חבל נחלתו ל נד
סימן נד
אין מעבירין על המצוות
שאלה
אדם מעוניין להתפלל מנחה, וברחוב שהוא נמצא יש כמה בתי כנסיות (כגון בצפת), האם חייב להיכנס דוקא לראשון ברחוב מהכיוון שנכנס לרחוב או יכול להתפלל בבית כנסת אחר.
תשובה
ההגדרה המוכרת לאיסור 'אין מעבירין על המצוות היא: האיסור לעזוב מצוה שהתחיל לקיימה או שבאה לפניו בתחילה לפני מצוה אחרת שבאה לידו מאוחר יותר.
נעיין בגדרי האיסור ונשיב על השאלה.
א. מקור הכלל אין מעבירין
נאמר במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מסכתא דפסחא, פרשה ט): "ושמרתם את המצות: ר' יאשיה אומר אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד". וכן ברש"י (שמות יב, יז).
ובחידושי הר"ן (מו"ק ט ע"א): "כתיב פלס מעגל רגלך כלומר שישקול הליכותיו במצות להניח מצוה קטנה לעשות הגדולה. וכתיב אורח חיים פן תפלס כלומר לא תשקול ולא תניח מצוה הקטנה ע"י הגדולה. הא כיצד כשאפשר ליעשות הקטנה ע"י אחרים הנח הקטנה ועשה הגדולה ואם לאו עשה הראשונה הבאה לידך כדרך שאמרו אין מעבירין על המצות".
ב. חומר האיסור מן התורה או מדרבנן
בבבלי יומא (לג ע"א) נאמר: "ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, מאי טעמא? – אמר אביי: גמרא גמירנא, סברא לא ידענא. ורבא אמר: כריש לקיש. דאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצות". מפרש רש"י: "אין מעבירין – הפוגע במצוה לא יעבור ממנה, ונפקא לן במכילתא מושמרתם את המצות, קרי ביה את המצות – לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן". משמע שלומד זאת כאיסור מן התורה.
וכך כתב החיי אדם (ח"א כלל יג ס"א): "ואם נזדמן לו התפילין תחלה, אין מעבירין על המצות, וצריך להקדים התפילין ואחר כך הטלית. ודוקא כשרוצה להניח עכשיו תפילין. אבל אם עדיין אינו רוצה להניחם, לא שייך בזה אין מעבירין על המצוות (סימן כ"ה מ"א ס"ד ס"ק ד'). ואפילו כשהתפילין עדיין מונחים בכיס, מכל מקום שייך בזה אין מעבירין כו'. ואם בא לידו כיס של תפילין תחלה, צריך להקדימן (ועי' כלל ס"ח בנ"א סימן ג' מדין אין מעבירין על המצות)".
וכך כתב הנשמת אדם (ח"א כלל יג ס"ב): "כ"כ בלבוש סי' כ"ה בהדיא וכ"כ הט"ז ס"ק י'. אבל המ"א סק"א כתב דכל זמן שהם בכיס לא נקרא מעביר על המצות, וכתב שכן משמע בסי' כ"ה סעיף י"א, ולא זכיתי להבין כוונתו. ואמנם כיון דזה מדאורייתא דאין מעבירין על המצות, מדכתיב ושמרתם את המצות, מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח ביומא ל"ג ע"א בתוס' ד"ה אין מעבירין, ודאי יש להחמיר כלבוש וט"ז"...
אולם מן המאירי (יומא לג ע"א) משמע שהכלל שאין מעבירין על המצוות הוא מדרבנן, שכתב על הסוגיא ביומא: "ומזבח הקטרת עומד בין השלחן והמנורה ולא ממש ביניהם דהא בעינן שיהי' רואין זה את זה כדכתיב את המנורה נכח השלחן אלא משוך היה קימעא לצד המזרחי ונמצא שהנכנס להיכל פוגע תחלה במזבח וזו היא הסבה שהי' (קטרת) [דישון המזבח] קודם להטבת חמש נרות אף על פי שאף בנרות כתיב בבקר בבקר שאין מעבירין על המצות כלומר שהפוגע בדבר הראוי למצוה לזכות בו אף על פי שלא התחיל עדיין להתעסק בה לא יעבור ממנה כדי להתעסק באחרת רמז לדבר ממה שכתוב במצות מצה ושמרתם את המצות קרי ביה מצוות ר"ל כל שאר מצוות גם כן בחובת השימור, כלומר שלא תמתין להם להחמיץ את קיומן עד שתתייאש מהן, מכאן אמרו המניח תפילין מניח של יד תחלה ואח"כ של ראש שהרי היד קרובה לו יותר מן הראש ואלו מניח של ראש תחלה נמצא מעביר על המצוות".
ומשמע מדבריו שאין זה איסור מן התורה. וכן בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקכט) כתב: "והא דאין מעבירין על המצות מדרבנן היא ואסמכוה במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצות שלא תמתין לה עד שתחמיץ ותתיישין".
אולם מחדושי הר"ן (מו"ק ט ע"א) שהובאו לעיל משמע שהיא מדברי קבלה.
ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' טז) דן בשאלה זו ודעתו שעיקר דין 'אין מעבירין על המצוות' הוא משום ביזוי מצוה שמניחים אותה ומקיימים אחרות, והלימוד אסמכתא בלבד. וז"ל: "ורק דעיקר הטעם דאין מעבירין הוא משום שלא יבזה המצוה כיון שמוכנת לפניו לעשותה".
ג. אין מעבירין כדין קדימה
מצינו את דין אין מעבירין כקובע לענין קדימה בין שתי מצוות שאחת באה לידו מקודם. כגון דישון המזבח לפני הטבת הנרות שפוגע במזבח הקטורת לפני המנורה.
וכן במשנה בפסחים (סד ע"א) נאמר: "שחט ישראל וקבל הכהן, נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן". ובעמוד ב שואלת הגמ': "קבל את המלא ומחזיר את הריקן וכו'. אבל איפכא לא! מסייע ליה לרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין מעבירין על המצות". ומפרש רש"י: "אבל איפכא – מחזיר את הריקן ברישא – לא, דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי, דאין מעבירין על המצוה מאחר שבאת לידו".
ובספר 'דף על הדף' (פסחים סד ע"ב) הקשה על מקרה זה: "הג"ר אליעזר קונשטט שליט"א בקובץ מוריה (שנה כ' גליון ה – ז ע' קלח) העיר על מש"כ בשאגת אריה (סי' כח) דאין מעבירין על המצוות שייך רק בשתי מצוות, אבל במצוה ודבר הרשות יכול להקדים את הרשות. וא"כ מאי ראי' איכא לר"ל, הא החזרת הריקן היא רשות. וצ"ע ע"כ".
פסק הרמ"א (או"ח סי' תרפד ס"ג) לגבי קה"ת של ראש חודש בחנוכה: "ואם טעה והתחיל לקרות בשל חנוכה צריך להפסיק לקרות בשל ראש חודש (אבודרהם הלכות ברכות)".
וכתב על כך הט"ז (שם ס"ק ד) שאף שר"ח תדיר בכ"ז כיון שהתחיל לקרות בשל חנוכה משום אין מעבירין וכו' ממשיך לקרוא בשל חנוכה ואח"כ מסיים בשל ראש חודש. וכתב בביאור הלכה שהרבה אחרונים כתבו כט"ז וכך ראוי לעשות, אמנם לדעת הרמ"א תדיר דוחה את אין מעבירין ולכן לדעתו פוסק וקורא בר"ח ואח"כ חוזר לחנוכה (מג"א סי' תרפד ס"ק ה).
ד. הקדמת מצוה מדרבנן למצוה מן התורה
נאמר בפסחים (קג ע"א): "עני רבא בתריה ואמר: זו דברי רבי מאיר, אבל רבי יהודה אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף".
מפרש רש"י:
"נר ומזון בשמים והבדלה – היכא דאין לו אלא כוס אחד".
"על המזון שהוא בתחלה – כיון דגמר סעודתו – בההוא איחייב ברישא, ואין מעבירים על המצות".
ואע"פ שהבדלה מדרבנן וברכת המזון מן התורה לא היה די בכך והוצרכו ללימוד של אין מעבירין כדי להקדים ברכת המזון להבדלה (ארעא דרבנן אות א).
ויש אומרים כן אף בהקדמת דישון מזבח הפנימי שאין לה עיקר מן התורה ואעפ"כ הוקדם להטבת הנרות שמפורשת בתורה (עי' במקורות באנ"ת ערך 'אין מעבירין' הערות 35-34).
אולם יש אומרים שמעבירין על של דרבנן בשביל של תורה, ולכן כשחל יום טוב בערב שבת ואין לו אלא כוס אחת של יין מניחה לשבת, לפי שקידוש של יום טוב עיקרו מדרבנן וקידוש של שבת עיקרו מן התורה (מג"א סי' רעא ס"ק א ושו"ע הרב סי' רעא ס"ה, ועי"ש בקו"א).
ה. האם מעבירין על המצוות לשם קיום המצוה בהידור
בספר דף על הדף (זבחים צא ע"א) כתב: "בשו"ת חכם צבי (סי' מ"ה) מביא מה שכתב בשו"ת שבות יעקב שאם התחיל להכין נר שעוה להדליק בו נר חנוכה, ותוך כדי הכנתו הגיע לידו שמן להדליק בהידור, אל יעזוב את הנר שעוה שהתחיל בהכנתו, וידליק בו בהשמן, כיון שהתחיל בהנר שעוה".
"והחכם צבי חולק עליו בכל תוקף, וכתב שאין להביא ראי' מכאן, דכיון שהתחיל בעבודה בשאינו תדיר גומר, דבשביל שהתחיל – אותה מצוה, אין לו לדחותה כדי לקיים מצוה אחרת, אבל הכא שמקיים מצות הדלקת נר חנוכה ביותר הידור, יש לו לעזוב השעוה ולהדליק בשמן".
"כלומר שהדין כאן שאם התחיל בהקרבן גומרה, הוא דין בה"מצוה" – הקרבן, ולא דין בה"חפצא", ולכן אם מקיים אותה מצוה יותר בהידור, צריך לעזוב את השעוה".
"והובאה מחלוקת זו בבאר היטב או"ח סי' תרע"ג (סק"א), ועיין שם בשערי תשובה (סק"א)".
"ועיין עוד בשו"ת חכם צבי (סי' ק"ו) שכתב כעין סברא זו, לענין אם אין מעבירין על המצוות, בשביל מצוה מובחרת, שבשביל מצוה שונה, אפילו חמורה יותר, לא יעבור על המצוה שבאה עכשיו לידו, אבל כדי לקיים אותה מצוה – אח"כ באופן יותר מהודר, יש לו להמתין עד לאחר מכן".
ו. טעה ועבר מהראשונה והתחיל במצוה השניה
יש אומרים שאם עבר על הראשונה והתחיל בשניה חזר הדין של אין מעבירין לגבי השניה (דברי מלכיאל סי' ח). ויש אומרים שאעפ"כ הראשונה קודמת וצריך לחזור אליה (טו"א מגילה ו ע"ב לדעת רש"י ביומא לג ע"ב).
ז. אין מעבירין לשם קיום מצוה ראשונה – אף אם לא יקיים את חברתה
כשאי אפשר לו לקיים שתי המצוות אלא אחת מהן, אף בזו אסור לו לעבור על הקלה הבאה לידו בכדי לקיים את החמורה, אלא מצוה הבאה לידו יקיימנה, אף על פי שיתבטל מהאחרת (עי' פה"מ לרמב"ם שהובא לעיל). ולכן מי שהיה חבוש בבית האסורים ונתנו לו רשות לצאת יום אחד בשנה ויוכל לקיים באותו יום מצוות התורה, אינו חושש למצוות קלות או חמורות, אלא מקיים המצוה הראשונה הבאה לידו, שאין מעבירין על המצוות (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' יג, ושו"ת חכם צבי סי' קז).
וכן הדין אם באה לידו מצוה קלה שעל ידי קיומה יתבטל ממצוה חמורה הימנה שעוד לא נתחייב בה, חייב לקיים את המצוה שבאה לידו, שהרי הותר להתעסק במת לפני הפסח אף על פי שעל ידי זה לא יוכל לעשות הפסח במועדו, ופסח הוא מצוה חמורה שיש בביטולה כרת. (סוכה כה ע"ב ועי"ש ברש"י ובתוס', ועי' מהר"ץ חיות ליומא לג ע"א).
אולם אם המצוה הקלה הבאה לידו יכולה להיעשות ע"י אחרים מניח את הקלה ומקיים את החמורה (עפ"י מו"ק ט ע"א והר"ן שם הו"ד לעיל). אולם החיי אדם (כלל סח) כתב שאם אין לו אפשרות לקיים את שתיהן מקיים את החמורה ולא מקיים את הקלה.
ח. בשני מקומות שאחד קרוב מן השני האם קיים הכלל אין מעבירין
במנחות (סד ע"ב) נאמר במשנה: "מצות העומר להביא מן הקרוב, לא ביכר הקרוב לירושלים – מביאין אותו מכל מקום". ובגמרא: "מ"ט? איבעית אימא: משום כרמל; ואיבעית אימא: משום דאין מעבירין על המצות". ומביאים מן הקרוב קודם משום שאין מעבירין.
וכן ביומא (נח ע"ב) נאמר במשנה: "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' – זה מזבח הזהב. התחיל מחטא ויורד. מהיכן הוא מתחיל – מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון משם היה גומר על מזבח הפנימי".
ובגמרא: "אמר לך רבי עקיבא: מדינא – בההוא קרן דפגע ברישא בההוא עביד ברישא, דאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצות. ואמאי לא עביד – משום דכתיב ויצא אל המזבח – עד דנפיק מכוליה מזבח, וכיון דיהיב בההוא קרן – הדר אתי לההוא קרן דאיחייב למיתב ברישא".
וא"כ לולא הפסוק משמע שהיה צריך להתחיל בקרן שפגע בתחילה.
וכן נאמר במשנה (זבחים מז ע"ב) לגבי שיירי הדם של פר ושעיר הפנימיים: "שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון".
ובזבחים (נא ע"א) מסבירה הגמרא: "שירי הדם כו'. מאי טעמא? אמר קרא: אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד, ההוא דפגע ברישא". ועי"ש בתוס' ד"ה אשר פתח שדן אם שייך בכך הטעם של אין מעבירין או שדוקא כאשר עומדות לפניו שתי מצוות וצריך להקדים אחת מהן (ועי' י"מ בתוספות מגילה ו ע"ב ד"ה מסתבר).
בפריסת אחת מן המצות בליל פסח נחלקו הראשונים: המרדכי (פסחים פ"י ב"הסדר בקצרה") ובגדי ישע (שם אות יז בשם מהרש"ל) כתבו שפורסים את המצה העליונה לפי שאין מעבירין על המצוות, ויש אומרים שאין מצוה בשבירת המצה לשתים, ואדרבה עיקר המצוה לפרוס בברכת המוציא ואם יבצע את הראשונה ויברך המוציא על השניה נמצא מעביר על המצוות (ראבי"ה במרדכי פסחים פ"י בסדר של פסח ובגדי ישע שם).
בספר חשוקי חמד (פסחים סד ע"ב) שאל: "בית הכנסת שיש בו כמה חדרים ויש שם מנינים כסדרם, והנה במנין אחד הגיעו לקריאת התורה, ולא היה ספר תורה בארון קודש, והלך אחד המתפללים לחדר אחר להביא ספר תורה, וראה שסיימו שם עתה את הקריאה והמגביה מחזיק את הס"ת בידו, ולא רוצה לקחת את הספר תורה מיד המחזיק, כיון שהוא רוצה לעשות פתיחת הארון קודש כסגולה ללידה קלה, האם מותר לו לעבור על פני הספר תורה, ולפתוח את הארון ולהוציא ספר תורה אחר, או שמא צריך לקחת את הספר מהמגביה מדין אין מעבירין על המצוות?"
"עוד יש להסתפק באופן שאין ספר תורה אחר בארון קודש, והמנין השני רוצה לקחת את הספר תורה מיד המגביה, והמנין הראשון טוען שאנו רוצים לומר אשרי ובא לציון כשהספר תורה בחוץ כפי מנהגנו [נוסח ספרד], או בשבת שהמנין הראשון רוצה לומר יקום פורקן ואשרי עם הספר תורה, והמנין השני טוען טירחא דציבורא, עם מי הצדק?"
"תשובה. נראה דלא יוציא ספר תורה מהארון קודש, אלא יקח את הספר תורה מהמגביה, דאין מעבירין על המצוות, ודמי להא למבואר במנחות (דף סד ע"ב) דמביאין את העומר ממקום הקרוב לירושלים, כדי לא לעבור על המצוות, כך כאן אין לעבור על ס"ת זו ולא ליטלה, ומה שרוצה סגולה, אין לך סגולה גדולה יותר מקיום המצוות".
וניתן לחלק שאין בכך מעבירין על המצוות.
ט. אין מעבירין בשני זמנים
יש אומרים שאף מצוה הבאה לידו ואפשר לקיימה יותר מאוחר קיום המצוה עתה הוא משום אין מעבירין על המצוות, ולכן יש אומרים שבשנה מעוברת מלכתחילה צריך צריך לקרוא את המגילה באדר ראשון (ר"א בר' יוסי מגילה ו ע"ב) ולהלכה לא נפסק כדעה זו מטעמים אחרים.
וכן בעיירות המסופקות, אם הן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, קוראים המגילה בי"ד באדר בברכה ובט"ו בלא ברכה, שעיקר קריאתה הוא בי"ד משום שאין מעבירין על המצוות (ר"ן מגילה פ"א, ועי' מל"מ מגילה פ"א ה"א).
יש אומרים שכל זה דוקא כשאין הבדל בין קיום המצוה עתה לקיומה בזמן מאוחר, אבל אם קיום המצוה לאחר זמן יהיה מן המובחר יותר, יש אומרים שמוטב לקיימה לאחר זמן, ולכן הרואה את הלבנה בחידושה בימי החול ממתין לברך עליה עד מוצאי שבת כשהוא מבושם, אם אין חשש שמא יעבור הזמן ולא יספיק (תה"ד סי' לה, ע"פ יבמות לט ע"א).
יש אומרים שבמצוה אחת שלא ניתן לקיימה בשלמות אף שחלקה קודם לחלק אחר אין אומרים דין אין מעבירין ולכן ציבור שיש לו שני כבשים ואם יקדימו ויקריבום למוסף לא יהיה להם לתמיד של שחר (תדיר או מקודש – מנחות מט ע"א) שההלכה היא שמקריב איזה מהם שירצה (רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ח ה"כ) וכיון ששניהם מצוה אחת ובכל צד יש עדיפות לצד אחר אין איסור העברה בבחירת המאוחר (שו"ת חכם צבי סי' קו, ועי' ברכ"י או"ח סי' קמ).
יש שחלקו שבקדימה בזמן אין דין 'אין מעבירין על המצוות' אלא הכלל הקובע הוא 'זריזין מקדימין למצוות', ובתורת השאלה ושיגרת הלשון בלבד אמרו בהקדמת קריאת המגילה באדר הראשון שהוא משום אין מעבירין על המצוות, והכוונה לזריזין מקדימין (טורי אבן מגילה ו ע"ב, שו"ת חת"ס או"ח סי' רח).
י. אין מעבירין רק בעושה המצוה
נאמר במסכת יומא (פ"ז מ"ב): "הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים והרואה פר ושעיר הנשרפים אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהן שוה כאחת".
מפרש תפארת ישראל (יכין אות כז): "ולא מפני. דסד"א דאסור לעזוב ראיית עבודה א' לילך לראות אחרת, דאין מעבירין על מצות ברוב עם הדרת מלך, קמ"ל דמדלא עסיק במצוה רק בראייה ולא במעשה שרי".
יא. אין מעבירין בשני בתי כנסיות
נאמר בברכות (ח ע"ב): "בגמ': אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת וכו' ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחריתא אבל איכא בי כנישתא אחרינא לית לן בה".
כתב בס' דף על הדף: "בהר צבי (או"ח סי' נג) כתב להוכיח מהגמ' כאן. דמותר לעבור על פני ביהכ"נ הקרוב וללכת להתפלל לביהכ"נ השני הרחוק מדאמרינן כאן דבדאיכא בי כנישתא אחריתי מותר. וכן פסק בשו"ע (סי' צ) ועיי"ש במג"א (ס"ק כב) דאם יש ב' בתי כנסיות מצוה לילך לרחוקה, דשכר פסיעות יש, דסתמו הפוסקים ולא חילקו דזה דוקא כשאינו עובר ביהכ"נ הקרוב, דכל כי האי הו"ל לפרש, ע"כ שסוברים דמותר בכל אופן ואין בזה משום אין מעבירין על המצוות".
עוד כתב בספר דף על הדף (מנחות סד ע"ב):
"הקשו האחרונים מזה אהא דאיתא בסוטה (כב א) גבי קיבול שכר מאלמנה שאף שהיה בית הכנסת בשכונתה, הלכה למקום רחוק כדי לקבל שכר פסיעות. וכן איתא בב"מ (קז א) רבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש. ומזה הוציא המג"א (או"ח סי' צ' ס"ק כ"ב) דאם יש בית הכנסת בעיר אחת, מצוה לילך להתפלל בביהכ"נ היותר רחוק כדי לקבל שכר פסיעות. וכן כתב המשנה ברורה שם (ס"ק ל"ז). וקשה ד"אין מעבירין על המצות". ונביא כמה תירוצים מהאחרונים".
"א) בס'"מנחה חריבה" בסוטה שם תירץ, דמאחר והביהכ"נ של רבי יוחנן היה קדוש טפי לענין תפילה, ממילא כל היכא שיש עדיפות באחד לא שייך הך דאין מעבירין על המצוות, לכן איכא שכר פסיעות ברחוקה".
"ב) עוד כתב לתרץ, דכיון דאשה אינה חייבת להתפלל בצבור בביהכנ"ס, א"כ לגבי דידה ליכא מצוה כלל ולא שייך "אין מעבירין על המצוות", ולכן הלכה לרחוקה ואיכא שכר פסיעות, אבל לגבי איש באמת אסור משום "אין מעבירין". אך מדברי המג"א הנ"ל שהבאנו מבואר שדין זה לילך לרחוק משום שכר פסיעות אמור גם לגבי אנשים ולא רק לנשים".
"ג) בשו"ת "לבושי מרדכי" (תניינא או"ח סי' כ"ב) כתב שבמצוה אחת כל שעושה אח"כ אותה מצוה עצמה ביותר הידור אין בו משום אין מעבירין על המצות, וממילא מאחר שכשהולך לביהכ"נ היותר רחוק דאיכא טירחא ולפום צערא אגרא חשיבא טפי, ואין בו משום אין מעבירין על המצות דחד מצוה היא להתפלל בביהכנ"ס זה או זה".
"ד) ובספר "נתיבות עולם" להמהר"ל מפראג (נתיב העבודה פ"ה) תירץ, שההליכה לבהכ"נ היא עצמה מצוה, שמקרב את עצמו אל מקום השראת השכינה, ולא רק הכשר מצוה, וממילא אי"ז נחשב כמעביר על המצוה. וכדבריו ראינו מביאים מדברי ה"אשל אברהם" (בהערות לאו"ח סי' צ' מג"א ס"ק כ"ב) שכתב וז"ל: "י"ל שכיון שתפילה במקום קרבן, כמו שהולכה עבודה אף שאפשר לבטלה, כן הפסיעות מצוה". ויעויין רש"י בסוכה (כה. ד"ה שלוחי מצוה), שכתב דאף ההולך ללמוד תורה הו"ל עוסק במצוה שפטור מן המצוה. וברור דגם בזה לא שייך הדין דאין מעבירין על המצוות, וכדברי המהר"ל הנ"ל, וחידוש המהר"ל וה"אשל אברהם" הוא שבכל הליכה לביהכ"נ ההליכה היא מגוף המצוה".
"[לתירוצים נוספים עיין ב"שדי חמד" כללים מערכת אלף אות קפ"ט, ובשו"ת "בצל החכמה" ח"ד סימן י"ט]".
אוסיף, כי להבנתי הרי הוא רוצה לקיים מצוה אחת ויש לו אפשרות בשני בתי כנסיות, וא"כ מה שייך כאן העברה, הרי אין טעם שיקיים דוקא בראשון, והראשון הרי לא 'זכה' בו, וא"כ איזו מצוה מזניח בכך שהולך לבית כנסת אחר?! אין מעבירין הוא דוקא בחיוב גברא שלא לעבור ממצוה שהתחיל בה אבל מצוה שרוצה לקיים במקום אחר לכאורה אין בכך אין מעבירין על המצוות.