חבל נחלתו ל כו
סימן כו
מקוה חסר
שאלה
באחד הערבים, אחת הבלניות התקשרה אלי והודיעה לי שמצאה את המקוה בישוב חסר מתחת לחור ההשקה1. לפי ידיעתה שתי נשים טבלו במקוה החסר כאשר היה חשש שלא הושק עם אוצר ההשקה, האחת טבלה אתמול וכבר היתה עם בעלה, השניה טבלה באותו ערב עם בלנית אחרת.
הוריתי לה למלאות את המקוה כראוי, ולהודיע לאשה שטבלה באותו ערב שתבוא ותטבול בשנית, בגלל חשש שטבלה במקוה חסר שלא הושקו מימיו עם מי האוצר.
לגבי האשה שטבלה בלילה הקודם הוריתי לה שלא להודיע לה מאומה, ולהעלים ממנה את בעיית המקוה. סמכתי על כך שטבילתה היתה ראויה מצד "שאובה שהמשיכוה כולה" כמו"כ אולי המקרה היה מלא כשטבלה.
האם פסקתי נכון?
תשובה
א. מקובלני מן הגרא"ד אוירבך ראב"ד טבריה זצ"ל שבבניית מקוה מנסים לעשות את כל ההידורים לפי כל השיטות בהלכה, כל זאת קודם טבילה. אולם בשאלות אחרי טבילה, האם צריכה טבילה שנית, יש להקל ככל הניתן ובלבד שהטבילה היתה תקינה.
ב. כל המים שמגיעים לבריכת הטבילה עצמה הם מים שאובים (מי ברז) אשר ממשיכים אותם על בטון רך (כעין קרקע) ומשיקים אותם עם אוצר ההשקה דרך חור השקה.
בבריכת מקוה בימינו, יש כמה וכמה כמויות של ארבעים סאה, ולכן אין חשש של טבילה בפחות מארבעים סאה.
כמו"כ נראה שאין במקוה חשש זחילה, כיון שעד עתה לא נמצא חוסר מים בבריכת המקוה, אלא שהמקוה לא מולא כראוי.
החשש הוא שהמקוה לא מולא כראוי עד גובה פתח ההשקה, וע"כ האשה הראשונה שטבלה, טבלה במי שאובים שהומשכו ע"ג קרקע וזה היה כל הכשרו של המקוה.
ג. יש מחלוקת בין הראשונים האם מקוה שכל מימיו שאובים, האם הוא ראוי לטבילה מן התורה.
כתב הרמב"ם (הל' מקוואות פ"ד):
הלכה א
"דין תורה שכל מים מכונסין טובלין בהן שנאמר מקוה מים מ"מ, והוא שיהיה בהן כדי להעלות בהן כדי טבילה לכל גוף האדם בבת אחת, שיערו חכמים אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיעור זה הוא מחזיק מ' סאה מים בין שאובין בין שאינן שאובין".
הלכה ב
"מד"ס שהמים השאובין פסולין לטבילה, ולא עוד אלא מקוה מים שאינן שאובין שנפל לתוכן שלשה לוגין מים שאובין פסלו הכל, אף על פי שפיסול מים שאובין מד"ס למדוהו בהיקש שהרי הוא אומר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור המעין אין תפיסת יד אדם כלל והבור כולו בידי אדם שהרי כולו מים שאובין אמרו חכמים המקוה לא יהיה כולו שאוב כבור וא"צ להיות כולו בידי שמים כמעין אלא אם יש בו תפיסת יד אדם כשר".
הרמב"ם מחדש שכל פסול מים שאובים הוא מדרבנן.
כתב על כך הכסף משנה (הל' מקוואות פ"ד ה"ב): "ומ"ש רבינו בין שאובים בין שאינם שאובים ומד"ס שהמים השאובים פסולים לטבילה. דעת רבינו כדעת ר"י שכתבו התוס' בספ"ק דפסחים בשם ר"י והביאו ראיות לדבר וכתב הר"ן בפרק המוכר את הבית ובפ"ב דשבועות שכן נראה מדברי הר"י ן' מיגש ושכן דעת הגאונים, וכתב הרמב"ן שכן דעת הרי"ף. ויש חולקים בדין זה ככתוב על ספר ב"י".
ד. וכה דבריו בבית יוסף (יו"ד סי' רא)
"ומיהו פירש ר"י דשאיבה אינה פוסלת אלא מדרבנן שמן התורה אפילו כולו שאוב כשר. כן כתבו התוספות בשמו בסוף פרק קמא דפסחים (יז: ד"ה אלא) והביא ראיה מדקאמר התם דמשקה בית מטבחיא חזו להטביל בהם מחטין וצנורות ומשמע התם דמשקה בית מטבחיא הן שאובין. ועוד דתניא בתוספתא דמקואות (פ"ב ה"א) מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר והיינו משום דספיקא דרבנן לקולא וריקן משמע שלא היה בו כלום מדלא קאמר שהניחו חסר. והא דתניא בתורת כהנים (שם) אך מעין ובור יכול אפילו מילא בכתף תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים צריך לומר דאסמכתא בעלמא הוא, וטעמא דאסרו רבנן שאובה גזירה דילמא אתי לאטבולי במנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא דבור דומיא דמעין שיהא בקרקע ע"כ. וכן משמע מדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק סז.) ובפרק המוכר את הבית (ב"ב סו:) דשאיבה דרבנן".
"ומיהו רש"י פירש בפרק מרובה שאיבה מה שהמקוה נפסל בג' לוגין מים שאובין מדרבנן הוא ע"כ משמע דסבירא ליה דכולו שאוב מדאורייתא פסול, וכן כתב רשב"ם בפרק המוכר את הבית (סו. ד"ה לעולם) דכולו שאוב פסול מדאורייתא, וכתבו התוספות (שם ד"ה מכלל) שכן דעת רבינו תם ורשב"א וכתבו שהביאו ראיות לדבריהם ושדחו ראיות ר"י. ורבינו שמשון בפרק ב' דמסכת מקואות (מ"ג) כתב בתחלה דכולו שאוב דרבנן מכח הראיות שהביא ר"י, ואחר כך כתב דאי אפשר לומר כן מכח כמה ראיות שהביא ודחה ראיות ר"י. וסמ"ג (עשין רמח רמא.) כתב מחלוקת זו באורך. והרא"ש כתב מחלוקת זו בפרק מרובה (סי' ג) ובסוף נדה (הל' מקואות סי' א) ונראה מתוך דבריו שדברי האומרים שכולו שאוב פסול מדאורייתא נראין בעיניו וכן נראה שהוא דעת הרשב"א ז"ל בתשובה (ח"ג סי' רכד, ח"ה סי' סד) וכ"כ בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן סימן ר"ל: אבל דעת הרמב"ם כדברי ר"י שכתב בפרק ד' (ה"א – ב) דין תורה שכל מים מכונסים טובלים בהם שנאמר מקוה מים מכל מקום בין שאובים בין שאינם שאובים. מדברי סופרים שהמים השאובים פסולים לטבילה ולא עוד אלא מקוה מים שאינן שאובים שנפל לתוכן ג' לוגין מים שאובים פסלו הכל עכ"ל: והר"ן כתב בפרק המוכר את הבית (סו: ד"ה לעולם) ובפ"ב דשבועות (ה. ד"ה ת"ר אילו) יש מי שאומר שאין לך שאובה שתהא פוסלת אלא מדרבנן שאפילו מילא כל המקוה בכתף כשר מדאורייתא אבל רבינו תם סובר דאיכא שאובה דאורייתא דכולה שאובה א"נ ג' לוגין בתחלה פוסלים את המקוה מדאורייתא, אבל ג' לוגין על פני המים הוי מדרבנן. והביא ראיה מדתנן בפרק ב' דמקואות (מ"ד) רבי אליעזר אומר רביעית מים שאובים בתחלה פוסלים את המקוה וג' לוגין על פני המים וכו' ולאו ראיה היא דלעולם אפילו בתחלה מדרבנן היא וכו' וכן דעת ר"י וכן נראה מדברי הריב"ן מיגש ז"ל ומדברי הרמב"ם תלמידו בפרק ד' מהלכות מקואות (ה"א) וכן דעת הגאונים ז"ל אבל הראב"ד כתב דכי אמרינן שאובה דרבנן הני מילי בשאובה ע"י כלים מאליהם כגון בצנור זה שאין בו תפיסת ידי אדם שמאליהם נתמלאו ולא נשאבו אבל מילא בכתף פסול מדאורייתא והיינו דתניא בתוספתא יכול אפילו מילא בכתף וכו' ורבינו שמשון כתב בתוספותיו ובפרק שני דמקואות (מ"ג) דודאי איכא שאובה דאורייתא כגון שנשאב בדבר המקבל טומאה דבכהאי גוונא כולו שאוב מדאורייתא ומיהו שאובה דע"י כלי גללים וכלי אדמה דפסולים כדמוכח בפרק קמא דשבת (טז:) משמע דאפילו כולו שאוב אינו פסול מדאורייתא אלא מדרבנן דהא הוייתן על ידי טהרה הוא דאין מקבלין טומאה והביא ראיות לדבריו: והרמב"ן כתב שם (ב"ב סה ד"ה שאני) סברת רבינו תם וסברת ר"י וסברת הראב"ד וכתב אחר כך ונראה שרבינו הגדול ז"ל (רי"ף שבועות ה:) שהכשיר כולה שאובה בהמשכה סובר דשאובה לאו דאורייתא אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברביה והמשכה ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי אפילו לטבול בה עכ"ל. ולענין מה שכתב לדעת רבינו הגדול בשאובה שהמשיכוה אכתוב בו לקמן בס"ד (קח: ד"ה ועדיין) והמרדכי במסכת שבועות (סי' תשמה ג ע"א) כתב סברת רבינו תם וסברת ר"י וכתב שריב"א פירש דמים שאובין ומי פירות פסול מדרבנן ולא נראה לר"י דודאי כולו מי פירות פסול מדאורייתא".
היינו, שיטת הר"י מיגש, הרמב"ם, ר"י בעל התוספות והר"ש משאנץ שכולו שאוב כשר מן התורה. ולפי הרי"ף שאובה בהמשכה כשרה מן התורה. ולפי הגאונים ברביה והמשכה.
ואילו שיטת רש"י, רשב"ם, ראב"ד, ר"ת, הר"ש משאנץ הרשב"א והרא"ש שכולו שאוב פסול מן התורה.
לפי"ז אף אם המים במקוה שאותה אשה טבלה בהם היו רק שאובים, ואפילו בלא המשכה, היו כשרים מן התורה לסיעת הראשונים של הרמב"ם. וק"ו אם המשיכו אותם שהם כשרים.
ה. נאמר במקוואות (פ"ב מ"ז):
"המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים רבי אליעזר אומר אם עונת גשמים הוא אם יש בו כמעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר. רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה".
כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: "ולפי הכלל שקדם אמר שאם העלה כדים לגג ליבשן, וירדו גשמים ונתמלאו ושברם ונזחלו אותן המים ונתקבצו בבריכה הרי זה מקוה כשר ואף על פי שלא היו באותה הבריכה מים כלל, ואפילו לא היו ימות גשמים לדעת ר' יהושע".
הרמב"ם לא הזכיר כלל המשכה ע"ג קרקע, אם כי הזכיר זחילה.
אולם כך פרש הר"ש (מקוואות פ"ב מ"ז): "רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר. דקסבר דשלשת לוגין הוא דפסלי בתחלה ולא רביעית ולא חיישינן שמא יפלו לבור שלשת לוגין קודם שבירה, ואף על גב דלאו עונת גשמים היא ישבר, דיכול להמשיך עד שיעור מקוה דקסבר שאובה שהמשיכוה כולה טהורה ופלוגתא היא בסוף פ"ק דתמורה (דף יב א) אלא דהתם לא מצינן שיכשיר מאן דבעי רבייה אלא כשקדמה רבייה להמשכה ושמא לא שנא: ובתוספתא משמע דאין חילוק כמו שאפרש לקמן בפרק ד' אמתני' דמים שאובין ומי גשמים שהיו מתערבים בחצר ובעוקה".
המאירי (מקוואות פ"ב): הסביר שיש כאן מחלוקת האם שאובה כולה כשרה בלא המשכה (לפחות מן המנחה) או שצריך המשכה. וז"ל: "ולא דבר ר' יהושע כלל בדין המשכה כמו שפירשו רבים, ולדעתם לא התיר ר' יהושע אלא משום המשכה. ואין נראה כן שאם כן היה לבעל התלמוד להביאה בראשון של תמורה שנחלקו בענין זה ר' אליעזר בן יעקב דמתני' ור' יוחנן דשמעתא אלא שהענין כמו שפירשנו. ושאובה שהמשיכוה גדולי הפוסקים והמחברים מכשירין אותה אף בכלה כר' יוחנן שאמרה כן בראשון של תמורה ומדקאמר שאובה שהמשיכוה טהורה ולא הזכיר בה שיעור שמע מינה אף בכלה ובשאלתות פסקוה כר' אליעזר בן יעקב ולא הכשירוה אלא ברובה אבל בכלה לא וכן דעת גדולי המפרשים ולענין משנתנו מיהא הלכה כר' יהושע"...
לפי המאירי שתי מחלוקות בענין שאובה. מחלוקת ראשונים אחת האם שאובה כולה מותרת בלא המשכה או שרק בהמשכה. ומחלוקת שניה האם שאובה שהמשיכוה כולה טהורה או רק כשרוב מי גשמים ומיעוט שאובים.
ו. כתב הר"ן (על הרי"ף, שבועות ה ע"ב):
"מדברי הרב אלפס ז"ל נראה דשאובה שהמשיכוה אפילו נתמלא כל המקוה ממנה כשרה ואחרים חולקין ומחלוקתן תלויה במאי דתנן בפרק שני דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר"א אמר אם עונת גשמים הוא אם יש בו מעט מים ישבור ואם לאו לא ישבור ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבור או יכפה אבל לא יערה. והכי פירושו אם עונת גשמים הוא נידונין משום שאובין כל עוד שהניחן בעת קשור עבים כדאיתא בפ"ק דשבת (דף טז ב) וכ"ש בשעה שהגשמים יורדים ומ"ה לר"א אם יש במקוה כמעט מים כלומר שיש קצת מים כשרים ישבור וכמעט דקאמר לאו דוקא אלא רוב המקוה בעינן דהיינו כ"א סאין וכר"א בן יעקב דאמר [בתמורה יב א] מקוה שיש בו עשרים ואחד סאה מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאין ופותקן במקוה כלומר ממשיכן והן טהורין שהשאובה מטהרת ברביה והמשכה ומש"ה נמי א"ר אליעזר דאם יש בו מעט מים כלומר כ"א סאין ישבור וימשכו המים מן הקנקנים השבורים למקוה וכיון שאין בו מ' סאה קרי ליה מעט מפני שאין בו שיעור מקוה דקסבר ר"א דשאובה שהמשיכוה כולה או רובה פסולה, ור' יהושע אמר בין כך ובין כך כלומר אפילו אין במקוה מים ישבור או יכפה ובלבד שלא יערה למקוה בלא המשכה דקסבר ר' יהושע דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה וקי"ל דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע דר"א שמותי הוא. וכדאסיקנא בפ"ק דנדה (דף ז ב) דלית הלכתא כר"א אלא בארבע בין בסדר טהרות בין בשאר סדרים ובפ"ק דתמורה (דף יב ב) נמי אמרינן כי אתא רב דימי א"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה טהורה ומדלא יהיב שיעורא ש"מ דאפי' כולה ואיכא נוסחי נמי דגרסי התם בהדיא שהמשיכוה כולה וכן נראה דעת הרב אלפס ז"ל וכן דעת רבינו שמשון ז"ל. אבל רב אחא משבחא פסק כר"א בן יעקב דמשנתו קב ונקי וכן פסקו הראב"ד ז"ל והר"ז הלוי ז"ל וראוי להחמיר".
הר"ן מביא את המחלוקת ומכריע שראוי להחמיר. וכ"כ בשיטה מקובצת (תמורה יב ע"ב).
וכך הביא בקובץ שיטות קמאי (תמורה יב ע"ב) מן הערוך (ערך רב א): "שהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה – פי' אם רובה דהן כ"א (=סאה) לא הוו שאובין אלא מי גשמים דראויין לטבילה לכל הטמאין חוץ מזבין, ממלא בכתף מן השאובין י"ט סאה ופותקן למקוה וזורקן לחוץ אצל המקוה ועושה [בהן] חריץ כעין צינור והן נמשכין למקוה".
כאמור, מחלוקת ראשונים וגאונים האם שאובה שהמשיכוה כולה טהורה ואפשר ליצור ממנה מקוה טהרה או שאפשר להוסיף את המים לרוב מי גשמים כלומר עשרים ואחד סאה מי גשמים ותשעה עשר מים שאובים שהומשכו.
ופסק השו"ע כשיטה המחמירה שרוב ארבעים סאה (כ"א סאה) צריכים להיות ממי גשמים, ואח"כ יכול לרבות מים שאובים בהמשכה כמה שירצה.
לגבי שאלה דידן אם כשיטה המקילה המקוה ודאי כשר, ואם כשיטה המחמירה אין לטבול בו. אולם נראה מהר"ן שבדיעבד יש לסמוך על המקילים ובודאי אם כל פסול שאובים הוא מדרבנן.
ז. לגבי חשש זחילה. עד יום מציאתו חסר, לא נראתה זחילה במקוה, ולכן אין לחוש שהיתה זחילה. גם אם היתה זחילה כיון שאינה ניכרת הוא כשר כאמור בשו"ע (יו"ד סי' רא סעיף נא).
ח. לאחר בירור נוסף התברר שכל המים למקוה עוברים בהמשכה ודרך אוצר זריעה ומשם לבריכת המקוה, החסרון של אוצר זריעה הוא שלפי שיטת הראב"ד 'נתן סאה ונטל סאה' הוא רק אם נשאר רוב ארבעים סאה שבאוצר מי גשמים, ואם התחלפו כל מי האוצר אין אפשר להשתמש בו בתור אוצר זריעה. אולם פסק השו"ע (סי' רא סעי' כד): "אבל במים שאובים שנפלו סאה לארבעים סאה כשרים ונטל מתוכן סאה אחרת ונפל לתוכן סאה מים כשרים אפילו עשה כן עד עולם כשר". וכן נהוג להשתמש באוצר זריעה ולא לחוש לשיטת הראב"ד.
בשו"ת מאמר מרדכי (כרך ב יו"ד סי' טז) החמיר והטיל פסול נוסף במי אוצר זריעה וז"ל:
"אולם יש הבדל עצום בין זריעה שהיו נוהגים אז ב"נתן סאה ונטל סאה", לבין מה שנוהגים היום בזריעה שיש אוצר מלא מי גשמים ופותחים את הברז והמים נכנסים לתוך האוצר וממנו נשפכים לתוך המקוה. דבר זה גם לדעת מרן יש לאסור, כי אדם כשבא ורואה כיצד המקוה מתמלא, הוא רואה שע"י פתיחת הברז יוצאים מים לתוך המקוה, ולא כל אחד בקי שהמים האלה עוברים דרך זריעה באוצר של מים כשרים ...ולדעת מרן שהכשיר היינו רק באופן שרואים ששופכים סאה לתוך מקוה עם מים מ' סאה כשרים, ואח"כ נוטלין סאה. אולם כשרואים שפותחים ברז שהם שאובים וכך המקוה מתמלא, גם בזה מרן יאסור לפחות כדעת הרמב"ם מדרבנן. ולמה להכניס ראשו במחלוקת על דבר שאיסורו כרת דאורייתא".
"ולפיכך נהגו מדורי דורות בכל קהילות ספרד שלא ישתמשו בזריעה אלא בהשקה, היינו אוצר מי גשמים, שממלאים את המקוה במים שאובים ומשיקים עם המים הכשרים".
ונראה לענ"ד שאעפ"י שיש בכך מראית עין לא חששו הפוסקים לכך. ולכן איני בטוח שזאת סיבת הספרדים שלא נהגו לסמוך על אוצר זריעה.
במקרה שלפנינו נראה ודאי לסמוך על אוצר הזריעה ולהכשיר את טבילת זו שטבלה אמש.
סיכום
א. מחלוקת ראשונים אם שאובה כולה בלא המשכה כשרה מן התורה.
ב. מחלוקת ראשונים אם שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אף מדרבנן או שרק אם רוב מי גשמים מותר להוסיף מים שאובים בהמשכה.
ג. אם יש זחילה היא אינה ניכרת.
ד. המים הומשכו ועברו דרך אוצר זריעה ולכן המקוה כשר אף בלא השקה. וההשקה היא לצאת י"ח שיטת הראב"ד.
ה. ספק אם בזמן טבילת אותה אשה היה המקוה מלא כראוי והושק עם אוצר ההשקה.