסול ואויר שוין בזה, וא"כ הרי באמצע ומן הצד שוה, וקשה מה דתלי לה הגמ' בדין לבוד. אכן באמת דתרווייהו צריכין, ואין הכי נמי דאויר שלשה הוא מדין שיעורין דכל שלשה חשוב מקום בפני עצמו לפסול את הסוכה, ויסוד הלכה זו נאמרה על הא דצלתה מרובה מחמתה דמבואר בדף י"ט שם לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה מהו דתימא תיפסל בהך פורתא קמ"ל, וברמב"ם פ"ה מסוכה ה"כ ז"ל: ״היה רוב הסיכוך צלתו מרובה מחמתו ומיעוטו חמתו מרובה מצלתו הואיל וצילת הכל מרובה מחמת הכל כשרה״ עכ"ל, הרי דדין צלתה מרובה מחמתה נאמרה על כל הסוכה ביחד, ומכשרינן גם המקומות שחמתן מרובה מצלתן משום צירופן עם יתר מקום הסוכה, והואיל שבין הכל צלתה מרובה מתכשרא בהכי, ועל זה באה ההלכה דאויר שלשה חשוב מקום בפני עצמו ואינו מצטרף עם יתר הסוכה, ואף אם יהא צלתה מרובה מחמתה ע"י צירוף יתר הסוכה מ"מ מקומו אינו מצטרף ואינו בכלל סוכה ומפסיק ופוסל. וטעמא דלבוד הוא מדינא אחרינא, ומשום דין דפנות האמור בסוכה שתים כהלכתן ושלישית טפח, ואם האויר מפסיק ביניהם הרי נמצא דאין הסככות והדפנות מצטרפין להדדי, ונמצא דכל חלק בפני עצמו חסר לו דין דפנות, ורק משום דינא דלבוד הוא דמצטרפי הסככות והדפנות להדדי, וזהו דפליגי אם יש לבוד באמצע, דאם אין לבוד באמצע נהי דהאויר הוא פחות משלשה ודינו כצלתו מרובה מחמתו ואין כאן חסרון סכך, אבל מ"מ חסר לו דפנות שמצד השני כיון דאין כאן דין לבוד שזהו עיקר המצרף הדפנות להסוכה.

  ולפ"ז מתישבים היטב דברי הרמב"ם, דנראה דאע"ג דבעיקר הכשירא דסוכה אין אחד מועיל לחבירו, ואין לבוד מועיל למיחל על אוירא הכשרא דסכך, וכן אין הא דאויר מצטרף להעומד מועיל להחשב סכך סמוך לדפנות, אבל לענין הך דינא דישנים תחתיו אין שני הדינים צריכין להדדי, וכל חד נידון בפני עצמו, דנראה דיסוד הדין דאין ישנים תחתיו הוא משום דאינו חשוב תוכו של סוכה, דבזה הדין מתחלק, דהרי הוא בכלל הסוכה לענין השלמת שיעורא ולא לצאת בו בעצמו ידי חובת סוכה, אשר בזה אין תרווייהו צריכין להדדי, והדין לבוד וכן ההילכתא דאויר מצטרף להעומד שני דינים נפרדים הם, ועל כל אחד בפני עצמו אנו דנין אם הוא מועיל להחשב תוכו של סוכה אם לא. אשר לפי"ז הרי ניחא היטב דעת הרמב"ם, דהנה פרכת הגמ' שם הלא היא, דלמה לנו לדינא דפסל היוצא מן הסוכה דינו כסוכה ותיפוק לן דמתכשר מטעמא דלא יהא אלא אויר, ועל זה הוא דמשני הגמ' דאי משום טעמא דלא יהא אלא אויר לא היו ישנים תחתיו ורק משום טעמא דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה משום הכי הוא דישנים תחתיו, ועכ"פ לפי האמת דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה סכך פסול ישנים תחתיו, וכן לענין אויר פחות משלשה הרי הא דמדמי הסוגיא סכך פסול לאויר פחות משלשה כל זה הוא רק לענין הדין שיעורין שנאמר באויר דפחות משלשה מצטרף ליתר הסוכה לדין צלתה מרובה מחמתה, ובזה שייך לדמות סכך פסול לאויר דפשיטא דלא חמיר שיעוריה מאויר דפחות משלשה אינו פוסל, אבל לענין הדין לבוד הרי פשיטא דסכך פסול ואויר חלוקין הן, ורק באויר איכא לבוד אבל בסכך פסול לא שייך כלל דין לבוד, וכל פרכת הגמ' היא רק דליתכשר מכח ההלכה דפחות משלשה אינו פוסל, דהרי הא דצריכינן לטעמא דלבוד הרי נתבאר דהוא רק בכדי שיחשב דפנות מגיעות לסכך, וזה לא שייך רק באויר, אבל בסכך פסול הסכך פסול עצמו מועיל לזה שיחשב דפנות מגיעות לסכך, אבל הא עכ"פ דדינא דלבוד לא שייך כלל בסכך פסול, וא"כ הרי לא מצינו בסוגיין רק דההילכתא דאויר פחות משלשה מצטרף לא מהניא לאשוויי תוכו של סוכה, אבל לענין דין לבוד אי מהניא לאשוויי תוכו של סוכה זה לא נתבאר כלל בהסוגיא, ושפיר י"ל דלבוד מועיל גם לאשוויי תוכו של סוכה וישנים תחתיו, וזהו שהשמיט הרמב"ם להך דינא דאין ישנים תחתיו, משום דבאמת בין באויר ובין בסכך פסול ישנים תחתיו באויר משום טעמא דלבוד, ובסכך פסול משום טעמא דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, והסוגיא דאין ישנים תחתיו לא קיימא רק לענין סכך פסול אם באנו להכשירו מטעמא דלא יהא אלא אויר בלא דינא דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, אבל להלכה דקי"ל פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה לעולם ישנים תחתיו בין בסכך פסול ובין באויר וכמו שנתבאר.

  אולם מה דקשה על שיטת הרמב"ם הוא מהירושלמי דברכות פ"ז ה"א דאיתא התם כיי דתנינן תמן הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה הא פחות מכאן כשרה מהו לישן תחתיו, התיב ר' יצחק בן אלישוב הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בו אף הכא משלים בסוכה ואין ישנים תחתיו, וכבר כתבו הראשונים שבזה הרי מבואר להדיא דאויר פחות משלשה אין ישנים תחתיו, והקשו מזה על הנך רבוותא דס"ל דבסכך פסול אין ישנים ובאויר ישנים, אלא דלפי מה שכתבנו דיש דין אויר פחות משלשה גם בלא טעמא דלבוד א"כ הרי ניחא דעת הנך רבוותא, די"ל דמפרשי להירושלמי דקאי על אויר פחות משלשה היכא דליכא טעמא דלבוד דשם ודאי אין ישנים תחתיו דומיא דסכך פסול וכמבואר בסוגיין דלא עדיף אויר מסכך פסול, ומשכחינן אויר בלא לבוד שתהא הסוכה כשרה בו כגון שהאויר הוא סמוך לסכך פסול, דלענין דין דפנות הרי מועיל גם הלבוד הבא מכח סכך פסול, וממילא דהסוכה כשרה דכל שאין כאן חסרון דפנות הרי אין אויר פחות משלשה פוסל, ורק דלענין לישן תחתיו פקע טעמא דלבוד כיון דבא מכח סכך פסול ודינו כסכך פסול דאין ישנים תחתיו, דלדעת הנך רבוותא, הרי רק טעמא דלבוד הוא דמהני לענין לישן תחתיו, אבל בלא"ה אויר וסכך פסול שניהם דינן שוה דמצטרף ואין ישנים תחתיו, וניחא היטב דברי הירושלמי כיון דבאמת בין אויר ובין סכך פסול אין ישנים תחתיו, אכן לדעת הרמב"ם דס"ל דבאמת גם סכך פסול ישנים תחתיו משום דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, א"כ הרי ממילא דגם לבוד הבא מסכך פסול ג"כ ישנים תחתיו, כיון דבאמת בין אויר ובין סכך פסול שניהם שוין לישן תחתיהם, ולפי זה הא קשה מהא דאיתא בירושלמי דאויר אין ישנים תחתיו וצ"ע.

  ונראה דהרמב"ם מפרש דהנך לישני דנאמרו בפסל היוצא מן הסוכה פליגי, ולמאן דמוקי לה בדפנות או בחמתה מרובה מצלתה לא נאמר כלל דין פסל היוצא מן הסוכה על סכך פסול, וממילא דבין סכך פסול ובין אויר הסמוך לו אין ישנים תחתיו, ורק למאן דמוקים לה בסכך פסול הוא דהוי דינא דישנים תחתיו, ומפרש דהירושלמי הוא ג"כ כהנך אוקימתי קמייתא דבסכך פסול לא נאמר הדין דפסל היוצא מן הסוכה דינו כסוכה, וממילא דמצינו בין אויר ובין סכך פסול דמצטרף ואין ישנים תחתיו, ובגוונא דהלבוד יוצא מן הסכך פסול, ואנן קי"ל כאוקימתא בתרייתא דסכך פסול הוא ג"כ בכלל פסל היוצא מן הסוכה, וממילא דלעולם כל שמצטרף והסוכה כשרה מצטרף וישנים ג"כ תחתיו, ולהכי הוא שסתם הרמב"ם הדברים ופסק בסתמא דהסוכה כשרה, כיון דלדידן כל שהסוכה כשרה ישנים תחתיו.

  אולם אכתי צ"ע, דלפי מה שנתבאר לא הוזכר כלל בסוגיין דין אויר במקום לבוד אם ישנים תחתיו או לא, וא"כ למה לנו לאוקמי להירושלמי דאיירי באויר שהלבוד שלו בא מכח סכך פסול, ואמאי לא נתפוש דברי הירושלמי כפשוטן דאויר אין ישנים תחתיו ואין דין לבוד מועיל לזה, ובאמת שמזה הוכיחו הבעל המאור והרא"ש והר"ן להכריע כפירש"י דבאויר הוא דאין ישנים תחתיו, ולא כפי' הר"ח והתוס' שפירשו להיפך, והיינו משום דכל דליכא הוכחה מתלמודין ממילא דברי הירושלמי מכריעין דנקט בסתמא דאויר אין ישנים תחתיו. ועיין ברי"ף שהשמיט כל הך סוגיא, דממילא מבואר דדעתו כדעת הרמב"ם דבין באויר ובין בסכך פסול ישנים תחתיו, וכל זה צ"ע מפשטות דברי הירושלמי דאויר אין ישנים תחתיו. ונראה דכל הנך רבוותא הוכיחו זאת מהא דאיתא שם מאי פסל היוצא מן הסוכה וכו' רבב"ח אמר ר"י לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה מהו דתימא תפסל בהך פורתא קמ"ל, והרי כל הך דינא דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה נאמר לענין לישן תחתיו, וכדהבאנו מהסוגיא דזה מצטרף וישנים תחתיו, ובעל כרחך דגם הכא הך מיעוטא דחמתה מרובה מצלתה ישנים תחתיו, וממילא דגם אויר ישנים תחתיו, דחמתה מרובה מצלתה ואויר שניהן דינן שוה. אלא דלהנך רבוותא דס"ל דאויר אין ישנים תחתיו לא תקשי מהכא, דבאמת הא הך דפסל היוצא מן הסוכה קאי על הסכך, ולהך לישנא דאיירי שמיעוטה חמתה מרובה מצלתה קאי ג"כ על הסכך המועט שבמיעוטה, דמהו דתימא דליבטיל מחמת חמתה המרובה עליו, קמ"ל דהרי הוא כסוכה, ומצטרף בהדי יתר הסכך, והואיל ובין כולם הרי היא צלתה מרובה מחמתה כשרה. אשר לפ"ז הרי ניחא הא דפסל היוצא מן הסוכה דאיירי בחמתה מרובה מצלתה ומ"מ נידון כסוכה לישן תחתיו, ואע"ג דבאויר אין ישנים תחתיו, כיון דקאי על הסכך שבו, וא"כ הרי גם הא דישנים תחתיו קאי ג"כ על הסכך שבו, ומצטרף עם יתר הסוכה להשלים שיעור דראשו ורובו דבעינן שיהא בתוך הסוכה, וא"כ אין זה שייך כלל לדין אויר, דבאמת הרי מועיל הא דבין הכל צלתה מרובה מחמתה להחשב כולה צלתה מרובה מחמתה, וכדחזינן דמצטרף להשלים שיעור סוכה, וע"כ ממילא דגם בהך מיעוטא דחמתה מרובה מצלתה הסכך והאויר שבו מתחלקים, דרק באויר הוא דאין ישנים תחתיו, אבל הסכך שבו שפיר ישנים תחתיו, כיון דהרי הוא בהכשר סוכה. ובזה הרמב"ם והרי"ף והר"ח והתוס' חולקין, וס"ל דאע"ג דהסכך שבו מצטרף להשלים שיעור צלתה שיהא מרובה מחמתה, אבל מ"מ כיון שמקומו חמתה מרובה מצלתה אין בו דין הכשר סוכה ודינו שוה לאויר דהכשרו הוא רק מחמת יתר הסוכה, וע"כ ממילא דהא דהרי הוא כסוכה וישנים תחתיו הוא הדין גבי אוירו, דדין שניהם שוה בזה, ונמצא דמבואר בזה דאויר במקום שאינו פוסל בסוכה ישנים תחתיו, וממילא דמוכרחין לפרש דברי הירושלמי כמו שכתבנו דאיירי בלבוד היוצא מסכך פסול. ולפ"ז ניחא היטב דעת הרמב"ם והרי"ף שפסקו דבין באויר ובין בסכך פסול ישנים תחתיו, וכמו שנתבאר מתוך הסוגיא דפסל היוצא מן הסוכה דנאמרו בה שני אוקימתות חדא לחמתה מרובה מצלתה שהוא כאויר וחדא לסכך פסול ובשניהם נאמר שהרי הוא כסוכה גם לענין שישנים תחתיו וכמו שנתבאר.

פרק ה הלכה כא

היה הסיכוך מדובלל והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה כשר, ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד שלשה טפחים, ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יתר אע"פ שהוא גבוה יתר משלשה טפחים רואין אותו כאילו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד, והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד עכ"ל.

  ובכסף משנה שם הביא דעת הראשונים דסברי דבעינן דוקא שיהיה הסכך העליון מכוון כאויר התחתון אבל אם היה הסכך שלמעלה רחב יותר מאויר שלמטה שוב לא אמרינן בזה חבוט רמי, ועיי"ש בכסף משנה שכתב דנראה דהכי הוא דעת הרמב"ם ולפיכך כתב שיהיה חובטן כנגד שפת היורד עיי"ש. וקשה על זה מהא דאיתא באהלות פי"ד מ"ה שני זיזין זה על גב זה ויש בהן פותח טפח וכו', היה העליון עודף על התחתון פותח טפח טומאה תחתיהן או ביניהן תחתיהן וביניהן טמא וכו', היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח טומאה תחתיהן תחתיהן וביניהן טמא ביניהן או תחת המותר ר' אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא ר' יהושע אומר ביניהן ותחת המותר טמא ותחתיהן טהור, ופלוגתת ר"א ור"י היא כפלוגתתן למעלה בטומאה תחת הזיז דתנן שם טומאה תחתיו ר"א מטמא את הבית ור"י מטהר, והכי נמי הכא דכוותה, כיון דהויין שני אהלים והעליון העודף הוי זיז לגבי התחתון, וע"כ ר"א שאמר מה שבבית טמא ס"ל הכא ג"כ דתחתיהן טמא, ור"י דס"ל התם דהבית טהור ס"ל גם הכא דתחתיהן טהור, אולם ברישא בהיה העליון עודף על התחתון טפח לא פליגי ר"א ור"י ולכו"ע תחתיהן טמא, והיינו משום דדוקא גבי פחות מטפח דאין בו דין הבאת טומאה, וכל טומאתו היא רק טומאת זיזין דרבנן, הוא דס"ל לר"י דהבית טהור, משא"כ ברישא דהיה עליון עודף על התחתון טפח, דלא צריכינן כלל לטעמא דזיזין, ורק דיש כאן אהל של הבאת טומאה דאורייתא, א"כ הדבר פשוט דהטומאה יוצאת מאהל לאהל דרך פותח טפח וגם תחתיהן טמא, והרי הא דטומאה יוצאת מאהל לאהל הוא מדינא דחבוט רמי, דלא שאני זיזין מקורות, ובעל כרחך דגם בהא דעליון עודף על התחתון הוא ג"כ מדינא דחבוט רמי דחשובין אהל אחד, וא"כ הרי להדיא דגם היכא שהעליון עודף על ביניהן שלמטה ג"כ אמרינן חבוט רמי, וקשה על הנך רבוותא דס"ל דלא אמרינן חבוט רמי רק כשהעליון מכוון כנגד הבינים של התחתונים, וכן בארובה דקי"ל דהיכא דאיכא ארובה בין בית לעליה אהל העליה מצטרף לאהל הבית להביא טומאה בבית, דהוא זה מדינא דחבוט רמי כמו גבי קורות, א"כ הא קשה דהא תקרת העליה רחבה הרבה יותר מהארובה ואיך אמרינן בזה חבוט רמי, [ועיין בדברינו על דברי הרמב"ם בפט"ז מטומאת מת גבי ארובה שם נתבאר דאיכא בזה פלוגתת הראשונים אם גבי ארובה צריכינן לההילכתא דחבוט רמי או לא], ולהדיא תניא בתוספתא [הובאה בר"ש פי"ב דאהלות] גבי קורות הבית והעליה, היו עשויות שתי וערב טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא, הרי להדיא דגם כשהקורות העליונות עודפות מאויר שבין התחתונות ג"כ אמרינן חבוט רמי, וקשה על הנך ראשונים דסברי דבעינן שיהא העליון מכוון כאויר התחתון ואם לאו לא אמרינן בזה חבוט רמי וצ"ע.

  והנה בכסף משנה עוד שם וז"ל: ״ואפשר שרבנו בא למעט ג"כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר ובין התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה, דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום״ עכ"ל. והרי אין לפרש דכוונת הכסף משנה היא שלא ישאר אח"כ אויר שלשה, דזה הרי לא הוצרך הרמב"ם להשמיענו, דפשיטא דלא עדיפא מכל סוכה דאויר שלשה פוסל, אלא ודאי דכוונת הכסף משנה היא דהכא בחבוט רמי שאני דבעינן שלא ישאר אויר כלל אף פחות משלשה, ובעל כרחך דהוא זה מדיני חבוט רמי, דבפחות מאויר התחתון לא חלה ביה הדין של חבוט רמי, ומשום דכך הוא מעיקר ההילכתא דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשהעליון מכוון בצמצום כנגד האויר שלמטה לא פחות ולא יותר, וא"כ נמצא דעכ"פ נכלל בדברי הרמב"ם גם זה שלא יהא יותר מאויר התחתון, כיון דעיקר הדין הוא דליכא חבוט רמי אלא כשהם מכוונות, וכשהעליון פחות או יותר מאויר התחתון תרווייהו חד מילתא נינהו וחד דינא להו דלא אמרינן בכה"ג חבוט רמי, וקשה מכל הנך מקומות שהבאנו.

  והנראה לומר בדעת הנך ראשונים, דס"ל דבאמת לא צריכינן כלל לענין הבאת טומאה לההילכתא דחבוט רמי, ומשום דדוקא גבי סוכה דצריכינן לצרפינהו להסכך והדפנות ביחד, כי היכי שיחשב הסיכוך על גבי דפנות, וע"כ צריכינן בה דוקא לההילכתא דחבוט רמי, משא"כ לענין דין הבאת טומאה, לא צריכינן כלל לצרפינהו לגוף האהלים בהדדי, דבאמת לא בעינן כלל בהבאת טומאה שיהא גוף האהל חשוב חד אהל, וגם אם הם חשובין שני אהלים ג"כ הטומאה מתפשטת מאהל לחברו, דכל שיש האהלה ע"ג מביא את הטומאה, וע"כ ממילא דלא בעינן בהבאת טומאה כלל לההילכתא דחבוט רמי, וגם בלא חבוט רמי מ"מ מכיון דכל אחד בפני עצמו שם אהל ביה ויש כאן מיהא האהלה בכל המקום ע"כ שפיר יש כאן הבאת טומאה בכל המקום, והא דמביאה הגמ' מהך דקורות לדין חבוט רמי, הרי דבקורות צריכינן לההילכתא דחבוט רמי, היינו דוקא באין בכל קורה בפני עצמו פותח טפח, דכל קורה בפני עצמו לית בה שם אהל כלל ואין בה דין הבאת טומאה, וצריכינן דוקא לצרפן להקורות יחד כי היכי דתיחול בהו דין אהל והבאת טומאה, ולענין שיחול עליהן דין אהל והבאת טומאה בעינן דוקא שיהיו אהל אחד, וע"כ צריכינן דוקא לההילכתא דחבוט רמי, וביש בהן פותח טפח באמת לא צריכינן כלל לדינא דחבוט רמי. ולא תקשי דא"כ איך מצינו לההילכתא דחבוט רמי גבי טומאה, כיון דביש בהן פותח טפח לא צריכינן כלל לההילכתא דחבוט רמי ובפחות מטפח הא לא אמרינן חבוט רמי, ובעל כרחך מוכרח דגם היכא דכל אחד בפני עצמו שם אהל ביה ויש בו דין הבאת טומאה, מ"מ אין הטומאה עוברת מאהל לאהל, משום דבעינן דוקא אהל אחד להבאת טומאה, וצריכינן לזה לההילכתא דחבוט רמי שיהיו חשובין אהל אחד. אכן י"ל דמצינו שפיר לההילכתא דחבוט רמי כגון היכא דבהתחתון ליכא טפח ורק בהעליון הוא דאיכא טפח, דהתחתון בפני עצמו לא הוי אהל כלל, ואמרינן בזה חבוט רמי לצרפינהו יחד למשוויה להתחתון אהל, כיון דבהעליון מיהא איכא טפח. ולפ"ז הרי מיושב היטב מה דבזיזין וארובה וקורות מביאין טומאה ואף דעודף מאויר התחתון, לשיטת הראשונים דבעודף מאויר התחתון לא אמרינן חבוט רמי, דכיון דאיירי ביש בהן פותח טפח, ונמצא דכל אחד בפני עצמו יש עליו דין אהל ודין הבאת טומאה, ולא צריכינן ביה כלל לההילכתא דחבוט רמי וע"כ טמא בכל גווני ואף דעודף מאויר התחתון, כיון דצירופו לא הוי מדינא דחבוט רמי, ורק גבי סוכה דצירופו הוא מההילכתא דחבוט רמי וע"כ בעינן ג"כ שלא יהא עודף מאויר התחתון לשיטת הראשונים שהזכרנו.

  אלא דלפ"ז, משנתינו גבי זיזין דתנן היה עליון עודף על התחתון פחות מטפח ביניהן ותחת המותר טמא ותחתיהן טהור, קשה כיון דתחת המותר טמא א"כ הרי דין אהל ביה להביא את הטומאה, ומשום דמצטרף עם יתר האהל שלמעלה דאית ביה שיעורא דטפח על טפח, וא"כ אם נימא דשני אהלים הסמוכין זה לזה מביאין את הטומאה מזה לזה, א"כ גם הכא אמאי תחת התחתון טהור, והא הויין שני אהלים הסמוכין זה לזה, אלא ודאי דבעינן דוקא שיהיו חד אהל, וצרופא דשני אהלים הוא רק ע"י ההילכתא דחבוט רמי דמועיל לעשותן חדא האהלה, ולענין חבוט רמי שפיר אין המותר מצטרף, כיון דלית ביה טפח על טפח, ולא מהניא לן כלל מה דיש בו דין אהל ע"י צירופו עם יתר האהל שלמעלה, דחבוט רמי לא אמרינן רק בטפח, דהוא כל שיעורא דאהל ביחד, אבל המותר לחוד דלית ביה טפח לית ביה חבוט רמי, וע"כ התחתון טהור. האומנם די"ל דבאמת המותר אין בו שום דין הבאת טומאה כלל, ומשום דלית ביה טפח על טפח, ואינו מצטרף כלל עם יתר האהל, והא דתחת המותר טמא הוא משום דכנגד הטומאה מיהא הא בוקעת למעלה ושם מתפשטת בכל האהל כיון דיש שם טפח על טפח, וממילא שוב מטמאה כנגדה תחת כל המותר דכנגד הטומאה לא בעינן טפח, אבל אין הכי נמי דדין הבאת טומאה ליכא תחת המותר, וא"כ ניחא הא דתחת התחתון טהור אע"ג דהויין שני אהלים הסמוכין זה לזה, וגם נוכל לומר דשני אהלים הסמוכין זה לזה הטומאה עוברת מאהל לאהל, ומשום דהכא שאני דעצם הטומאה אינה תחת אהל המביא ואין כאן הבאת טומאה כלל.

  אכן נראה דתחת המותר באמת הוי אהל גמור, אף שאין בו שיעור טפח על טפח, מ"מ שפיר מצטרף עם יתר האהל משום דין שיפועי אהלים, דכל פחות מטפח מצטרף עם האהל טפח ביחד להחשב אהל גמור לחוץ בפני הטומאה ולהביא את הטומאה, וא"כ הרי תחת המותר בודאי דין אהל ביה ויש בו דין הבאת טומאה, ומדתנן דתחת התחתון טהור ש"מ דאין שני אהלים מביאין טומאה מזה לזה כי אם כשנעשו אהל אחד ע"י ההילכתא דחבוט רמי, ומשום הכי הוא דתחת התחתון טהור כיון דלית בהמותר טפח על טפח ואין בו חבוט רמי. וכן זה שכתבנו דההילכתא דחבוט רמי הוא במקום שאין בהתחתון טפח, ג"כ אינו, וכסוגית הגמ' בסוכה דף כ"ב ע"א היתה אחת למעלה ואחת למטה רואין העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה, דש"מ דבעינן גם בתחתונה טפח שתוכל להיות כאילו היא עולה למעלה, ומשום דההילכתא דחבוט רמי מאהל לאהל נאמרה, וגם דממילא דלא מצינו כלל דהחבוט רמי יועיל לאשוויי אהל, ועיקר הלכה זו לא נאמרה רק לצרף את האהלים ולעשותן אהל אחד, וממילא הרי מבואר דכל ההילכתא דחבוט רמי לא נאמרה רק מאהל לאהל לעשותן חדא האהלה, ומשום דבלאו הכי לא מצטרפי יחד לא לענין סוכה ולא לענין הבאת טומאה, ואע"ג דבאמת לפי מה דשני רב כהנא הא דרואין את התחתונה כאילו היא למעלה לא איירי כלל בדין חבוט רמי כי אם בהדין רואין שבקורה וכמבואר ג"כ הכי בעירובין דף י"ד ע"א, אבל לפי דברי רב אשי דמפרש טעמא דקורות דהוא משום חבוט רמי הרי עכ"פ מוכרח דההלכתא דחבוט רמי מאהל לאהל נאמרה, ובזה ליכא מאן דפליג עליה, ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם באהלות פי"ב שכתב גבי קורות דרואין את התחתונות כאילו הן למעלה ואת העליונות כאילו הן למטה, והיינו כהסוגיא דסוכה שהבאנו, ומשום דזה לכו"ע דההילכתא דחבוט רמי על שניהן העליונות והתחתונות ביחד נאמרה. ועכ"פ הא מבואר מזה דכל הבאת טומאה שבשני אהלים הוא רק משום דינא דחבוט רמי, ובע"כ מוכרח דגם הך דזיזין דהיה עליון עודף על התחתון טפח, וכן הך דארובה דמצטרף אהל העליה לאהל הבית להבאת טומאה, וכן הא דתניא גבי קורות היו עשויות שתי וערב טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא כולהו משום דינא דחבוט רמי נינהו, וש"מ דגם בעליון עודף על התחתון ג"כ אמרינן חבוט רמי, וקשה דברי הרמב"ם שפסק דבעינן שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.

  וע"כ הנראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בסוכה דף י"ח ע"א אמר אביי אויר שלשה וכו' ומיעטו וכו' בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט בשפודין לא הוי מיעוט, והני מילי מן הצד אבל באמצע פליגי בה ר"א ורבינא חד אמר יש לבוד באמצע וחד אמר אין לבוד באמצע, הרי דמבואר בסוגיא דהא דאויר פחות משלשה אינו פוסל הוא משום טעמא דלבוד, אבל בלאו הכי גם אויר משהו פוסל, וכמו באמצע למ"ד אין לבוד באמצע דלא מהניא מיעטו בקנים, אשר ע"כ זהו שכתב הכא הרמב"ם בסוכה המדובללת שיהיה העליון מכוון כנגד שפת התחתון, ר"ל שלא יהיה פחות מאויר התחתון, ומשום דס"ל דבמדובללת גם אויר משהו פוסל, ולא מתכשרא כי אם במכוון נגד שפת התחתון שלא ישאר שם אויר כלל. וטעמו של הרמב"ם בזה הוא, משום דס"ל דאע"ג דההילכתא דחבוט רמי מועיל למיחשביה כאלו הוא למטה ומצטרף העליון עם התחתון ועם הדפנות, אבל לענין לבוד אין זה מועיל כלל, וכל שהעליון רחוק מן התחתון שלשה טפחים בין שהמרחק הוא ברוחב בין שהוא בגובה פקע מיניה דין לבוד, וממילא דהדר דינו דגם אויר משהו פוסל כמו באמצע למ"ד אין לבוד באמצע, וזהו שפסק הרמב"ם דבעינן שיהיה מכוון ממש כנגד שפת התחתון וכמו שנתבאר.

  ונראה דכן הוא מוכרח בדעת הרמב"ם כמו שכתבנו, והוא מהא דפסק לעיל בפ"ד וז"ל: ״היו הדפנות דבוקות לארץ ולא היו מגיעות לסכך אם היו גבוהות עשרה טפחים אע"פ שהן רחוקות מן הגג כמה אמות כשרה ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג״ עכ"ל, ושם הרי בודאי קשה למה לנו מכוונות, והרי אף אם נימא דמשום חבוט רמי בעינן דוקא מכוונות, אבל הרי שם לא צריכינן כלל לההילכתא דחבוט רמי, והכשר הסוכה שם הא הוי משום ההילכתא דגוד אסיק מחיצתא דהמחיצות עולות עד סכך העליון, ועדיפא מינה פסק הרמב"ם דאפילו בסיכך על גבי שפת הגג ג"כ הויא סוכה כשרה משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, וכל שכן כאן שהמחיצות ניכרות, וא"כ למה לי מכוונות, אלא ודאי דכוונת הרמב"ם היא שלא יהא בהן גם אויר פחות משלשה, ומשום דבלאו הכי אין הדפנות מצטרפות לסוכה, כיון דהסכך רחוק ג' ויותר מהדפנות דפקע מינה דין לבוד, וא"כ הרי ממילא דהוא הביאור עצמו גם גבי סוכה המדובללת, דר"ל שלא יהיה שם גם אויר משהו, דתרווייהו חד דינא וחד טעמא להו, דכל שהסככות עצמן רחוקות זה מזה או מהדפנות שלשה ויותר בגבהן, פקע מהן דין לבוד, וגם אויר משהו פוסל בהן, וכמו שנתבאר.

  אלא דקשה על זה מהא דאיתא בעירובין דף ט' ע"א רב אשי אמר וכו' כגון שנעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי מבוי שאין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן ג' מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן לבוד וחבוט לא אמרינן קמ"ל, ועיין ברשב"א שם שהקשה דלמה לי הכא לדינא דחבוט רמי והא כיון דאין בגובהן ובעקמומיתן ג' א"כ תתכשר מדין לבוד לחוד, ותירץ דאיירי שיש בהאלכסון שבין קורה לכותל המבוי שלשה, והא דאין בעקמומיתן ג' פירושו בנטיתן לרוחב המבוי, אבל בהאלכסון באמת יש ג', ואין כאן דין לבוד, וע"כ צריכינן דוקא לטעמא דחבוט רמי, ולפ"ז הרי מבואר להדיא הכא דאף דיש בין הקורה לכותל המבוי מרחק שלשה, מ"מ כל שעל ידי החבוט רמי יהיו תוך ג' שוב אמרינן על זה לבוד, ומשום דאמרינן חבוט ולבוד ביחד, ולפ"ז גם בסוכה המדובללת אין אויר פחות משלשה פוסל, ונסתר מה שכתבנו בדעת הרמב"ם, והמכוונות שהצריך אכתי צ"ע.

  אלא דבאמת יש לפרש הא דקאמר הגמ' אין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן ג', דר"ל דגם באלכסון ליכא ג', כי אם דהקורה היא בתוך שלשה לכותלי המבוי, והא דצריכינן לההילכתא דחבוט רמי ולא סגי בטעמא דלבוד לחוד, הוא משום דלבוד לא מהניא רק למיחשבינהו כמחובר, אבל מ"מ הקורה נחשבת כבמקומה ואינה על גבי מבוי, ולענין הכשירא דמבוי קורה על גבי מבוי בעינן, שלזה אין הלבוד מועיל כלל, אם לא משום ההילכתא דחבוט רמי דעיקרה נאמר דמחתינן לה למטה, ורק בזה הוא דנחשבת קורה על גבי מבוי. אשר אם נימא כן שוב הדרינן לכללין, דאין לבוד רק היכא שעצם הקורה היא בתוך ג' לכתלים, ואין חבוט רמי מועיל כלל למיחל ביה דין לבוד, והא דקאמר מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן לבוד וחבוט לא אמרינן, היינו משום דהכא צריכינן לתרווייהו, חבוט לענין גובהה שהיא מעל המבוי, ולבוד לענין רחבה שאינה מגעת לכתלים, אבל אין הלבוד נוגע להחבוט, כי אם דכל אחד חל בפני עצמו.

  ובהכי מתישבת היטב הסוגיא, דהנה התוס' שם הקשו בהא דקאמר הגמ' אין בגובהן ג' מהא דאיתא בסוכה דף כ"ב דכי יש ברחבו טפח אמרינן חבוט רמי אפילו ביתר מג', ותירצו דהכא שאני דבעינן קורה על גבי מבוי וביתר מג' לא הוי היכר, וביאור דבריהם, משום דבאמת זה קשה לומר דהדין של חבוט רמי אינו מועיל לאשוויי קורה על גבי מבוי, דהרי אדרבה זהו עיקר ההילכתא דחבוט רמי דחשבינן לה כאילו היא למטה, וע"כ זהו שהוסיפו התוס' טעמא דהיכר, ור"ל דאע"ג דמדינא הא הוי שפיר קורה על גבי מבוי משום ההילכתא דחבוט רמי אבל מ"מ היכרא דקורה ליכא רק בתוך שלשה, אכן לפי מה שכתבנו הרי מתישבת הסוגיא היטב, דבאמת אין הכי נמי דאי משום ריחוק הגובה בלחוד לא הוה איכפת לן גם אם היתה גבוהה הרבה כיון דאמרינן חבוט רמי וחשיב קורה על גבי מבוי, אבל הכא שאני דיש כאן גם החסרון שברוחב, דהקורה אינה מגעת לצדדי המבוי, שלזה הרי לא שייך כלל ההילכתא דחבוט רמי, וכל הכשרה צריך להיות רק מדין לבוד לחוד, דנימא לבוד מהקורה לכותל המבוי, וע"כ צריכינן דוקא שעצם הקורה תהא סמוכה להכותל בתוך ג', וכמו שנתבאר דלמיחל דין לבוד לא מהניא לזה ההילכתא דחבוט רמי וצריכינן שיהו סמוכות זה לזה ממש בתוך ג'. והתוס' בע"כ דקיימי בשיטת הרשב"א דאיירי שיש באלכסונן ג', ובע"כ דאמרינן לבוד גם ע"י חבוט רמי, וע"כ זהו שהקשו דגם ביש בגובהן ג' ג"כ ליתכשר.

  אכן נראה דבדעת הרמב"ם מוכרח כמו שכתבנו, והוא מהא דהשמיט כל הך אוקימתא דרב אשי, ולדעת התוס' והרשב"א דאיירי שיש באלכסון שבין קורה לכותל שלשה ואין כאן דין לבוד רק עי"ז דאמרינן מתחילה חבוט רמי, א"כ הא הוי זאת חידוש דין דאמרינן לבוד גם ע"י חבוט רמי ואף שהקורה עצמה רחוקה יותר מג' מהכותל, וא"כ למה השמיט זאת הרמב"ם, אלא ודאי דהרמב"ם מפרש כמו שכתבנו, דאיירי שאין בין קורה לכותל שלשה, ולבוד והחבוט רמי הם שני ענינים נפרדים, דהלבוד הוא לענין החסרון שבין קורה לכותל, והחבוט רמי הוא לענין מה שגבוהה מהמבוי ואינה על גבי חלל המבוי, אבל אין הכי נמי דהא שתהא הקורה תוך שלשה לכותל ע"י החבוט רמי אינו מועיל כלל לענין לבוד, כי אם דבעינן שתהא הקורה עצמה תוך שלשה לכותל, וע"כ שפיר השמיט הרמב"ם להאוקימתא דרב אשי, דכיון דפסק דאמרינן לבוד בתוך ג' ואמרינן חבוט רמי שתחשב כאלו יורדת למטה, א"כ ממילא איכלל בזה גם אוקימתא דרב אשי דאמרינן חבוט רמי ולבוד ביחד כיון דכל אחד חל בפני עצמו. ולפ"ז מיושב היטב דעת הרמב"ם כמו שכתבנו, דהא דהצריך שיהא שפת העליון מכוון כנגד שפת התחתון הוא למעוטי גם אויר פחות מג', ומשום דכיון דגבוהות יותר מג' ופקע מינה תורת לבוד א"כ פוסל בה גם אויר משהו, וכמו שהבאנו מהסוגיא דאין לבוד באמצע דלא מתכשר אויר פחות מג' בסוכה רק ע"י לבוד, וכמו שנתבאר.

פרק ו הלכה טו

(פ"ו מהל' סוכה הט"ו) עצי סוכה אסורין כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות בין עצי סכך, אין ניאותין מהם לדבר אחר כל שמונת הימים וכו' עכ"ל

והרא"ש בפ"ק דסוכה כתב וז"ל: "והאי דאסירי עצי סוכה, היינו דווקא הסכך - אבל עצי הדפנות משרו שרי, דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דווקא בסכך כדלקמן גבי 'פסולת גורן ויקב' ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב עצי סוכה אסורין כל שבעת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך" וכו' עכ"ל.

ונראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דנהי דאם באנו לדון על הסוכה עצמה ודאי דהסכך הוא דמיחשב עיקר הסוכה, וכדאיתא בסוכה דף ז ע"ב עיי"ש דפליגי בזה ר' יאשיה ורבנן אם דפנות איכללו בהדי סכך אם לא, ולדידן קיי"ל דפנות לאו סכך נינהו, וגם חמתה מרובה מחמת דפנות כשרה, משום דלא חייל בהו דין סוכה, ורק הסכך לבד הוא דחלה עליו ונתקיים ביה דין סוכה, אכן כל זה הוא רק בהדינים הנוגעים לפסולא והכשרא דסוכה, דהם בגוף החפצא של הסוכה, והוא זה נוגע רק בסכך ולא בדפנות, כיוון דהדפנות אינם בכלל סוכה, משא"כ בזה דעצי סוכה נאסרין, דילפינן לה מקרא דחג הסוכות, ס"ל להרמב"ם דאין זה תלוי בעצם הסוכה, ושיהיה גזירת הכתוב דסוכה אסור ליהנות ממנה, כי אם דדין זה נאמר על מצוות סוכה, דכל דמיקיימא ביה מצוות סוכה אסור ליהנות ממנו, ודין מצווה שבה הוא שאוסר ליהנות ממנה, וע"כ כיוון דילפינן גם לדפנות מקרא דבסוכות, ובלא דפנות לא מתכשרא, א"כ ממילא דגם דפנות איכללו במצוות הסוכה, ואע"ג דאינהו לאו שמא דסוכה בהו, אבל מ"מ כך הוא מצוותה, דלשם סוכה שעל הסיכוך בעינן גם דפנות, ולהכי הוא שפסק הרמב"ם דגם עצי דפנות הסוכה נאסרין.