חובת התלמידים/פרק יב
דברים אחדים בדבר החסידות וההתקשרות בתורה על ידה.
הנה כבר הראת לדעת שהאיש אף הבחור הישראלי, לא עצם מגושם כחי׳ ובהמה הוא, ברי׳ רוחנית הוא, בן שמים אשר נתנו ד׳ בארץ. ואף גופו לא כגופי שאר ברואים המגושמים הוא, זך ורך הוא, גוף המתאים לנשמה מרוממה כזו. אבל בעוה״ז מסבות שונות מחטאו של אדה״ר ומבחירות רעות של שאר בני האדם וכו׳ נתגשם אף הוא, ומכסה ומסתיר את נשמתו וכל עצמותו, עד שאינו מכיר א״ע ואינו יודע מאוצר השמים אשר בקרבו, ועיקר עבודתו היא שיעורר את נפשו ויגבירנה על גופו, ואז אף הוא יהפוך את עורו ישוב אל עצמותו, ואת אלהי השמים והארץ כמלאכי עליון שרפי אל בבחירתו יעבוד. וכבר הראנו לך בפרקים הקודמים אמצעים, איך להתעורר, איך להגביה את השקפתך ואיך לעורר את דאגתך ע״ע ולבקש את הדרך העולה בית אל, ללכת בו בנשמה מרוממה.
אבל דע לך, תלמיד ותיק, שכל דברינו אלה הם רק אמצעים להתעורר בהם, והעיקר הוא שתעבוד אח״כ בעצמך בזה בכל פרט. משל לאיש מתעלף ונתנו לו טיפות שונות ושב רוחו אליו, והי׳ אם מעתה יאכל לחם, חלב וכו׳, אז בעזר ד׳ יתקיים. ואם ישתטה ויאמר, הן הטיפות כחן רב להחייני מהתעלפותי, כש״כ שיחזקוני בהיותי, ולמה לי לרדוף ולעבוד בפרנסתי, ויחדל לאכול ולשתות דבר בלתי הטיפות, ויחלה. כן דברינו רק טיפות לעורר את הנפש הקדושה ואת גוף הישראל לעבודתם הם, והי׳ אם תעבוד בדרכים שהתונו לך, ובאופנים שרשמנו לך, אז בעהשי״ת תעלה להיות איש ישראל קרוב לד׳. את זכותך בקרבך תרגיש, ובכל דבר מדברי התורה תפלה ומצות תתפעל מרשפי אש הקדושה המתנוצצים מהן בקרבך. אבל אם לא תעבוד, לא במדותיך לנקותן מזוהמתן ולקדשן, ולא בכל גופך עבודת פרך כעבד לרבו, ורק על התעוררויות אלו או כיוצא בהן תסמוך, אז ח״ו כמתעלף שרוצה להזין א״ע בטיפות תהי׳, את הכל תאבד אף בקדושה עילאה ח״ו תפגום, אבל בטוחים אנו בך שלא תפגר ולא תתרשל מלעבוד, ולא בפעם אחת רק מעט מעט, ותמיד, כנ״ל בפרק י״א, וזאת כונתנו בכל אלה, ובזה כבר התחלת להיות חסיד.
ואם תשאל מה זאת חסידות, ובמה גדול כח החסיד העובד את ד׳, על עובד ד׳ שאינו חסיד. דע לך שא״א לבאר לך עוד את הדבר, מפני שאין החסידות דבר של שכל לבד לבארו, השכל אשר בחסידות הוא רק חלק אחד ממנה, ובא רק עם העבודה, וכמו שא״א לבאר בשכל את ענין הנבואה, כי רק הנביא ידע מה היא, ואצלו היתה כ״כ פשוטה עד שלא הבין למה גם זולתו לא יראה, כמו שאמר הנביא: ד׳ אלקים דבר מי לא ינבא (עמוס ג׳). שלא הבין מי הוא אשר לא ינבא כשד׳ דבר, כן גם החסידות שהיא התגלות איזה ניצוץ מניצוץ הנבואה אשר באיש ישראל (כמו שאיתא בגמרא פסחים, ישראל וכו׳ בני נביאים הם). א״א לבארה בשכל לבד לא עבודתה ולא ראיתה, איך חסיד אמיתי מתפלל, מתלהב ומקשר את נפשו אז בקדושה עילאה, ואיך מסתכל הוא בתורה ומצות את ההדור נאה זיו העולם, וכי ניצוץ שכינת עוזו גם על העולם כלו פרוש, ואף החסיד בעצמו בשעה שמתעלה ומתלהב, מסתכל ורואה והדבר אצלו פשוט וודאי, ואח״כ אם נופל גם א״ע ואת ראיתו הקדומה אינו מבין. אבל כל זה עוד ממך והלאה בחור ישראל לע״ע, רב וגדול יותר מערכך לדעת אף לחפוץ ענינים כאלה, אבל לקצה החסידות כבר באת ובקצה המטה מיערת הדבש כבר טעמת אם התחלת להכניס את דברינו אל קרבך, וכשתתמיד לעבוד בזה, תהי׳ אי״ה חסיד, בצל שדי תחסה, ומזיו שכינתו עליך יפרוש.
הנה אמרנו לך לעיל, אשר בתורה כל הקדושה נמצאת ובה עם קדושת האין סוף תתחבר, רק שצריך אתה לדעת איך ללמוד תורה, וראשית כל צריך אתה לגלות את נפשך אשר טמונה בך, ישנה אף מתעלפת, ובה תכנס בתורה, וכבר הראת מעט לדעת בפרקים אלו איך ובמה לעוררה ולגלותה, והי׳ כי ישאלך מי לאמר מה תועיל לך חסידותך אם תבטל ע״י מזמני התורה, ומה תרויח בנפשך המגולה אם בתורה לא תעמול, ואף אל החסידות לא תבא. כי לא עם הארץ חסיד. ענה נא כטעותו, שכל דברינו הללו אשר דברנו לך עד כה, אף שעה אחת ביום מלמוד התורה לא יחטפו ממך, אך ורק את הקוצים יבערו ממך, את רביעיות השעות הפנויות אשר אתה בטל בהן, ואת המחשבות הבטלות וההבלות אשר בך, יחמסו ממך וימלאוך תחתיהן חכמה קדושה אור וחסידות, ואיך יוכל החי להכחיש את החי. הבט נא וראה האם מחנה החסידים אשר בכל דור ודור עני מלומדי תורה מאשר שאר המחנות בישראל, ואם בדורות אשר לפנינו רק לא פחותים היו בני התורה אשר בין החסידים מאשר בין שאר ישראל לפי מספרם, עתה בדור הזה רואים בעליל כי עוד יגדל מספר בני התורה אשר בחסידים על זולתם. כלומר בדור היורד הזה ר״ל, לא נפחת כ״כ מספר בני התורה ולא יגדל כ״כ מספר המתרחקים מד׳ ומתורתו מבין הדור הצעיר במחנה החסידים מכפי ערך שאר מחנות ישראל, כמו שזכיתי לשמוע מרב אחד ירא שמים בלתי חסיד שאמר, שבפולין החסידות עוד מקיימת את התורה ועבודת ד׳. ומכש״כ אתם תלמידים ותיקים, כאשר תחזירו עטרת החסידות ליושנה ותשובו להיות מן החסידים הראשונים בלב משכן השכינה ובנשמת ישראל חי׳ ובוערה כלפיד אש של מעלה, עליכם ועל כיוצא בכם, החסידות מכרזת, מי לד׳ אלי. ולא מספר האנשים לבד יתרבה, שמספר יותר גדול מן בחורי ישראל יהי׳ אשר יתנדב לתורה ולעבודה, רק גם ערך כמות ואיכות התורה בכל בחור ובכל איש תתרבינה ותגדלנה. הרבה דפים ושעות יותר כ״א ילמוד, ויותר ישנס את מתניו לעבוד ולהעמיק בהן בעיון ובעמקות.
הדבר פשוט הוא, כי אם באנו לפתור את החידה, למה בעונותינו הרבים כ״כ יתרבו המתרחקים מלמוד תורת אלהינו שהיא יסוד התקשרותינו בד׳, ולמה כ״כ הרבה הרבה מרפים את ידיהם מעבוד בתלמוד תורה, מעצלות ומהתרשלות בלבד, ותחתיה בוחרים בעבודה ובמלאכה גופנית יותר קשה ממנה. ואף עתה בעת המשבר, שכבר נוכחו גם כלם לדעת שאין המלאכה ולא המסחר מעשרים, ורבים יותר מהם רעבים גם צמאים ר״ל, ומ״מ עבודת התורה עבודת אלהינו, תכבד להם מעבודת החול להבדיל, ועוזבים את עבודת התורה הקדושה ורצים אל עבודת טיט החומר החמורה והחומרית. ואם גם את הפלא הזה באנו להבין למה גם בני התורה ומכש״כ האברכים גם מבני התורה, הנכנסים למסחר, מתבטלים שעות אף ימים מתורה בלא שום סבה לפעמים. ועם שיודעים את דברי המדרש איכה, שויתר הקב״ה לפעמים על עבירות חמורות ולא ויתר על מאסה של תורה, מ״מ הם מתבטלים, אף שגם מעבירה קלה הם נזהרים. אז רואים שהדבר הוא מפני שטבע האיש הוא שיותר ממה שכח גופו מחזיקו, דעתו והנאתו מחזיקים אותו, והעבודה שנהנה ממנה או שבדעתו חושב שיהנה ממנה, יחזיק כחו לעבדה בכובד פי עשרה ויותר, מאשר עבודה הכי קלה, שאין נהנה ממנה ולא ידע ברור אם ירויח בה. וכמו שאומרים העולם, שאם יעמידו את האיכר לנענע את חרמשו באין קמה ועשב לפניו לקצור, אף חצי שעה לא יוכל, כי ילאה, וההנאה אשר לו מקצרו את קצירו תחזק את כחו לעבוד גם כל היום, לכן האיש בנפש יבשה, את התורה ילמד רק בזמן שחושב שירויח בה, אם כקרדום לחפור בה, או סתם מפני שיתכבד בעיני האנשים, וכיון שלדאבוננו בדורנו כבוד התורה נתמעט, אין הרבה להרויח בה בעולם הזה וגם כבוד לומדיה נתמעט ועוד ישחקו הזדים וההוללים עליהם, לכן בדור הצעיר אף אם רוצה מי מהם ללמוד, ילאה לעבדה, אם יבשה נפשו כיון שאין הנאה ולא דעת להרויח בה, שיחזיקו אותו, ואף מה שלומד רק בשטחיות לומד, חסר אונים הוא מלהתאמץ להעמיק, ותחתה יבחר בעבודה גופנית קשה, ואיתה יוכל ולה יתחזק מפני שחושב שתרויחהו.
לא כן אתם תלמידים כאשר בדרכי החסידות תסתגלו, נפשכם תתעורר ותתתגלה, נצוצי הגן עדן בכם יבריקו, את קדוש ישראל אשר בתורה תרגישו ומזיו שכינתו תהנו, והי׳ זה שכרכם ומזה כחכם יתחזק ויתאמץ ללמוד שעות הרבה ובעמקות רבה, אל תדמו שטועים אנו לאמור, שעד מהרה תתהפכו לאנשי קודש ללמוד תורה לשמה בלא שום תקוה לקבל פרס, לא להרויח בה אף לא להתכבד בה, שרק הצדיקים הגדולים זוכים לה, אין אנו טועים בזה אבל דומה הדבר, לאב שאוהב את בנו ומרוב אהבתו רואה בו הרבה מעלות, עד שאינו מבין למה גם אחרים זולתו אינם אוהבים אותו בשביל מעלותיו, ובאמת יכול להיות שגם מעלה אחת מכל אלו אין בו, רק אהבת נפשו פנימה מתלבשת במוחו ומגרה את דעתו לטובת בנו, שיראה בו מעלות טובות, הן בתורה ישנן כל התקוות הטובות אף הגופניות, אבל לא בשבילן אתה הוגה אף קשור בה, ואף אם בדעתך רק בשבילן אתה קשור, מ״מ יסוד ראיות ותקוות אלו, אהבתך והתקשרות נפשך בתורה היא, אשר תתלבש במוחך ותגרה את דעתך לטובת התורה, שתראה בה רב טוב, גם גופניות, צדיקים גדולים אשר גם את נפשם גם את גופם קדשו ולתורה ועבודת ד׳ מסירים הם בנפשם וגם בדעתם, רק בשביל אהבתם לתורה ועבודה ילמדו ויעבדו, ואתה בחור שעוד בדעת מוח גופך, את עצמך תדע וטובת עצמך וגופך תחשוב, לכן גם אהבת נפשך פנימה אשר לתורה ולעבודת ד׳, במוחך במחשבות ודעת עצמך יתלבש, לראות בה מעלות ותקוות הטובות לך, וגם בשלא לשמה שלך הלשמה מלובשת, ואפשר רמזו חז״ל בזה, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע״פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. תיבת בא קאי על הלשמה, כאילו הי׳ כתיב ב א ה, באיזה שלא לשמה יעסוק, בזו שגם הלשמה באה עמה וטמון בה.
הן יש גם להפך, יש איש שמדמה בדעתו שלומד לשמה ומרמה הוא א״ע, ויסוד למודו מחשבה פנימית לעצמו היא וזהו הסימן, איש בלשמה מרומה, שבפנימיותו מהשבה לצורך עצמו, כאשר באמת תחדל נגיעתו, ויראה שלא ירויח כ״כ הרבה מלמודו, או שידמה לו שממסחר אחר להבדיל ירויח יותר, מהר ישליך את תלמודו עם הלשמה המרומה שלו. והתלמיד שמתקשר בפנימיותו, אף אם בחיצוניות דעתו שלא לשמה, לא יחדל אף אם יאפסו תקותיו הגופניות, אם יבדה לו נגיעות אחרות או לא, ישאר קשור לתורה ועוד יוסיף להתקשר תמיד יותר.
בעוד זאת אנו רוצים להבינך, את סבת התרשלות הבחורים גם האנשים הגדולים מלמוד התורה, כדי שתשכיל לדעת את גודל היתרון אשר יגיע לך מחסידותך אף לתורה, כי דע לך שחוץ מן ההתחזקות גם עצם כובד העבודה וקלותה, לא בכח לבד אשר יוציא בה האדם נמדדת, רק גם בההתאמה, אם מתאימה העבודה לרוחו ותוכנו או לא. והמדרש אומר על עבודת הפרך של המצריים שמשה רבינו ראה בסבלותם, משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, משוי איש על אשה ומשוי אשה על איש (מדרש רבה שמות א׳). ופשוט קשה להבין, בשלמא משוי גדול על קטן ומשוי איש על אשה כבדה מכחם היא, אבל משוי קטן על גדול ומשוי אשה על איש, אדרבה קלה היא מכחם, ומה ראה משה רבינו כ״כ את סבלותם גם בזה, ועיין בע״י שמקשה זאת. וכנ״ל כובד העבודה גם לפי ההתאמה נמדדת. אם יצוו לאיש פראי לשאת אבנים על החומות, לא יתיגע כ״כ, כיון שלפי רוחו היא ומתאימה לו, ואם יצווהו לפתח פתוחי חותם ילאה אף אם יכול הוא לה, ואם יצוו לחכם לשאת אבנים אף קלות, ילאה יותר מלעבוד עבודה קשה ונקי׳. אם יצוו לאיש לחרוש ולזרוע ולעשות מלאכת אנשים, לא ילאה כ״כ מאשר יכפוהו לאפות ולבשל ולעשות שאר מלאכות נשים. והמצריים שכונו למרר את חיי ישראל ולהחליש כחם, הפכו את מלאכת נשים ואנשים וכו׳ משוי גדול וקטן וכו׳, עבודה שאינה לפי רוחו של כל אחד. לכן האיש בן העוה״ז יותר רץ לעבודת עוה״ן אף הקשה, ולחכמת העוה״ז וללמודיו מפני שמתאימה לו ולרוחו, והתורה שהיא מן השמים מן הג״ע ועוד קדמה לעולם, ולגופו ולרוחו המגושמים אינה מתאמת, קשה היא לו ונלאה בה. אבל רק לאיש גופני בלא לב, ובנשמה מעולפה וקבורה בגשמיותו, התורה ועבודה מן השמים אינן מתאימות, לא כן אתם תלמידים חסידים, נשמות חיות ומעט מגולות, לכם העבודה הגופנית מן העוה״ז עם חכמותי׳ אינן מתאימות ובה תלאו, ורק התורה והעבודה מן השמים לנפשותיכם מן השמים מתאימות, בה תתחזקו, תחיו, תתענגו ותאזרו חיל.
כך הוא הדבר, התורה מן השמים היא, ובלמודך את התורה אתה עולה השמימה אל ד׳ אתה עולה ובו אתה מתיחד, והוא יתברך נמשך למוחך ולבך ושוכן אף בגופך. כי מה הוא שכל התורה שאתה מעיין בו, ד׳ נתן את התורה והשכל הזה דעת אלהים הוא. ולמה זאת וזאת מצוה וכו׳, מפני שכן רצה ד׳, וכיון שעוררת את נפשך, מעט גלית ובה אתה מתיגע בתורה ומעיין בה, מדבק אתה את נפשך ומוחך לד׳, וכשאתה מבין דבר מדברי התורה, אז שכל ד׳ כביכול בך נמצא עתה, כמו שאיתא בספה״ק מזה. וכשאתה מעורר את רצונך לתורה ולמצות, הרצון הזה לא שלך הוא, רק הכביכול רוצה עתה בך את התורה ומצות, כי זהו עצם התורה ומצות שד׳ רוצה אותם, ועתה נתגלה רצונו זה בך ואתה מרגיש את רצון ד׳ לתורה ומצות בך. והיש יחוד גדול מזה, הוא ית׳ אשר למעלה מכל העולמות, אין סוף ואין תכלית, ואף המלאכים שואלים אי׳ מקום כבודו, מתיחד בך ושוכן בקרבך. ולמה תתפלא מעתה על דברי המשנה, יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי עוה״ב (אבות פרק ד׳ משנה י״ז). כי היש יותר התעלות וגן עדן יותר מזה, וזאת היא הנאתך ועונג הרוחני שאתה מרגיש בשעת למודך ואחר למודך את התורה, אתה בדעתך הגופנית לא תדע, אבל נפשך פנימה מן התקרבות אבי׳ שבשמים תתענג ותשמח. ואחר ענין קשה בתורה תתענג יותר כשתבינהו מאשר אחר למוד ענין קל, כי כיון שהענין יותר קשה ויותר הצרכת לקבץ את כל כחות נפשך אף גופך בעבודה זו, חלק יותר גדול מנפשך וכחך, דבקת באב הנשמות ואדון הנפשות ויותר תתענג, ודבר היותר קל ורק יגיעה מעטה יגעת בו, רק חלק נפש יותר קטן הוצאת ודבקת בהתדבקות עלאה, ועונג נפשך יותר פחות הוא. והתלמיד אשר יתענג יותר אחר למודו דבר קל, מאחר למודו דבר קשה, סימן ה־א שאין תענוגו אמיתי תענוג ג״ע, רק מן מיעוט עבודה ומן מנוחתו והתרשלותו תענוגו. ובאמת האם יש דבר קל בתורה, למשל כשהתחלת ללמוד גמרא למדו עמך בראשונה בב״מ, שנים אוחזין שהוא קל לילד, והאם באמת קל הוא, וכמה טרחו כרו והעמיקו בעלי התוס׳ ושאר המפורשים הראשונים והאחרונים בזה, וגם לך יש עוד מקום להתגדר בו, וכשתתיגע ותזכה, עוד הרבה תגלה בו. ובכל מקום ובכל ענין, יכול אתה להתיגע להעמיק ולהוציא חלק יותר גדול מכוחך ומנפשך ומנשמתך לדבקם בתורה ובהאין סוף הנמצא בו.
לכן כל ענין שאתה בא ללמוד, אם תקל את הענין בעיניך לאמור, זה ענין קל ונוח להבין, אז קשה כבר שתרד לתוך עמקו, ולפעמים אף בפשט הפשוט תטעה, וחז״ל אמרו עתיקתא קשיא מחדתא. מפני שחושב הוא בטח אבין את הענין בנקל, כיון שכבר למדתי וכיון שאינו משנס את מתניו ומתחזק בכל כחו לדבר, ואין נפשו יוצאת לאחוז בענין לעבוד ולהעמיק בו, אינו מבינו. אבל מי הוא האיש אשר לא יבין כי כל ענין בתורה עמוק עמוק הוא, וכשיתיגע וכשיעמיק יגיע אל עמק המלך מלכו של עולם. ומי הוא האיש הישראלי אשר לא תזדעזע נפשו כלה לצאת לקראת הא״ס ולעבוד בכל כחה את עבודתו, לחשוב את מחשבת ד׳ ולהבין את דעת אלהים. בטח יש לך זמנים שאחר שלמדת איזה חדוש טוב ונתפעלת ממנו, עובר עליך רוח קנאה של קדושה על התנאים אמוראים ועל שאר הגאונים והצדיקים זי״ע, לאמור הלא גם הם ילידי אשה היו ומ״מ זכו לגלות כ״כ תורת ד׳ בעוה״ז, את כל בית ישראל האירו ואף בעולם העליון ד׳ יתברך אומר בישיבה של מעלה הלכה משמם, ואני נמלה קטנה, מה ערכי בין אריות של המרכבה האלה. אבל למה תסתפק ברוח הקנאה לבד ולא תרצה גם לצאת בעקבותיהם. ראה נא, בכל גדלות נשמתם וצדקתם שאין לנו השגה בהם, כמה התיגעו ועבדו, מכל העולם התרחקו ולעבודת התורה התמסרו. ובשעה שלמדו כמה יגעו, והגמרא (שבת דף פ״ח) אומרת, שרבא הי׳ מעיין בשמעתא ופצע את אצבעותיו והדם הי׳ שותת ולא היה מרגיש, ומהאר״י ז״ל איתא שגם כשלמד פשוט בתורה, כ״כ התיגע עד שזיעה רבה שטפה ממנו. ואתה נמלה קלה בערכם, אף להתיגע לא תחפוץ. לכן כל ענין בתורה תכבד עליך, וטרם באת ללמדו יהי׳ בעיניך כחמור וקשה, אבל לא תחמיר את הענין עליך כ״כ עד שתתיאש ממנו, וכן אף כשאתה בא אל ענין שגם בפשטותו חמור הוא, לא תפול רוחך בקרבך לאמור, קשה הרבה ממוחי והשגתי הוא, כי עי״ז תתרשל נפשך וירפה שכלך ולא יעבוד, רק חשוב, ענין חמור הוא אבל גם בי רוח ודעת אלהים, אתחזק ואוכל לו בעזהשי״ת.
וכן הוא בענין ספרי המפרשים, אם בפשט התורה או בחסידות ומוסר. כשאתה בא לעיין וללמוד בספר, חשוב שמלאך ד׳ הושיט את ראשו מן השמים ובשם ד׳ מדבר אליך את הדברים האלה, כי מה הי׳ הצדיק במרום טרם שלחו ד׳ לעוה״ז, ואיפה הוא עתה. מלאך שלח ה׳ לעוה״ז לקרא את הקריאה ולדבר את כל דבריו אשר שלחו ד׳, וככלותו לדבר את דבריו, שב ועלה לדרכו השמימה, והאם לא יתאמץ רוחך ולא תעשה את אזניך כאפרכסת לשמוע בכל כחך ולדייק בכל אות המדוברת אליך מן השמים. והאם לא תחפוץ להיות תלמיד המחבר, המלאך מן השמים, הזה או הזה. ראה נא הגמרא ברכות אומרת, כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים עליו וכו׳ מתלמידיו של אברהם אבינו, ועל הלל הזקן אמרו תלמידו של עזרא, אף שהי׳ איזה מאות שנים אחריו, מפני שכל השומע את דברי צדיק הקודם לו והולך בדרכיו תלמידו הוא. ומי הוא אשר לא ישתוקק להיות תלמיד הראשונים והאחרונים, תלמיד הבעש״ט המגיד הגדול, המגיד מקאזניץ ותלמידיהם זצללה״ה.
אם מרגיש אתה עיפות באמצע למודך, אם מפני שלמדת איזה זמן, או מסבה אחרת, ובשביל זה אינך לומד בהתחזקות כל כחי נפשך ומוחך, טוב יותר שתפסיק מלמודך ותנוח רבע שעה או יותר מעט, כי למה לך לרמות את עצמך, לשבת אצל הגמרא ולאמר הלא לומד אני, בשעה שאין למודך שוה מאומה, מוטב שתתבטל הרבע או החצי שעה וייסרוך כליותך לאמר הלא בטלתי מן התורה, אתחזק מעתה, ואפשר באמת יתחזק כחך מן מנוחתך זו ותתחדש מעתה לעבוד ולהעמיק בתורה.
נכון שבעת הלימוד תעשה איזה שינוי מעשה בגופך, כגון שנוי מקום, אם אפשר לך שלא תלמד בביתך, תשתדל בכל יכולתך ללכת אל מקום אחר, ואם אין לך מקום אחר ללמוד או שבמקום ההוא נמצאים אנשים בטלים אשר יבטלוך, עכ״פ בביתך יהי׳ קבוע לך חדר מיוחד או עכ״פ מקום מיוחד ללמוד ודברים בגו, כי חוץ מזה שהמקום שאתה מיחד לתורה מתקדש ומסוגל יותר לתורה, העשי׳ בעצמה והשנוי שתעשה עתה בפועל בגופך לתורה, פועלת לשנות גם את מהשבותיך וכל רעיונותיך, ולהפסיק כל פתיליהן אשר חברו אותן עד עתה לעניני העולם, וכמו הגוף גם נפשך ומחשבותיך תקומנה מתרדמתן או מעסקי העולם שהיו עוסקות בהם לאמר לעצמן די, נתחזק מעתה לעבודת התורה.