חזון איש/אורח חיים/קיא
סימן קיא (ג)
[עריכה]א) מבוי שאין ברחבו עשר והכשירו בלחי וחקק באמצעו חקק עמוק י' טפחים ורחב ד"ט וארכו ד"ט והחקק משופע לצד רה"ר ואין המדרון מתלקט עשרה מתוך ארבע ונמצא דחקק זה אי נידון כרשות בפ"ע אין לו רק ג' מחיצות ורוח רביעית פרוצה במלואה והוי החקק כרמלית, תלוי הדבר במחלוקת, דבאמת המים הנכנסת ויוצאת עירובין פ"ז א' מבואר דבעמוק י"ט לא מהני גיפופי חצר להתיר את האמה, והקשו הרשב"א והריטב"א דהא אמר י"ב ב' בלשון ים הנכנס לחצר דעשר אמות ניתר בגיפופי החצר ותירצו בשם תו' והראב"ד דההיא דלשון ים איירי באין עמוק י"ט, ונמצא לפ"ז דבעמוק י' לעולם נידון בפ"ע דאמרינן גוד אסיק והו"ל כהשוה גיפופיה דהוי סילוק מחיצות כדאמר צ"ב ב', אבל הרשב"א והריטב"א כתבו דדוקא אמת המים הנכנסת ויוצאת חשיבא רשות בפ"ע אבל לשון ים הנכנס ואינו יוצא אף שעמוק י' גפופי חצר מתירין אותו עד עשר אמות ולא אמרינן גוד אסיק דאדרבה גיפופי מקדימין וסותמין והו"ל כחקק שבבית ובחצר דאינו נחשב כרשות בפ"ע אלא הכל נטפל לבית וכדאמר כ"ד ב' בנתמלא מים דחזיין לתשמישתא אף ביש בעומקו יותר מב"ס לא חשבינן לי' כקרפף יותר מב"ס וכן מוכח לפרשב"ם ור"ת שכתבו תו' י"ב ב'.
והנה לדעת רשב"א וריטב"א הכא החקק ניתר בגיפופי חצר {א"ה, אולי צ"ל בגיפופי מבוי} אף שעמוק י"ט ולדעת תו' והראב"ד החקק כרמלית, ושאר המבוי מותר, ואם המבוי משופע לחקק במשך יתר מעשר נאסר גם המבוי, ונראה להחמיר בדבר. [א"ה, ע"ל סי' ק"ג סק"ד].
ב) ואם אין החקק עמוק י"ט לכו"ע ניתר בגיפופי החצר כדאמר פ"ז א' א"ל משם ראי' מפני שלא היתה עמוקה י"ט, ולא משום מחיצת החצר הותר דלרבנן כותל שעל גבה לא מהני מידי אלא משום גיפופי החצר מותר באין עמוק י"ט וכן מבואר בלשון ים דממלאין הימנה עד עשר אמות משום גיפופי החצר.
ונראה דא"צ שטח ד"ט במקום הגיפופין אלא כל שאין הגיפופין תלוין שאין אויר ג"ט תחתיהן הן מתירין ואף שהקרקע שתחתיהן מדרון ומתלקט עשרה מתוך ארבע דחשיב כמחיצה זקופה ולא כשטח מ"מ אין המדרון מפסיד את הגיפופין כיון שאין אויר ג"ט תחתיהן לא מקרי מחיצה תלוי' והגיפופין חשיבי כמחיצה ברוח רביעית והפרוץ חשיב כפתח ומותר תוך החריץ.
ג) ונראה דכי היכי דפס ולחי מתירין את החריץ שאינו עמוק י"ט ה"נ במבוי שפתחו יותר מעשר והותר בצו"ה אין החריץ שבאמצע המבוי מפסיד את הפצימין של צו"ה, ואם החריץ עמוק י"ט תלוי במחלוקת ולדעת תו' והראב"ד בטל לי' צו"ה ואם אין המבוי משופע לחריץ במשך עשר אמות הרי המבוי ניתר בגידודי החריץ אבל אם משופע י' אמות ומשהו גם המבוי אסור.
ואם החריץ אין לו גידודין המתלקטין עשרה מתוך ארבע אף שאמצע החריץ מגיע לעומק י"ט שפיר ניתר בפס ולחי, וכן אין נפסל הצו"ה בשביל החריץ.
ד) חריץ עמוק י"ט וכתליו משופעין והן מתלקטין עשרה מתוך ארבע הרי הוא רה"י עד סוף גובה הכתלים, היה הכותל בראשו ממעט שיפועו ואינו מתלקט י' מתוך ד' הרי המקום הזה כשטח מישור, ואם הוא ע"פ כל רוחב החריץ או שיש בשטח הנידון כמישור עשר אמות ומשהו רואים אם מן המישור ולמטה הכותל גבוה י"ט החריץ כרה"י, ואסור להוציא מן החריץ לכותל הנידון כמישור דהוי כמוציא מרה"י לכרמלית, ואם אין הכותל גבוה י"ט עד המישור כל החריץ נעשה כרמלית, היה הכותל למעלה מן המישור חוזר וזוקף וחוזר ומתלקט י' מתוך ד' אם הכותל מקיף את כל המישור גם המישור רה"י ואם יש למישור פרצה לימין או לשמאל במלאו שזקיפת הכותל שם אינו מתלקט י' מתוך ד' דאינו נחשב לכותל, הרי המישור כרמלית וכן אם יש למישור פרצה עשר אמות ומשהו אפי' אינה במלאו הרי הוא כרמלית, ולפעמים נעשה המישור כרמלית אפי' אין הפרצה עשר אמות ואינה במלאו, כגון שפרצתו בקרן זוית שפרצת ד"ט אוסרת בקרן זוית, ויתכן לפ"ז שהחריץ נעשה כרמלית בשינוי קל כגון שבאחת הזוית בסוף ט' טפחים חדל הכותל מעט מזקיפתו והו"ל כפרצה בקרן זוית, ואפי' הכותל למעלה מזה שנידון כמישור חוזר וזוקף אם נשאר גם למישור פרצה בקרן זוית, הרי כל החריץ כרמלית.
ואם החריץ קצר מצד אחד ורחב מצד שני כזה /במקור יש שרטוט/ זוית בג"ד חשיב קרן זוית ואם הכותל חדל זקיפתו קדם י"ט נעשה כל החריץ כרמלית, ואין שיעור לזוית זו אפי' הוא משהו דכל שאין ב' ראשי הכתלים זה כנגד זה לא חשיב פתחא, מיהו אם אין פרצה י' אמות מתוך מקום הרחב למקום הקצר כגון שכותל א"ה י"ב אמה וכותל ב"ג ג' אמות ומקום המישור אמה נמצא שחריץ הרחב יש לו ג' דפנות שלמות וברוח רביעית פס ב' אמות ואין כאן פרצה רק עשר אמות, וחשיב פתחא, אין הפרצה בקרן זוית מפסדת וכל החריץ מותר שגם הקצר יש לו ג' דפנות ופס ברוח רביעית.
ואם החריץ עגול כל פרצת ד"ט אוסרת דלעולם הוא כפרצה בקרן זוית והילכך כל שהשוה זקיפתו של כותל מעט למטה מי"ט על משך ד"ט אסור.
ולפיכך כשבאין להתיר את העיר על סמך הר זקוף המתלקט י' מתוך ד', צריך זהירות יתירה דהרבה פעמים משתנה זקיפותו ויש בו שטחים שדינן כמישור והרבה פעמים זה שנידון כמישור הוא תוך י"ט ולפעמים אורך המישור הזה י' אמות ואף שרחבו ד"ט אוסר ופעמים אין עשר אמות במקום אחד אבל הזקוף שבין מישור למישור בטל מדין אתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי' עד שמצטרף לעשר אמות והרבה פעמים ההר מתעקם או מתעגל ואז יתכן שיבטל מחיצתו במישור ד"ט וכמש"כ לעיל.
נראה דאין שטח פחות מד"ט והלכך אין מתבטל שם דופן מההר או החריץ בשביל שחדל שיפועו במקום אחד אלא א"כ יש בשטח המישור רחב ד"ט אבל אם בתוך ד"ט חוזר ומשפע לית לן בה. [א"ה, עי' לעיל סי' ס"ה סק"ו].
ה) מה שנראה מסברת ההלכה הוא שאין ראשי הכתלים נחשבין למזוזות להכשר צו"ה אלא בעינן שתהא המזוזה סותמת מקצת הפתח, וכמש"כ המ"א סי' שס"ג ס"ק כ"ח, להוכיח מהא דאין קורה של מבוי עושה צו"ה [ומה שנראה מדברי הרא"ש ה' מזוזה סי' י"ד, והטור יו"ד סי' רפ"ז, דראשי הכתלים חשיבי מזוזות כתוב בחזו"א מנחות סי' מ'], וכן קנה עליון צריך להיות בולט למטה מכל שטח התקרה אבל תקרה עצמה אינה נחשבת לקנה עליון בצו"ה, וכמש"כ המ"א סי' תר"ל סק"ב מהירו'.
ואמנם אם הצו"ה צורתה שלמה שהמזוזות סותמות מקצת הפתח וכן קנה העליון סותם מקצת אויר הפתח, חשיב צו"ה אע"ג דלא נעשה לשם צו"ה, וכמש"כ הגר"א סי' תר"ל ס"ב, להוכיח מהא דאמרו עירובין י"א א' בפתחי שימאי, ומשמע דאיירי בסתר הכותל [ועוד לישני בלא עשאו לפצימין] והלא הכותל לא נעשה לשם פצימין ולמה לי' למימר דלית ליה שקפי או דלית לי' תקרה, ואפי' אית לי' שקפי ותקרה אין כאן צו"ה כיון דלא נעשה לשם פצימין, אלא ודאי א"צ שיעשה לשם פצימין [וכדאמר ט"ו א' במחיצות כו"ע ל"פ כו'].
והא דאמר מנחות ל"ג ב' דפצימי דעשו לחיזוק תקרה לא חשיבי פצימין, היינו דלא ניחא לי' כלל בסתימת הכותל אלא העמודים משתמשים לחיזוק תקרה, אבל זה שניחא לי' בסתימתו, ממילא הפרוץ שם פתח עלי' ומקצת הסתום שבצדי הפרצה נחשבין לפצימי הפתח, ונראה לפ"ז דאם האכסדרה פתוחה לרה"ר או לכרמלית, והוא רוצה בצו"ה כדי שיוכל להוציא בשבת מבית לאכסדרה, הרי עכשו משמשין הפצימין לפצימי הפתח, חייב במזוזה, ולא מבעי כשחשב עליהן בשעת עשיתן דודאי חשיב פתח, אלא אפי' האכסדרה היתה פתוחה לחצר בשעת עשיתה, ועכשו נפרצו מחיצות החצר, וניחא לי' עכשו בצו"ה בשביל שיוכל להוציא מבית לאכסדרה בשבת, נמי חזרו הפצימין להיות פצימי פתח ונתחייב במזוזה.
והגר"א שם פי' הא דאמר בירו' זה נעשה לכך וזה לא נעשה לכך בפשוטו שלא נתכוין בשעת עשי' שיהא הסכך לקנה עליון לצו"ה, ופי' דגמ' דידן פליגא, ותימא דא"כ אם נתכוין שיהא הסכך לצו"ה שפיר דמי, ומאי פסיק לי' בירו' דסוף הסכך אינו מציל, הלא בחשב עלי' מציל, והו"ל לחלק בין חשב עלי' ללא חשב עלי' ועוד הדין נותן דסתמא הוי כחשב עלי' כיון דצריך צו"ה והסכך מציל למה יצטרך למחשב עלי', ועוד דאמר דפיאה מצלת ומשמע דאילן עולה לקנה מכאן, דאל"כ ליפלוג באילן דעולה לקנה עליון ואינו עולה למזוזה, ולולא דברי הגר"א יש לפרש דזה נעשה לכך היינו שמשמש לצו"ה ומציאותו משמש צורת פתח, אבל סוף סכך לא נעשה לכך ר"ל אין צורת הפתח עליו אלא המשך תקרה עליו, ואף אם יחשוב בלבו להיות לקנה עליון לאו כלום הוא וכמש"כ לעיל.
מן האמור נלמד דעמודי התלגרף והחוט שעל גביהן, אפשר לסמוך עליהן משום צו"ה, אע"ג דלא נעשו לכך וגם עכשו אין עיקר תשמישן לכך, מ"מ כיון דאיכא דיורין דניחא להו לשמש בהן צו"ה להיתר טלטול שפיר חשיב פתח, ואע"ג דאין כאן מחשבת בעלים רק מחשבת אחרים מ"מ כיון דע"כ הן נעשין מחיצה לאחרים שפיר חשיב צו"ה, וחייבין במזוזה, ואין קובעין מזוזה משום שאין המזוזה משתמרת, ולפעמים יש כאן שותפות נכרי.
והפוסלין מביאין ראי' מהא דנחלקו רו"ש צ"ד ב' באכסדרה בבקעה אי אמרינן פ"ת יורד וסותם, ולמה לא הותרה משום צו"ה בד' רוחות, אי צו"ה מהני בד' רוחות עי' בגמ' י"א א' ובתו' שם, ובאמת מש"ל בתקרה ישרה ע"פ כל אכסדרה ואין כאן קנה עליון, אלא אף אם הניח עמודים ע"ג ד' יתדות וכיסה בנסרים ע"ג העמודים [וכלשון רש"י צ' א'] ויש כאן צו"ה גמורה, מ"מ לא חשיבא צו"ה משום דלחיזוק תקרה עבידי וכדאמרו מנחות ל"ג ב', ולא איירי בדעתו להשתמש בצו"ה בשביל לטלטל בשבת אלא באקראי הוא רוצה לטלטל, ובזה עדיין לא חייל עלי' שם צו"ה.
והיכי דהעמודים שע"ג היתדות רחבם כרחב היתדות אפשר דלא חשיב צו"ה, שאם צד המזרח וצד המערב חשיב צו"ה, חשיב כסילוק הפצימין מצד דרום וצד צפון וכדאמר עירובין צ"ג א' ואילו השוה פצימיה כו', ועי' חזו"א עירובין סי' ג' ס"ק כ"ד.
עוד סמכו במש"כ תו' עירובין ב' ב' ד"ה אלא, דצו"ה בהיכל לנוי עביד, אבל אין כונת תו' דלא חשיב צו"ה, דזה העשוי לנוי הוא עיקר עשייה לשם צו"ה, ואע"ג דאויר י' חשיב פתח אפי' בלא צורה של פתח וקרינן בו פתח אה"מ מ"מ אין זה נוי המקדש ושיפרו את הפתח בצורה של פתח, ועיקר כונתם דקים להו לחז"ל מסברא דעד י' מקרי פתח אף בלא צו"ה, ולא סמכו ללמוד מהיכל אלא לאסור יתר מי' שהרי לא הרחיבו בהיכל יתר מי'. (שבת סי' כ"ד).