חולין קכג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
איבו אמרה וארבעי אמר בה וחדא מינייהו עבודה א"ר יוסי בר' חנינא לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אחד אינו חוזר רב אחא בר יעקב אמר ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר:
ת"ר ליגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית הבית טמא שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכים:
מתני' המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט את החזה המרגיל כולו חבור לטומאה ליטמא ולטמא עור שעל הצואר רבי יוחנן בן נורי אומר אינו חבור וחכ"א חבור עד שיפשיט את כולו:
גמ' מכאן ואילך מאי אמר רב טהור המופשט רבי אסי אמר טפח הסמוך לבשר טמא מיתיבי המפשיט כשיעור הזה מכאן ואילך הנוגע במופשט טהור מאי לאו אפי' בטפח הסמוך לבשר לא לבד מטפח הסמוך לבשר תא שמע בעור שכנגד הבשר טמא עור שכנגד הבשר טמא הא בטפח הסמוך לבשר טהור תנא כל טפח הסמוך לבשר עור שכנגד הבשר קרי ליה ת"ש המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה וטפח הסמוך לבשר טהור הכא במאי עסקינן בטפח ראשון תנא כמה כדי אחיזה טפח והא תניא טפחיים אמר אביי טפח כפול תניא נמי הכי כמה כדי אחיזה טפח כפול תנן התם טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינו חבור וטהורה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בטלית טבולת יום דמיגו דלא חס עלה ואטבלה לא חייס עלה וקרע לה רובה אבל טלית שאינה טבולת יום לא גזרה דלמא לא אתי למיקרעה רובה אמר רבה שתי תשובות בדבר חדא שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה ועוד
רש"י
[עריכה]איבו אמרה. להא שמעתא משמיה דריש לקיש והשומע טעה בין איבו לאבהו:
וארבעי אמר בה - וארבעה דברים היה אומר בה בשיעור ד' מילין:
עבודה - האי כדי עבודה דמתניתין:
ליגיון - גדוד העוברים להלחם על בית מלחמתם:
קרקפלין - עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה:
מתני' המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה - שחוטה והוא טמא או בטמאה נבלה והוא טהור אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן דמפשיטו פשוט כדרך שאנו עושין:
כדי אחיזה - הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבלה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא וטפי מהכא לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה ולקמן מפרש כמה כדי אחיזה:
ולחמת - אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותן שעושין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה:
עד שיפשיט את החזה - הוי חבור והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים:
המרגיל - שהתחיל לחותכו מרגליה כלפי ראשה ומפשיטה כפול לחמת כולו חבור מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולו חבור והנוגע אף בעור המופשט כנוגע בבשר:
עור שעל הצואר - מעצמו נפשט לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו אלא עד החזה:
גמ' מכאן ואילך - משהפשיט כדי אחיזה בפשוט על פני כולו לאחר שסדקו מן הצואר עד הזנב באמצעית כדרך המפשיטין והפשיט כדי אחיזה סביבות כולו:
טהור המופשט - עד מקום חבורו אבל מחבורו ואילך הוא טמא משום שומר כדאמרן בנוגע כנגד הבשר מאחוריו:
טפח - מן העור המופשט סמוך למקום חבור סביבות כולו הוי בית יד וטמא מפני שצריך לו שאוחז שם ומושך ומפשיט מאליו ולרב לאו יד חשיב ליה אא"כ מטלטלין בו את האוכל:
כשיעור הזה - כדי אחיזה:
בעור שכנגד הבשר - שלא נפשט עדיין:
בטפח ראשון - הסמוך לכדי אחיזה כגון שלא הפשיט אלא טפחיים דאותו טפח הסמוך לכדי אחיזה אינו אוחז בו ומושך לפי שנוח לו לאחוז בשפת העור ולמשוך ולא זה ולא זה טוב לו אלא מפשיט בסכין אבל לאחר שהפשיט קצת שלשה טפחים וארבעה והעור המופשט מכביד כלפי מטה אוחז בטפח הסמוך לבשר ומושך וכובד העור מסייעו: יש טפח ששיעורו כפול:
טלית שהתחיל בה לקורעה - שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית ומאחר שאינה ראויה למלאכה הראשונה ואין שמה עליה מטהרת אע"פ שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמרי' באלו טרפות (לעיל דף נד:) הן וקרקרותיהן ודופנותיהן ואף על גב דאמר בבהמה המקשה (לעיל דף עב:) שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע הזב וחלקו טהור מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת שלשה על שלשה דחזי ליה לא בטלה מיניה התם הוא דהוו עליה ב' טומאות טומאת מדרס חמורה וטומאת מגע קלה אהניא ליה חלוקה לבטל ממנו טומאת מדרס דתו לא חזי ליה ופשה לה טומאת מגע דחזיא לשלש אצבעות אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דשלשה על שלשה היא וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה דתו לא פש עלה מידי:
לא שנו אלא בטלית טבולת יום - שנטמאה והטבילה וצריך להשתמש בה טהרות קודם שיעריב שמשה ולפיכך בא לקורעה דהכא הוא דלא גזרינן דליקרעיה כולה אבל רובא לא דילמא חייס עלה ולא אתי למקרע רובא דכיון דלא חס עליה אטבילה שהמים קשין לה ולא חס לכך לא חייס עלה נמי וקרע רובא:
אבל - טמאה ולא הטבילה ובא לטהרה בקריעה זו לא סגי לה ברובא עד שיקרענה כולה:
דילמא לא אתי - למעבד רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא:
חדא - בטבולת יום ליכא לאוקומה ולהשתמש בה ביום שהטבילה שהרואה אינו מבין בה שנקרעה לטהר וסבור על ידי טבילתה משתמשין בה ויאמרו טבילה בת יומא עולה בלא הערב שמש ועל כרחך מתניתין לאו ביום טבילה עסקינן אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה דהרואהו משתמש בה אומר שהטבילה אתמול:
ועוד - דקאמרת גזירה רובה אטו חציה:
תוספות
[עריכה]טהור המופשט. למאי דפירש בקונטרס דסבר רב דכל יד שאין מטלטלין בו את האוכל אינו יד תימה דאמאי עד כדי אחיזה חשיב יד טפי ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו ולטלטלו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט כדי אחיזה הוא קשה להפשיטו ופעמים שמניחו כך וצריך לו לטלטלו ממקום למקום אבל משהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט ואין זז משם עד שיפשיט כולו וכן בחמת עד שיפשיט את החזה לפי שהחזה קשה להפשיט ולכך לפעמים מניחו כך שעה אחת ותוך כך יצטרך לטלטלו אבל משהופשט החזה אין דרך להניחו כך ועוד יש לפרש טעמא דרב דאמר מכאן ואילך טהור המופשט מפני שכדי אחיזה צריך העור להיות יד לצורך הפשטה אבל ביותר מכדי אחיזה לא לפי שאם מחזיק בשפת העור אין יכול למשוך בכח ולהפשיט ובכדי אחיזה סמוך לבשר אין יכול להחזיק בידו העור היטב ולמשוך הלכך עד [כדי] אחיזה יכול להחזיק ולמשוך בשפת העור טפי לא כדפי' הקונט' גבי הא דמשני בסמוך ההוא בטפח ראשון שכשהפשיט שלשה טפחים שאין יכול להחזיק לא בשפת העור ולא באמצע העור וי"מ כולה מתני' משום שומר דעד כדי אחיזה הוי וכ"ש פחות אם נגע שרץ בעור המופשט מכניס טומאה לבשר משום שומר ואע"ג דאמר לעיל (דף קיח.) דעור כנגד הבשר דוקא הוי שומר הכא חשיב כנגד הבשר כיון דחשיב הכל כמחובר וכן לחמת כל זמן שהחזה מחובר חשיב הכל מחובר אבל משום יד אין לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר טמא משום יד דלחמת אמאי כל העור חבור לא היה לטמא אלא טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים אלא ודאי משום שומר הוי דחשיב כל העור מחובר וכן לשון דהרי זה חבור משמע דהוי משום שומר דביד מה שייך לשון חבור והכי מוכח בת"כ דתניא התם בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא כל החזה יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת"ל יטמא אלמא דטעמא דשטיח כדי אחיזה הוי משום שומר דהא מיטמא דרשינן לעיל (שם) שומר דנבלה ויד דריש לעיל מלכם כך פי' הרב רבינו יעקב מאורלינ"ש ואין הגי' כן בת"כ ולפי פירושו לא מטמא בת"כ וגם בשמעתין אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל דהיינו פחות מכשיעור שמזכיר לשם: בפירוש ר"ח גרסינן בטפח הסמוך לבשר טמא ופריך לרב דאמר טהור המופשט ומשני הכא במאי עסקינן בטפח ראשון פירוש טפח ראשון כשמתחיל להפשיט העור עד כדי אחיזה וטפח הוי טפח כפול כמו שמפרש בסמוך ופרושי קא מפרש עד כמה כדי אחיזה היינו טפח סמוך לבשר:
טלית שהתחיל בה לקורעה כו'. פר"ת כיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ולשון שהתחיל לקורעה משמע כפירושו ומה שקשה לפירוש הקונטרס מפורש בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עב: ד"ה בשעת):
ראשונים נוספים
טלית שהתחיל בה לקרעה כיון שנקרע רובא שוב אינה חבור וטהורה: פירש רש"י ז"ל וטהורה לגמרי ואפילו הקרעים יתרים ?(על)? שלש על שלש שראויין עדיין לקבל טומאה, ושנינו ג' על ג' שנקרע טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס ומייתי' לה לעיל פרק בהמה המקשה (עב, ב) דאלמא כל היכא דחזי למגע מדרס לא פקעה טומאה מיניה, התם שתי טומאות נינו, אבל הכא חד שמא הוא, דכולה טומאה דשלש על שלש, וקריעה מהניא לבטולי שמא מיניה, ותו לאו פש עליה מידי. ומדבריו ז"ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אף ע"פ שקרע אכתי טמא טומאת מגע מדרס, והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס.
והרמב"ן ז"ל פירש דאפילו במדרסות נמי אמרינן הכי, וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור, ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזו למדרס טהור לגמרי ולא מטמי' לה משום מגע מדרס. וההיא דפרק בהמה המקשה כשנקרע מעצמו, וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע, אבל הכא קורעה קתני, שהוא קורע במתכוין, [ד]כיון לטהרה ולבטל שם שעליה, הלכך אפילו מגע מדרס אין בו, וזה נ"ל נכון, שאם לא כן תיפוק לי דמשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, דתני' עלה דההיא דשלשה על שלשה שנחלקו א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה לימא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב, ואיתמר עלה אמר עולא לא שנו [אלא] בשלשה על שלשה שנחלקו, אבל שלש [על שלש] הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, וטלית טלית גדולה משמע.
חדא שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה: פרש"י ז"ל והלכך על כרחין מתני' לאו בשקרעה ביום טבילה, אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה שהרואה אומר שנטבל מאמש, והרמב"ן ז"ל הקשה אי איכא למיחש לעולם גזרינן כדאמרינן בפרק קמא דשבת (טז, ב( חזרו לטומא(ת)[ה] ישנה משום שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה, ולא מפלגין בין הוטבלו ללא הוטבלו, משום דזמנין דמשתמש בהו ביום טומאה, ולא הבנתי קושייתו דהתם דוקא בשרתכן, אבל בשלא רתכן טהורין, ולא גזרי', וטעמא משום דזימנין דמשתברין ביום טומאתן ומרתכן ביומה, (ואמרי') [ויאמרו] אף בטבילה טהרו ביומן, אבל הכא גזירה אחריתי הוא, דאף בשעת חלוקתו אי אטבליה ביומיה מימר אמרינן דלא מחמת קריעתו אלא מחמת טבילתו וגזירה קרובה היא, אבל בשלא הטבילו מאי איכא למגזר, דהתם ננמי בששברן ביום טומאתן ונשתמש בהן מיד לא גזרו משום טבילה בת יומה. והוא ז"ל פי' דה"ק (רב האי) [רבה אי] בשאינה טבולת יום טמאה אף בטבולת יום ליגזור שמא יאמרו לא קריעה מטהרת, אלא לאו ליכא למיגזר כלל משום דקריעת טלית מילתא דלא שכיחא היא, ועוד מילתא דמנכרא היא ואינה חוזרת לקדמותה, וכל שאין לו תקנה לא גזרו כלל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה