חובת התלמידים/פרק יא
התמדת העבודה, התמדת הבקשה, והשקפה מרוממה.
הנה כבר נוכחת לדעת, שאין אתה איש פשוט בעוה״ז לבד, אף לא פרטי לעצמך, בעבודתך נתאחד אתה בעולמות העליונים, וגם ספירות וגם האורות בך נמצאים. לכן הכל בך תלוי, כשתפגום את מדותיך ועצמך, בכל היכלי מרום תפגום, וכשתתקן אותם את כולם תתקן, וגם אתה ע״י עולה ומתקרב לפני מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים, עד שגם מלאכי השרת יקנאו בך, ואת אור שוכן עד מרום וקדוש בהם תמשוך ובהם תשכן.
תלמיד ותיק, בהגיעך בדברינו עד כה, בטח כבר מרגיש אתה איזה שינוי לטובה בך, כי כבר תדע שלא לדרשה לבד קאתינא, רק להראותך לדעת שעיקר התורה ותכליתה אתה הוא, שתעשה אתה לישראל אמיתי. הרבה מדרגות ישנן בקדושה, ואחת מהן והיא העיקרית היא, הישראל, שתהי׳ אתה הישראל אשר ממך לעשות. וכיון שעיינת בדברינו, לא במחך לבד רק התחלת גם לעבוד בהם, אף אם לא גמרת את עבודתך ואת תקוניך עוד, כי א״א לגמרם בפעם אחת, שתים וכו׳, מ״מ לבך נתרכך, ובכל עצמך כבר התחלת לעבוד לתקן ולגלות מעט ממך את קדושתו העליונה, וכו׳. וע״ז שמח אביך שבשמים, ומעט האור שמאיר ממך, יהל אור גם בשמים גם בארץ, ישראל נמשלו לכוכבים, הכוכב בשמים ומאיר לארץ, ואתה איש ישראל בארץ, ואורך מבהיק בארץ ובשמים, אבל העיקר הוא שתיזהר שלא תהי׳ פוסח על שתי הסעיפים, ברגע אחד תתפעל ותתקרב להיושב בשמים, וברגע השני תפול ח״ו מתחת לארץ לשאול תחתית, לשטותים, לבטלה, לליצנות להוללות. הן אמת שא״א לו לכל אדם לעמוד תמיד במדרגה גבוהה, א״א לו לכ״א להיות כל היום באותו מצב שהוא בתפלה, אבל הלא גם א״א לו להיות כל השנה באותו מצב שהוא בר״ה ויוה״כ, מ״מ אם לא יתאזר ברצונו ובקדושתו אשר בו בר״ה ויוה״כ על כל השנה, שלא יתרשל מכל אשר קבל עליו אז, ומן אותו הדרך שדרך בה בהופיע עליו ענן ד׳ בר״ה ויוה״כ, לא יפוג אחור אף בשעה שאינו מרגישו, גם את כל השנה שלו יפיל וגם את הר״ה ויוה״כ עם מעט האור אשר האיר עליו, אל בור שחת ח״ו יסחוב, וגם בזה אף שא״א לך לעמוד תמיד כבשעה הרוממה שנפשך מתקרבת בה ומשתפכת בחיק אביך שבשמים, עכ״פ קשור ואזור עצמך אל הדברים הקדושים ועשיות טובות וכו׳ שקבלת עליך בשעה הטובה, בשעה הרוממה, ועשה אותן.
התמדת העבודה היא העיקר, אבל א״א לו לאדם להתקשר בעבודה תמידית אם לא יבקש אותה תמיד. ראה נא, דוד המלך בקש מד׳, הורני ד׳ דרכך, אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך (תהלים פ״ו). את היצה״ר כבר הרג כמו שאמרה הגמרא, ולקדושה עלאה עלה עד שזכה להיות רגל מרגלי כסא הכבוד, ועם כל זה, כאיש אשר מבחוץ ולא התחיל עוד בעבודה בקש מד׳, הורני ד׳ את הדרך אשר בו אליך אלך. ולא לפעמים ובשעות מיוחדות לבד בקש זאת, רק תמיד בקש זאת, כמשה״כ כי אליך אקרא כל היום. ומה נענה אנן בתרי׳. צייר לך, בן מלך התועה בהרים במדבר שממה בין חיות טורפות ורוצחים אורבים, ויודע שיש כאן דרך המובילה אל אביו המלך אבל נעלמה ממנו הדרך ולא ידעה, ומה מאוד גדולים ותמידים בקשתו וחפושו את הדרך, ומה מאד גדלה צעקתו אל אביו הורני אבי את דרכך. רק אם כבן המלך התועה, תראה את עצמך מרוחק מן המלך אביך שבשמים, תועה בשממת עוה״ז גשמיות ושטותים, מחבלים את הגוף וממיתים את הנפש, רק אז תתמיד לבקש את הדרך לד׳ ובעומק לבך תצעק תמיד, הורני ד׳ דרכך. ובמדה שתתמיד לבקש, תתמיד לעבוד אותו, ואם לא תתמיד לבקש מעומק לבך א״א שתתמיד לעבדו ג״כ.
ועוד דברים בגו, כבר ידעת שעליך להמשיך אור עליון ולגלות קדושת מדות העליונות בך, וזהו כח של רצון איש ישראל, מעורר הוא את הרצון העליון להאיר בו, רצונך ובקשתך התמידי לא דבר ריק הוא, ממשיך אתה בו אור וקדושת מדת העליונות, ודי לך בזה.
בן יקיר, הן כבר אמרנו לך שלא לצותך בלבד שתלך בדרך ד׳ באנו בזה, כי גם אתה כבר יודע וגם נפשך משתוקקת לזה, רק גם לעזור לך ולהרגיל אותך ללכת בו באנו. והנה אמרנו לך שתתמיד בעבודתך בין בשעה שתעלה מעלה בין בשעה שתנוח, אף בשעה שתפול, וכי זה תלוי בהתמדת בקשתך את דרך האמת, מן הגשם אל ד׳. אבל בדברינו אלה עוד לא יצאנו את ידי חובותינו אליך, חובת העוזר והתומך, כי איך מעוררים גם את זאת, ואיך מסתגלים להיות דואג ומבקש תמידי. דרכו של האיש אף שיודע שישראל הוא, ועליו לנער את הרפש ואת הטיט המנבלתו, להכבס להטהר ולשוב אל מלכו וקדושו קדוש ישראל, מ״מ רק במחשבתו יודע הוא ולבו אין כואב לו על זאת, אפשר עוברים עליו רגעים שמרגיש איזה דאגה בלבו מזה, אבל קלה היא ורק לפעמים רחוקות מרגישה, כאב הלב ובקשה תמידית הוא מרגיש רק על העוה״ז, איך ישיגו, איך יתאמץ בו ויתגאה אתו וכו׳ ולא יותר. ומה נועיל בדברינו, שתבקש ולבך ידאג ע״ז, אם לא נעזור לך ולא נרגילך איך לדאג ואיך לבקש. הן כבר אמרנו שנינו ושלשנו לך, שבלא עבודתך ובלא התאמצות בחוזק בכל כחך לעבודתך, כל דברינו לא יזיזו אף רגלך אחת מן הטיט שאתה שקוע בו עד צוארך, אבל גם כשתתאמץ בעבודתך, צריכים אנו להוסיף להורותך, איך תבא לבקשה התמידית הזאת.
הסכת ושמע, כאב הלב והתמדת בקשתך, בהשקפתך תלוי׳, העשיר שנתרושש, כל זמן שהשקפתו על עצמו כעל עשיר, וחושב הלא עשיר הנני, ולמה עשירית אחרים יש להם רב טוב, ולמה מקודם גם הוא וכל ביתו היו רחבים ומעונגים וכו׳, אז דאגת לבו קשה, ותמיד לא יחדל מלבקש עצות איך לשוב ולהתעשר בעזרת ד׳. ואם מחליף הוא את השקפתו העשירה אשר מקודם, ומביט ע״ע מעתה כעל עני ככל העניים, אז לא ידאג אף לא יבקש עצות לשוב ולהתעשר, הן גם אז יברך את עצמו שיזכה בגורל וימצא מציאה ויתעשר, אבל רק במחשבתו יתברך ויארוג דמיונות עשירים, אבל בלבו לא יכאב ולא יבקש בלתי אם להרויח על פה חרבה ודירה יפה במרתף חם, כן כל עצמך תלוי׳ בהשקפתך מהו ישראל, ואל מה צריך אתה להגיע, יודע אתה כבר זאת וכבר דברנו מזה, אבל גם העני שהחליף את השקפתו להשקפה עני׳, זוכר את עשרו ומתברך להתעשר. אך כיון שרק במחשבתו יודע זאת ובלבו כבר לא קבועה, ובתוכיותו השקפה אחרת ע״ע נמצאה, לא ידאג ולא יבקש ולא ישתדל למצא שוב את עשרו, ואף במלאכתו ומסחרו יתעצל, כן ידיעתך בדעתך בלבד לא די בזה. ד׳ אמר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (השוע י״א). האב הרחמן משתוקק לקחת את כל איש ישראל על ידי נביאיו אליו, אבל צריכים להרגיל את הנפש התועה ואת הבן הנדח בגשם העולם, לשוב ללכת אל אביו ולקפוץ אל זרועותיו כביכול. ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו. ד׳ מרגיל אותנו וגם אנו צריכים להרגיל א״ע בזה. אמור מעתה, שאמונתך בד׳ לא תהי׳ תמונה ומוסתרת בך, רק ברורה וחזקה, זכור אל תשכח, הזהר והתמד בזה שרשמנו לך לעיל פרק ט׳, שכמה פעמים ביום תחשוב שד׳ ית׳ מלא כל הארץ כבודו, ותמיד אתה נמצא לפניו ית׳ וכו׳, ובפרט בשעות הפנויות תוסיף לחשוב זאת. ולמה לך לחבל ולחבל את מוחך בשטותים, חשוב בו מאמונת ד׳. ובמדה שתוסיף לחשוב בזה, תתרגל באמונה עד שלא תהי׳ כאמונה הנעלמה מידיעת האיש, רק ידיעה ודאית וראי׳ ברורה ואיתנה, ידיעה יותר ברורה לך מידיעתך שהשמש מאיר, כי זאת תורת הישראל, אף הדברים שלמעלה משכלו, במדה שמרבה לכפול ולחשוב אותן, ודאיות וחזקות נעשות לו, יותר מן הדברים שרואה בעיניו פשוט הוא, כי הלא נפשו רואה גם את הדברים שלמעלה משכלו, רק שהנפש נעלמה ממנו, וככל שמרבה לחשוב בהם, את נפשו עם ראיתה מרגיל בזה לצאת ולהראות בו, ובראיתה רואה את אמיתת הדברים. ולא את אמונת ד׳. וכי הוא מלא כל העולמות בלבד, תתרגל לחשוב תמיד, רק גם את תכליתך ותכלית כל ישראל שדברנו לעיל, והתנאי שהתנה הקב״ה עמנו והייתם לי סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו׳, תחשוב כפעם בפעם עד שלא יהי׳ תכלית הזה בעיניך כדבר היוצא מן הכלל, כאילו דרשנו ממך דברים נוספים שאפשר גם בלעדיהם, רק בעיניך תראה שבאופן אחר א״א להיות ישראל. ובמדה שתתרגל במחשבות אלו תשתנה כל השקפתך על העולם, על עם ישראל ועליך, להיות אחרת. קדושה עליונה וישראל, לא יהיו אצלך כב׳ דברים שונים ורחוקים, רק דא ודא אחת היא, וכשתרבה להתרגל בזה, וכשתעלה השקפתך זו, אז מעצמך גם בלבך תדאג כשתרגיש בך איזה נדנוד גשם ושטות, ותתמיד לבקש הורני ד׳ דרכך אהלך באמתך, הושיעני שאעבדך באמת ביראה ואהבה, וכל שתתמיד לבקש, תתמיד לעבוד.
תתרגל במחשבותיך הקדושות ובהשקפה עלאה כנ״ל, השוה נא את מצבנו הרם אשר לפנים נגד מצבנו השפל עתה, כי כפי הנראה בדברי הנביאים וכתובים, לא היתה הנבואה אז כדבר היוצא מן ההרגל לא חידוש ולא פלא. כשרצה ד׳ להודיע למנוח ואשתו את לידת שמשון בנם, לא הודיעם בחלום ולא ע״י בת קול, כי למה כל אלה אם יכול לשלוח אליהם מלאך. ואם לא די להם פעם אחת שלחהו פעם ב׳, אף שמנוח ואשתו לא היו גדולי ישראל, כמו שאמרו חז״ל. אבל הלא ישראלים היו, אנשים מאנשי קודש היו, וכבר יכלו לראות ולדבר עם מלאך כדבר איש אל חברו, זה שואל וזה משיב. שאול המלך שלא הי׳ נביא ועוד טרם שמלך, בין להקת נביאים ג״כ ניבא, ולא הוא בלבד אלא גם שליחיו ששלח לרדוף את דוד המלך, כשבאו לשמואל הנביא ותלמידיו בני הנביאים, גם עליהם הי׳ הרוח ונם הם נבאו, אשר כנראה לא כדי להציל את דוד בלבד השרה ה׳ את רוח הנבואה עליהם, כי כדי להצילו לא הי׳ מהפך רודפי דם נקי לנביאים, רק הי׳ עושה לו נס אחר כמו בשאר הצלותיו. אבל למה עתה לנסים, ולשנות הטבע, הקב״ה אינו עושה נסים בכדי, אם יש עתה דבר כל כך פשוט לעשותם לנביאים, הלא ישראלים הם כשמתרחקים ממקורם מתגשמים, אבל כשבאים בין הנביאים גם בהם מתפרצת נבואתם. ואף שאול שרדפו כשבא אליהם, ניבא כל הלילה. וחז״ל עוד אמרו שנביאים כפלים כיוצאי מצרים, היינו ק״כ רבוא נביאים היו בישראל, ולא נתפרשו בפסוקים, מפני שנבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה י״ד א׳). ובמדרש שה״ש איתא שמספר זה של נביאים הי׳ בדורו של אליהו הנביא בלבד, חוץ מן הנביאים שהיו בשאר הדורות, וגדלות הנביא על שאר ישראל היתה, שהי׳ תמיד נביא, ומדרגת נביאותו היתה יתרה הרבה עליהם. למשל עתה ישנם צדיקים שהם תמיד צדיקים עובדי ד׳ במדה מרובה כ״א לפי מדרגתו, אכל גם כל איש ישראל לא ימלט שלא תהי׳ בו איזה צדקה ואיזה עבודה, ואם לא תמיד עכ״פ לפעמים, ואם לא גדולה כצדקת הצדיק עכ״פ עבודה וצדקה היא כן גם בעניני הנבואה לפנים, ארבעים ושמונה הנביאים שנתפרסמו, עלו להיות נביאים גדולים כ״א לפי מדרגתו נביאים תמידים, כמו שאמר הכתוב נביא לגוים נתתיך. אבל לנבואה פעמית לעת הצורך, כגון במנוח ואשתו או כשבא בין הנביאים, גם כל איש ישראל הי׳ יכול לזכות, כי הלא בנ״י מלפנים היו קרובים אל ד׳ וארובות השמים פתוחים היו, ובכל צורך דבר האב עם בניו.
במצב רם וקדוש כזה היינו אז ואיך מצבנו עתה, ירד ירדנו, נטמטמנו ונתרחקנו. מתחלה פסקה הנבואה, ואחרי׳ גם רוח הקודש. ועתה מה גדולה העזובה ומה רב ההסתר, עד שאפילו לעורר איזה ניצוץ של התעוררות, איזה שביב של התלהבות, שהיא הארה דהארה ניצוץ דניצוץ וכו׳ של נבואה, כמה טרחות וכמה יגיעות צריך איש ישראל לטרוח ולהתיגע עליו.
לא נביא אנו רוצים לעשות ממך, אף לא בעל רוח הקודש (בפעם אחת), אבל כמה מושחת ומזוהם הוא בן המלך שנשלך אל מרתף מגואל וירד להיות מגושם ומתחולל, שעכ״פ אינו דואג לעצמו, ואינו מתגעגע לשוב אל מצבו הראשון, אל זכות נפשו והתקרבותו אל אביו. השקפתו העדינה השקפת בן מלך שנשתנתה להשקפה בזוי׳, שמביט ע״ע לא כעל בן מלך זך וטוב, רק כעל מגושם ומזוהם, היא בורו, והיא עוכרתו. ומי יודע אם בשביל זה לא יחליט ולא ישאר עד עולם בזוהמתו.
שעו מני ומר אצעק, רוחי הציקתני ע״כ אשאל, מי ידאג לעם ד׳ כי ירד אם לא אתם, בחורי ישראל, ומי ישאף ויתמסר כלו לעבוד, להשיב את ישראל אל רום קדושתו ואל טוהר רוחו, אם לא אתם הפנוים כל היום מן כל מסחר ומלאכה ורק תורתכם אומנותכם עודכם רכים, עוד אפשר לכם להפוך את בשרכם לבשר קודש, את רוחכם לאש אכלה ואת כל עצמכם לתפארת ישראל ולבני היכלא דמלכא.
בחור ישראל, למה זה תשקיף על עצמך ועל כל איש ישראל כעל חי׳ בעלת דעת, רק איך לבקש ולמצא טרף, ובהם ובשטותים אחרים כל היום תשקע. בהעדרותיהם תדאג ובהשגותיהם תשבע, ואת כל חייך בהם תאבד. למה זה לא תדרוש ממך גדלות ותצטדק אם רק לא תנגח ולא תחטא. אמור לנפשך, לא חדשות אני מבקש ממני, רק את אשר כבר הי׳ שוב יהי׳, אל טוהר וצחצוח גופנו ונפשנו נחזור, ואל אבינו אשר מאז נשוב.
השקיפה בחור ישראל, אל זוהר תפארת ישראל, ואל עצמותם עצם השמים לטוהר אשר מלפנים, ותדאג על חשכתנו הנוראה עתה, דאג והשתוקק לעבוד, לשוב, לעלות ולהתקרב עכ״פ מעט לאלקינו. עורר בזמן מן הזמנים את נפשך, תשאף, תשתפך ובשיח כעין זה תתעטף. אנא ד׳. מעולם אתה אבינו ואנו בניך, ומעולם ומעת אשר רק יגיח ילד וילדה ישראלי מרחם אמו, צרינו מרובים ומרים ומענינו קשים ועזים, להפרידנו ממך, ח״ו, אבל כ״א מאתנו מוכן למסור את נפשו בשבילך ד׳. ואף כשבה קטנה מאתנו כבר פושטת את צוארה בשבילך, אין קץ למוקדי אש אשר שרפונו ואין חקר לצרותינו התמידיות במשך כל ימי חיינו המוצצות את לשד חיינו, ובשבילך וכדי שלא להפרד ממך את הכל באהבה ושמחה מקבלים. כן אנו כלנו וכן הנני גם אני. כן אני עתה וכן אהי׳ תמיד. אבל אבי ומלכי, מעולם אותנו נהגת, עין בעין את שכינת עוזך ראינו, ועמנו כאב אוהב עם בניו דברת, ומה טוב הי׳ לנו אז. לא כן עתה גרמו עונותינו ועלית למרום, את השמים בעדך סגרת, אין רואה ואין שומע, לא מדבר ולא עונה, לא נביא ולא חוזה. אנא ד׳, על מי נטשת את מעט הצאן, שארית ישראל במדבר שממה כזה מקום מזיקי הגוף והנפש, אבי שבשמים יראה נפשי להיות בלעדך אף רגע, קרב אותנו והתקרב אלינו כמאז.