חידושי ר' חיים/הלכות זכיה ומתנה

פרק ד הלכה ו

אין אדם זוכה במתנה לחברו עד שיהיה הזוכה גדול ובן דעת וכו', אבל הגוי אינו זוכה הואיל ואין ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל וכו', קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכו' עכ"ל.

  והוא בגיטין דף ס"ד ע"ב אמר ר"י אמר ר"א צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי דא ודא אחת היא, מאי דא ודא אחת היא, אמר ר"ח אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ופסק הרמב"ם כשמואל דקטן לעולם אינו זוכה לאחרים. והא דנכרי אינו זוכה לאחרים, דנקט ביה הרמב"ם טעמא משום דאין לו שליחות לעולם, הוא מסוגיא דב"מ דף ע"א ע"ב דקאמר שם רבינא דנכרי אע"ג דלית ליה שליחות מ"מ זכיה אית ליה מידי דהוי אקטן, ומסיק שם דנכרי לית ליה זכיה ואינו דומה לקטן משום דקטן אתי לכלל שליחות נכרי לא אתי לכלל שליחות. אלא דצ"ע, דזה הטעם הא נקיט בסוגיא לענין שאין ישראל זוכה לנכרי, וכדי לחלק בין קטן לנכרי, אבל לענין שאין הנכרי זוכה לישראל לא מצינו שנצטרך לטעמא דלא אתי לכלל שליחות, וקטן יוכיח דאתי לכלל שליחות ומ"מ אינו זוכה לאחרים, ולמה כתב הרמב"ם טעם זה דלא אתי לכלל שליחות לענין זה דאין הנכרי זוכה לישראל, וצ"ע.

  והנה שם בסוגיא פירש"י דהא דחפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה לאחרים הוא מדרבנן, והתוס' גם כתבו דמהא דמשני הגמ' שאני שיתופי מבואות דרבנן משמע דהפלוגתא היא אם זוכה לאחרים מדאורייתא או לא, ור"ל דמזה הרי מבואר דמדרבנן לכו"ע זוכה לאחרים, וכל עיקר הפלוגתא היא רק אם זוכה מדין תורה או לא, והוכחה זו עצמה היא גם מהא דמשני התם בגמ' בעציץ שאינו נקוב דרבנן, הרי להדיא דמדרבנן לכו"ע זוכה, ושוב הקשו על זה דאיך יזכה לאחרים מדין תורה והא אין שליחות לקטן, ותירצו דבמילתא דאיתיה בנפשיה איתיה גם בשליחות וזוכה לאחרים. ולדעת רש"י דהא דזוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, צ"ל דס"ל דקטן אין לו שליחות לעולם אף במילתא דאיתיה בדנפשיה, או דס"ל דגם זכיה מקריא ליתיה בדנפשיה, דהא מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל אלא מדבריהם, ואם גם בדעת אחרת מקנה אותו אית ליה זכיה מדין תורה, אכן זהו משום דעת האחרת של הגדול, וממילא דאין זה בכלל איתיה בדנפשיה, כיון דאין זה משום לתא דידיה, ורק מכח המקנה הוא שזוכה בה. וגם דלפי הנראה בסוכה דף מ"ו ע"ב דעת רש"י היא דקטן לית ליה זכיה מדין תורה אף בדעת אחרת מקנה אותו, וכמו שכתב שם דהא דינוקא מיקנא קני הוא מדרבנן, וממילא דהוי מילתא דליתיה בדנפשיה ג"כ, ואינו זוכה לאחרים רק מדרבנן, כיון דאין שליחות לקטן, וגם דקטן אינו יכול לזכות כלל. והא דקאמר בגמ' שאני שיתופי מבואות דרבנן וכן הא דקאמר בגמ' בעציץ שאינו נקוב דרבנן, צ"ל לדעת רש"י, דר"ל דכן תקנו דלענין דבר שהוא מדבריהם יהא קטן זוכה לאחרים, אע"ג דלענין דין ממון קטן אינו זוכה כלל לאחרים אף מדבריהם, וכאשר כן היא גם דעת הרמב"ם, דלענין דין ממון פסק בסתמא דקטן אינו זוכה לאחרים כלל, ומ"מ פסק בפ"א מה' עירובין ז"ל: ״שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים״ עכ"ל, וזהו להדיא כדעת רש"י וכמו שכתבנו. אלא דקשה לדעת רש"י, מהא דאיתא בסוגיא שם מתיב ר"א מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני זה, האי שפחה היכי דמי אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה, אלא לאו דלא אתיא שתי שערות, הכא במאי עסקינן במעשר בזמן הזה דרבנן, ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא וכו' אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן, הרי דקבעיא הסוגיא לאוקמה במעשר שני דאורייתא, ולאוכוחי מינה דקטן אית ליה זכיה גם לאחרים, וזהו להדיא כדעת התוס', דלמ"ד קטן זוכה לאחרים הוא מדין תורה, וכדמהניא גם לענין מעשר שני של דין תורה, וקשה על מה שכתב רש"י דהא דזוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, וצ"ע.

  ונראה לומר, דבאמת עיקר הסוגיא צריכה ביאור, איזה זוכה לאחרים יש כאן בפדיית המעשר שני, ואם נפרש דהא דאומר הא לכם מעות, ר"ל שאינו נותן להם המעות מתנה ורק שמוסר להם הכסף שיפדו בו את המעשר שני, א"כ אין זה בכלל זוכה לאחרים, כי אם דהוי זאת ככל שליחות דעלמא, דקי"ל אין שליחות לקטן, דלהתפיס כסף חברו בקדושת המעשר שני הרי פשיטא דצריך לזה שליחות דוקא ואין זה זכיה כלל, ובודאי דלא מהניא זאת בקטן, ובעל כרחך צ"ל דנותן להם הכסף במתנה והם פודים משל עצמם, וא"כ איזה זכיה לאחרים יש כאן, וכל שפודה משלו צריך להיות מועיל גם בקטן מדין תורה לכו"ע, אם אך הגיע לכלל מופלא סמוך לאיש, וכדאיתא בתו"כ ואם גאל יגאל איש ממעשרו איש פרט לקטן, או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואם גאל יגאל, והוא מופלא סמוך לאיש לר' יוסי בר' יהודה בנדה דף מ"ו ע"א, וא"כ צ"ע הסוגיא הכא דתלי לה בדין קטן זוכה לאחרים. ונראה לומר, על פי מה דאיתא בב"ק דף ס"ט ע"ב דמעשר שני שאינו ברשותו אינו יכול לחללו, משום דבעינן דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, הרי דחילול מעשר שני הוא דבר הצריך בעלים, וגם כשאחר מחלל הוא רק מדעת הבעלים ורשותן, אבל בלא דעת הבעלים אין חילולו חילול כלל. אשר על כן הוי דינא דכל פדיית מעשר שני של אחרים חשיבא זוכה להבעלים של המעשר, דחלות מעשיו בפדיונו וחילולו במעשר שני של אחרים, שבאמת הוא תלוי בדין בעלים ודעת בעלים, כל קיומו הוא רק מדין זוכה לאחרים. וזהו דמוכיח הגמ' מהא דשפחתו העבריה שהיא קטנה ומ"מ מעשיה קיימין לפדות ולחלל את המעשר שני של הבעלים, ש"מ מזה דקטן זוכה לאחרים. ואע"ג דעיקר חלות חילולו הוא מהא דאתרבי מופלא סמוך לאיש להיות כגדול, אבל כל זה הוא רק לענין עצם החילול, משא"כ לענין דינא דדבר שאינו שלו, ומעשה פדיונו וחילולו במעשר שני שאינו שלו, כיון דתלוי בדין זוכה לאחרים, הוא דין בפני עצמו שלא מענין הפלאה, ואין דין מופלא סמוך לאיש מועיל לזה כלל, ובעל כרחך ש"מ דקטן זוכה לאחרים מדין תורה.

  והנה תרי גווני בפדיון מעשר שני של אחרים, אם שכל אחד ישאר בשלו, והפדיון מועיל רק שקדושת המעשר שני תחולל על כסף הפודה או שהפדיון נעשה באופן שכסף הפדיון הנתפס בקדושת מעשר שני יהיה של הבעלים והמעשר שני שיוצא לחולין יהיה להפודה. ודין מופלא סמוך לאיש מהני בין לעצם הפדיון של קדושת מעשר, וגם דפדיונו מהני שישאר המעשר שני שלו ופדיונו ישאר להבעלים, וכדאיתא במתני' דאומר אדם לשפחתו פדה לך מעשר זה, והך פדה לך ר"ל שהמעשר שני יהיה שייך לה, וכמבואר בירושלמי במעשר שני שם דהנך תרי גווני חילול איכללו במתני'. ואע"ג דקטן לאו בר קנין וחילוף הוא, צ"ל דהכא שאני, דעיקר מעשיו הם רק בהפדיון, והקנין והחילוף ממילא חייל, ומיגרר גריר בתר פדיונו, ועל כן אין מעשה הקטן בזה בתורת קנין וחילוף כי אם בתורת פדיון, דמהני לזה דין מופלא סמוך לאיש. אכן נראה דכל זה הוא אם באנו לדון מחמת דין חסרון הקנאה, בזה הוא דשייך לומר כמו שכתבנו, אבל אם באנו לדון מחמת גריעותא דקטן אינו זוכה לאחרים, בזה לא מהני כלל דין מופלא סמוך לאיש, דהרי זהו דין בפני עצמו דכל לאחרים אין מעשה קטן כלום, וא"כ גם במעשה הפלאה ותורת פדיון לא מהני מעשיו בזכיה לאחרים, וממילא דלא מהני מעשיו להקנין והחילוף, דפשיטא דהקנאתו בפדיון לבעלים וכן זכייתו בהמעשר שני מרשות הבעלים הוא זה בכלל זוכה לאחרים, דלא מהניא בקטן אף בתורת פדיון והפלאה. אשר לפי זה, אם נפרש דפרכת הגמ' האי שפחה היכי דמי קאי על גוונא דפדה לך, הרי מתישבת הסוגיא כפשטה, דלמ"ד קטן אינו זוכה לאחרים אין מועילין מעשיה הכא גם בתורת פדיון, כיון דקטנה היא ואינה זוכה לאחרים. אלא דנראה, דגם אם נפרש דפרכת הגמ' קיימא על רישא דמתני' דהא לכם מעות הללו, דמבואר בירושלמי דמיירי בגוונא דאומר להם פדו לי, ר"ל שהמעשר שני ישאר להבעלים ורק שקדושתו תתחלל על כסף הפדיון שלהם, ג"כ ניחא הא דתלי לה בגמ' בדין זוכה לאחרים, כמו שכתבנו דכיון דפדיון מעשר שני תלוי בבעלים וכל מעשה פדייתה הוא רק בשביל הבעלים ומכחם ומדעתם, על כן שפיר מקרי זה זוכה לאחרים, ומיושב היטב הא דתלי לה בגמ' להך מתני' דהא לכם מעות בדין קטן זוכה לאחרים, בין ארישא ובין אסיפא, כיון דשני האופנים הם בכלל זכיה לאחרים, וכמו שנתבאר.

  ולפי המבואר נמצינו למדין, דהא דפליגי בקטן אם זוכה לאחרים אם לא, לאו משום טעמא דשליחות קאתינן עלה, כי אם דהוא דין בפני עצמו אם מעשה קטן מועילין בזכיה לאחרים, וראי' לזה מהא דחשיבא פדייתו להמעשר שני בכלל זכיה לאחרים, והתם ליכא שליחות כלל, דלא מיבעיא לפי מה שנתבאר דהזכיה לאחרים היא מה דזוכה בהמעשר שני מהבעלים ושכסף הפדיון נקנה להבעלים, א"כ הלא כל מעשיו מעשה לקיחה וחילוף ע"י פדיונו שעושה, דלא שייך כלל לומר שיהא על זה שליח של הבעלים, כיון דאדרבה הוא הזוכה והמוציא מרשות בעלים, אלא דגם זה שכתבנו באופן הראשון, דכיון דפדיון מעשר שני תלוי בדין בעלים ודעת בעלים, להכי הוא דהוי בכלל זוכה לאחרים, מ"מ נראה דדין שליחות ליתא הכא, ואין הפודה מיחשב שלוחו של הבעלים, ואף אם מעשיו הם בשביל הבעלים ומכחם, אבל שליחות מיהא לא בעינן הכא. ויסוד לזה מהא דתנן במעשר שני פ"ה כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות אדמה וכו' אמר רשב"ג בד"א בשביעית, והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו, וברמב"ם פ"ט ממעשר שני הל"ז ז"ל: ״והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר״ עכ"ל, והרי שנת השביעית היא הפקר, ונמצא דפירות רבעי אלו הם מופקרים, וגם לאחר לקיטה הא ג"כ בהפקרן קיימי, לפי מה דקי"ל מעשר שני ממון גבוה הוא ואין בהם שום צד זכיה, וכמבואר בקדושין דף נ"ד ע"ב, ומ"מ היו מחללין אותן, הרי דמהני חילול ופדיה גם במעשר שני ורבעי של הפקר, ועל כרחך דהא דמבואר בסוגיא דב"ק שהבאנו דפדיון מעשר שני ורבעי שוה להקדש דבעינן בהו דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, כל זה הוא דוקא בשיש להם בעלים, אבל היכא דלית להו בעלים שפיר מהניא בהו פדיה וחילול, ולא בעינן כלל דין בעלים לעצם מעשה החילול והפדיה. והכי מוכרח נמי מדברי הרמב"ם אלו שכתב כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל וכו', וכבר הקשה על זה בתשובות המיוחסות להרמב"ן דהרי לפי מה דקי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש אין החילול חל על כל הנלקט משום דהוי אינו ברשותו, וכמבואר בסוגיא דב"ק דף ס"ט שם, ואיך הביא זאת הרמב"ם כיון דלא קי"ל הכי.

  אכן נראה, דהרמב"ם ס"ל, דהא דנוהג דין אינו ברשותו בחילול רבעי ופדיונו, הוא דוקא ברבעי שיש לו בעלים, דחילולו תלוי בדין בעלים, ולא חייל כי אם מכח הבעלים ומדעתם, ואז הוא דנוהג גם דין אינו ברשותו, ומשום דכל דתלוי בבעלים בעינן דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, משא"כ ברבעי של הפקר, דאין דין בעלים כלל בחילול, ממילא דלא שייך שם ענין אינו ברשותו כלל. אשר ע"כ צ"ל, דהסוגיא דתלי לה להך דצנועין בדין גזל ולא נתייאשו הבעלים, הוא משום דהך דצנועין קיימא גם את"ק, ואיירי גם בשנים שאינם של שביעית, דהוי רבעי שיש לו בעלים, ואז הוא דנוהג ביה הדין דאינו ברשותו, משא"כ הרמב"ם דפסק כרשב"ג והביא הך דצנועין על שנת השמיטה דהוי רבעי של הפקר, וגם לאחר שכבר נלקטו הם ג"כ בהפקרן, לפי מה דקי"ל ממון גבוה הוא, והוי רבעי שאין לו בעלים, דלית בחילולו כלל דין בעלים, ועל כן ממילא דלא שייך ביה כלל הך דאינו ברשותו, ושפיר חייל החילול גם על כל הנלקט. ועכ"פ הא מיהא דחילול רבעי נוהג גם בשל הפקר, שאין שייך שם דין בעלים כלל. ולפי זה נראה ממילא, דגם מעשר שני ורבעי שיש להם בעלים, מכל מקום עיקר מעשה החילול והפדיה נעשה מכח הפודה אף שאינו הבעלים שלהם, ונהי דיש בזה עיכוב דין בעלים, וצריכינן שתהא הפדיה נעשית בשביל הבעלים ומכחם ומדעתם, אבל מ"מ שליחות לא בעינן בזה, כיון דלעצם מעשה הפדיה והחילול לא צריכינן לדין בעלים, ומדתלי לה בגמ' בדין זוכה לאחרים, ש"מ דהא דאין קטן זוכה לאחרים, הוא דין בפני עצמו, ולא משום לתא דשליחות קאתינן עליה. ולפי זה הרי ניחא שיטת רש"י דהא דקטן זוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, ולא תקשי מהא דמועיל זכייתו לאחרים גם לענין מעשר שני דאורייתא, דבאמת עיקר הפלוגתא אם קטן זוכה לאחרים אם לא היא מדין תורה, ועל כן למ"ד קטן זוכה לאחרים פדיונו במעשר שני קיים מדין תורה, אלא דכל זה הוא בזוכה לאחרים שלא במקום שליחות, אבל סוגיית הגמ' דפליגי רב יהודה בשם רב אסי ושמואל בקטן אם זוכה לאחרים, דמיירי בזוכה דבר שצריך מעשה זכיה וקנין, שזהו רק בתורת שליחות מהקונה, בזה הוא דכתב רש"י דזכייתו אינו רק מדרבנן, דמדאורייתא אין שליחות לקטן, וניחא היטב, וכמו שנתבאר.

  ולפי זה הרי ניחא דברי הרמב"ם שכתב טעמא דאין הנכרי זוכה לאחרים משום דלא אתי לכלל שליחות, והקשינו על זה דתיפוק ליה דהרי קטן ג"כ אינו זוכה לאחרים, אכן לפי מה שנתבאר הרי ניחא, דהרי זה עכ"פ נמצינו למדין מסוגיית הגמ', מהא דס"ל לר"א דקטן זוכה לאחרים, דמדרבנן קטן הוי בר שליחות של זכיה, ושמואל לא פליג עליה כלל בזה, אלא דס"ל דקטן בלא"ה אינו זוכה לאחרים משום דלאו בר דעה הוא לענין זה, אבל משום הדין שליחות שיש בזכיה הוה מהניא בקטן מדרבנן, וזהו דקשיא ליה להרמב"ם, דהרי בנכרי הא דאינו זוכה לאחרים הוא רק מטעמא דלית ליה שליחות, דהא בר דעה גמורה הוא, וא"כ אמאי לא תקינו ליה רבנן שליחות בזכיה כמו בקטן, וכמו דפריך הגמ' כן לענין לזכות עבורו, וזהו שמתרץ לה בשינויא דגמ' דשאני נכרי הואיל ולא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכיה.