חות יאיר/קנו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קנו
[עריכה]לשון שאלה באה ממרחק והשבתי עליה כיד ה' הטובה עלי רק לאהבת הקיצור לא העתקתי תשובתי כלשונה וכתבתי בקיצור נמרץ תמצית תשובתי תוך השאלה בין שני עיגולים קטנים במקום הראוי לו ושאלה זו אינה בעצם וגוף המשפט רק בדברים הקודמים וטפילי' למשפט לכן השבתי עליה ואף כי גם גוף הטענות והתשובות במשפט עצמו נשלח אלי לא רציתי להשיב מפני שלא נשלח אלו משני הצדדים ומ"מ כתבתי לעצמי מה שנראה לי גם בזה לפענ"ד כדרכי תמיד:
ק"ק הסכימו בגזירת נח"ש שלא יצא איש מן העיר בלתי שיתחייב עצמו בכתיבה וחתימת ידו לעמוד עם הק"ק בדין על התביעות שיש להם ועתידים לבא על היחידים הרוצים לצאת אחר שעברו ימים יצאו מן היחידים לדור אל עיר אחרת וקודם צאתה מסרו כתיבות ידיהם ובה נתחייבו לעמוד עם הק"ק בדין כפי מה שיסכימו ולא סרו מלקבל עליהם מה שיגזר עליהם תורתינו הקדוש' אחר שעברו הימים הק"ק הזמינו לאלו שיצאו לבא לדון בעירם.
אך הנתבעים אינם מתרצים בכך וטוענים שלא יעמדו לדין אלא לפני ב"ד שבעיר שהלכו לשם וכשמוע הק"ק הדברים האלה עלה על דעתם להחרימם בטענה שכוונת הק"ק בהסכמתם היתה שיעמדו בדין לפני דייני עירם ולא לדון לפני חכמי העיר שהלכו לשם. ואלו שיצאו צועקים וטוענים שאין להקל עליהם תרעומות כי דברים שבלב אינם דברים והם אינם חייבים אלא על המפורסמות וקיימו מה שקבלו עליהם הק"ק. ועוד היום אינם זזים ממה שיגזור עליהם תורתינו אם לדון בעיר שיצאו משם או בעיר שהלכו לשם.
עוד טענו הק"ק שאת"ל שאלו שיצאו קיימו מה שקבלו ועשו כפי הסכמתם אעפ"כ הדין נותן שכיון שיש לאלו בתים נכסים וקרקעות בעירם לדון בעירם ואם באולי לא יבואו אחר שיזמינם ב' וג' פעמים שיפסקו הדין שלא בפניהם (לא ידעתי מנא להם זה דאפי' אם נתעקלו מעות הנתבע בעיר התובע דנעשה זה כדי שממילא יבא הנתבע למקום התובע ולכן נקטו הפוסקים כך שאז הנתבע הולך אחר התובע מ"מ באין הנתבע חושש לזה ונשאר במקומו ודאי לא יהבינן המעות לתובע ולא נחתינן לנכסי אפי' אחר התראה וקביעות זמן לנתבע וכ"כ מהרי"ק שורש ק"ט וע' בשו"ת שלי חוט השני ד"ע סי' ע"א.
אם אין בידו שטר מקויים ובהנך גווני המבוארים בטור וש"ע סי' ק"ו וא"כ אין צורך לכל תשובו' היחידי' במה שטענו שאין בכחם לעקל שהרי בתים דדהו ממילא שם המה ואין בכח הקהל לירד לנכסיהם אפי' היו העיקול מעות כמ"ש וכמו שטענו בסמוך אחר זה שבתים שלהם ה"ה משכנות. ואפי' פסיקת הדין שכ' הרשב"א מיירי בשכבר טענו וכמ"ש הסמ"ע בפי' ס"ס י"ח ששם הביא הב"י דברי רשב"א הללו) וירדו לנכסיה' כפי מה שפסק הרשב"א ז"ל בתשובותיו אלף קמ"ו וכדמפרש התם טעמא מהא דר"פ הכותב כדי שלא יהא כל א' ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב במדינת הים.
וגם גדולה מזו פסק מהרא"י סי' ס"ד ות"ה סי' ש"ה שאפי' לא היה מעולם הנתבע בעיר התובע שבכל מקום שנראה לב"ד יכולים לעכב מעות הנתבע לבא ולדין בעיר התובע ומזה משתרבב המנהג לעקל מעות אע"פ שאין בו צורך כולי האי ע"כ. על זה טענו אלו שיצאו שאף לדברי הרשב"א ות"ה ומהרא"י ז"ל אין לזוז בנדון דידן שהתובע הולך אחר הנתבע דע"כ לא קאמר הרשב"א ז"ל אלא בבא בשטר בידו על הנתבע ונמצא שקודם יציאתו מעיר התובע נתחייב בו אבל בשאר תביעות בעלמא בנדון דידן לא. ועוד שבשעה שיצאו לא היה לק"ק עליהם אלא חשש תביעות שחששו לנולדים ולחיובות למפרע ולא שייך הכא טעמא כדי שלא יהא כל אחד נוטל וכו' ודברי הריטב"א יוכיחו דלאו כללא הוא דשלא יהא כל א' וכו' שהרי פסקו דדוקא בשהיתה ההלואה בעיר התובע אמרינן לעכב המעות אבל אם נעשה בעיר אחרת לא.
ואע"ג דשאר הפוסקים לא חלקו לאו משום הכי איכא למימר דפליגו עלייהו בהא. וגם עד כאן לא קאמרו ת"ה ומהרא"י לעקל המעות אלא באלים בעירו דלא ציית דינא אבל אם נראה לב"ד שנתבע ציית ולו דינא לא ישכבו מעותיו אע"פ שהם בעיר התובע אלא התובע הולך אחר הנתבע וכמ"ש מהרי"ק שורש א' וכ"פ מהרי"ו סי' ל"ד וקנ"ה וכ"ש לדעת ר"ח וסייעתו דפסקו כר' יצחק נפחא דאמר ל"ש אלא בכתובות אשה משום תנא והבו דלא לוסיף עלה דהרשב"א ומהרי"ק ומהרי"ו ז"ל.
עוד טענו הק"ק שכיון שהק"ק מוחזקים לגבי יחיד ומאד חששו הקדמונים לפסידא דרבים עד (לא הבנתי לשון ולא ידעתי מקומו) שאמרו שאין היחיד יכול לצאת מן העיר לדין בעיר אחרת עד שיתן משכון משום דקדירה דביה שותפא יכו' וא"כ ל"ש שיש להק"ק שטר על היחיד ל"ש שאר תביעות בעלמא.
גם על זה טענו היוצאים שאע"ג שהק"ק מוחזקים לא ימנע שאם התביעות שיש להם על היחידים הן משום מסי העיר אין לדונם בדייני אותה עיר מפני שיש להם או לקרובים חלק בו (ומ"מ דוקא באין מנהג מש"כ ביש מנהג ואין לומר שאפי' יש מנהג קבוע לדון לפני דייני עיר מ"מ בשכבר הסיעו עצמן למקום אחר ונתפרדה החבילה הותר התקשרות המנהג וכו' דאין זה מדע' נוטה דלאו כל כמינהו להתיר הקשר ולהפריד החבילה בצאתם מן העיר כ"ש מדעת תורה דכל קהל ועדה שבקהילה הם שותפים כמבואר בכל הפוסקים ומזה יתילדו כמה דינים שזכר רמ"א ס"ס קס"ג ולא שייך קביעת זמן לשותפות שאין הציבור מתי' וא"כ תוך זמן שותפות א"א לשותף ליצא מן השותפות במקום דליכא פסידא ואם יאמרו דהוי ודאי מקום פסידא על זה הם דנין גוף המשפט לדעי וכל קמי דלא זכו היחידים אוקימנן להו אחזקה קמייתא ששייכים להקל ומשותפי'.
ומ"מ ברור ופשוט דלא יועיל טענת נגיעת ב"ד שבעיר שיבואו הם אל היחידים רק ידוע בזבל"א או במקום הממוצע בדייני אותה עיר והוא הנכון דלא גריעי מעשיר אלים בעירו אחר שא"א לדייניהם לדון יפה דברו ופשיט' הוא ולדעתי גם טענת היחידים אינה לתכלית שיבקשו שיבואו אליהם רק שלא יוכרחו מהיחידי' לדון בקהילה אצלם) וכדפסק הר"י קארו ז"ל שעניני מסים אין דנים בדייני אותה עיר אא"כ יש מנהג בעיר או עשו מקנה שדייני העיר ידונו גם על מסים ע"כ וכ' בת"ה סי' שס"ב דלא מקרי מנהג אלא בתלתא זימני ונתברר שעשו כן לקבוע המנהג אבל בקהל יכולים להכריח מכח מה שנהוג הקהילות שיתן המס ששם עליו (צ"ע) או משכון וירשו לו ללכת אל ב"ד אחר דאל"כ טריחא מילתא וכל א' יטעון כן וקדירה בי שותפי וכו' ויפסד הקהל הכל ומנהג של תורה היא דמוהרייקו בטפסא דמלכא מנח וכו'. והק"ק לא עשו תקנה הנ"K ומעולם לא קבעו מנהג זה לדון בדייני אותה עיר עניני המסים ואי משום משכון הרי הבתים שיש להם תחתיו מלבד שאנו בני ספרד דנין ע"פ פסק רב יוסף קארו ז"ל והוא פסק סתם דעניני המסים אין דנין בדייני אותה עיר ולא חייב ליתן משכון.
ואם התביעות שיש לק"ק אינם מעניני מסים גם הק"ק אינם מוחזקים יותר מיחיד נגד יחיד וכדכ' המרדכי פרק המוכר פירות דדוקא בעניני מסים מקרי (תמהתי על מ"ש זה בשם מרדכי פרק המוכר פירות. ושם מוכח איפכא דבכל דבר תביעה הדין כך. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל פרק לא יחפור ושם ס"פ בסי' תש"ב כ' על משנה אם האילן קדם וכו' סמך יש מכאן וכו' עבור עניני מסים שהקהל גובין ממנו וכו' והוא ענין מ"ש האחרונים בנתינת משכון ונקט עניני מסים ולכאורה תימא מנא ליה לחלק שהרי קאי בגמ' על אילן קדם וכו' ובאמת ל"ק שבאמת אינו ראיה שהרי גבי אילן היחיד הוא מזיק לרבי' וי"ל דדוקא בכה"ג חששו להיזק רבים מש"כ תביעה בעלמא מחיוב ממון רק שגבי מסים נהגו כן מאסמכתא והכי משמע בלשון המרדכי סמך יש מכאן למנהג. מ"מ רמ"א כ' בהדיא בש"ע דלענין נתינ' משכון אין חילוק בין תביע' מסים לדבר אחר ואין בכחי לזוז מיני') הקהל מוחזקים אבל לא לשאר דברים וכו'.
וע"כ לומר כן דכיון דטעמא שאמרו דהקהל מוחקים משום דמוהרקייהו דהנהו וכו'. עוד טענו הקהל שאינו לפי כבוד שהקהל ילכו לדון בעיר אחרת. ועל זה טוענים יחידים שיצאו שכבוד הקהל במקומם מונח כיון שהדין נותן שעניני מתים ושאר דברים שיש לדיינים או לקרוביהם הנאה בהם לא ידונו בדייני אותה העיר. ועוד שכבר מחלו על כבודם ובהסכמת רובם התנו עם אחרים שיצאו מקודם שעמהם תהיה הברירה אם לדון בעיר אחרת או לדון בעיר שיצאו משם. ועוד שבעיר שיצאו ממנה ליכא ב"ד קבוע כלל ואפי' א' אשר בשם חכם וראש הקהל יכונה וגם חק ומנת חכם לא ניתן לו כנהוג ובעירם שהלכו לשם יש ב"ד קבוע ממוני' ע"פ ז' טובי העיר ומנהיגי'.
עוד טענו הק"ק שבאם הדין יתן שהיחידים יהיו מוכרחים לבא לדון לפני דייני עירם שלא יקבלו מורשה שיבא בהרשאת הנתבעים רק הם בעצמם יבואו ויעמדו בדין ואם לא יבואו אחר ההזמנה הראוי שיפסקו הדין שלא בפנים וירדו לנכסיהם כי כן פסק הרב ר"י קארו שנתבע אינו יכול לעשות מורשה.
על זה טוענו היחידים דעד כאן לא קאמרינן דאין הנתבע עושה מורשה אלא כשהנתבע בעיר התובע אבל כשהוא בעיר אחרת ודאי עושה מורשה והכי משמע מכלל מ"ש (אין משם ראיה דלא היה שם תמצית המבוקש לדין זה ונקטי' בשיטפי' דלישנא אבל אין לומר דאפשר לקיים דברי הרשב"א ע"פ מ"ש הרי"ף בנשים יקרות הוא דוחק שנצרך לומר דמיירי שם ברשב"א בנשים יקרות מלבד מה דקשה דנהי דהתירו לשגר להם סופרי הדייני' לא התירו (וא"כ משם ראיה להיפך מדלא אמר יעמדו מורשה רק דיש לדחו' דמיירי שרוצה לטעון בעצמה ותדע דהרי גם בשהיא תובעות מיירי) להם מורשה כי אפשר שהתובע ילך עם סופרי הדייני' וכמ"ש הסמ"ע יע"ש.
לכן נלפענ"ד דאין היחידים יכולים להעמיד מורשה דיהבינן לבני הק"ק דין נתבעין לזכותם מפני קדרא דביה שותפי ולענין שהיחידים ילכו אחריהם אבל לא לחובתם שיהיו היחידים רשאין ליקח מורשה. וכן בכל עיקול שעל ידו ג"כ נעשה הנתבע תובע לענין שצריך לילך אחר התובע מ"מ פשוט וכך ראיתי דן א"א הגאון ז"ל כמה פעמים דמ"מ זה שעקלו נכסיו שהוא באמת הנתבע אינו יכול לעשות מורשה.
האמנם בהא מילתא שע"י העיקול צריך המעוקל לילך למקום התובע נסתפקנו כמה פעמים אם הנתבע מבקש להעמיד ערבות וליתן משכון או המעות בעצמן ליד שליש במקום התובע רק שילך התובע לאחריו למשפט אם צייתינן לה. דמשמעות כל הפוסקים דבלי אמתלא כלל לא מעקלינן המעות וע"ס ע"ג ס"י הג"ה רק דבשו"ת המרי"ק משמע אפי' בלא טעם ועי' בסמ"ע סי' י"ד ס"ק ט"ז ואם כדעת מהרי"ק נראה דס"ל דהיינו טעמא דעיקול בלי טעם דעל כן מעקלו שיצרך הנתבע לבא אל התובע ואין לזה טעם.
ולא מבעי' שאינם יכולין להעמיד איש אחר למורשה אלא אפי' לשלוח א' מהם ולתת לו כו"ה אני מסופק דההוא דשותף א"צ הרשאה מיירי בתובעים ומכח מיגו דתובע חלקו וכמ"ש טור וב"י סי' קכ"ג רק שמלשון מרדכי פרק מי שהי' נשוי הובא בהג"ה ש"ע סי' קע"ו סכ"ה במ"ש הואיל שלא צוהו לטעון וכו' לא משמע כן מש"כ באשר לפי לשון השאלה הם מכובדים ועשירים לא מחייבינן להו שיעמדו כלם לב"ד והייתי מפקפק בשביל זה אם יש להם דין יחידי' נגד בני הק"ק רק מאחר שאינם רוב בנין אין בידינו לחלק ע"פ סברות בדויות כזו גם מהג"ה הנזכרת אין ראיה דלא מיירי שם בדיני מורשה לכן צ"ע.
רק בנדון זה שהמה מכובדים ועשירי' ישלחו אחד מהם לטעון בעד כלם. כל זה נלפענ"ד לפי מיעוט הפנאי וקוצר יד המשיג ורוב הטרדות וגודל חולשת כח הבחינ' והעיון נאם הטרוד יח"ב.
הרשב"א בתשובותיו סי' שנ"ד שנ"ד וש"ת מהרי"ו סיי' ל"ג וקי"ט ועל כרחך לומר כן דהגע בעצמך שנתבע שבעיר אחרת חלה חולי שאינו יכול לעמוד ממנה לפי אומד הרופאים או שהוא זקן מופלג ורב הדרך ביניהם הנפסק דינו בלא שטר ע"פ טענותיו של תובע ולא נשמע מיהא טענותיו מן הבא בהרשאתו הא ודאי ליתא וא"כ אם הדין יתן שידונו לפני דייני אותה עיר ישלחו מורשה שיטעון בעדם.
כלל העולה מטענו' הקהל להחרים אם אלו שיצאו משם שלא קיימו מה שקבלו לפי ההסכמה ואת"ל שקיימו הם מוחקים ואף אם לא היו מוחקים כיון שיש להם בתים ונכסים בעיר והתביעה שהם מוכרחים לבא לדון בעירם ואף מורשה לא יקבלו אלא הם בעצמם יבואו ויגידו טענותיהם.
וכלל העולה מטענות היחידים שיצאו שהם לא עברו על הסכמת הקהל ולא סרו ממנה שהרי קודם צאתם מסרו שטר בח"י ע"פ ההסכמה ובנוסחתה וצייתי דינא ושאע"ג שיש להם בתים בעיר אין לכוף אותם לדון שם כיון שאין עליהם שטר אלא תביעות בעלמא.
ואת"ל שאין לחלק כיון שיש לדיינים או לקרוביהם הנאה באלו התביעות אין דנין מבדייני אותה עיר וסילוק לא מהני במסים וכדומה וכמ"ש הב"י בשם הרא"ש ז"ל סי' ד'. ואת"ל שיש בתביעו' דבר שאין בה הנאה לא לדיין ולא לקרובים כיון שאין בעירם לא ב"ד ולא חכם קבוע ובעיר שלשה בא' יש.
זה וזה מתקיים לפני דייני עירם ראוי לדון. ואת"ל שהדין יתן שדייני העיר שיצאו ממנה דנין אותם ישלחו הנתבעים מורשה כפי סברת הפוסקים. עכ"ל השאלה: