חבל נחלתו ל נה
סימן נה
מצוות הבת על האב
שאלה
נאמר בקידושין (פ"א מ"ז): "כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות". והכוונה למצוות שהאב חייב לקיים בבנו ולבנו, ואמו פטורה. ויש לדון אלו מצוות האב חייב לבתו – והאם חיובם כשל בן או פחות מבן?
תשובה
א. פרש הרמב"ם (קידושין פ"א מ"ז):
"מצות הבן על האב שש מצות ואלו הן, למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ולהושיטו בנהר1. ולמדו לכולם מן הכתובים בראיות שיארך ביאורם כאן ואין תועלת מרובה בכך, כל אלו חייב האב לעשותם לבן, ואין האם חייבת לעשותם לבנה והוא ענין אמרם האנשים חייבין והנשים פטורות". וכן פרש רע"ב.
למולו ולפדותו לא שייך בבת.
ב. לגבי לימוד תורה נאמר בקידושין (כט ע"ב): "ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה? דכתיב: ולימדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו – מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו – אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה? דאמר קרא: ולמדתם אותם את בניכם – ולא בנותיכם".
באר המאירי (קידושין כט ע"א): "ותלמוד תורה נשים פטורות מדכתיב ושננתם לבניך".
אמנם כתב בספר חסידים (סימן שיג): "חייב אדם ללמוד לבנותיו המצות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצות ילמד לה שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת. וכן כל מצות כדי לעשות להזהר במצות. שהרי בימי חזקי' מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפי' טהרות וקדשים, וזהו הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים ל"א י"ב) וזהו אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך (שם כ"ט י – י"א) כדי שידעו עבדים ושפחות פסקי המצות מה לעשות ומה שלא לעשות... אלא האב ילמוד בתו ואשתו. והשונמית הולכת ושומעת הדרשה מפי אלישע שהרי אמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מ"ב ד' כ"ג) מכלל דבחודש ושבת הולכות".
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רמו ס"ו):
"אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה. ואף על פי שיש לה שכר, צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות (פי' דבר עבירה). בד"א בתורה שבע"פ; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות (רמב"ם וסמ"ג ולא כמקצת ספרי הטור)".
ורמ"א הגיה: "ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. (אגור בשם סמ"ג)... ".
וכך כתב בספר היראה לרבינו יונה: "ולמד לבנותיך הלכות נדה וחלה, איסור והיתר דברים הנוהגים בהן פן יאכילוך דבר אסור או לבני ביתן".
הוסיף בדעת תורה (יו"ד סי' רמו ס"ו):
"בהג"ה: ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. ע' מג"א סימן מ"ז [2 י"ד, על מה שפסק בשו"ע שם סעיף י"ד דנשים מברכות ברכת התורה דהוא משום שחייבות ללמוד דינין שלהם, כמ"ש כאן] וסימן קפ"ז [סק"ג על מ"ש הרמ"א בסעיף ג' שם בהגה"ה דנשים לא יזכירו ברית ותורה בברכת המזון דלא שייכי בזה, הק' המג"א דהא נשים חייבות ללמוד דינין שלהם ולכן מברכות ברכת התורה כמש"ל א"כ למה לא יאמרו על תורתך שלמדתנו ע"ש] וב"י יו"ד סימן ש"מ [בדברי הטור אי צריך לקרוע על אשה בשעת יציאת נשמתה מפני שאינה דומה לס"ת שנשרף שאינה בתורה. וכתב בב"י שגם בתורה אשה איתא שהרי צריכה ללמוד מעשה המצוות שהיא חייבת בהם ע"ש]."
"ע' בשו"ת מהרי"ל סימן קצ"ט דאף דבכל ל"ת הם מחויבות אין ללמוד עמהם אלא להודיעם הכללים וכשיסתפקו ישאלו ע"ש באורך [שכתב דהוי כמלמדה תיפלות והביא דברי רש"י בשבת דחיישינן שמא תבא לידי קלקול לפי שדעתן קלות]".
"וע' בספר חסידים סימן שי"ג [וז"ל: חייב אדם ללמוד לבנותיו המצות כגון פסקי הלכות ומה שאמרו שהמלמד לאשתו תורה הוי תפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וכו' אבל מצות ילמד עמהם דאל"כ איך תדע לשמור שבת וכן כל המצות וכו' ע"ש]".
כתב החפץ חיים (לקוטי הלכות, סוטה כא ע"א) בהערה: "ונראה, דכל זה בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו. וכמאמר הכתוב "שאל אביך ויגדך", היינו יכולים לומר שלא תלמוד (האשה) תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים, אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילים עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בודאי מצוה רבה ללמדם חומש, וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה. כדי שיתאמת אצלם ענין אמונתינו הקדושה, דאל"ה עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".
מתבאר מדברי החפץ חיים שבנות לא היו חייבים ללמד, כי מתוך גידולן בביתן היו קולטות ולומדות דיני תפילה ושבת ואיסור והיתר וכד'. אך בימינו שבחלק גדול מן הבתים אינה לומדת, חשוב ללמדה כדי שתלך בדרך עם ישראל.
וכך כתב בעלי תמר (קידושין פ"ד הי"א):
"וי"ל שדברי הרמב"ם שאינה כמלמדה תפלות מיהו לא ילמד האב לכתחילה זהו דווקא ביחיד המלמד תורה לבתו, אבל במוסדות תורה צבוריות בהשגחה מעולה וקפדנית אין איסור, ואדרבא יש מצוה בזה, וכמו שרבותינו הגאונים בזמנינו זצ"ל ראו במוסד בית יעקב כהצלה לבנות ישראל מחילוניות ועמי הארצות המביאה לכל עון ופשע והשפלת התורה חלילה. ונוסף לזה הרי הן מצוות ללמוד את כל הדינים וההלכות שמצוות עליהן הנשים לשמור על טהרת הכשרות ועל קדושת המשפחה ועל שמירת שבת ויו"ט וכן ללמוד ספרי מוסר המטהרים את הנשמה, וכמ"ש הרמ"א ביו"ד רמ"ו ס"ו עיין שם"...
ועי' בספר 'הלכה בימינו' לרה"ג יעקב אריאל שליט"א (במאמרים: בית המדרש הנשי עמ' 241-234, למדנות נשית 248-242).
ג. נאמר בקידושין (ל ע"ב): "להשיאו אשה. מנלן? דכתיב: קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". היינו מצוה מדברי קבלה להשיא אשה לבנו (ירמיהו כט, ו). כלומר לחפש לו אשה מתאימה.
ובגמרא: "בשלמא בנו – בידו, אלא בתו – בידו היא? הכי קאמר להו: ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה, כי היכי דקפצו עלה אינשי".
פרש רש"י (קידושין ל ע"ב): "אלא בתו בידו היא – בתמיה, כלום יכול להרגיל לה אנשים להשיאה דאמר קרא ואת בנותיכם תנו לאנשים3".
וכך באר המאירי (שם): "וכן הן פטורות להנשא שאינן מצוות על פריה ורביה".
כתב הר"ן (על הרי"ף, קידושין יב ע"ב): "להשיאו אשה דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים. ומסיימינן עלה בגמ' בשלמא בנו בידו הוא אלא בתו בידו היא. כלומר כלום יכול להרגיל בה אנשים להשיאה דקאמר ואת בנותיכם תנו לאנשים? הא קמ"ל דנלבשה ונכסייה וניתיב לה מידי כי היכי דנקפצו עלה אינשי ואתו ונסבי לה. ומהא משמע דכשם שהאב חייב להשיא בנו כך חייב להשיא בתו".
נראה שחובת האב להשיא ילדיו, אינה רק לגבי בנים אלא אף בנות, ובשניהם מדברי קבלה.
אמנם הרי"ף (על עין יעקב, קידושין ל ע"ב) כתב:
"ניתן לה מידי ולבשייה כו'. וקשה דא"כ הוה לן לחיובי לאב לפרנס לבתו ולהשיאה כמו שמחויב להשיא לבנו דתרוייהו מחד קרא נפקא קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו וגו' וע"ק מה ששאלו בשלמא בנו בידו דהרי בנו אינו ביד אביו לישא מה שירצה אביו אם הוא אינו רוצה ואדרבה בתו היא יותר ביד האב להשיאה בקטנותה או בנעוריה כי האב זכאי בבתו וכו' והיכי מתמה אלא בתו בידו ואם הוא שאינו יכול להרגיל לה אנשים להשיאה כפרש"י כן הבן אין ביד האב להרגיל לו אשה שישאנה. ואפשר לומר דמדכתיב קחו לכם נשים וקחו נשים לבניכם ילפינן דשקולים שניהם בחיוב שהאדם חייב לישא אשה לפרות ולרבות וז"ש קחו לכם נשים וגם כהאי לישנא צוה קחו לבניכם נשים שחייב להשיאו לבנו אבל בבנות אמר ואת בנותיכם תנו לאנשים ולמה לא נקיט נמי בבנות לישנא דקחו ולבנותיכם קחו אנשים אלא משום דבשלמא הבן בידו ליקח אשה כחפצו שהאיש קונה והאשה נקנית אבל הבת אינה בידו של האב לקנות לה איש שצריך שהאיש יקנה אותה ולכך לא אמר ולבנותיכם קחו אנשים שאין הלקיחה ביד האב אלא ביד הבעל הקונה אשה ולא קאמר אלא בנותיכם תנו לאנשים דהיינו תנו מידי ללבוש ולהתכסות כי היכי דליקפצו עליה אינשי וכו' וזהו אסמכתא מדברי חכמים שצוו לתת לה דבר מועט כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות אישות".
ד. "ללמדו אומנות. מנלן? אמר חזקיה, דאמר קרא: ראה חיים עם אשה אשר אהבת, אם אשה ממש היא – כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא – כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות. ויש אומרים: אף להשיטו בנהר. מאי טעמא? חיותיה הוא. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות – מלמדו ליסטות. ליסטות ס"ד? אלא, כאילו מלמדו ליסטות. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאגמריה עיסקא".
לגבי לימוד אומנות באר המאירי (שם) מדוע אשה אינה חייבת כלפי בנה:
"ואמנות אף על פי שהאשה צריכה לו מכל מקום דיו להיות כתלמוד תורה, וכן שכל כבודה בת מלך פנימה ואם תצריכה להזקיק את בנה ללמוד אומנות הרי היא צריכה לילך לפני האמנין תמיד לראות בלמודו".
דבריו לא ברורים מה הצורך של אשה באומנות, אם לגבי עצמה לפרנסתה, אין זה דומה לת"ת הרי צריכה לפרנס עצמה. אם לגבי בנה הרי סיבת פטורה מלימוד תורה לבנה אינו משום צניעות. וצ"ב.
כתב המקנה (קידושין ל ע"ב): "בגמרא אלא בתו מי בידו וכו'. עיין מ"ש בחידושי כתובות דף נ"ב ע"ב ומשמע מהכא דחיוב על האב להשיא את בתו כמו את בנו, והא דנקט כל מצות הבן וכו' היינו מלמדו תורה שאינו אלא בבן ולא בבת אבל להשיאה חייב כדמוכח מקרא. אלא דהא דתני שמלמדו אומנות צ"ע אם הוא דוקא בבנו. והיה נראה דתלי' בהא דקאמר לקמן דילפינן ללמדו אומנות מהקישא דראה חיי' עם האשה כמ"ש מהרש"א ז"ל דגופא דקרא מיירי באדם עצמו ובבנו ילפינן מהקישא, א"כ אי נימא דאשה דקרא היינו תורה כדאמר לקמן א"כ כיון דפטור באשה ללמדה ה"ה דפטור ללמדה אומנות, ואי נימא דאשה ממש קאמר קרא דהוקש אומנות לחיוב נשואין א"כ גם באשה כיון שחייב להשיאה חייב נמי ללמדה אומנות".
"מיהא מסתברא מדקרא את לימוד האומנות חיים אף האשה בכלל דאטו גברא בעי חיי ונשי לא בעי חיי כדאמר לקמן, ואף דבעלה חייב במזונותי' מ"מ במה תתפרנס אם תתאלמן או תתגרש וגם תחתיו היא חייבת במעשה ידי' דאפילו בעשירים קיי"ל דכופה לעשות בצמר. ועיין בסמוך וק"ל".
עולה מדעתו שחייב ללמדה אומנות, כיון שקורא אותה חיים.
בחשוקי חמד (קידושין ל ע"ב) דן בחיוב ללמד את בתו אומנות ומעלה את הדברים שהעלנו ומסיק:
"ומסתבר לפי זה שאם יכול ללמד אומנות או את בנו או את בתו, יקדים ללמד את בנו מב' טעמים, א. י"א שאין חובה ללמדה, ב. אף המקנה שכתב שחייב ללמדה, הוסיף והעיר שכל מה שהיא צריכה אומנות הוא אם תתאלמן או תתגרש, ואלו דברים שאולי לא יארעו, משא"כ הבן צריך אומנות בלי ספק, ואם כן נראה שהבן קודם".
"וכל דברינו אמורים מדינא דגמרא, אבל כאשר אכשר דרא והבנות מפרנסות את הבעלים הלומדים, ודאי שהיא קודמת לאומנות, והבן יקיים את דברי המאירי שכשיש תורה ממילא יש קמח, ויקיים את דברי רבי נהוראי שאין מלמד את בנו אלא תורה".
ה. "להשיטו בנהר". פרש רש"י (קידושין כט ע"א ד"ה אף להשיטו):
"אף להשיטו בנהר – שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט". וכן כתב הר"ן (על הרי"ף, קידושין יב ע"א).
אם המדובר שהספינה תטבע – צריך ללמד את בנו לשחות, אם הכוונה להשטה בנהר צריך ללמד את בנו חתירה במשוטים.
הגמרא מנמקת: "חיותיה היא". אם הכוונה לטביעת ספינה וצריך לדעת לשחות – לכאורה גם בנותיו צריכות לחיות וצריכות לדעת לשחות במים. אם הכוונה לשימוש במשוטים זהו סוג אומנות וכשם שחייב כלפי בנו חייב כלפי בתו4.
ו. האב חייב לחנך את בתו למצוות.
נאמר בנזיר (כט ע"א): "איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה".
באר המאירי (נזיר כט ע"א):
"כשם שהאיש חייב לחנך את בנו במצות בזמן הראוי לפי ענין המצוה כמו שביארנו בראשון של חגיגה אף בבתו חייב לחנכה במה שראוי לה גם כן ועל הדרך שנאמרה בהדיא בתענית יום הכפורים בחנוך שעות שבהם, וכן אם אין להם אב – האם חייבת בכך. ואין הכונה אלא להרגיל התינוקות במצות ולקבוע ענין המצות בלבותיהם כל אחד לפי מה שראוי לו".
עפ"י המאירי אף האם חייבת בחינוך למצוות, וחינוך וההרגלה היא לפי הראוי לילד או לילדה (ורק בנזירות פטור מלחנך את הבת).
כתב המשך חכמה (בראשית יח, יט):
"(שם, שם) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. הנה חינוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר, רק עשה ד"ולמדתם את בניכם", הוא בתלמוד תורה. ואמרו בנזיר (דף כט, א) דהאב חייב לחנך בנו במצוות, ואין האשה חייבת לחנך בנה במצוות, פירוש דהוה כמו מצות עשה של תלמוד תורה, דהאשה פטורה5. ויעוין אורח חיים סימן שמ"ג בביאורי הגר"א ובמגן אברהם. ומקור מצות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שצוה את בניו בקטנם על המצוות. קרא ד"חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו) שהביא הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות [ושם לענין איסורים] הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב. ויעוין מגן אברהם, דרק בנזיר אין מצוה על בתו, וכן משמע בגמרא שם, ואין מקום להאריך".
וכן כתב המגן אברהם (סימן שמג ס"ק א): "ומשמע בנזיר דאין מחויב לחנך בתו ע"ש ובתו' בנזיר הקשו מ"ש דבי"ה מחויב לחנך בתו ע"ש ואפשר דכל המצות דמי ליום הכיפורים וצריך לחנכם וכן הובא בילקוט אמור דף קע"ח ע"ג".
וכך כתב בדעת תורה (או"ח סי' שמג ס"א):
"וע"ע במג"א מ"ש דאין חיוב לחנך בתו, [שכן משמע בנזיר דף כ"ט בהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר וכו', כדר"ל דאמר כדי לחנכו במצות, בנו אין בתו לא וכו' ע"ש], וגם בזה כבר העיר במחצה"ש מתוסי"ש יומא הנ"ל שם [שהקשה מהא דמתניתין דיומא דתנן גם גבי תינוקת דמחנכין אותה לפני שנה ולפני שנתים, ותי' וז"ל: וי"ל דהתם לא איירי אלא דוקא לענין נזירות, אבל ודאי לענין שאר מצות חייב לחנכה ע"כ, וע"ש עוד בזה]. ועמג"א סי' תי"ד סק"ג [בהא דשו"ע דקטן יוצא בעירוב אמו, וכתב מג"א בשם תוס' (דף פ"ב א. ד"ה קטן וכו') דאע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא, מ"מ וכו', אי נמי בקטן נמי שייך מצוה כדי לחנכו ע"ש], ומוכח מדברי התוס' דגם האם מצוה לחנך, וכן מהא דמערב אדם ע"י בנו ובתו הקטנים [שם בגמ' פ"ב ב. ובשו"ע סעיף א'], לתי' תוס' הנ"ל מוכח ג"כ דהאב מצוה לחנך בתו. ועמג"א סי' תר"מ סק"ג [בהא דשו"ע שם דקטן שא"צ לאמו וכו' חייב בסוכה מד"ס כדי לחנכו במצות, וכתב מג"א וז"ל: ואמו אינה חייבת לחנכו כמ"ש סי' שמ"ג, אך י"א שהב"ד מחוייבים לחנכו, ולכן אף שאין אביו כאן אין להקל שיאכל חוץ לסוכה, (תה"ד סי' צ"ד), עסי' תרי"ו, ומ"מ משמע דאחר לא יכול להאכילו בידים כמ"ש סי' רס"ט עכ"ל], ובפמ"ג בא"א שם [וז"ל: חייב, עמ"א, ומ"ש לאחר לא יכול להאכילו בידים, לכאורה ראוי להיות וכו' להאכילו בידים, דיש חילוק בין אכילת איסור ובין היתר בזמן האסור כמ"ש רסי' רס"ט וי"ל בזה, ועא"ר שמ"ג וכאן כתב דבתה"ד צ"ד משמע דאמו חייבת לחנכו במ"ע יע"ש, והמ"א בסמ"ג פסק בזו כתשו' מהר"מ ז"ל, קטן בשמיני י"ל דחייב דאתא לכלל גדלות אף לטעם א' בתרס"ט לולב דרבנן, עי' הל' חנוכה באבודרהם והבן, עסי' תרס"ט בלבוש עכ"ל]. וע"ע בפמ"ג פתיחה כוללת ח"ד אות ט"ו בסופו [שהביא משבת דף ס"ה א. הבנות קטנות יוצאות בחוטין שבאזניהם, ופריך בגמ' מזה על אבוה דשמואל דלא שביק להוא לבנתי' דנפקי בחוטין, ומשני דאבוה דשמואל בצבעונין הוא דלא שביק להוא, דחייש למישלף ואתויי וכו', ע"ש עוד בזה]."
עולה כי האב חייב במצות חינוך כלפי בתו בכל הקשור אליה.
וכך כתב במשנה אחרונה (הערות סי' תרטז הערה נה):
"והסברא שנזירות קלה לענין חינוך בבת, כתב בקרן אורה (נזיר שם) משום שחינוך לנזירות הוא רק להפרישו מן המותרות ולהקדישו לשמים בזהירות ופרישות, וזה שייך רק בבנו, אבל חינוך בתו הוא רק במצוה שמחוייבת בה".
"ובתוס' הרא"ש ורבינו פרץ (נזיר שם) ביארו שדוקא בנזיר אינו מחוייב לחנכה כיון שהוא דבר קשה, ורק לגבי מצוה קלה כגון תענית, חייב לחנכה. ועיין ברבינו מנוח (פרק ב מהלכות שביתת עשור הלכה י) שכתב וז"ל: 'ומה שכתב הרב כאן כדי לחנכו במצוות, ולעיל נמי כתוב מחנכין אותו לשעות, בא להודיענו דתרי חנוכי הוו כדאמרינן בגמרא (יומא דף פב ע"א) אמר רבה תרי חנוכי הוו חד לעינוי וחד להשלמה, וחינוך השעות אינו חובה מדרבנן אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו וכו' וכדי להכניסם תחת כנפי השכינה כדאמרינן יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו, והחינוך הזה אינו אלא על הבנים לא על הבנות והיינו דאמרינן בנזיר וכו' בתו אינו חייב לחנכה וכו', אבל בחינוך שני דהיינו כשהם בני י"א שנה שחייבין להשלים מדרבנן שוין בו תינוק ותינוקת וכו' וזהו שכתב הרב כאן מתענה ומשלים מדברי סופרים, ולמעלה כתב מחנכין אותו ולא כתב מחנכין אותו לשעות מדברי סופרים, לפי שאין חינוך שעות מדרבנן כלל שאין מדרבנן חיוב חינוך בלא השלמה, כלומר שיעשה המצוה כתקנה וכמשפטה בשלמות'. (ביאור דבריו, דחלוק הדין חינוך לשעות מהדין חינוך דהשלמה, דהדין חינוך דהשלמה חיובא מדרבנן כיון שעושה המצוה בשלמותה, וחינוך זה הוא גם בבת, אבל החינוך לשעות אין חיובה מדרבנן, דהחיוב חינוך מדרבנן הוא רק כשעושה המצוה בשלמותה, אלא חיובה רק על האב להרגיל בנו במצוות, אף שאינו עושה המצוה בשלמותה, וחיוב זה הוא רק על הבנים ולא על הבנות)".
לפי רבינו מנוח בחינוך לצום יו"כ שתי מדרגות בחינוך: לשעות ולהשלים. והחינוך להשלים מוטל על האב אף בבתו.
וכ"כ בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חי"ב עמוד 142):
"קיימת גם חובת האב לחנך את בתו, שהיא מצוה המוטלת בראש וראשונה על האב. ואף על פי שישנן מצוות שאין האב חייב בחנוך הבת, כפי המבואר במס' נזיר דף כ"ט ע"א: "קסבר בנו חייב לחנכן, בתו אינו חייב לחנכה", כבר העירו שם התוס', דף כ"ה ע"ב בד"ה "בנו", ממס' יומא פ"ב ע"א: "התינוקות מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שיהיו רגילים במצוות". ומפורש שם בגמ' שהמדובר גם בבנות. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שביתת עשור, בן י"א שנה, בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים, כדי לחנכם במצוות. וכן הוא בשו"ע או"ח סי' תרט"ז ס"ב. הרי שמצות חינוך על האב הוא גם על חנוך הבנות. ומדברי התוס' הנ"ל משתמע שלא כל המצוות שוות בזה. אבל עכ"פ מתברר שבאופן כללי חייב האב בחנוך הבנות".
סיכום
בימינו, פרט לתלמוד תורה שנשים פטורות ובכ"ז עקב השינויים החברתיים והכלכליים בעולם הבת לומדת לפחות את הנחוץ לה ע"מ לקיים את המצוות וההלכות בלימוד התורה, במוסר, ובאמונה, וחובת האב ללמדה. בכל שאר המצוות של האב על הבן הוא חייב אף על הבת באותן חובות6.