חזון איש/אורח חיים/קי
סימן קי (ב)
[עריכה]א) מ"ט ב' לא אמר כלום כל עיקר כו' תוכן הסוגיא לפרש"י דבין לרב בין לשמואל אין לו שביתה במקומו אפי' כשלא קנה שביתה במקום האילן כגון שתחת האילן חוץ לאלפים כשהחשיך, או אפי' מקצת אילן חוץ לאלפים, או דאמר סמוך לחשיכה שלא היה אפשר לו להגיע למקום האילן קדם שחשכה אפי' בריצה, דבזה לכו"ע לא קנה שביתה תחת האילן מ"מ גם במקומו לא קנה שביתה ואין לו רק ד"א במקומו, אלא באמר בשעה שיכול להגיעו קדם שחשכה וכל האילן תוך תחום רגליו, בזה ס"ל לשמואל דקני ד"א מתוך שמונה משום דהקילו בתחומין או דסתמא דעתו למקני ד' מתוך שמונה [וכמש"כ תו'] ולרב לא קני כלל וכתבו תו' דקיי"ל כשמואל משום דאמר בגמ' רב תנא הוא ופליג וקיי"ל כברייתא דמסייעא לשמואל וכ"כ הרי"ף והרא"ש, וא"כ שביתתו תחת האילן אלא שאנו נוהגין בו ספק איזה ד"א אם בתחלתן או בסופן.
ב) והר"מ פ"ז מה' עירוב כתב שאם לא יחד המקום או שלא היה יכול להגיע למקומו עד חשיכה אף בריצה או שהיה האילן חוץ לתחום רגליו משחשיכה יש לו שביתת מקומו, ואין לנו לב להבין שיטתו דהמ"מ פי' דס"ל דל"פ רב ושמואל בקנייתו תחת האילן וגם שמואל מודה דלא קני תחת האילן אלא פליגי אי קני שביתת מקומו דרב ס"ל דלא קני שביתה במקומו ושמואל ס"ל דקני במקומו, והדבר מתמיה דבגמ' אמר מ"ט דרב כו' ולמה הזכיר רב הלא בזה דלא קני תחת האילן כו"ע מודים, ובזה י"ל דרבה בגמ' שם לא קאי אפלוגתא דרב ושמואל אלא אמימרא דרב קאי, אבל בגמ' נ' ב' אמר תניא כותי' דשמואל דתניא טעה ועירב לב' רוחות כו' מהלך לצפון בעירובו לדרום כו' ומה ענין זה לשמואל הלא מודה שמואל דלא קני עירוב שיהא חמר גמל ואדרבה הדין נותן לשמואל כמו לרב דב' העירובין בטלין ולשמואל ישאר בתחום ביתו כיון דלא קנו לו ערוביו, והגר"א סי' ת"ט דחה פי' המ"מ דלישנא דגמ' ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל כו' לא משמע שהוא טעם שלא קנה תחת האילן כלום, ועוד דשמואל בעי למיהב טעמא במאי דפליג ארב ולא ס"ל שהפסיד מקומו, ובזה לא יהיב טעמא אלא יהיב טעמא למה לא קני תחת האילן שבזה לא פליג רב, והא דמסייע לרב מהא דתניא אבל לא סיים ד"א שקבע לא יזוז ממקומו מפרש המ"מ דלשמואל הלא קני מקומו ויכול להלוך עד האילן ומשני כגון דאיכא ממקום רגליו כו' ר"ל דהאי לא יזוז ממקומו היינו מן האילן ולהלן אלא שאם האילן תוך אלפים אכתי מצי אזיל להלן מן האילן ולהכי מוקים לה דהאילן בסוף תחומו ולכך לא מצי אזיל להלן מן האילן ועיקר חסר מן הספר דהו"ל לפרש דהא לא יזוז ממקומו היינו כשיגיע להאילן.
ג) והגר"א פי' דעת הר"מ דס"ל דלרב קנה שביתה במקומו, והא דאמר דאפי' לתחתיו של אילן לא מצי אזיל ר"ל אפי' מקום שכל תחתיו של אילן הוא בתוך תחומו לא מצי אזיל ובגמ' קיצרו בדבר משום דסיימו דלשמואל הוא חמר גמל ומזה משתמע הא דהזכירו בדברי רב דאפי' תחתיו של אילן לא מצי אזיל, ומיהו אי הוי מצי למקני שביתה תחת האילן אף שיהי' חמר גמל במדת הרוחב של האילן היה הדין נותן דקני תחת האילן והיינו דאמרינן מ"ט דרב כו' והא דתניא ואם לא סיים ד"א שקבע לא יזוז ממקומו ר"ל לא יזוז מקנין שביתתו במקומו, ופסק הר"מ כרב ואכתי לא סלקי לי' שמעתא דהר"מ פסק פ"ח מה"ע הא דעירב בשתי רוחות דמינה מייתא ראי' לשמואל וסיים דאולי גירסא אחרת היתה לו, [והיינו נמי טעמא דפסק כרב דלגי' דידן דמסיק דרב תנא הוא ופליג ודאי הלכה כשמואל ולפי גי' הר"מ לא שייך גם טעמא דרי"ף מהא דביצה ל"ז ב' ואולי זו כוונת הגר"א שם].
ד) הרי"ף הביא הא דר"ה בדר"י דבפחות מח' מקצת ביתו ניכר והוכיח מזה הב"י דס"ל כהר"מ וכפי שפירשו המ"מ דלשמואל נמי לא קני תחת האילן כלל, ואחרי שדברי הר"מ לא נתפרשו ולפי דברי הגר"א ע"כ הרי"ף לא ס"ל כהר"מ, נראה שאין הכרע מזה די"ל דהרי"ף הביאו כדי ללמוד דשמואל פליג אפי' בח' אמה ויתר, ואפשר דהרי"ף מפרש דבפחות מח' אינו חמר גמל אלא לוקח חצי אמה שבאמצע שהוא שביתתו בהחלט ובוחר ד"א בכל רוח שירצה וכן לאביי לוקח ד"א שבאמצע, וא"כ יש בזה נפקותא לדינא אף לשמואל, ולפרש"י דמ"מ הוי חמר גמל לכאורה אין דברי אביי ור"ה בדר"י אלא ללישנא דרב משום דלא מסיים אתרי' קאמר אבל ללישנא משום דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו גם בז' אמות אי אפשר שיקנו כולן אבל אי מפרשינן הא דאביי ור"ה בדר"י דלא הוי כלל חמר גמל ניחא גם ללישנא דכל שאינו בזא"ז.
ה) ל' הגר"א סי' ת"ט, ד"ה ולהרמב"ם, ואין נ"ל פירושו כו' ועוד כו' אדרבא סייעתא היא לשמואל כמ"ש למטה, אינו מובן אם כוונתו ז"ל למש"כ למטה לפרש לא יזוז ממקומו היינו שנשאר לו שביתה במקומו, הרי לא שייך להקשות מכח זה דשפיר י"ל לדעת המ"מ דלא יזוז ממקומו לא מתפרש בהכי, ואולי ט"ס הוא וצ"ל מאי סייעתא מביא לשמואל וכמש"כ לעיל וצ"ע.
שם דסייעתא שהביא הרי"ף משנים ששאלו חלוק כו' אינו סייעתא לפי' הר"מ שפסק כרב דקנה כו', אינו מובן למה אינה סייעתא הלא טעמי' דרב משום דלא קנה במקום האילן, וראוי לומר דלדעת הר"מ אין ראי' מהא דחלוק דאי פסק כרב ע"כ היתה לי' להר"מ גי' אחרת וכדמסיק הגר"א, מיהו צ"ע הא ע"כ איכא ברייתא בדין עירב לב' רוחות וכמו שהביא הר"מ רפ"ח ולמה באמת אין ראי' מזה לשמואל.
הרי"ף כתב דהא דתניא ביצה ל"ז ב' בשנים ששאלו חלוק כו' בהא דשמואל שייכא והרז"ה תמה דהתם אף רב מודה דכיון דחלוק בתר בעלים גריר דין הוא שתחום שניהם שליט בו, ואפי' בזא"ז יש שם עירוב תחומין אבל מניח עירוב לקנות בשני מקומות שפיר י"ל כרב דשניהם בטלים, והרמב"ן במלחמות כתב לישבו וכנראה כונתו דחלוק ג"כ קונה שביתה מצד עצמו וקונה שביתת הבעלים וכשיש שותפות שני כחות שולטים בו, וה"נ כשלא סיים או עירב לב' רוחות שניהם קונים ושולט כאן ב' כחות, ורהיטת הדברים כהרז"ה וצ"ע.
ו) במ"ב בבה"ל שם ד"ה וכן, כתב דדעת הרי"ף ג"כ דמן האילן ולהלן אסור, ודלא כהא"ר שכתב דמהרי"ף אין מוכח, ולמש"כ לעיל דברי הא"ר מכוונים שאין הכרח מדברי הרי"ף, עוד כתב דגם דעת הראב"ד דהלכה כרב, והדבר תימא דהראב"ד פ"ז מה"ע ה"ג, כתב דאם היה ביה"ש רחוק יותר מאלפים ממקום שביתתו לא יזוז ממקומו כדין יצא חוץ לתחום אבל בלא בירר ד"א ס"ל להראב"ד דקנה שביתה תחת האילן והוא חמר גמל כמו שפרש"י וכמבואר בדברי הראב"ד שם בה"ה, בהש' שני', ולכן נראה דהלכה זו כבר היא מוכרעת מרוב הראשונים ז"ל דמותר לילך מהאילן אלא שרוחב האילן חמר גמל.
נ"ב א' לומר דכו"ע ל"פ דצריך כו', לפרש"י לרבה צריך לומר דרוצה לקנות שביתה, ובענין חזרתו לר"י צריך שיתחיל בהליכתו אבל אם חזר קדם שהתחיל להלוך הרי הוא עשיר ולריבר"י אף אם חזר קדם שהתחיל לילך, ולר"י לכו"ע אם חזר קדם שהתחיל להלוך הו"ל עשיר אלא פליגי דלר"י צריך שיאמר ולריבר"י א"צ שיאמר והנה הר"מ פסק שא"צ שיאמר וצריך להתחיל בהילוך, והנה פסק כרב יוסף וכריבר"י, וזה כגירסת הרי"ף וכמש"כ ב"י סי' ת"י דמסקינן דר"נ ב"א כרב יוסף אליבא דריבר"י וכן ס"ל לעולא, אבל לפרש"י הלכה כרבה דבעי אמירה וכמש"כ רש"י נ"ב ב'.
ונראה דאין נ"מ בין יצא ע"מ ללכת לעיר האחרת ובין יצא לקנות שביתה על התחום ובין יצא לערב דבכל הני אמרינן דניחא לי' לקנות שביתה בסוף תחומו, דבגמ' נקטו מי שיש לו ב' בתים כו' ומשמע דאיירי דהתחיל להלוך לביתו השני לשבות שם יום השבת וכן מבואר בהדיא בהא דר"י בר אשתתא שהרי החזיק לחזור לביתו, ומתנ' דתנן דכל בני העיר אסורין משמע דוקא מפני שלא החזיקו בדרך אבל אם היו מחזיקין בדרך וחזרו קנו שביתה במקום המסוים הידוע להם אע"ג שאין לכל בני העיר בתים במקום ההוא, והר"מ פי' ששלחו אותו לערב בפת, וכ"ה דברי הרי"ף לדעת הר"מ, והרא"ש והר"י פירשו דבני העיר שלחוהו לערב ברגליו שהוא היה מכיר מקום מסוים ומסרו לו שביתתם, ונראה מדברי הרא"ש דהולך לערב בפת וחזר לא אמרינן דקנה שביתה, דאי גם בהלך לערב בפת אמרינן דניחא לי' לקנות שביתה א"כ נתגלגל העירוב חוץ לתחום למה אינו עירוב נימא דניחא לי' לקנות שביתה אלא כל שרצה לערב בפת בעינן אמירה, ומיהו אפשר דהתם לא מחשב עני כיון שלא החזיק בדרך אע"ג דהוא אנוס במה שנתגלגל העירוב מ"מ לא אמרו אלא בהחזיק בדרך, ומיהו אכתי תקשה לר"ח אליבא דר"י דאמר אחד עני ואחד עשיר מערב בביתו לומר שביתתי במקום פלוני, ואפי' לא ידע שנתגלגל העירוב ולא כיון לקנות שביתה מ"מ ליהוי כישן דקנה שביתה, ויש לדחות דאיירי דנתגלגל סמוך לחשיכה והמערב ברגליו צריך שיהא רץ ומגיע למקום השביתה קדם שחשכה.
והא דאמר בגמ' שיש לו שני בתים פי' המ"מ דלאו דוקא אלא נקטו בהוה, וכתב בשם הרשב"א דזה דוקא אבל אם אין לו בית שם בעינן אמירה, וצ"ל דהא דתנן וכל בני העיר אסורין והיינו משום דלא החזיקו הוא מילתא באפי נפשה ואיירי באמרו וכמש"כ רש"י נ"א ב' ד"ה הנך, וזה לרב יוסף אבל לרבה אין חילוק בין יש לו בית לשם או לא כיון דלעולם בעי אמירה, וע"כ ב' בתים לאו דוקא, אלא דס"ל להרשב"א דלא מפלגינן לרבה ור"י כולי האי וכיון דרבה מצריך לעולם אמירה ואפי' ביש לו בית לשם, ולא מצינו לרב יוסף אליבא דריבר"י אלא ביש לו בית לשם וכן הא דרב נתן ב"א איירי בהולך לביתו אין לנו לחדש דרב יוסף פליג אפי' באין לו בית.
נ"ב א' מ"ש איהו ומ"ש אינהו כו' כגון שיש לו ב' בתים כו', לכאורה לא קשיא לי' אלא דלא הוי ידע דזה שהחזיק בדרך מקרי עני ולא הו"ל למימר אלא איהו כיון דנפיק לי' לאורחא כו', וי"ל דאין ה"נ אלא מפרש לכולי מלתא מיהו הא דאמר הב"ע כגון שיש לו ב' בתים כו', אינו מובן דהא לדעת הרי"ף וש"פ ה"ה באין לו אלא בית אחד והלך לערב משום שהוא צריך להיות בשבת בעיר האחרת, ואדרבה נוח יותר לפרש איהו דומיא דאינהו דהא באמת גם דעת כל אנשי העיר למקני במקום שביתה דידי' אלא משום דאינהו עשירי נינהו ולא הקילו עליהם ולפרש"י דהלכה כרבה ובעי אמירה א"כ איירי שאמר הוא ואמרי אינהו ולמה לן ב' בתים, ולדעת רשב"א דבב' בתים לא בעינן אמירה אכתי אינהו איירי באמרו וא"כ שפיר יש לפרש גם איהו באמר, ואפשר דכששאלו בגמ' מ"ש איהו כו' היינו שלא הוזכר במשנה כלל שהלך לשבות או לערב ולזה שאיל למה יהא מותר ומשני דאיירי דהליכתו היה לתכלית חפצו להיות שם בשבת ונקט כגון שיש לו ב' בתים וכיו"ב שחפצו להיות שם בשבת ומשום דבברייתא הוזכר ב' בתים נקיט לי', וברייתא לא איירי בבני העיר ולכך נקיט שפיר ב' בתים.
סי' ת"י מ"ב סק"ב, כתב המחבר סתם כדעת הרמב"ם, אמנם דעת הרבה פוסקים דהלך לערב חשיב כיושב בביתו, והדברים תמוהים מאד דהא תנן במתני' וכל בני העיר אסורין ובגמ' אמרו דאיהו עדיף מנייהו משום דאיהו נפיק לאורחא ומבואר דאיהו דומיא דידהו, ואינהו אמרו לי' לערב כמו שפי' הרי"ף ומשמע דאם היה הולך לערב והחזירוהו חשיב עני, וגם הר"י והרא"ש פי' כן, ואי הלכו לערב לא מהני הו"ל לתנא למפלג בדידי' שאם הלך לשבות בעיר האחרת והחזירוהו מותר לילך לשם ואם הלך לערב והחזירוהו אסור וממילא לא שייך לדון בבני העיר שאמרו לערב עליהם, ואף הראשונים שפירשו דמתנ' בהלך לשבות מ"מ לדינא הדבר אמת דאפי' הלך לערב וכדעת הרי"ף הר"מ והרא"ש והר"י, ומדברי המ"מ בשם הרשב"א משמע נמי דגם הרשב"א ס"ל כהר"מ אלא דלדעת רשב"א צריך אמירה ולא סגי בשתיקה, וגם מלשון ריא"ז אין ראי' דכונתו שאם יצא ע"מ לקנות שביתה אינו יכול לצאת ולחזור תיכף על סמך שהרי כבר החזיק בדרך, אבל אם חזר מחמת סיבה שנתחדשה בזה לא דן ריא"ז, מיהו רהיטת דברי ריא"ז משמע שאם הולך לערב לא דיינינן לי' כעני דא"כ לעולם יתחיל דרכו ויחזור אלא כל שחזר בטלה הילוכו, וכמש"כ במ"ב, מ"מ נראה דאין להחמיר בדבר ודלא כמש"כ בבה"ל שם להחמיר בעשיר.
ומש"כ במ"ב שם בדעת הר"מ דעני שאין לו פת מותר לו לומר שביתתי במקום פלוני אף שישב בביתו קשה לכוין זה בכונת הר"מ שלא הוזכר כלל בדברי הר"מ שזה שיושב בביתו יכול לומר שביתתי במקום פלוני שיאמר על זה בד"א בעני, ועוד אם אין לו פת אכתי למה נקיל עליו שלא לערב ברגליו שזהו עיקר עירוב, ולשון הר"מ בד"א בעני י"ל דנקט לשון הגמ' איהו כיון דנפיק לאורחא הו"ל עני, ואפי' יש בידו פת, וכמו שפי' המ"מ בשם הרשב"א ואחרי שדברי הרשב"א מפורשין ודברי הר"מ סתומין יש לנו לילך אחר המפורשין.
כתב המ"ב בבה"ל שם בשם הגא"י דביצא ע"מ לקנות שביתה ולחזור ולא להחשיך על התחום לא קנה שביתה, ואינו מובן דאי צריך להחשיך על התחום א"כ אף אם לא החזירוהו אלא בא על המקום המסוים ואמר שביתתי במקומי וחזר נמי לא קני שביתה, ואי לא בעינן שיחשיך כי החזירוהו נמי קני שביתה, ואפשר דבאמת צריך שיחשיך ואשמעינן דהלך שלא להחשיך לא מקרי החזיק בדרך ואינו מועיל שיאמר ששביתתו במקום פלוני.
כתב הרז"ה באנשי בית ממל לד"ה היא, ור"ל דאיירי דבאמת לא היה להם פת ולא מייתא ראי' להא דאמר דגם עשיר מערב ברגליו לומר שביתתי במקום פלוני, אלא מייתא לעיקר הדין שלא אמרו חכמים דוקא בפת אלא ה"ה ברגליו וממילא נלמד דה"ה בדרך וחשכה שאי אפשר לו לומר במקומי מותר לומר במקום פלוני בין בעני בין בעשיר שהרי אי אפשר לו להוליך פת למקום פלוני אלא בריצה, ולמדנו מזה דאע"ג דאין לו פת לא הותר לו לישב בביתו ולומר שביתתי במקום פלוני שהרי אנשי בית ממל הלכו להחשיך על התחום [אי מפרשינן שחזרו לביתם ללון] ובכל אופן אין ראי' מדברי הרז"ה שעני יכול לישב בביתו שלא אמר הרז"ה רק דהא דמודה ר"מ בעני שיכול לומר שביתתי במקומי אינו דוקא בא בדרך שנעשה בזה עני אלא אפי' יושב בביתו ואין לו פת יוצא בתחלה מביתו ע"מ לערב ברגליו משא"כ בעשיר שאינו יוצא מביתו ע"מ לערב אבל שיהא עני שאין לו פת יושב בביתו ואומר שביתתי במקום פלוני זה לא שמענו כיון דעני ועשיר שוין בזה שיכולין לערב ברגליהם ולמה ירויח העני במה שאין לו פת, ובמ"ב שם העתיק דעת הרז"ה שאין העני צריך לצאת מביתו לערב והוא תמוה.
הא דאמר רבה לומר כו"ע ל"פ דצריך נראה דלא אמירה בפה דוקא קאמר דבדבר שאין נוגע לאחרים אלא לו לעצמו ודאי סגי בכונת הלב, אלא רבה בא לאפוקי סתמא שבטרדתו לא אמר ולא חשב ובזה אמר רבה דכשהחזירוהו לא קני שביתה ממילא אלא בעינן אמירה או כונת הלב, ולרב יוסף סתמא קני שביתה, ולפ"ז למאי דקיי"ל כרב יוסף א"צ גם כונת הלב ול' השו"ע סי' ת"י ס"ב אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך היינו גמר בלבו קדם שהחזיק ולא איירי בגמר בלבו אחר שהוחזר וכן משמע לישנא שגמר בלבו והחזיק, ועדיין צ"ע בזה דבשו"ע סי' תט"ז נראה דמניח הפת צריך לומר בפה ולא מהני כונת הלב ובאמר שביתתי במקום פלוני כתב במ"ב סי' ת"י בבה"ל ד"ה כיון, דמהני כונת הלב, ויש לעי' לפ"ז הא דפריך ל"ח ב' כמאן כריב"נ כו' והא כונת הלב ודאי מהני דלא גרע שביתתי במקומי משביתתי במקום פלוני וע"כ דכיון דבעי כונת הלב מקרי הכנה ולא הותר אלא אם א"צ גם כונה וסגי בסתמא, ולפ"ז אין ראי' דנותן עירובו לא סגי בכונת הלב דאפי' אי סגי בכונת הלב מ"מ מקרי הכנה ואע"ג דמערב בשני באותו פת נמי איכא כונת הלב מ"מ חשיב כדבר דמהני סתמא כיון דאותו פת הוכן כבר לעירוב כשמניחו סתמא מעיד הוא על עצמו, והא דאמר בגמ' הכא לאו מוכחא מלתא כו' אע"ג דכונת הלב איכא ומשמע דאין לאסור משום כונת הלב, התם לא דיינינן משום הכנה אלא משום מצוא חפצך ובזה אין הרהור אסור אבל במקום דאסור משום הכנה אף בכונת הלב אסור, ואמנם מהא דכתב בשו"ע סי' תט"ז דמניח פת לא סגי בכונת הלב משמע דס"ל דאי סגי בכונת הלב אין בו משום הכנה, ולפ"ז מוכח בסוגיא דעירובין דמניח פת בעי אמירה ולפ"ז באומר שביתתי במקום פלוני נמי מוכח בגמ' עירובין שם דבעי אמירה דוקא וצ"ע.
נ"א ב' אר"א מתנ' נמי דיקא כו', משמע דתיובתא דר"ח מיהא לא הוי וכן לק' נ"ב א' אמר אביי ר"נ ותניא כותי' ולא פריך ממתנ', וצ"ע למה לא הויא תיובתא גמורה דאי גם עשיר מצי למימר שביתתי במקום פלוני למה כל בני העיר אסורין, ואפשר דר"ח מפרש מתנ' בלא אמרו בני העיר אלא שאמרו לערב עליהן וס"ל דאע"ג דזה שהלך בדרך אמרינן סתמא ניחא לי' למקני שביתה כיון דטרח בזה מ"מ בכל בני העיר סתמא לא קנו, עוד יש לעי' דלישנא דגמ' משמע דרבה בר ר"ח נמי ידע דתניא כותי' דר"נ ומ"מ לא חשש ואפשר דסבר דמתנ' פליגא דמשמע לי' דמתנ' בעשיר פליג ר"י, ואפשר דהא דאמר בגמ' בלישנא דאביי ר"נ ותניא כותי' הוא קיצור לשון בגמ' אבל רבר"ח לא ידע דתניא כותי' דר"נ ואביי אגמרי' דתניא כותי' דר"נ.
למאי דאמר ל"ה ב' דר"מ סבר תחומין דאוריתא, וגם עירוב דאוריתא, שמעינן ממתנ' דמן הדין יכול לומר שביתתי במקום פלוני אע"ג דישב בביתו דדין התחומין נתנה ממקום שקובע עצמו בו בע"ש, דהא מן התורה אין חילוק בין עני לעשיר ואם עני יכול לומר שביתתי במקום פלוני גם עשיר כן, אלא שחכמים החמירו על העשיר, ובעני העמידו על ד"ת, ולפ"ז הדין נותן בישב בביתו ואמר שביתתי במקום פלוני יהא חמר גמל דמה"ת קנה שביתה במקום פלוני וי"ל כיון דרבנן בטלו עירובו ניחא לי' בשביתת ביתו.
נ"א א' והוא דכי רהיט לעיקרו מטי, יש לעי' הא דתנן מ"א ב' פ"א לא נכנסו לנמל עד שחשיכה כו' א"ל מותרים אתם כו' והיינו בתוך התחום כו' והיינו שרצונם לקנות שביתה בעירם כמש"כ תו' מ"ג ב' ד"ה מותרים, ואכתי הא כי רהיט לא מטי, וע"כ עיר שאני, אבל יש לעי' אי משום חשיבות עיר שיש לה עיבור ויש לה תחום לכמה דברים אבל בית יחידי לא, או כיון דדעתו לקבוע שם פתא ולינה א"צ שיהא רהיט ומטי.
ז) ס"א ב' לית דחש להא דר"ע, ופסק הר"מ כר"א דאפי' דיורין א"צ אלא מחיצות העושין רה"י וכ"ה בשו"ע סי' ת"ח ס"ב, ונראה דעיר שיש בה דיורין כולה כד"א אף אם יש בה פרצות עשר או רה"ר עוברת בתוכה דלרבנן דין מניח עירובו כדין שבת בתוכה וכי היכי דשבת בתוכה היא כולה כד"א אף שאין מטלטלין בתוכה כמש"כ הר"מ פכ"ז מה' שבת ה"ב [והוא מוכח דאם היא מוקפת הו"ל רה"י ולמה לן תנאי עיר ו' בתים ולא צריפין וכן מה שנחלקו בעיר עשוי' כקשת כולי לא שייך אלא בשאינה רה"י דברה"י לכו"ע כולה כד"א וכן פשוט להו לכל הראשונים בר"פ מי שהוציאוהו [שדנו בנתנוהו בעיר שאינה מוקפת ואין מטלטלין בה] שהיא כד"א למי ששבת בה מבעוד יום] ה"נ בנותן עירובו היא כד"א, ונראה דבין שובת ובין נותן עירובו עיבורה של עיר כעיר ואם נתן עירובו בעיבורה של עיר כל העיר כד"א וכן מבואר בדברי הראשונים ז"ל בנתנוהו בעיר בשבת שדנו בנתנוה בעיבורה אי דינו כשבת מבעו"י אבל בשבת פשיטא להו וה"ה לנותן עירובו וכ"מ קצת בתו' נ"ב א' ד"ה האי שלא הקשו רק לשמואל משמע דלר"א אין חילוק בין נותן עירובו לשבת, ואמנם גמ' ערוכה היא ל"ב ב' דאמרו דנתן עירובו למעלה מי"ט ונתכוין לשבות למטה שהוא רה"ר דתנן דאינו עירוב ואמר שאם האילן עומד בעיבורה של עיר עירובו עירוב משום דכמאן דמליא דמי אלמא דאע"ג דלמטה רה"ר והעיר אסורה בטלטול מ"מ נידונה כד"א לענין נותן בה עירובו ואפי' נתן בעיבורה של עיר כל העיר כד"א ואף שהרי"ף והר"מ השמיטו ד"ז וכתב המ"מ פ"ו מה"ע דס"ל שאינה הלכה היינו דס"ל דמ"מ לא מחשב הוא ועירובו במקום אחד, אבל הדין אמת דנחשב כד"א.
ולדעת מהר"מ דקיי"ל כר"מ דנותנין קרפף לעיר אחת [ופסק כן הרמ"א סי' שצ"ח ס"ה], אם נתן עירובו תוך ע' אמה חוץ לעיר נמי כל העיר כד"א וכן מבואר בהדיא ברא"ש פ' כיצד סי' ג' שהרי מהר"מ נסתייע מגמ' דידן דנותן קרפף לעיר, מיהו לדעת הרי"ף והר"מ דאין נותנין קרפף לעיר אחת מתפרש עיבורה של עיר דאמר רבא היינו בבית נכנס ובית יוצא דמרבעין אותה דזה נקרא עיבורה א"נ בב' עירות וביניהן קמ"א אמה.
ונראה דעיר שאין לה חומה ויצאו דיוריה ג"כ נשארת עיר וחשיבא כד"א בין לשובת ובין לנותן עירובו לדידן דקיי"ל כר"א, דהרי משנתנו דתנן אנשי עיר גדולה מהלכין עיר קטנה ועיר קטנה מהלכין עיר גדולה כולל בין עיר שיש לה חומה בין עיר שאין לה חומה, ואם איתא דעיר שאין לה חומה באמת חריבה מדיוריה אין לו בה אלא ד"א לא הוו מסתם לה בגמ' והוי אמר בהדיא עיר שישבה ולבסוף הוקפה שהיא חריבה, אלא ודאי גם עיר שאין לה חומה בכלל דברי שמואל ור"א וחריבה מדיוריה והבתים קימים מהלך את כולה, מיהו בעינן ג' מחיצות ותקרה קימות, והא דפירשו הראשונים דאיירי דחומת העיר קיימת פירשוהו דומיא דמערה, אבל לדינא אין נפקותא בין חומתה קיימת בין בתים קיימים, וא"ת כיון דבתים בלא חומה סגי, א"כ האי חומה אינה מועילה כלום י"ל דחומה מהניא לאויר שבין חומה לעיר, ואפשר דבחומה קיימת מהלך את כולה אפי' חרבו מחיצות הבתים.
ח) והנה אם יש ג' עירות כשורה כזה כל אחת אלף אמה וביניהם אלף אמה, ובני א' רוצים ללכת בשבת לעיר ג' יכולים להניח עירובן בעיר ב' ותהא להם עיר ב' כד"א ויש לו אלפים לכל רוח וילך מעיר א' לעיר ג' ויהי' לו ה' אלפים וכן אם הן ה' עירות כזה וב' ג' ד' כל אחת אלף אמה וביניהן אלף אמה ועיר א' מובלעת בתוך אלף אמה של עיר ב' ועיר ה' מובלעת בתוך אלף אמה של עיר ד', יכולים כולם ליתן עירובן בעיר ג' ויכולין לילך לכל ה' העירות דעיר ב' ד' נחשבת כד"א ויש להן אלף פחות ד"א מעיר ב' לצד עיר א' ומעיר ד' לצד עיר ה', ואף אם עיר ג' גדולה מאת אלף אמה וכן עיר א' ועיר ה' גדולות כל שבין עיר א' לעיר ב' אלף פחות ח' אמות וכן בין עיר ה' לעיר ד', אלו שלנו בעיר א' ונתנו עירובן בעיר ג' מהלכין את כל ד' עירות ומהלכין מסוף עיר ג' אלפים ועיר ד' נחשבת לד"א, וכן בני עיר ה', וזה למה דהקיל הרמ"א סי' ת"ח כדעת הטור וש"פ דבלן בעירו חשיבא כד"א.
וכשאנו מודדין את הבינים של העירות צריך לרבע תחלה כל עיר ועיבורה בכלל ד"א שלה וכן עיר המובלעת בתוך התחום שנחשבת כד"א אף עיבורה אינה מן המדה, אלא נכללת בד"א [וזה נלמד ממש"כ המ"מ בשם הראב"ד שאם כלתה מדתו באמצע עיבורה מ"מ העיר כד"א דלחומרא לא יהבינן עיבור ומשמע דלקולא יהבינן עיבור ולפ"ז כשכלה מדתו באמצע העיבור וחשבנו את העיר לד"א וממילא נכנס העיבור תוך התחום חוזרין וחושבין את העיר ועיבורה לד"א, ואפשר דאינו כן דזה כעין תרתי דסתרי דאי חשבינן עיבורה כעיר א"כ הרי כלתה מדתו בחצי עיר ואי אין חושבין עיבורה א"כ אין עיבורה כד"א וכן נראה דאי חשבינן העיר כד"א חוץ מעיבורה אין נותנין לה תחום רק עד מקום שכלתה מדתו והעיבור נמדד כולו ואינו נחשב כד"א].
ט) נ"ז ב' תוד"ה התם, פי' התם כו' למש"כ תו' נ"ה א' ד"ה פחות, דלרבא בדבר"ה כל שאין בין קשת ליתר אלפים אף שיש בין ב' הראשין יותר מד"א מודדין להן מן הקשת {א"ה, כמדומה דצ"ל מן היתר} והיינו שמרבעין כל העיר ונותנין לה אלפים לכל רוח מן קוי הריבוע ולהלן, לא אקשי לי' רבא הכא מידי, וכבר כתבו תו' בתירוצם השני דהיינו תשובת אביי, וקשה, איך יתישב תירוצים אחרים שהרי אינם אמת בהחלט, ואפשר דהתו' מסתפקים בדבר ודבריהם בשארי התירוצים דגם רבא בדרבר"ה מודה דביתר מד"א אין מודדין להן מן הקשת {א"ה, כמדומה דצ"ל מן היתר} אף שאין בין קשת ליתר רק ד"א {א"ה, כמדומה דצ"ל רק ב"א} אבל המשך דבריהם לא משמע כן, ואפשר דרבא אקשי לאביי לרבר"ה דאמר דלעולם ביש בין ראשיהן יותר מד"א מודדין להן מן הקשת אף באין בין יתר לקשת אלא אלפים ולית לי' רואין, ובהאי סברא לא פליג רבא בדרבר"ה, ולזה פירשו דמודה רבר"ה דמודדין לראש זה מראש האחר משום רואין ולא פליגי אלא לענין בני הקשת, א"נ התם משום שאמצעי רחב לא אמרינן רואין, ולתירוצם אמצעי השיב אביי דאה"נ דלרבר"ה מוכח דלא אמרינן רואין ולא ס"ל.
והרא"ש ז"ל השמיט תירוץ אמצעי דלא משמע כלל מל' הגמ' דאביי השיב לו דבאמת פליג על רבר"ה והנה לשני התירוצים האחרים יש נפקותא גדולה לדינא דלתירוץ הא' אף בעיר האמצעית גדולה מן האויר אמרינן רואין, ולא אמרינן רואין לאשוינהו כעיר אחת ממש אלא לענין שהחיצונים יהבינן להו תחומן כל אחת מחומת חברתה, ולתירוצם בתרא אין אומרין רואין אלא אם האויר של בין החיצונים מכיל את האמצעית, ואז נחשבין כעיר אחת ממש, ואע"ג דבד"ס מיקילינן בספיקא הכא אי אפשר להקל בשתיהן דסתרי אהדדי ולכן צריכין להחמיר בשתיהן ולכן כתב הטור סי' שצ"ח דבעינן שיהא האויר שבין החיצונים מכיל את האמצעית, ואין דין רואין מועיל אלא לב' החיצונות כל אחת לרוח חברתה.
ודעת הרשב"א והריטב"א דלעולם אמרינן רואין ואין חילוק בין האמצעית גדולה מהאויר או לא [וכדמוכח מקושית רבא] ולעולם ע"י רואין נחשבין כעיר אחת ממש, אלא הא דאמר בגמ' דבעיר עשוי' כקשת לא אמרינן מלוי היינו שצורת העיר מטביעה על עצמה שזו שעשוי' כקשת אין לה עתיד של מילוי ושלש העירות יש לה תקוה של מלוי והלכך נחשבין כעיר אחת, והכי נקטינן לדינא משום דהרשב"א והריטב"א בתראי נינהו והוא להקל בעירובין וגם בר"מ מבואר שנחשבין כולן כעיר אחת ממש וגם לא הזכיר תנאי שלא תהא גדולה מהאויר, ובשו"ע סי' שצ"ח ס"ח העתיק המחבר דעת הר"מ והשמיט דעת הטור והרמ"א הביאו בל' י"א, וקיצר ולא הביא תנאי שיהא האויר מכילה, [ואם אין האויר מכילה אפשר דגם לדעת רשב"א וריטב"א לא אמרינן רואין שאין עתידין להמשיך עיר שכנגד בין האויר והוי כעיר עשוי' כקשת מיהו הכא עדיף מעשוי' כקשת דאפשר שיוסיפו בתים בחיצונות עד האמצעית וצ"ע, ואם החיצונות רחוקות יותר מד"א ודאי אי אפשר להקל שהרי אפי' יוסיפו בתים בחיצונות ויגיעו עד אמצעית אכתי יהי' יותר מד"א בין הראשין ואע"ג דאכתי יש להקל לדעת תו' מ"מ משמע דהריטב"א לא ס"ל הא דתו' ואע"ג דמה שנחלק הריטב"א על התו' הוא לרבר"ה ולא לרבא בדרבר"ה וכמש"כ חזו"א סי' ט"ז, מ"מ רהיטת דברי הריטב"א דלא שמיע לי' דברי התו', ואע"ג דאפשר להוסיף בתים מחיצונה לחיצונה מ"מ לא מצינו להקל כולי האי ועי' לק' ס"ק י"ב].
סי' שצ"ח ס"ח הרי שלשתן כמדינה אחת, ר"ל דמרבעין את שלשתן כעיר משולשת, וכן מבואר בלשון הריטב"א דחשבינן לה כאחת, ובמ"ב בבה"ל ד"ה מחוץ פי' בשם המפרשים דיש כאן ב' תחומין לחיצונים חושבין לב' החיצונים כעיר אחת, ולאמצעית חושבים עד היתר כהמשך עיר ומשם מודדין אלפים, ובבה"ל כתב בדרך חידוש לפרש לשון הר"מ שהן כעיר אחת ממש וצ"ע כונתו לאיזה מפרשים כיון ולכאורה אין כאן ספק דלפי' הריטב"א והר"מ הן כעיר אחת ממש, וכ"מ לשון המשנה נ"ז א' וכן ג' כפרים כו' מיהו לפי' תו' בתירוץ קמא ע"כ מתנ' לאו דוקא.
'י) 'נ"ה א' תוד"ה פחות, נראה דה"ה כו' דהא מצי אתי דרך היתר מראש האחד לראש האחר, אפשר דכונתם דהרי לכו"ע כל העיר מותרת לכולן וכמש"כ הריטב"א ובשעה שיוצא מפתח הבית בכל בית ובית יש לו אלפים א"כ הדין נותן שיש להעיר תחום כחצי קשת אלפים מכל בית ובית, והלכך כשיש יותר מאלפים ממרכז הקשת וגם יש יותר מד"א בין הראשין איכא מקום שאינו מובלע בתחומין אבל כשאין אלפים ממרכז הקשת אין מקום לאסור להלוך דרך היתר כיון דכל היתר תוך תחום העיר מיהו אם יש אלפים מודדין מן הקשת אע"ג דמרבעין חלק העיר שאין ביתר שלו ד"א וכמש"כ תו' לק' דהא דאמר מודדין מן הקשת לאו דוקא, וא"כ ע"כ לא נשאר מיתר זה ליתר הסופי אלפים וא"כ היתר הסופי מובלע בתחום חלק העיר והנשאר ביתר הסופי שהוא ארוך יותר מיתר החלקי, אין בשיור זה אלפים וא"כ דין הוא שיהא הולכין מראש זה לראש זה דרך היתר כיון שכל היתר מובלע בתחום העיר, מ"מ לא קבעינן להקל בזה דכבר יצא ראש הקשת לידון לעצמו כיון דטרם שנחשוב את יתר החלקי להבלעת תחומין אין הראשין מובלעין.
והנה מבואר מדבריהם דבזמן שאין מן הקשת עד היתר אלפים נחשב כל הקשת לעיר אחת ממש ומרבעין אותה, ואינו ענין להא דכתבו תו' לק' נ"ז ב' בג' כפרים שלא נאמר רואין אלא לחיצונים, וכבר חלקו אחרונים ז"ל על המ"א סי' שצ"ח סק"ג שהשוה הדברים.
והרמ"א סי' שצ"ח ס"ד הקיל בזה כדעת תו', והנה הטור הוסיף דאפי' ביש יותר מאלפים ממרכז הקשת עד היתר וגם יש יותר מד"א בין הראשין, מודדין ממקום שיתר החלקי אינו רחוק ממרכז הקשת אלפים אע"ג שיתר החלקי עדיין ארוך יתר מד"א והוא דבר מוכרע לשיטת התו' ונראה דלזה כיון גם הרמ"א שם דבין כשיתר הסופי אינו אלפים ממרכז הקשת ובין כשיתר החלקי אינו רחוק אלפים ובמ"ב בבה"ל שם הרחיק דעת הטור בזה ואינו מובן מה קשה לו טפי זה שהקיל באין בין יתר החלקי לקשת אלפים, ממה שהקילו תו' באין ביתר החלקי ד"א, ול' הגמ' מודדין מן הקשת כבר נתישב בל' התו' וכמש"כ חזו"א עירובין סי' ט"ז.
עוד יש לפרש דברי התו' דבתוך אלפים אמה מצי להלוך כל היתר, משום דכל העיר כד"א ובאיזה פתח שיוצא יש לו ד"א מרובעות ונמצא דיכול להלוך בכל היתר כשיוצא מבית לצד דרום מן המרכז ילך עד ראש דרומי ואלפים מכנגד בית שיצא לצפון, ואח"כ יחזור דרך העיר לראש צפון ויהלוך היתר מראש צפון עד מקום שכלו לו אלפים, וכדאמר מ"ד ב' בשבת במערה שבתוכה ד"א ועל גגה פחות מד"א, דחשבינן לה הבלעת תחומין.
ולרבר"ה דבעי הבלעת תחומין מב' צדדין צ"ע לחלק בין זה למערה ולמש"כ תו' נ"ז ב' דבאמת גם לרבר"ה הולך מראש זה לראש זה היכי שאין מן הקשת עד היתר ד"א {א"ה, כמדומה צ"ל ב"א} ניחא וצ"ע.
יא) עיר עשוי' כקשת ובין ראשיה יותר מד"א ויש בין הראשין באמצע היתר עיר אחרת אם בין הראש להעיר קמ"ב וכן בין ראש השני להעיר קמ"ב יש להסתפק אי אמרינן כיון דהתחומין מובלעין זו בזו מכאן ומכאן חשבינן הכל כעיר אחת כדין אין בין הראשין ד"א, או דלמא כיון דעיר שבין הראשין אינה מצורפת עם הקשת דיינינן לעיר הקשת כיש בין ראשיה יותר מד"א ומודדין לה מן הקשת, וכיון דאין מעברין את עיר הקשת אין העיר שבין ראשיה נחשבת כעיר שבעיבורה, ונראה להחמיר, ואם העיר שבאמצע מובלעת בתחום אחד הראשין שנחשבת כד"א ועי"ז מובלעין ב' תחומי הראשין זה בזה דינו כאין בין הראשין ד"א, ומודדין לה מן היתר.
היתה עשוי' כקשת ובין הראשין יותר מד"א וכנגד היתר עיר בתוך אלפים של היתר ואם נטיל אותה העיר בין הראשין לא יהא יותר מקמ"א ושליש בין הראש להעיר מצד זה וכן מצד השני אמרינן רואין כדין ג' כפרים, ונעשה כעיר עגולה.
יב) דין עיר עשוי' כקשת אין נפקותא בין קשת למרובעת ועשוי' כמין ח' וכמש"כ תו' נ"ה א', ובעשוי' כמין ד' נסתפק הרא"ש שלא יפסיד אף שיש בין הראשין יותר מד' אלפים, אבל הריטב"א כתב בפשיטות דאף עשוי' כעין ד' דינה כעשוי' קשת, וכן סתם בשו"ע סי' שצ"ח ס"ד, ואמנם דנו הראשונים ז"ל אי דין עשוי' כקשת נוהג בבתים בודדים יוצאין מן העיר ונמשכין מזוית אחת של העיר או מב' זוית מרוח אחת דדעת ר"ח והראב"ד דגם בזה יהבינן דין עשוי' כקשת וכל שיש ביניהן ד"א אין מעברין אותן עם העיר, [ולדעת תו' דוקא ביש אלפים מן העיר עד היתר], והא דאמר לעיל כ"א א' דאתו מברנש לבי כנישתא דדניאל דהוה תלתא פרסי, היו מתוותא דבליעין כנגד אמצע העיר ולא נשאר מן העיר ע' אמה דאי נשאר מן העיר ע' אמה בולט אכתי הו"ל דין עיר עשוי' כמין ג"ם, ואמנם לדעת תו' עד אלפים לית לן בה.
אבל דעת הרשב"א והריטב"א דבתים בודדים לא חשיבי והן נטפלין לעיר טפי והלכך אף אם יש בין הראשין יותר מד"א מתעברין עמה והרא"ש נסתפק בזה ולא הכריע, ובשו"ע שם כתב לחומרא שיש בזה דין עיר עשוי' כקשת, ואע"ג דבג' כפרים סתם בשו"ע דאמר רואין אף באמצעית וזה כדעת ריטב"א וכמש"כ לעיל ובריטב"א משמע דחד טעמא הוא דכל שאינו קבוע כל היקף העיר דיינינן לה כעתידה ליבנות ולהוספת בתים וא"כ גם בפגומין יוצאין יש לומר רואין לדעת ריטב"א מ"מ אין הדבר מוכרע דג' כפרים שביניהם אויר יותר י"ל רואין מפגומין יוצאין ועוד דהכא העיר הקבועה רחבה יותר מן האויר ולא שייך לומר שעתידין להוסיף אלא בפגומין לחוד וכמש"כ לעיל סק"ט.
יג) במ"ב סי' שצ"ח ס"ו בבה"ל ד"ה ואם כתב להקל בשעת הדחק כדעת רשב"א וריטב"א שאין פגומין יוצאין כדין עשוי' כקשת, וסיים שאם יוצאין כנגד אמצע העיר גם דעת הראב"ד להקל ואפשר שגם הר"י ור"ח מודים לו, והדבר תימא דודאי לדעת הראב"ד בתים בודדים וחוצות ומבואות שלימות שוות, ודין עיר עשוי' כקשת אין נפקותא בין יוצאין מבואות מן הצד או מאמצע, ועיר שמבואות יוצאין מאמצעה ונמשכין יותר מד"א הו"ל כל צד כדין עיר עשוי' כעין ג"ם, ואם יש צד אחד ד' אלפים וצד אחד אלפים אין הראשין מתעברין עם העיר, וכונת הראב"ד שממלא כל העיר באמצעה ולא נשאר ע' אמה בליטה או שלא נשאר אלפים בליטה לדעת תו', ואין כאן דבר מחודש בדברי הראב"ד להקל בפגומין.
כ' המ"א סי' שצ"ח סק"ט שאם הפגומין מצד אחד נמשכין אלפים והעיר ד' אלפים אין מתעברין עמה כדין עיר עשוי' כג"ם וסיים דבכל ענין מותר להלוך עד בית האחרון, והנה אם אינו נמשך רק אלפים אין כאן נידון שהרי מעברין העיר ממקום שהוא פחות מאלפים ויש לו עדיין מקו הריבוע אלפים וכמש"כ לעיל, אלא כונת המ"א אפי' בפגומין יוצאין מהלך כמה ימים כמש"כ בריש הסעיף דחשבינן הכל כעיר אחת, אבל הם דברים סתומין דלדעת הר"מ שאין נותנין קרפף לעיר אחת, אין הולכין אלא דרך הבתים ממש שיכנס בפתח זה ויוצא דרך פתח שכנגדו אבל מן הצד אין לו רק תחומו, ולדעת מהר"מ דנותנין קרפף לעיר אחת, יכול לילך בתוך העיבור עד הסוף אבל לא יצא חוץ לעיבור העיר אפ' אמה אחת כל שכלתה כבר מדת תחומו, ואם הפגומין הן של ב' ב' בתים מתאימין הולך בשביל שביניהם עד הבית האחרון.
יד) סי' ת"ח ס"א בהגה' ומ"מ אם כלתה המדה סוף העיר כו', מדברי הר"י נראה, דאם הניח עירובו בסוף אלף למזרח ויש לו אלפים מעירובו ובתוך אלפים פגע בעיר שרחבה אלף והיא נחשבת לו כד"א, למדת תחומו למזרח ויש לו למזרח טבלא מרובעת של ג' אלפים על ד' אלפים בין אם אורך העיר יותר מד' אלפים והיא יוצאת לצפון או לדרום ובין כשהיא פחותה מד"א והיא מובלעת בתחומו שאין שום דין על הרוחב, דרוחב התחום נקצב ע"י מדידת צפון דרום וכבר נקצבה אלפים מעירובו לצפון ואלפים לדרום ואורך התחום ממזרח למערב וכיון שפגע בהבלעת עיר נחשבת כד' אמות, והמדידה תחלתה כנגד העיר ואח"כ ממלאין את הקרנות, והלכך אם העיר יוצאה חוץ לתחום אינו מהלך לצפון רק עד מקום שכלתה מדתו אפי' באמצע העיר, וכן אם העיר מובלעת בתחומו בצפון ודרום לא דיינינן בזה דין מובלע להרחיב תחומו לצפון ודרום.
ועיר שלן בה קיל טפי שאם היא מובלעת בתחומו למערב מהלך את כולה אפי' אם היא בולטת לצפון ולדרום מתחומו, מיהו אם כלתה מדתו למערב באמצע העיר אינו מהלך לצפון ודרום באותה החצי שבתחומו רק לתחומו הצפוני והדרומי, זו נראה כונת הר"י וקשה לעמוד עליו כי אין לשונו ז"ל בזה מבורר.
ולדינא נראה בלא"ה שכן הדין דעיר שפוגע בה דנחשבת כד"א אינו אלא לענין תחום המזרח ולא לצפון ודרום וכמש"כ, וכ"כ במ"ב בשם אחרונים ז"ל, אלא שיש מאחרונים ז"ל שהביא שם שסוברין דאין דין עיר כד"א אלא במובלעת בין בארכה בין ברחבה, ואין לד"ז עיקר וכבר הכריע במ"ב שם דלא אכפת לן במה שאינה מובלעת בצפון ודרום, ועוד יש מאחרונים ז"ל שסוברין שאם היא מובלעת בצפון ודרום נחשבת כד"א גם לענין תחום צפון דרום ובמ"ב שם כתב שהמיקיל בזה בשעה"ד יש לו על מי לסמוך, וזה תימא שאין לדבר זה שום מקור, עוד כתב במ"ב דאם העיר בולטת לצפון ודרום מהלך את כולה, ולמש"כ לעיל אין הדין כן אלא בעיר שלן בה ובזה בלא"ה אנו מקילים כדעת הטור דאפי' כלתה מדתו באמצע העיר מהלך את כולה, אבל עיר שבמזרח לא מצינו מקום להקל להלוך את כולה בצפון ודרום שהן חוץ לתחומו.
בשע"ת שם הביא דברי הנו"ב תנינא סי' נ' שאין מאריכין את תחומו ע"י הבלעת העיר אלא כנגד העיר והוא תמוה מאד דודאי מישרין את התחום במזרח כנגד בליטת התחום ומה שתמך בהא דסי' שצ"ט ס"ח גם שם הסכים הגר"א שמישרין התחום ואף לדעת הסוברין שמודדין באלכסון שאני התם שכן טבע המדידה להשתנות ע"י ההרים וחשיב כישר כיון שהמדות שוות מכאן ומכאן וזהו ריבועו משא"כ כאן ומסתימת הגמ' והפוסקים מבואר דמודדין כל התחום בשוה ואין מקום לספק בזה כלל.
ואין דין הבלעת העיר אלא כנגד העיר ואפי' מקצתה כנגד העיר אבל אם כולה מן הצד כנגד תחום צפון או דרום לא שייך כאן הבלעה שעיקר המדידה כנגד העיר ואח"כ ממלאין את הקרנות וכמש"כ הר"י וכן הסכים הנו"ב שם, מיהו יש לעי' לדעת מהר"מ דנותנין קרפף לעיר אחת אם העיר שפגע המודד איננה כנגד העיר אלא כנגד עיבורה אי יהבינן כאן דין הבלעה ומסתבר דעיבורה של עיר כעיר עצמה.
טו) דינים העולים, עיר העשוי' כקשת אם אין בין ב' ראשיה ד"א, או שאין בין מרכז הקשת ליתר אלפים מרבעין אותה ונותנין לה אלפים לכל רוח, היה בין ב' ראשיה יותר מד"א ובין מרכז הקשת ליתר יותר מאלפים, מרבעין אותה במקום שמתקצר הבינים מד"א או במקום שנתמעט משך הבינים של מרכז הקשת והיתר, וראשיה מודדין לעצמן, בד"א ביוצאין דרך פתחן, אבל אם יוצאין דרך העיר יש להן תחום אותו מקום שיצאו משם, ויש להן להלוך כל העיר כד"א, ואם יוצאין דרך ראש השני יש להן תחום ראש השני, ואין נ"מ אם העיר מוקפת מחיצות והיא רה"י לענין טלטול או לא, ודוקא במבואות העיר בין שורות הבתים מהלכין את כולה אבל בככר הפנוי אין להם רק תחומן ובתוך ע' אמה סמוך לבתים לדעת מהר"מ דנותנין קרפף לעיר אחת הוי כתוך מבואות העיר וכבר כתב רמ"א להקל כדעת מהר"מ.
עיר העשוי' כצורת ח' דינה כעיר עשוי' כקשת, וכן העשוי' כעין ג"ם, ובעשוי' כעין ג"ם מודדין ד"א באלכסון בין ב' הראשין, ואם אין בין הראשין ד"א מרבעין אותה כמ"ם סתומה, ואם יש בין הראשין יותר מד"א אכתי מרבעין במקום שמתקצר, [האי שיעורא דד"א בעשוי' כעין ג"ם צ"ע ולכאורה תחומי הראשין מובלעין אפי' יש באלכסון יותר מד"א דיש לרבע התחום לפי הבית שבראש העיר ואם אלכסון ד"א משך העיר ערך ב' אלפים שמונה מאות וששים אמה ואם שורות העיר מזרח מערב ודרום צפון והן עריבן במקצוע דרומית מזרחית, תחום הבית שבראש מערבית דרומית מגיע אלפים למזרח ואלפים לצפון, ותחום הבית שבראש מזרחית צפונית מגיע אלפים למערב ואלפים לדרום ונמצאו התחומין מובלעין הרבה ואפשר דד"א שהזכיר ריטב"א היינו דין ד"א והעיקר תלוי בהבלעת התחום].
עיר שבתים בודדים יוצאין מצד אחד עושין דין עיר העשוי' כג"ם ואם יוצאין מב' צדדין עושין עיר העשוי' כעין ח' ואם היוצאין הן מאמצע העיר עושין ב' עירות שכל אחת כג"ם, ואם היוצאין ארוכין והעיר רחבה עד שאין תחומי ב' הראשין מובלעין מודדין את הראשין לעצמן.
היו בין הראשין יותר מד"א ובנוים בתים באמצע היתר אם לא נשאר אויר יותר מקמ"א ושליש מצד אחד ויש בהבנוי ג' חצרות וב' בתים בכל אחת חשיבי בתים אלו מן העיר ואם נתמעט הקו ע"י זה ולא נשאר מהבנוי עד ראש השני ד"א חשיב כאין בין הראשין ד"א, אבל אם הבתים הבנוין רחוקין מן הראש מכאן ומכאן יותר מקמ"א ושליש לא הועילו כלום, מיהו אפשר דאמרינן כאן רואין אותן כאילו הן לפנים במקום שלא ישאר רק קמ"א ושליש, וצ"ע בזה משום דכל העיר כבר בנוי' על תכניתה ואין עתיד להוסיף.
ג' עירות אחת לצפון ואחת לדרום ואחת כנגד אויר שביניהן משוכה למזרח רואין כל שאתה מטיל האמצעית ביניהן ואין אויר ביניהן רק קמ"א ושליש מכאן וקמ"א ושליש מכאן ואין בין האמצעית להחיצונות יותר מאלפים [נראה דרואין כאילו חוט מתוח מחיצונה לחיצונה ואין מן האמצעית עד קו הזה יותר מאלפים אף שיש באלכסון מן החיצונה לאמצעית יותר מאלפים] הרי כולן כעיר אחת ומרבעין אותן כעיר העשוי' כמשולש.
ואם אתה מטיל אמצעית ביניהן ויש אויר ביניהן יותר מקמ"א ושליש אפי' רק בצד אחד ישאר יותר מקמ"א ושליש לא אמרינן כאן רואין וכל אחת מודדין לה תחומה לעצמה, ואפי' אם מצד אחד פחות הרבה מקמ"א ושליש ומצד שני משהו יותר מקמ"א ושליש לא אמרינן רואין [ובמ"ב נסתפק בזה ואין מובן מה ספק יש בזה, הלא אפי' אם אתה מטיל אמצעית ביניהן החיצונה הרחוקה נדונית לעצמה, ולא אמרינן רואין כל שאין מובלע מב' צדדין בשביל לצרף אחת החיצונות עם האמצעית] היתה האמצעית גדולה יותר מן האויר שבין החיצונות לא אמרינן רואין.
עיר עשוי' כקשת או כצורת ח' ובין הראשין יותר מד"א וכנגד היתר עיר אחרת רואין אותה כאילו היא בין הראשין ואם אין אויר יותר מקמ"א ושליש מכאן וקמ"א ושליש מכאן אמרינן רואין.
נראה דאין דין רואין רק בעיר שיש לה ג' חצרות ובכל אחת ב' בתים אבל בפחות משיעור עיר אפי' אם אתה מטיל את הבתים בין החיצונות לא נשאר אויר יותר מע' אמה מכל מקום לא אמרינן רואין דדין רואין חידוש הוא ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים.
הא דאמרינן דאמצעית גדולה מן האויר שבחיצונות לא אמרינן רואין נראה דאם האמצעית עשוי' כמין ג"ם ורגל (הק') [הך'] כנגד האויר שבין החיצונות אמרינן רואין בהאי רגל אע"ג דכל העיר גדולה מן האויר.
היה מודד תחומו למזרח עירו ופגע בעיר אחרת והיא מובלעת בתוך תחומו הרי כל העיר כד"א ומושך תחומו למזרח חוץ לעיר שפגע עד אלפים ואין העיר מן המדה רק חושבה לד"א, ומישר תחומו מדרום לצפון על פני כל המזרח כפי מדתו נגד העיר שפגע, ואין נפקותא אם העיר שפגע נמשכת לצפון ולדרום חוץ לתחומו או שמובלעת תוך תחומו אלא שאם היא נמשכת חוץ לתחומו לצפון או לדרום אינו הולך את כל העיר אלא עד תחומו וכדין כלתה מדתו באמצע העיר.
ואם העיר שפגע כלתה מדתו באמצע העיר אינו הולך בעיר רק עד תחומו, היתה העיר שפגע כעין ג"ם ואי מרבעין אותה כמ"ם סתומה כלתה מדתו באמצעה, לא אמרינן עיבור להחמיר ואם מבואות הבנויות מובלעות תוך תחומו חשבינן להו כד"א, ומשלים תחומו מן המבואות ולמזרח, ואף אם כל העיבור מובלע השתא תוך תחומו אין העיבור נחשב כד"א כיון דאין העיבור מובלע תוך תחומו קדם שנחשוב את המבואות לד"א, אבל אם כל העיר עם עיבורה מובלע בתחלה תוך תחומו הרי העיר ועיבורה כד"א.
הא דעיר המובלעת תוך תחומו נחשבת כד"א דוקא כשהיא נגד העיר אבל אם היא מובלעת בקרנות אין מודדין את התחום רק נגד העיר, ואפי' אם העיר שפגע מקצתה נגד העיר מבלעינן אותה, ואם הניח עירובו ומודד תחומו מעירובו אין העיר המובלעת נחשבת כד"א רק אם היא כנגד הד"א שקנה שביתתו.
הא דכתב המ"מ בשם הראב"ד דעיר המובלעת תוך התחום נחשבת כד"א הוא אפי' אם אין עיבורה מובלעת דלא אמרינן עיבור להחמיר, משכחת לה בעיבור של ע' אמה שנותנין לעיר אחת לדעת מהר"מ דהלכה כר"מ דנותנין קרפף לעיר, ומשכחת לה בב' עירות שנתחברו ע"י ב' קרפיפות שנתנו להן [וה"ה ביש בהן מעט יותר מקרפף אחד אבל אם אין ביניהן רק קרפף אחד שגם בתים יחידים מצטרפין בשיעור זה הו"ל עיר אחת ממש], ומש"ל עוד בפגומין יוצאין והן בתים חרבין ומתעברין עם העיר בכל הני לא אמרינן עיבור להחמיר וכל שאתה מסלק את העיבור והעיר מובלעת תוך תחומו נחשבת כד"א.
היתה העיר שפגע עגולה ואם ימדוד כנגד אלכסון העיגול תהי' מדתו כלתה באמצע העיר ואם ימדוד כנגד יתר בקע עיגול יהי' מובלע תוך תחומו מודדין לו לקולא ומבליעין לו העיר בתחומו כל מה דאפשר וכדין עיר כעין ג"ם שמבליעין את השוכב וזה בכלל דבר הראב"ד דלא אמרינן עיבור להחמיר.
הניח עירובו אלף אמה מעירו למזרח והוא לן בעירו ועירו אלפים מהלך את כולה והולך ג' אלפים מעירו וחוזר לעירו ומהלך את כולה לארכה ולרחבה אע"ג דנמשכת חוץ לתחומו אבל אינו יוצא חוץ לעירו אפי' אמה אחת בזמן שהוא חוץ לתחום עירובו.
טז) נ"ז א', אם יש לזו ע' כו' עושה קרפף את שתיהן להיות אחד, יש לעי' אי יש לעיר פגומין היוצאין דמוציאין את המדה כנגדן ועושין אותה כמין טבלא [כדתנן בריש פרקין] ואויר הזה שנתעבר עמה פוגע בעיר אחרת מהו שעיבור הזה יעשה שתיהן כעיר אחת, וברש"י נ"ה א' ד"ה והא, כתב דהא דחומת העיר שנפרצה משתי רוחותיה היינו דוקא דהפרצות זו כנגד זו ואין ישוב בחלל העיר כנגד בין הפרצות, ומבואר מדברי רש"י שאם הפרצות זו שלא כנ"ז או שיש ישוב בחלל כנגד הפרצות אפי' יש בין ב' המחציות של העיר יותר מקמ"א ושליש חשיבי כעיר אחת, אלמא שזה שמתעבר עם העיר כעיר עצמה דמיא וכשם שעיבור של ע' אמה שחוץ לעיר מצטרף עם העיר וב' עיירות נעשות אחת על ידי קמ"א אמה ושליש הכי נמי עיבור שתוך העיר כעיר דמיא, וב' עיירות עשויות כג"ם כזו /במקור יש שרטוט/ מצטרפות להיות אחת כיון דהפרצות זו שלא כנ"ז וב' העיבורין פוגעין זה בזה, וכדברי רש"י כתב ג"כ הטור סי' שצ"ח והרמ"א בשו"ע בהגה', ואי אפשר לומר דטעמא דזה שלכנ"ז משום שאמרינן דמטיל את הבנין שכנגד הפרצה בפרצה כדין ג' כפרים ומיירי באין בין הבנין והפרצה אלפים דהרי בעשוי' כקשת לא אמרינן רואין, והכא נמי אין עתיד להמשיך בתים מגג לפרצה, [ומיהו יש לומר דכונת רש"י והטור דאי זה שלא כנגד זה מקצת הבתים המובלעים של מחצית זה בעיבור של מחצית חברתה יהי' להם ב' תחומין אם יוצאין ממחצית זה יהי' להם אלפים מסוף זה ואם יוצאין מסוף השני יהי' להם תחום שני ולא משמע כן והדבר צרך הכרע].
ולפ"ז ב' פגומין יוצאין מרוח אחת אחד מדרום ואחד מצפון זה של דרום מתחיל תוך ע' אמה ונמשך אלף אמה וזה של צפון מתחיל חוץ מע' אמה [או חוץ מקמ"א ושליש אם יש בהיוצא דין עיר] ונמשך אלפים מותחין קו התחום המזרחי בסוף היוצא הצפוני, כיון דהיוצא הצפוני מובלע תוך העיבור.
והא דמצטרפין ב' העירות ע"י עירוב עיבוריהן היינו דוקא דכשיתר א"ג ויתר ב"ד אין בו יתר מד' אלפים או שאין בין הזויות עד היתר ב' אלפים, ועל דרך שנתבאר לעיל שמרבעין את העיר, אבל אם יש ביתר אחת מהן יותר מד"א וגם מן הזויות עד היתר יותר מב' אלפים אין כאן צירוף כיון שאין מרבעין את עיר זו, אבל אין מן הזוית עד היתר יותר מאלפים מצטרפין שניהם לעיר אחת אף שיש הפסק יותר מד' אמות כזה /במקור יש שרטוט/ אם אין בין זויות בה"ג עד קו ב"ג יותר מאלפים אף שיש בקו א"ג יותר מד' אלפים מכל מקום נעשה גדר וחמתן עיר אחת.
יז) יש לעי' לדעת התו' והרא"ש דאפי' יש בין הראשין יותר מד"א ובין המרכז והיתר יותר מאלפים מ"מ מרבעין את העיר ממקום שמתקצר, ודעתם ג"כ דאם אין בין מרכז הקשת עד היתר יותר מאלפים אפי' יש בין הראשין יותר מד"א מרבעין את כולה, ולדעתם מרבעין את העיר במקום שמתקצר ואין שם יותר מאלפים ממרכז עד היתר וכמש"כ הטור, א"כ למה מודדין בתי ראשי הקשת מביתם הלא אפשר להם לבתי ראשי הקשת להתאחד עם חצי הקשת כזה ויהי' כעיר כעין ג"ם שאורך הנצב ממזרח למערבי יותר מאלפים ואורך של השוכב מדרום לצפון פחות מאלפים ולדעתם כיון דמצד אחד אלפים מרבעין את כולה ונמצאו הולכין בתי הראשין אלפים למערב מסוף העיר למערב, ואפשר דאין ה"נ דלמערב מודדים להן מסוף העיר, ולפ"ז ראש הדרומי הולך גם לצפון ד' אלפים דעד אלפים אפשר לרבע ויש לו משם אלפים, אלא שאינו מגיע עד ראש הצפוני, ואפשר שאין חולקין העיר לב' תחומין וכיון שמרבעין את העיר במקום שמתקצר ע"כ נידון הראש בפ"ע, וכן נראה שאם באנו לחלק את העיר לחלקים אפשר לחלקה לחלקים רבים לעשות בקעים גדולים או קטנים כל אחד כמו שירצה וזה לא מסתבר כלל.
ולדעת ריטב"א דכל שיש בין הראשין יותר מד"א אף שאין מן המרכז עד היתר אלפים אין מרבעין את כולה ניחא טפי, וכן לדעת המ"ב סי' ת"ח שכתב לנטות מדברי הטור דאין מודדין במקום שמתמעט לאלפים ניחא, אלא שאין מקום לנטות מדברי הטור לדעת תו' והרא"ש.
יח) ס"א א' תוד"ה עיר, ופירושו תמוה דאי בני הקשת מובלעין בתחומן של גדר כו', משמע להו שאין בני חמתן עולין כלל לגדר, ולפרש"י כל בני צלעות של חמתן עולין לגדר הרבה ואם גדר היתה קטנה הולכין כל העיר, וגם הבית שבמרכז הקשת יש להן ליכנס לגדר כפי משך ביתם אחרי שכל ביתם מובלע תוך אלפים מחומת גדר, מיהו י"ל דאה"נ דגם בני חמתן עולין לגדר אלא דבני גדר כל בני העיר יורדין לחמתן בין הדרים לצד חמתן ובין הרחוקים והולכין כל העיר אבל בני חמתן אין הולכין כל גדר אלא מקצת גדר שכולן כלתה מדתן בתוך העיר יש מהן בתחלתה ויש מהן באמצעה או בסופה, וזה כונת תו' שנץ שהביא מהרש"ל, מיהו למש"כ תו' נ"ה א' ד"ה פחות דלרבא בדרבר"ה כל שמרכז הקשת אינו רק אלפים מהיתר חשיבא עיר אחת לא יתכן פרש"י, ואפי' אי רק ראשי הקשת מובלעין למש"כ לעיל ס"ק י"ז כל הצלע כעיר אחת.
הק' מהרש"א לפירש"י נימא דמטילין גדר בין ראשי חמתן ותירץ דהן רחוקין יותר מאלפים מגדר, ועוד י"ל דאפי' אתה מטיל לגדר ישאר אויר יותר מקמ"א ושליש, א"נ שאין האויר מכיל עיר גדר.
יט) שצ"ח ס"ז בהגה' אבל בית אחד אפי' גדול הרבה כו', ור"ל דאפי' הבית אצל עיר וכמש"כ תו' נ"ז א' ד"ה ר"ה, ושיעור עיר שלש חצרות ובכל חצר ב' בתים וכדתנן ערכין ל"ג א' וכדאמר בגמ' נ"ה ב' ביושבי צריפין, וכדתנן נ"ט א' בשיור לעיר ואע"ג דהתם קיי"ל כר' יצחק ס' א' דבבית בחצר אחת סגי שאני התם דאינו אלא משום היכירא סגי בחצר אחת.
וצירוף הבתים שיעורן בע' אמה וד"ט כמש"כ תו' נ"ז א' ד"ה ר"ה, וענין החצר צ"ע לדידן שאין לנו שימוש חצר כדורות הראשונים וכבר כתבו אחרונים דמבואות דידן יש להן דין חצר ולא מבוי משום שאין לנו חצרות, ומ"מ נראה דיש לנו דין עיר, וצריך שיהי' לבית אצל הפתח חצר ד"א על ד"א שמשמש לביתו, והבית סגי בחדר אחד ד"א על ד"א, ואם יש כמה חדרים ואין באחד מהן ד"א על ד"א אין זה בית, ואם יש ב' חדרים שכל אחד דע"ד והם פנימי וחיצון נחשב לאחד כיון שאין לפנימי חצר, ולא מסתבר שתהא סגי חצר של ד"א לב' בתים וכדמשמע ב"ב י"א א' ועי' סי' שס"ג סכ"ו ואינו מוכרע, וחדר שבעלי' ובבית דר אחר ודאי לא מקרי שיש לו חצר, דאל"כ בית של שש קומות ובכל קומה חדר אחד תהא עיר ואין זה ג' חצרות שאמרו חכמים, ואמרו נדרים נ"ו א' דמקרא בית ארץ אחוזתכם ראוי למעט עלי' דלא מחבר בארעא וה"נ אין עלי' בכלל בית בחצר, ועי' ס"ק כ"ח.
שצ"ח ס"ה בהגה' וי"א שאין מתחילין למדוד מיד כו', הרמ"א לא איירי אלא ביש בבית דיורין [דיורין שהוזכרו כאן היינו לאפוקי מחיצות בלא תקרה ועי' ס"ק כ' באורך] ונעשה בית זה עיר ממש והלכך נותנין ע' אמה חוץ לבית זה אבל בית שאין בו דיורין אלא ראוי' לדירה שמתעברין עם העיר כדלקמן בס"ו, אין נותנין להן ע' אמה והמ"ב בבה"ל שם שנה ד"ז במחלוקת הפוסקים, ואין כאן מחלוקת אלא בית שיש בו דיורין נעשה עיר ממש כל שאינו חוץ לעיבור ולדעת מהר"מ נותנין חוץ לבית זה עיבור, וכן בין ב' עירות מודדין קמ"א אמה מבית האחרון, אבל אם אין בו דיורין נהי דהוא מאריך את העיר אבל הוא בכלל העיבור ואין נותנין עיבור לעיבור ואם יש הפסק בין בית זה לעיר השנית יותר מע' אמה אינן מצטרפין כיון שיש יותר מקמ"א ושליש בין הבתים המדוירין של עיר זו לבתים המדוירין של עיר האחרת, וזהו שכתב הריטב"א נ"ז א' דאם יש כבר בית שנתעבר אין נותנין עוד עיבור לעיר אחת לר"מ ולא לב' עירות לרבנן ולא מסתבר דהריטב"א אפי' בית מדויר קאמר שהרי הריטב"א כתב שם להוכיח דא"צ היקף חומה ולא נגיעה לענין צירוף בתים מדאמר נ"ה ב' דיושבי צריפין אין מצטרפין [וכן אמרו שם דמחנה ישראל קביעי ומצטרפין ואין לומר דהענן חשיב כמחיצה דא"כ מאי קשיא לי' שאני התם דהוי מוקף מחיצות והוי רה"י ומוקף מחיצות נחשב לעולם כד"א כדאמר ט"ו א' בשבת בנקע ותל, ועוד הא אמר שבת ו' ב' דמדבר רה"ר בזמן שישראל שרוין בתוכו, וכן אמר שם צ"ח א'] מכלל דיושבי בתים כה"ג מצטרפי ואין לנו שיעור אחר לצירוף בתים אלא ודאי שיעורו בע' אמה ושירים, אלא שהריטב"א כתב שם דבעינן שיהא הבית מובלע משהו תוך שיעור העיבור, אבל במובלע הוי עיר ממש וא"כ לר"מ נותנין לבית זה קרפף אפי' בעיר אחת ולרבנן בב' עירות ולא מסתבר לומר דבזמן שהעיר רחבה ויוצאין במקצוע אחד בתים בודדים גרע טפי, דלא מצינו שנאמרה הלכה שתהא העיר צריכה תכנית וצורה, ואילו ג' חצרות וששה בתים בשורה אחת ודאי נותנין להן קרפף ולמה יגרע בזמן שהן נמשכין מעיר, ועוד דאמר נ"ה א' דחומת העיר שנפרצה מב' רוחות זכנ"ז שיעורה בקמ"א ושליש ומשמע דאם ברוח אחת יותר מקמ"א ושליש מ"מ בעינן נמי ברוח שנית יותר מקמ"א ושליש ואי חשבת לי' לבית האחרון לעיבור כיון שאין כנגדו בית אלא אויר א"כ מפשת לי' לאויר של מערב בשביל פרצת מזרח, אלא ודאי כל שהבתים מובלעין תוך העיבור הוי עיר ממש ונותנין לבית האחרון עיבור ודברי הריטב"א בבית בלתי מדויר אלא חריבה דסגי לעיבור ובזה אין נותנין לו עיבור ונראה דמודה בזה הטור, אח"כ ראיתי דברי ריטב"א בעיר מוקפת חומה ובית חוץ לחומה תוך ע' אמה של החומה ובזה אין נותנין קרפף להבית שחוץ לחומה, ואם אין הבית תוך ע' אמה של הבתים ודאי הדין כן, ואפשר דהחומה מפסקת אפי' לבית שהוא תוך ע' אמה של הבתים.
ויש לעי' בביהכ"נ שיש דירה לחזן למאי דפי' המ"ב דאפי' ביהכ"נ תוך ע' אמה והדירה חוץ לע' אמה חשיב עיבור, אי נותנין קרפף חוץ מביהכ"נ, ואפי' למש"כ סי' קנ"ו לסי' שצ"ח לפרש דמיירי דהחזן דייר בביהכ"נ, יש להסתפק אי חשיבא דירה ממש ליתן לה קרפף וכן יש לעי' במערה שיש בית דירה על פיה, והדירה חוץ לע' אמה.
ובמ"ב בשעה"צ סי' שצ"ח ס"ק כ"ט כ' ביש בית דירה בחומת העיר [שהוקפה ולבסוף ישבה] תוך ע' אמה של בתי העיר שיש להחמיר שלא ליתן לה קרפף שאין נותנין עיבור לעיבור, וזה תימא שאין כאן עיבור לעיבור אלא עיבור לעיר, וכמש"כ לעיל.
כ) ואם יש הפסק שיעור עיבור מצומצם בזה נחלקו התו' והריטב"א דדעת תו' דאם יש בין בית לבית קרפף שלם ג"כ מצטרפין ולפ"ז לחב"ר דלב' עירות אין נותנין רק קרפף אחד אין שום יתרון לעיר לרבנן דב' עירות צירופן משום דין צירוף בתים, והא דאמרי רבנן במתנ' נ"ז א' לא אמרו קרפף אלא בין ב' עירות לאו דוקא עירות אלא ב' בתים קאמרי וכמש"כ תו' נ"ז א' ד"ה ר"ה, סוכה ג' ב' ד"ה ואין, ואפשר דדעתם דבעינן מובלע קצת בין בב' בתים בין בב' עירות וכ"ה לשונם שם ודעת ריטב"א דגם לחב"ר יש חילוק בין צירוף בתים לדין עיר ובית לפר"ת, או בין ב' עירות לפרשב"ם, דצירוף בתים צריך הבלעה תוך שיעור הקרפף וב' עיירות נותנין ביניהן קרפף שלם, ול' המשנה נ"ז א' אם יש לזו ע' כו', משמע דנותנין קרפף שלם וכן פרש"י נ"ה א' ד"ה חומת, ואפשר דלשון התו' לאו דוקא.
בתים בלא דיורין אינם עושים עיר והיינו שלא היו בהן דיורין מעולם אבל היו בהן דיורין ויצאו קיי"ל דהשובת שם מהלך את כולה וכמש"כ לעיל סק"ז, ואם נעשו הבתים לדירה ועדיין לא נכנסו אפשר דנחשבה עיר לענין תחומין, ומיהו יש חילוק בין עיקר העיר לעיבור, דו' בתים דעושין עיר נראה דלא סגי בג' מחיצות בלא תקרה וכדאיתא ביו"ד סי' רפ"ו סי"ד דפטור מן המזוזה וכדאמר בירו' במכלתין פ"ה ה"א אם כשנטלה קורתו לאו אויר חצר הוא אלמא בית בלא תקרה חצר הוא ולא בית וששה בתים בלא תקרה אף שדרים שם חשיבי כיושבי צריפין, ולא נעשה עיר, אבל כשיש ששה בתים הרי גדודיות מתעברין עמה, ושארי השנויות נ"ה ב' דמתעברין עמה אפשר דעושין עיר כיון דיש בהן בית דירה, מיהו לענין צירוף דבעינן שיהיו מצורפין תוך ע' אמה אפשר דאין ביהכ"נ מצטרף אלא בעינן הבתים יהיו מצורפין תוך ע' אמה [את"ל דחדר ד"א שדר בו החזן מחשיב גם ביהכ"נ לדירה לענין להתעבר עם העיר] לענין לעשות עיר.
והנה בירו' שם מבעי לי' בחצר אי נמדד עם העיר ור"ל דבית שבחצר חוץ לעיבור העיר, והחצר תוך ע' אמה ובעי למפשט מג' מחיצות בלא תקרה דמתעבר עמה ודחי דהתם הוקף לדירה ור"ל דהוקף לדירת בית פיתא ולינה, משא"כ בחצר דאינו אלא לתשמיש, [כן פי' הק"ע, ופי' הפ"מ אינו מתישב כלל] והרשב"א בחידושיו הביא הירו' ולא פירש היאך קיי"ל לדינא, ולכאורה כיון דלא נפשטה נקטינן לקולא, אבל י"ל דכיון דדחי בגמ' דחצר גריעא מבית שנפרץ מרוח אחת ונטלה קורתו, שוב אין לנו אלא מה שמנו חכמים ועוד דבגמ' דידן לא קבעי האי איבעי וכל הני שמנו דמתעברין עדיפי מחצר ממילא משתמע דחצר אינה מתעברת, וזו נראה דעת הרי"ף והרא"ש שלא הזכירו דהני דמתעברין עם העיר כשהן תוך ע' אמה של העיר מודדין מן החצרות והקרפיפות שחוץ לבתים, שזה דבר ההוה תמיד ואינה מובנת מעצמה שהרי בירושלמי מבעי לי', וכן הר"מ פכ"ח ה"א כ' כל בית דירה כו' ובה"ב היה בית זה כו' ובית שני כו', ובכל השתדלות הפוסקים ז"ל בלשון חכמים, לפרש לנו הכל, לא יתכן שישמיטו דבר שכל אדם פוגע בו, שמודדין מן החצרות ולא מן הבתים, והרי דרכו של הרי"ף והר"מ להביא הירו' וכאן השמיטוהו, מכל זה נראה דנקטו הדבר לחומרא שהרי כאן לא מהני מוקף לדירה לתשמיש דירה שהרי דיר וסהר מקרי מוקף לדירה כדתנן י"ח א' ואפי' אין בהן דירה לשומר וכמש"כ במ"ב בבה"ל ר"ס שנ"ח ובשע"ת שם בשם הנו"ב, ואורוות סוסים צריך בית דירה כדתניא נ"ה ב', וכן ביהכ"נ מקרי מוקף לדירה לענין טלטול, ומ"מ אין מתעבר, ובירו' מבעי לי' דחצר דבית פתוח לתוכה תהא נטפלת לבית טפי, ואחרי שהשמיטוה הפוסקים רהיטת הדברים הוא דאין חצר מתעברת דלא מצינו דירה בלא תקרה אלא בית שנהרס וכמו שדחי בירו' מפני שהוקף מתחלה לדירה לפיתא ולינה, ומיהו אי קבע דירתו פיתא ולינה בג' מחיצות בלא תקרה שפיר י"ל דמתעבר עמה, וכן משמע ל' הר"מ, אבל אינו מוכרע די"ל דסמך על מה דפירשוה בגמ', ובעירובין כ"ה ב' אזל עבד קנה פחות פחות משלשה ופרש"י בל"ק לדור שם השומר ומסקינן התם דלא חשיב דירה דהיא עראי יותר מדאי וחשיבי כעביד לצניעותא ועביד לנחת, ואפשר דהתם לא הוקבעה וכמו שפרש"י שם, אבל מה שאין עליה תקרה לא אכפת לן.
ובאו"ז כתוב מעשה שבני אדם סמכו על כרמים וגדריהם הסמוכות לעיר שיהיו מתעברין וגער בהם ר"ש ב"נ מבון, שלא אמרו אלא בית וגם ביהכ"נ אין מתעבר, ואף שלא הוזכר אם היה בית דירה בכרם סתימת הדברים שאפי' אם יש בית דירה בכרם קאמר דאם יש חילוק הרי טבעי הדברים להזכיר העיקר שהלכו על סמך כרמים שאין בהן בית דירה וגער בהן שאין כרם מתעבר בלא בית דירה, ואם היה המנהג לחלק בין יש בכרם בית דירה לאין בו בית דירה היה הדבר ידוע לבני המקום ולא היו טועין בהן בני אדם לומר שא"צ בית דירה אלא שחכמים אסרו בסתם ולא היה זכור אם יש בזה איסור או שאין הולכין אף שאין איסור.
ואמנם בס' עבודת הקדש ה' תחומין כתב דברים אלו שאמרנו בשאין מקיר העיר וחוצה לה אלפים אמה בתים או קרפיפות מוקפין לדירה או שאר בנינין כו', ולא נתפרש מוקפות לדירה דקאמר אי כונתו ז"ל לקרפף המוקף לדירה המוזכר בגמרא כ"ד א' דהיינו ישב ולבסוף הוקף, או מוקף לדירה המוזכר בירו' תמן הוקף לבית דירה והיינו לפיתא ולינה, [וקרי לה התם לחצר, לא הוקף לדירה] וכונתו ז"ל למאי דמבואר בגמ' כ"ה ב' לפי' קמא דרש"י דמחיצות בלא תקרה שמיחדין לפיתא ולינה בקביעות חשיב דירה למחשב הקרפף שבסביביו למוקף לדירה [וכמו שצדדנו לעיל כן] וכן נראה דאי כונתו קרפף שיש בתוכו בית הלא זהו בכלל בית שהזכיר ואינו אלא פרטים של בית מהיכן הוא מודד ובהמשך לשונו נראה דמזכיר ענינים מיוחדים בתים קרפיפות ושאר בנינין כונתו נפש וגשר ואוצרות ואינך דהוזכרו נ"ה ב' וכמו שהולך ומפרשן, ומ"מ אין זה מוכרע והעיקר תלוי אי נקיט בעיא דירו' בחצר לקולא או לחומרא, והנה הרשב"א ז"ל נקיט בעיא דב' מחיצות ותקרה דלא אפשטא, לחומרא, נראה דעתו ז"ל דכל הני דמתעברין קולא מחודשת היא ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים אבל מספק אין לנו לחדש קולא, ולפ"ז גם בעיא דחצר לחומרא, ובריב"ש סי' ר"א הזכיר ג"כ קרפיפות מוקפות לדירה דמתעברין ולשונו ז"ל נראה ששנה כאן דברי הרשב"א הנזכרים, וג"כ יש לפרשן על שני פנים ולדינא נראה דאין להקל בזה כסתימת הר"מ וטוש"ע.
והא דמבעי לי' בירו' בחצר נראה דהיינו דוקא להתעבר עם העיר אבל לעשות עיר דבעינן צירוף בתים תוך ע' אמה ודאי מודדין מבית לבית ולא מהני צירופן ע"י חצר שהרי משמע בירו' דמבעי' לי' דחצר יהא כבית שנטלה קורתו ונפרצה מחיצה אחת, והתם נמי נראה דבתים שאין עליהם תקרה אין עושין עיר ועיר חרבה דאמרו דבעינן ראוי' לדירה ופרש"י ס"א ב' דהיינו מחיצותיה קיימות היינו תקרה וג' מחיצות, וכמש"כ לעיל, וראי' לזה ממש"כ הרשב"א והריטב"א דהא דנותנין קרפף לעיר לר"מ היינו באין יוצא מן העיר דבר המתעבר עמה, וכבר כתבנו דר"ל דהעיר נתעברה בבית חרב ואי בית חרב נמנה בששה הבתים לעשות עיר למה לא יתנו עיבור לבית החרב אלא ודאי לא אמרו אלא לעבר אבל לא לעשות עיר וכמש"כ לעיל דבית בלא תקרה לא עדיף מצריף דיושבי צריפין אין עושין עיר והלכך אם יש ב' בתים וביניהן יותר מע' אמה וביניהן צריף או בית חרב אין ב' הבתים מצטרפין שאין נותנין עיבור לבית, וה"נ בחצר.
ובס' נפש חיה סי' ל"ו הפריז להקל בצירוף בתים ע"י חצר של ג' מחיצות שביניהם ואין להקל בדבר כלל שבזה לא נסתפקו בירו' וכ"מ בתו' סוכה ג' עירובין נ"ז והריטב"א שם שכתבו להוכיח דצירוף בתים ע' אמה דאי אין נותנין ע' אמה בין בית לבית א"כ לא מש"ל עיר אלא בנוגעים זה בזה והיינו ששה בתים נוגעים, ואי חצר מצרפן לא בעינן בתים נוגעין אלא חצרות נוגעים ואין זו תמיה כל כך.
ואמנם בריב"ש שם ג"כ כתב דבג' מחיצות מצטרפין גנות ופרדסים אבל דבריו ז"ל בעיבור לעיר ולא בצירוף בתים, ואמנם גם זה קשה למש"כ לעיל, ונראה לכאורה דעתו ז"ל דחצר מתעברת וסגי בג' מחיצות אע"ג דלענין טלטול החצר עדיין כרמלית, אבל אפשר דהיה פיתא ולינה של השומרים תוך הפרדסים והגנות, א"נ כל שהן תוך ע' אמה של העיר הן נעשין קרפף לעיר אף לרבנן שאין נותנין קרפף לעיר אחת וכמו בנחל לדעת הרי"ף והר"מ, ונראה לדינא דאין להקל למדוד מן החצר אפי' כשיש כבר עיר וכש"כ שאין עושין עיר ע"י מדידת החצר וכדאמרן לעיל.
ואמנם אם כל העיר מוקפת מחיצות נותנין עיבור חוץ לחומה לר"מ דנותנין קרפף לעיר אחת אע"ג דיש אויר בין הבתים לחומה כן מבואר בע"ה ובמ"מ פכ"ח ה"ה, ולכאורה האויר שבין חומה לבתים דינו כחצר ואי חצר אינו נמדד גם אויר החומה אינו נמדד מן העיר אבל י"ל דאויר שכל בני העיר משתמשין בו עדיף וכמש"כ ריטב"א בנחל שיש בו דקה דמודדין משפת השני של הנחל, וכתב ריטב"א דאע"ג דאין מתעבר אלא דירה ומקום דירה מ"מ נחל עדיף שכל בני העיר משתמשין ואינו דבר מסוים נוח הוא ליבטל להעיר וה"נ י"ל אויר שבתוך החומה, מיהו התם י"ל לרבנן קיימינן ויהבינן קרפף וכמש"כ לעיל, אבל הכא יהבינן קרפף חוץ לחומה לר"מ, כמש"כ המ"מ, וקרוב הדבר לומר דדוקא חומה המגינה על העיר ולפיכך תוך החומה מקרי עיקר העיר אבל מחיצה במסיפס בעלמא לא, ולענין בתי ערי חומה ודאי דוקא חומה והא דמספקא לי' מגילה ה' ב' בטברי' אי משום מגליא או משום דלא מיגנא ודוקא לענין קריאת המגילה אבל לענין בתי ערי חומה ממעטינן טברי' מ"מ בלא מגליא לחוד לא סגי אלא תרתי בעינן לא מגליא ומגני, וכדכתיב דברים ג' ה' כל אלה ערים בצורות חומה וגו' לבד מערי הפרזי, אלמא דבעינן דמיגני, וכיון דהגנה מלתא היא י"ל דהא דמודדין מחומתה למיהב עיבור ע' אמה חוץ לחומה הוא דוקא בחומה מקפת ומגינה.
מהא דמבעי לן בירו' בחצר שמעינן דבית דומיא דחצר נמדד עם העיר כגון ב' חדרים פנימי וחיצון ופנימי משתמש בו פיתא ולינה, והחיצון משתמש בו כשימוש חצר לבית גם החיצון בכלל בית דירה כיון דהוא ראוי לדירה וגם משמש לפנימי דהא לא מבעי לי' בירו' אלא באויר לחצר שאינה מקורה ואינה ראוי' לדירה, אבל בית כה"ג ודאי נמדד, ונראה דאפי' לענין ששה בתים לעשות עיר מודדין ע' אמה מן החיצון.
ובח"ס או"ח [סי' צ"ה] דן בהא דנשמט בלשון הר"מ אוריאות, וכתב דאחרי דבורגנין מתעברין אע"ג דלא חשיבי מוקף לדירה לענין היתר טלטול יותר מב"ס כדאמר כ"ב א', א"כ הדין נותן דאוריאות דחשיבי מוקפין לדירה לענין היתר טלטול יותר מב"ס, כדתנן י"ח א' דיר וסהר אפי' ה' כורין, שהן מתעברין, והא דתניא דאוריאות שיש בהן בית דירה מתעברין הוא דלא כהלכתא ואפי' אין בהן בית דירה הן מתעברין ולפיכך השמיטה הר"מ, ותמוה מאד דלא מצינו תנא דפליג בדיר וסהר, ועוד דבגמ' לא הוו שתקי מלמפרך למה צריך באוריאות בית דירה ולמיסק דהאי תנא סבר דלא חשיבי מוקפין לדירה בלא דירה, וסתמא דברייתא דמביאין בגמ' ולא מרמי עלה מידי הלכתא היא, ועוד דהרי"ף והרא"ש הביאוה, ומש"כ הח"ס לצדד שהוא ט"ס לא אריך למימר הכי, גם הטור פסקה, וכן ברמזי הרא"ש איתא, ובכל הני הוזכרה שתי פעמים ברישא ביש בהן בית דירה ובסיפא באין בהן בית דירה, [ובח"ס שם כתב לפרש דיש בהן בית דירה קאי על אוצרות ולא על אוריאות, וזה אי אפשר שהרי הוכפלו אוריאות בסיפא שאין מתעברין באין בהן בית דירה] אבל נראה דצריך להוסיף בדברי הר"מ אוריאות, ולעולם עיבור בעי דירה גמורה, שבני אדם אוכלין בהן פתן וישנין שם, והלכך דיר וסהר אין מתעבר, אע"ג דחשיב מוקף לדירה לענין טלטול יותר מב"ס כיון דבני אדם מצוין שם להאכיל הבהמות ולהשקותן ולנקותן, אבל בורגנין שבני אדם אוכלין שם [ואפשר דישנין שם] שפיר מתעבר.
הח"ס שם הביא הא דירו' בבעיא דחצר, ופירשה, בחצר שנפרצה מב' רוחותיה, ופשיט דאינה מתעברת כמו בבית שנפרץ מב' רוחות ודחי דבית שהוקף לפיתא ולינה ניטל קורתו מפסיד טפי, ולא משמע כן כלל דלא יתכן למימר אויר חצר מהו שתהא נמדד עמה, ולכוין על נפרצה מב' רוחות דוקא, ולא להזכירו, ובק"ע ג"כ פירשה בנפרצה אבל פירשה בנפרצה מרוח אחת, אבל גם זה תמוה, ומה שדחיק לי' להק"ע דאם היא גדורה הרי היא רה"י לאו קושיא היא, דנ"מ בהיא מופלגת מן העיר עד ע' אמה וכמש"כ לעיל דאי מתעברת אין ההפסק שבינה לעיר מן החשבון וכמש"כ לעיל.
כא) סי' שצ"ח ס"ב היתה עגולה כו', דין עיר הוא באינה מוקפת מחיצות והיא כרמלית לענין טלטול, וה"ה בשבת במקום מוקף מחיצות דנחשב כד"א, ואם הוא עגול מרבעין אותו ואם יוצא ממקצעו המשך מוציאין את הקו עד סוף של היוצא ונותנין לו משם אלפים, וכן בעשוי כג"ם מרבעין אותו כמ"ם סתומה.
מיהו עיר וקרפף שהוא מוקף לדירה, אין מצטרפין, ואם קרפף יוצא מתוך העיר ונמשך חוץ לעיר מודדין תחומן מן העיר, ואם הקרפף יותר מאלפים אמה אין לו אלא תחומו כדין כלתה מדתו באמצע חצר, [ועי' בד"מ סי' שצ"ח בשם א"ז מעשה שהלכו במשעול כרמים וגערו בהן שלא אמרו אלא בית] ואם הוא מובלע בתחומו הרי כל הקרפף כד"א כדין עיר המובלע בתחומו בסי' ת"ח, [וכל זה אם העיר אינה מתוקנת להיתר טלטול אבל אם היא מתוקנת מחיצות היא והקרפף אחת, מדין שבת בנקע ותל לעיל ט"ו א' ס"א ב' שבת בעיר כו' במערה כו'], ואם הקרפף נכנס לעיר אחרת ובצירוף הקרפף והעיר יש יותר מאלפים אינן מצטרפין והקרפף נחשב לד"א וכשנחשוב את הקרפף לד"א חוזר למדתו ואם העיר מובלעת אז בתחומו גם העיר כד"א, וכל זה בקרפף שהוקף לדירה שדינו כרה"י אפי' יותר מבית סאתים.
עיר מוקפת מחיצות וקרפף מחובר לה וכלתה מדתו בחצי קרפף אין לו אלא חצי קרפף ולא אמרינן דהעיר נחשבת כד"א כיון שכל העיר מובלעת תוך תחומו כיון דהעיר תוך רה"י דיינינן לי' כקרפף גדול, ונמצא דמחיצות העיר גורמות לו חומר במדת תחומו, שאילו היתה העיר כרמלית היתה נחשבת כד"א ולא היתה מתאחדת עם הקרפף, עכשו שהיא רה"י מתאחדת עם הקרפף וחשיבא כעיר גדולה ונמצאת מדתו כלתה באמצע ואין לו אלא אמצעה.
כב) נ"ה ב' אם יש שם שלש חצרות של ב' בתים הוקבעו, רש"י הביא דבהכי חשיבי עיר כדאמר ר"ש נ"ט א' לענין שיור, ובנו"ב תנינא סי' נ"ב דן דהוא בפלוגתא דר"י ור"ש במתנ' שם ולמאי דקיי"ל כר' יצחק ס' א' די בבית אחד וחצר אחת, וזה תמוה דשיעור עיר שנינו במתנ' ערכין ל"ג א' ולית דפליג עלה, ור"י ור"ש במתנ' פליגי רק לענין שיור עיר, וכן ר' יצחק לענין שיור עיר קאמר.
ומה שהשמיט הרי"ף הא דר"א ונראה דהא דר"א דשלש חצרות קובעין היינו מדין בורגנין דעושין עיבור לעיר וכיון דיש שיעור עיר הני מתעברין עמהן וכן פרש"י סוכה ג' ב' דבורגנין היינו צריפין וכבר הביא הרי"ף לעיל כ"א א' דאין בורגנין לא בבבל ולא בשאר ארצות ואינו אלא בארץ וכבר הביא הרי"ף דבורגנין בארץ מתעברין עמה, אלא שקשה לפ"ז מאי אשמעינן ר"א הלא ברייתא היא דבורגנין מתעברין עמה וגם שיעור עיר תנן בערכין ובמתנ' נ"ט א', ואפשר דס"ד דהכא בעינן שיעור עיר יותר גדול והלא איכא מ"ד בירו' דלא יהא המתעבר יותר גדול מן העיר, והרי"ף כבר הביא כ"א א' דאפי' תלתא פרסי מתעבר וגם הביא הא דר"ש נ"ט א' בשיעור עיר, ועוד דהרי הרי"ף משמיט הא דאינו נוגע לן למעשה ולא חש להביא ולהאריך לחלק בין א"י לחו"ל ולכן השמיטו כיון דחו"ל אין בורגנין מעברין, ובאמת יש לעי' הא דהביא הר"מ ובטוש"ע הא דר"א ולא חילקו בין א"י לשאר ארצות ואולי פירשוהו באופן ששמור מן הגנבים וצ"ע.
ס' א' ר"י אמר אפי' בית אחד כו', הרי"ף פסק כר' יצחק והרא"ש תמה איך יחלוק אמורא על תנאי דמתנ' ר"ל וא"כ ע"כ אי אפשר לומר סברא אלא שלא אמרה להלכה וא"כ הא דא"ל רב יוסף מאי נ"מ דר"ל דהלכה כר"ש כמו שפי' תו' וא"כ מבואר בגמ' דאין הלכה כר"י ופי' הרא"ש בדעת הרי"ף דר' יצחק הוא תנא והלכה כדברי המיקיל בעירוב ולפ"ז הא דשאיל אביי גמ' או סברא אין נפקותא לן מידי והיינו דהשיב לו רב יוסף, מיהו הדבר תימא דשאיל כאן יותר מבכל הש"ס, ואפשר דקושית הרא"ש איך יחלוק ר' יצחק על ר"י ור"ש יש ליישב דבאמת כאן ר"י ור"ש פליגי בטעמים חלוקים דר"י יהיב שיעור חשוב ואינו תלוי בשיעור עיר ור"ש סבר דבעינן שיעור עיר ולר"ש אי לא יהבינן שיעור עיר די בשיעור כל שהו וכן לר"י אי לא בעינן חמשים גם שיעור עיר לא בעינן, והשתא שאיל אביי טעמא דר' יצחק דפליג אתנאי דמתנ' אם הוא משום דגמיר כן מרבי' דאיכא תנא דפליג והלכה כדברי המיקיל וא"כ אפשר דגם ר"י ור"ש גמירי להו מרבותיהם וא"כ אין כח באמורא לחלוק, או ר' יצחק מסברא קאמר דסבר דנקטינן קולא דר"י דלא נקבע כאן שיעור עיר וקולא דר"ש דלא בעינן כאן חמשים ולא חשיב קולי דסתרי אהדדי דשניהם מודים דאפשר דסגי בבית אחד אי הלכה כשנגדו ובעירוב אפשר להקל כה"ג וא"ל ר"י מאי נ"מ בין כך ובין כך הלכה כר"י, ואפשר דלפום מאי דאמרינן סברא גם הא דרב דאמר הלכה כר"ש מפרש ר' יצחק דאינו אלא להקל שא"צ חמשים דיורין, ורב יוסף אמר לאביי תרויהו הא דרב והא דר' יצחק ואביי שאיל לרב יוסף אי צריך לגמור הא דרב דרב ור' יצחק פליגי, או דר' יצחק מפרש הא דרב וא"כ אין צריך לגמור הא דרב אלא הא דר' יצחק, וא"ל רב יוסף ומה הפסד אי יגמור גם הא דרב וא"ל גמרא גמור כו' והכי מתפרשי מילי דאביי בביצה כ"ד ובשבת ק"ו.
כג) נ"ו א' הבא לרבע מרבע לריבוע של עולם, לפי רהיטת גמ' וסברא אין מקום למיהב לבני העיר רשות למדוד תחומן באופן אחר ויש לתמוה על מש"כ הר"י שהיא עצה טובה וכאילו יש לבני העיר רשות לברור תחומן וברירה זו מאן דכר שמה הלא בד"א פירשו חכמים הדבר שבורר לאיזה רוח, ואיך יסתמו כאן ויעלימו את שרש ההלכה שיש להן רשות לברור תחומן ויוכלו לשנותו בכל שבת ומה הכריחו להר"י לנטות מפשוטו, גם לשון הגמ' נ"ה א' מהו דתימא לרבעו לריבועו של עולם מבואר דבאין לו ריבוע מרבעו לריבועו של עולם דאל"כ לא הוזכר כלל בהלכה ריבוע של עולם ומהיכי ס"ד לומר כן ואי דבסברא הוי אמרינן כן כל זמן שלא השמיענו תנא, א"כ בעגולה דלא אשמעינן תנא דיכול לרבע שלא לריבוע העולם ממילא משתמע דאין לו רשות לזה וכן מבואר בתו' נ"א א' ד"ה כזה, דדינא קתני ולא עצה וכן סתימת כל הפוסקים, ולכן דברי הנו"ב סי' נ"א שהביא בשע"ת סי' שצ"ח דהדבר מסור לבני העיר שסמך על הפרישה שלמד כן מדברי הר"י אינם הלכה וישתקע הדבר.
ואמנם דברי הר"י נראה שפירש הבא לרבע היינו שמוסיפין בתים להעיר או שמקיפין לה חומה ומרבעין אותה ובזה אמר שהיא עצה טובה ולישנא דהבא לרבע משמע לו כן, וכן מבואר מלשונו שכתב שהיתה עגולה או שהיה לה יוצא וביוצא לכו"ע מרבעין אותה כמו שהוא, אלא שעכשו מרבעין בנינה, וכן לישנא "מתחלה" המוזכר שם מורה שמרבעין עכשו בנינה, וגם פירוש זה יחידאי הר"י ז"ל בזה.
ולדינא אין מרבעין רק לריבוע של עולם וכ"כ המ"ב סי' שצ"ח סק"ז.
מיהו משמע דכל שיש צד אחד של העיר קו ישר מרבעין כפי צד זה ריבוע העיר וכמש"כ לעיל סימן פ' (ט"ז) [לדף נ"ד ב'] מיהו אם אין צד אחד ממלא כל הרוחב, ועוד יתכן תמונות שקשה להכריע אם מרבעין אותה לריבוע עולם או בריבוע עצמה, וגם ריבוע עצמה יתכן לפנים שונים, ואז אי אפשר להתיר אלא מקום שמובלע בב' התחומין, ואפשר דמרבעין באופן ששטחו פחות וכן מסתבר, ועיר שמוקפת מחיצות צ"ע אי מרבעין אותה לפי מחיצותיה או לפי בנין הבתים או שנותנין להן קולי ב' התחומין או שבוררין תחום אחד, ומסתבר שמרבעין את חומתה.
שצ"ח ס"ו ושלש מחיצות כו'. לא מצינו קולא בעיבור יותר מעשיית עיקר עיר אלא דבעיבור אף שחרב ואין דרין בו עכשו ואפי' חרב הבית עצמו כל שנשארו ג' מחיצות אף בלא תקרה או ב' מחיצות ותקרה אבל כל בית שלא נבנה לדירה מתחלה אין מתעבר עמה כמו ביהכ"נ וכיו"ב, ולכן אם יבנו בתים בשביל להאריך תחומן ואינם מעותדים לדירת בני אדם לא עדיפי מביהכ"נ ואוצרות ואין מתעברין עמה ובשע"ת הביא בשם הדמ"ר דלא מהני לעשות בורגנין פחות מד"א כל שלא נעשו ללון בהם, ולהאמור אפי' בתים של ד"א נמי לא מהני.
כד) נ"א תוד"ה כזה, פ"ה כו', ור"ת מפרש כו', ודעת הר"מ לחלק ביניהן דלענין העברה כפרש"י דאי אפשר לחייבו משום ד"א כל שלא העביר אלכסונו שהרי אפשר לחשוב הד"א מרובעות באופן שהעקירה וההנחה תהא תוך ד"א כשיתן את האלכסון למקום העקירה וההנחה, ואף באלכסונו לאלכסון של עולם אינו חייב דלא כפרשב"ם, והלכך אין לחייבו אלא אם הוא החלט ממקומו לחוץ לד"א, ואמנם לענין לכתחילה לטלטל תוך ד"א בידו לברר ד"א ואלכסונן שיהא מטלטל בהן ואז יהא מותר גם באלכסונן אבל כל שלא בירר אינו רשאי לטלטל רק ד"א בלא אלכסון, כן פי' הגר"א סי' שמ"ט ס"ב דעת הר"מ, [מיהו יש לעי' איך מטלטל ד"א דלמא יברר בצד אחר, וע"כ טלטול זה מבררו וא"כ יטלטל גם אלכסונו ויהי' הטלטול מברר הד"א ואלכסונן], ואמנם לענין עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד"ט כל שהוא מרובע ויש לו אלכסונו הוא קובע את עצמו וא"צ אלכסון בכל סביביו כפר"ת ואף לא לריבועו של עולם כפרשב"ם, ולכן סתם הר"מ פי"ד מה"ש ה"א, וכן הטור סי' שמ"ה, וכן לענין תחומין מרבעין את העיר כפי צורתה ואם היא עגולה מרבעין אותה לריבוע של עולם ונותנין אלפים כנגדה בכל רוח וממלאין קרנותיה, וכמש"כ הר"מ פכ"ח ה"ו ובטוש"ע סי' שצ"ח ס"ב, ודברי ר"ת בתחומין צ"ע לפרשם דהא ודאי דהעיר מרבעין אותה כפי מה שהיא, ואם היא עגולה מרבעין אותה לריבוע של עולם וכמש"כ לעיל מגמ' נ"ה א' נ"ו א' וא"כ הרי ידוע ריבוע התחומין, ולמה ניתן אלכסון לצד המישור ואם ניתן אלכסון גם למישור א"כ צריך להגדיל הקרנות, ולעשות התחום עגולה ג"כ אי אפשר בעיר מרובעת, וצ"ל דמודדין אלפים ואלכסונו מכל נקודה שחוץ לעיר, ועוד יש לעי' בעיר עגולה למה מרבעין אותה לריבוע של עולם כדאמר נ"ו א' מאי נפקותא בהאי ריבוע הלא חוזרין ומעגלין את התחום כיון דנותנין לכל נקודה אלפים ואלכסונו, וי"ל דמרבעין אותה ומושכין אלפים ואלכסונו מכל נקודה של ריבוע ואין התחום עגול סביב הריבוע.
הנותן עירובו שיש לו ד"א ובידו לברור או לדעת הפוסקים שיש לו ח' על ח', אין ריבוען לריבוע עולם דוקא אלא יכול לברור אלכסונן לכל מקום שירצה והלכך יכול להתרחק מעירו לעולם אלפים ואלכסונן ויברור ד"א של שביתתו שיהיו אלכסונן לצד העיר ותחומו נגרר אחר ד"א שבירר ובאלכסונן הוא ג"כ אלכסון של תחומו ויהי' לינתו בעירו תוך תחום עירובו.
והא דאמר מ"ב א' דמהלך אלפים פסיעות בינוניות היינו חוץ מאלכסונן אבל אם בורר הד"א שלו וקובע אלכסונן מהלך גם אלכסונן שמונה מאות פסיעות, ומה שאמר אלפים היינו לצלעות התחום, ובד"מ סי' שצ"ט הביא בשם הכלבו דהר"מ כתב שיניח שיור מן התחום שמודדו בפסיעות דאולי יש יתר ור"ל דלמא פסע פסיעות גסות או פסיעותיו גסות והלכך למעשה ראוי ליזהר ולהניח הרחקה מן העבירה, והגיה הר"ף דלדעת ר"ת אין לחוש ור"ל דדעת ר"ת דנותנין אלכסון לכל נקודה וכיון שלא הלך רק אלפים אין לו לחוש, ומיהו אנן לא קיי"ל כר"ת בזה.
כה) נ"ז א' ר"ה אמר קרפף לזו וקרפף לזו כו'. נראה דאין נותנין אלכסונו של עיבור לב' עירות אע"ג דלר"מ דנותנין קרפף לעיר ממלאין גם את הקרנות, ע' אמה על ע' אמה בכל קרן, מ"מ לענין צירוף ב' עירות לחשבן עיר אחת אין נותנין רק ע' אמה לזו וע' אמה לזו דלא שמענו אלא קמ"א אמה ושליש, ואת"ל דלר"ה נותנין גם אלכסונן כשזויותיהן זו כנגד זו, יש לעי' לחב"ר דנותנין קרפף אחד לשתיהן אי נותנין להן אלכסון ולכאורה גם לחב"ר נותנין עיבור לב' עירות מדין עיבור עיר ולא מדין צירוף בתים וא"כ הדין נותן דנותנין להן אלכסון של העיבור ובתו' כתבו דלחב"ר אין חילוק בין ב' עירות לעיר ובית, וכמש"כ לעיל סק"ך, ואי בב' עירות נותנין אלכסון יש חילוק גדול בין ב' עירות לעיר ובית.
כו) יש לעי' בעיר שצדה אחת רחב וצדה אחת קצר דמרבעין אותה כזה /במקור יש שרטוט/ אם העיר יתירה מד' אלפים מהו, ולכאורה אילו היתה כזה /במקור יש שרטוט/ והיה קו הישר יותר מד"א אין מרבעין אותה, השתא דהיא חריבה ביותר מרבעין אותה בתמי', וא"כ מודדין לכ"א מביתו, מיהו מרבעין כמה שאפשר כדין עיר עשוי' כקשת או כג"ם, מיהו אם אין מזוית עד היתר יותר מאלפים לדעת תו' מרבעין אותה, ואמנם עיר גדולה שכשמרבעין אותה יש ביתר יותר מד"א ומזוית ליתר יותר מאלפים אין מרבעין אותה ומשכחת לפ"ז עיר עגולה שאין מרבעין אותה כשהצלעות של המרובע יותר משמונת אלפים אמה, ואמנם זה מחודש ולא שמענוהו, וצ"ל דבליטה עדיפא מפגום, ולפ"ז עגולה ויש לה יוצא מנקודה אחת כזה /במקור יש שרטוט/ מרבעין אותה אפי' היא יתירה משמונת אלפים והוי בין הראשין יותר מד"א דדל זה היוצא היתה העיר מתרבעת ע"י העיגול וצ"ע.
שו"ר דלעולם עיר עגולה מרבעין אותה אפי' היא יותר משמונת אלפים, שהרי כתבו הרשב"א והריטב"א דבבתים בודדים היוצאים לא דיינינן בהו דין עשוי' כקשת דחשבינן לה כעתידה למלא פגימותיה, ודוקא עשויה כקשת שפני' בנוי' ושלמה אינה עומדת למלאת, וא"כ עגולה שפיר מרבעין אותה ואפשר לחשבה כעומדת להמלא בתים, ואף לדעת תו' דגם היוצא עושה דין קשת, י"ל דעגולה עדיפא כיון דאין כאן יוצא שפיר רואין אותה כאילו עומדת להמלא בתים עד לריבוע, ולפ"ז בתים היוצאים מפסדי טפי ואויר עדיף והלכך עיר עגולה ויש לה יוצא כזה /במקור יש שרטוט/ דיינינן את היוצא כעיר עשוי' כקשת ואין מרבעין אותה במקום היוצא אם יש ביתר יותר מד' אלפים ואורך היוצא יותר מב' אלפים.
עיר שרחבה מצד אחד וקצרה מצד שני דמרבעין אותה יש לעי' בדינה דאפשר לרבעה לכמה גונין כגון עיר העשוי' כזו /במקור יש שרטוט/ אפשר להניח קו א"ב ולרבע כנגד קו א"ג וכנגד קו ב"ג, ואפשר להניח קו א"ג ולרבע כנגד קו א"ב וכנגד ב"ג, ואפשר לרבע כנגד קו א"ב מחצה וכנגד קו א"ג מחצה ואם יש כניסות ניכרות ופגמין ניכרין ממלאין את הפגמין, אבל אם הוא באלכסון ישר ואין פגמין ניכרין אין כאן הכרע בריבועו, ונראה דמרבעין אותה לריבוע עולם ומוציאין קו מזוית אג"ב לריבוע עולם וכן מזוית אב"ג ומושכין קו הקצר כנגד קו הארוך.
וכן העשוי' כעין ג"ם, אם אינה על זוית נצבת כזה אלא בזוית רחבה כזה /במקור יש שרטוט/ מרבעין אותה לריבוע עולם, ואם היא על זוית קצרה כזה /במקור יש שרטוט/ עושין לה יתר כעשוי' כקשת.
כז) שצ"ח ס"ט עיר שיושבת על שפת הנחל כו' ומודדין לה כו' משפת הנחל ר"ל אע"ג דלרבנן דר"מ אין נותנין קרפף לעיר אחת, מ"מ אם יש מקום לפני העיר שמשתמשין בו נטפל להעיר [אח"כ ראיתי שכבר פי' כן ריטב"א], ונראה דוקא עד ע' אמה ושירים, ואין דבר זה ענין לצירוף בתים זה לזה דאפי' משתמשים במגרש שבין ב' הבתים מ"מ כל שיש בין הבתים יותר מע' אמה ושירים אין מצטרפין, וכן בין ב' עירות, רק שנותנין עיבור לעיר אחת בזמן שהוא תשמיש לכל העיר, ואפשר שאין תשמיש חשוב כתשמיש הנחל ואין למידין הימנה וכמש"כ המ"א, מיהו אין נפקותא לדידן דנהיגין להקל שנותנין קרפף לעיר אחת, למש"כ דדוקא עד ע' אמה, [אח"כ ראיתי בירו' אמרו ובלבד שלא יהא בנחל יותר מע' אמה].
כח) נ"ה ב' בית עכו"מ שיש בה בית דירה. אשמעינן דלא תימא דביהכ"נ משום איסורא לאכול ולישן לא חשיב דירה אבל בעכו"ם לא שייך זה מ"מ כיון דאינו בית דירה לפי מנהגן לא חשיב דירה.
שם והאורוות והאוצרות שבשדות ויש בהן בית דירה, כל שכלו בתי העיר קרי לי' שדות אע"ג דהשתא דיש בית דירה נמשכת העיר מ"מ קרי לי' שדות קודם דהשמיענו דמתעברין עם העיר, ואמנם האי בית דירה דקאמר היינו שהשומר ישן שם, ולא שיש לו חדר גדור לדירה דא"כ הו"ל להקשות תיפוק לי' משום דירה כדפריך במערה, ולפ"ז י"ל דלא חשיבא דירה קבועה ונהי דמתעברת עם העיר מ"מ לא חשיבא עיר ממש ואין נותנין קרפף לבית האוצרות אפי' לר"מ דנותנין קרפף לעיר וכמש"כ לעיל בשם הרשב"א והריטב"א.
שם ובור ושיח ומערה. מערה היינו אפי' דרין בתוכה והיא דירה גמורה, מ"מ אין המערה קונה אויר על גגה ועל גגה כקרקע פנוי, וכדאמר בירו', ובור ושיח אפשר לפרש שיש בהן ד"א על ד"א ודרין בהן מ"מ לא חשיב דירה, ואפשר לפרש דנעשין רק לתשמיש ואשמעינן דלא חשיבי כנחל ליתן על ידן קרפף לעיר.
במ"ב סי' שצ"ח בבה"ל ד"ה שיש, כתב לפרש הא דביהכ"נ ושארי דקתני שיש להם בית דירה היינו חדר מיוחד לדירתן וכבר כתבנו סי' קנ"ו לסי' שצ"ח דבגמ' ל"מ כן, אלא שלן בביהכ"נ קאמר, וא"כ אין לנו מקום לומר דביהכ"נ נטפל לדירת השומר, ומערה שאני שהיא דירה גמורה אלא שגגה נדון בפ"ע, ובבית על פיה מצטרפת, וביו"ד סי' רפ"ו פסק לענין מזוזה דאע"ג דיש בו בית דירה חדר מיוחד ביהכ"נ פטור, וי"ל דה"נ לענין עיבור.
נראה דבית חרשת שמיוחד לעבודה ואין בו פתא ולינה דינו כבית האוצרות ואורוות סוסים וביהכ"נ, דמיוחד לשאר תשמישים לא חשיב דירה לענין עיבור, [וכש"כ שאין עולים לחשבון ששה בתים לעשות עיר, וזה מפורש בגמ' ערכין ל"ב א' דבתי הבד ובתי מרחצאות אינם בכלל בית אלא אתרבו מאשר בעיר ולא אתרבו אלא כשהן בעיר שיש לה ששה בתים בלעדן אבל לענין ששה בתים ודאי בתי הבד ובתי מרחצאות אינן עושין עיר ובתי הבד היינו בתי חרשת], ואף אם אוכלין שם באקראי כגון שאירע אונס לפועל או לפועלים שלא היו יכולין ללכת למקום סעודתן לא מקרי בשביל זה דירה, ואם קובעין שם סעודה אחת ביום באמצע עבודתן יש מקום להסתפק ומסתבר כיון דעיקר הבנין לאו לדירה עביד אלא למלאכה וגם האכילה הוא בעל כרחם שאין השלחן ערוך כדרך המסובין לא מקרי דירה, והרי נחלקו עירובין ע"ג א', אי לינה גורם או פיתא ובמקום דניחא לי' טפי שיאכל במקום לינה לכו"ע לינה עיקר כדאמרו שם, ואף דאין ראי' משם לכאן דהתם אי אפשר לי' למקני ב' תחומין אבל הכא אפשר לו לקיים ב' בתי דירה מ"מ זכר לדבר איכא דפיתא שאוכלין דרך עראי לא חשיבא.
עוד יש לעי' בבית חרשת שמכונותיה וספסליה מחוברות לקרקע וקבועים שממעטים הבית מד' אמות, וכל שאין ד"א על ד"א פנויות לאו שמי' דירה.
ואם יש שם חדר ד' על ד' לשומר שלן שם החדר הזה הוא בית דירה, אבל כל בית החרשת לא נעשה בית דירה בשביל זה, דלא עדיף מביהכ"נ למש"כ לעיל, והכא גרע טפי דהתם משמש בביהכ"נ להתפלל ולכבד ולרבץ, אבל הכא אין לשומר תשמיש בבית חרשת, וכל זה אם יש לו פתח מביתו לבית חרשת אבל אם אין לו כלל פתח מביתו לשם הוי כב' בתים נפרדים, ואין מקום לדון בזה.
ואם יש בבית חרשת חדר דע"ד למנהל שיושב שם שעות מספר ביום, דין חדר זה כדין הפועלים בבית חרשת, ואפי' אם אוכל שם עראי וכמש"כ לעיל, ואמנם אם המנהל אוכל עראי ובבית חרשת אין אוכלין כלל, אין מקום לדון על בית החרשת בשביל חדרו, וכמש"כ לעיל בדירת השומר והכא גרע טפי שגם הוא אין לו בחדרו לינה ולא פיתא גמורה, שאין ביתו מתפשט בכל ביה"ח למחשב דירה.
והלכך ב' עירות וביניהם קמ"ב אמה כשמודדין מבית לבית אבל יש בית חרשת הנכנס לתוך הבינים ואם נמדוד מביה"ח אין קמ"א אמה ביניהם, אין מתעברין מטעמים האמורים, ועוד אפי' ביהכ"נ שיש לו דירה לחזן כה"ג אין העירות מצטרפות למש"כ לעיל דכל אלו שמתעברות נכנסות בחשבון ע' אמה ואין נותנין קרפף מחומת ביהכ"נ לר"מ, וה"נ לרבנן בב' עירות אין נותנין קרפף לזו וקרפף לזו אלא מן בתי הדירה ולא מחומת ביהכ"נ, ואין ב' עירות מצטרפות אלא אם אין מחומת ביהכ"נ עד בית העיר השני' ע' אמה ושירים, והכא בביה"ח אף כה"ג אינו מצטרף.
נראה דעיר בנוי' על עמודין גבוהין י"ט מן הארץ אין תחת העיר דין עיר ואם יש בית למטה מודדין תחומו מביתו, וכשם שאין מערה עושה עיר על גגה כך בית שלמעלה מי"ט אין עושה דין עיר תחתיו.
ולפ"ז ביהכ"נ למטה ואין בו דירה לחזן ועלי' על גביו בית דירה, והוא תוך ע' אמה לעיר אין מתעבר עם העיר, וכש"כ לענין לעשות עיר שאין עלי' מן המנין כיון שאינו פתוח לחצר וכמש"כ ס"ק י"ט.
כ' המ"א דד"א על ד"א שאמרו בבית שמתעבר עם העיר, היינו מרובעים, ובמ"ב בבה"ל ד"ה ארבע כתב דאחרונים ז"ל השיגו עליו מהא דיו"ד סי' רפ"ו שסתם בשו"ע כהר"מ, ואמנם כבר הכריע הט"ז סי' תרל"ד בראיות מכריעות דשיעורו ד"א מרובעות, וכי גם הר"מ סובר כן, והל' כבתראי במקום שראיותיהם מכריעות, ואף לפי מה שפי' הרא"ש דברי הר"מ יש לנו לתפוש דברי הרא"ש שהוא בתרא, והלכך אין לזוז כאן מדברי המ"א שאין להקל בפחות מד"א על ד"א.
ובח"ס סי' ר"פ כ' לדחות ראית הט"ז מסוכה עגולה ח' א' דלמ"ד ד"א בעינן מרובע, דמזוזה מחמרינן טפי, והא דאמר ג' א' מאן תנא כו' הוי מצי למימר ולטעמיך, ותמוה וכי הדבר מסור לנו הלא התורה מסורה לנו מרבינא ור"א בגמ' ואם בגמ' לא אמרו לחלק במזוזה, מאן אמרה, ועוד הלא ברייתא כללה מזוזה בהדי אינך ומדה אחת לכולן, ועוד מה טעם הוא זה דמזוזה מזכרת מלכות שמים סוף סוף לא אמרה תורה אלא בבית, ומש"כ דבגמ' הוי מצי למימר ולטעמיך, זה לא יתכן אלא אי הוי מפרשינן לן בגמ' דמזוזה לא בעינן מרובעים, אבל אין לנו לבדות מעצמנו כן ולומר דהוי מצי למימר ולטעמיך אדרבה יש לנו ללמוד מסוגית הגמ' דסוכה ומזוזה חד שיעורא.
ומאן דבעי להחמיר במזוזה הואיל והחמיר בשו"ע, אין לו להקל בשביל זה לענין עיבור, וכמש"כ המג"א בפשיטות דבעינן דע"ד.
הב"ח סי' שנ"ח וסי' שס"ב כתב דהא דשומירה לא מקרי מוקף לדירה להתיר יתר מב"ס אינו אלא בלא דר בה יום ולילה אבל דר בה יום ולילה חשיב מוקף לדירה, וסמיך אדברי תו' כ"ג א' שכתבו דעזרה כיון דשומרים בה גם בלילה מקרי מוקף לדירה, וכבר הקשה הפמ"ג ר"ס שנ"ח דלשון וכל דירה שתשמישה לאויר לא משמע כן דמשמע שאין כאן מגרעת בזמן דירתו אלא הגרעון הוא משום שהיא לאויר וכמו שפרש"י כ"ב א', וכן מבואר בהדיא לפי' קמא דרש"י כ"ה ב' ד"ה עבד, דמשמע דהשומר קבע שם דירתו ואפ"ה מסקינן דל"ש מחיצה, ונראה דעזרה שאני דהוא נמצא בה לרצונו לשמחה של מצוה אבל שומירה אין לו בה צוותא דעלמא והוא דר בה שלא בטובתו.
ולדעת הג"א דקרפף שיש בו שומירה חשיב הקרפף מוקף לדירה, אין להקשות לא יהא הקרפף ששומירה בתוכה עדיף משומירה עצמה שאינה ניתרת ביתר מב"ס כדאמר כ"ב א', דשפיר י"ל דשומירה גריעא טפי כיון דעשוי' לדירה ואין דירתה רצוי' אבל קרפף דבעינן רק שיהא אדם משמש בה והרי הוא משמש בה ואין נפקותא במה שהאדם דר בשומירה בע"כ מ"מ הקרפף שסביבה משמש להאדם שימוש הגון ורצוי. (שבת סי' כ"ג).