חבל נחלתו ל ה
סימן ה
שליח ציבור שאינו מבטא אותיות בצורה נכונה
שאלה1
האם ראוי להעלות נער לשליח ציבור כשאינו יכול לבטא נכון אותיות מסוימות, כגון שִׁי"ן ולא שִׂי"ן. או אומר רי"ש במקום למ"ד. או טי"ת במקום קו"ף ('טופלה טוטוריטו')2.
תשובה
א. נאמר במגילה (כד ע"ב):
"אמר רב אסי: חיפני (ובשיני) [מסורת הש"ס: ובישני] לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. אמר ליה רבי חייא לרבי שמעון בר רבי: אלמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן. משום דעבי קלך. אתא אמר ליה לאבוה. אמר ליה: זיל אימא ליה: כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה', לא נמצאת מחרף ומגדף?"
פרש רש"י:
"חיפני ובישני – כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן, מגמגמין בלשונן הן".
"מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין – ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר – יער ה' פניו, ולשון קללה הוא, כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו (שמות לג) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי, ומעי"ן עושין אלפי"ן, ופוגמין תפלתן, ודאמרינן (ברכות לב, א) דבי רבי אלעזר קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין – ההוא בדרשה".
"דעבי קלך – ותניא בהכל שוחטין (חולין כד, ב): בשילה ובבית עולמים הלוים נפסלין בקול".
"אצל וחכיתי לה' – מקרא זה בספר ישעיה".
"לא נמצאת מחרף ומגדף – שהיה קורא לחיתי"ן היהי"ן, נראה כאומר והכיתי".
הלכה זאת פשוטה ואין חולק עליה ומובאת בראשונים ובהלכה שבין לנשיאות כפים ובין לשליח ציבור אין מעלים מי שאינו יכול להגות נכון את האותיות.
ואמנם תוספות (מגילה כד ע"ב) שאל: "כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' – קשה כיון שלא היה יכול לומר חי"ת א"כ היאך הורידו רבי לפני התיבה כשגזר תענית כדאי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פה:) והא אין מורידין לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן לפי שקוראין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וי"ל דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת קורא אותה שפיר ע"י טורח אבל לא היה בקל ולפי שאמר ליה אליהו שעל ידו תמהר הגאולה לפיכך הורידו".
כלומר תוס' מתרץ שרבי חייא היה יכול לומר חי"ת אבל בקושי, וכיון שעליו אמר אליהו להעלותו לפני התיבה העלו אותו עם שני בניו יהודה וחזקיה.
וכך פסק הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ח הי"ב): "וכן העלג כגון מי שקורא לאל"ף עי"ן או לעי"ן אל"ף וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן אין ממנין אותו שליח ציבור".
וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' נג סי"ב): "אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן".
ב. הקריאה העילגת אינה פוסלת את התפילה לא של יחיד ולא של ציבור.
כתב בקרית ספר (למאירי, ח"א מאמר ב חלק א):
"וכמו שאמר במס' מגילה אין מורידין לפני התיבה לא בני חיפה ולא בני בית שאן ולא בני צבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, ולא שיהא הקריאה העלגית פוסלת שהרי אמרו ודגלו עלי אהבה אפילו לגלוגין שביך עלי אהבה".
וכ"כ בספר חסידים (מרגליות, סימן יח):
"אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמין בלשון וקורין לחי"ת ה"א ולשי"ן סמ"ך ולקו"ף טי"ת ולרי"ש דלי"ת איך מתפללים או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה כשמגיעים לנפשנו חכתה לא נמצאו מחרפים ומגדפים אל תתמה על החפץ כי בוראינו אשר הוא בוחן לבות אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו ואחרי שאינו יודע לדבר כענין מעלה עליו כאלו אומר יפה. וכן אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות תפלתם וזמירותם מתקבל כריח נחוח. וגם הקדוש ברוך הוא שמח עליו שמחה גדולה ואומר כמה הוא מזמר לפני, לפי דעתו. על זה נאמר (שה"ש ב' ד') ודגלו עלי אהבה מעילתו עלי אהבה. במשפט לא ימעל פיו (משלי ט"ז י') מתרגמינן לא ידגל פומיה. מעשה בכהן אחד שהי' פורש כפיו ואומר ישמדך והי' שם חכם אחד והעבירו מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים והראוהו מן השמים לאותו חכם כי אם לא יחזרנו יענש בדבר ע"כ."
ג. כתב בספר הבתים (תפילה וברכת כהנים שער ט אות כב):
"אין מורידין לפני התיבה העלגין שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, וכן כבדי שפה וכבדי לשון שאינם יכולין להוציא האותיות כתקנם. יש מי שכתב שאם היה דש בעירו ולשונו ערוך לכל מותר ולא נתברר לי, ויראה לי שהעלגים שלשונם ערוך ומדברים לשון הקדש במתון, אף על פי שכל שאר דבריהם בעלגות עוברין לפני התיבה".
כתב בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' שצד):
"שאלת ממני אודיעך דעתי באלו הכהנים הבאים מארץ יון שאינם יכולין להוציא מבטא החי"ת כלל וקורין ויהונך במקום ויחונך מהו שיעלו לדוכן".
"תשובה לא ידעתי מה מקום יש לשאלה זו שהרי כתבו הפוסקים העלגים שאינם מוציאין את האותיות כתיקונן כגון שקורין לאלפ"ין עיינ"ין ולעיי"נין אלפ"ין אין נושאין את כפיהם, ומה לי קורין לאלפ"ין עיינ"ין ומה לי לח"תין הה"ין אדרבה הא עדיף שנמצא מחרף כשמגיע לפסוק וחכיתי לו. וא"ת דילמא לא אמרינן הכי אלא במי שהוא עלג אבל שאר העם קורין כתקנן אבל בנ"ד כולם קורין ויהונך לא קשיא דבשלמא במקומם איכא למימר האי טעמא שכולם כך הוא המבטא שלהם אבל במקומותינו שכלם קורין ויחונך הרי זה עלג ולא יעלה לדוכן אלא מלמדין אותו שיאמר ויחונך. והכי אמרינן פרק יושב אמר רב אשי חיפני ובשיני לא ישא את כפיו תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפא ולא אנשי בית שאן ולא אנשי צבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ע"כ. הרי לך בהדיא כי אנשי חיפא ואנשי בית שאן כלם היו קורין כך ומשום הכי אין עולין לדוכן ובודאי כי באתרייהו היו עולין דאי לא תימא הכי לא היו יורדין לפני התיבה ולא היו נושאים את כפיהם. וכ"ת היו מביאין חזנין וכהנים ממקומות אחרים זה אינו במשמע אלא ודאי במקומות אחרים קאמר דלגבי דידהו היו עלגים אבל לבני אתרייהו לא היו עלגים וזה ברור מאד. ואם למדוהו ולא למד לא יעלה כלל".
הרדב"ז מחדש שאם כל מקומו מדברים בעילגות יכול להיות שם שליח ציבור ולשאת את כפיו, אבל במקום אחר שאינו מדבר באותה עילגות אינו יכול להיות שליח ציבור ולא לשאת את כפיו.
השיב בשו"ת מהרי"ט (ח"ב, אה"ע סי' טז):
"...והא דאמרי' בפ' הקורא עומד חיפני או בשני כלו' מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן לא ישא את כפיו התם משום דבעי' שהברכה שמברכי' בה את יש' שתהא ברורה מפיהם של כהנים דומיא דש"צ שמוציא את הרבים י"ח, ואדרב' יש להביא ראיה משם שלא אמרו דחיפה ודבית שאן שאין נושאין את כפיהם וכי תעלה על דעתך שאנשי חיפה ואנשי בית שאן לא היו מברכים ברכת כהנים לעולם אלא ודאי דמברכים בעירם שדבריהם ומלולן במקומן ניכרים וידועים הם, אבל שלא במקומם אינו ניכר וזה (=היבם שצריך לחלוץ) כבר ניכר באותיות שהוא משבשן, ועוד נראה שטורחים עמו לומר התיבות ואומרים אפי' מתוך הדוחק ראוי לבילה קרי' ביה דקי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו".
וכך פסק המגן אברהם (סימן נג ס"ק טו): "לאלפי"ן עייני"ן. פי' הברת העיי"ן בחוזק ועמוקה יותר מהברת האל"ף וה"ה למי שקורא חית"ן ההי"ן, ואם כולם מדברים כך מותר להיות ש"ץ (רדב"ז ח"ב סימן מ"ה ורי"ט ח"א סי"ו וע' בס"ח סימן י"ח) (כ"ה)".
וכך פסק במשנה ברורה (סי' נג ס"ק לח):
"ולעיינין אלפין – עיין בפר"ח שהעלה דבזמן דליכא אחר ראוי כמותו מותר להורידו לתיבה אפילו בחתי"ן ההי"ן, אבל בעל פני משה הנ"ל חולק עליו וסובר דאפילו בדליכא אחר לא שרי כ"א היכא דכשהוא מכוין לקרות אותו לחי"ת על ידי טורח יכול לקרות אותו שפיר ונראה עוד דאפי' לפר"ח אין מותר למנותו לש"ץ בקבע פן יזדמן מחר אחר טוב ממנו רק לפעם זה מותר להורידו בדליכא ראוי כמותו כההיא מעשה דר"ח שם בגמרא".
ד. נשא ונתן בדין במנחת אהרן (כלל יב סימן יז, לבנו של ר"ד פארדו):
"בר מן דין יהיה השליח צבור שפתותיו ברור מללו ולא יהיה כבד פה וכבד לשון, אלא יהיו לו חיתוך שפתים שיוציא המילות מפיו כתיקונם ולא יבליע בנעימה שליש או רביע התיבה שאינו גומרה במבטא, בפרט כשקורא הספר תורה וכמ"ש בזוהר פרשת פינחס (דף רלו ע"א, רמו ע"א) שעל זה הזהיר הכתוב אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך (דברים כז ו), ועל אותם שאינם מדקדקים לחתוך האותיות והתיבות כתיקונם אמרו בתיקונים (נספח תקון ג דף קמ ע"ב) דאינון מגזעה דעשו דאמר הלעיטני נא (בראשית כה ל) ושעליהם אמר הכתוב הבשר עודנו בין שיניהם וכו' ואף ה' חרה בעם וכו' (במדבר יא לג). ראה גם ראה דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות תפלה (הי"ב) זה לשונו, וכן העלג כגון מי שקורא לא' ע' או לע' א' וכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונם אין ממנין אותו שליח צבור, וכתב מרן בכסף משנה ברייתא פרק הקורא את המגילה (מגילה כד ע"ב) אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפא ולא אנשי בית שאן שקורין לאלפין עיינין וכו'. ולמד מכאן רבינו שהוא הדין לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן עכ"ל. אמנם יש הפרש בין אותם שקורים לאלפין עיינין לבין לעגי שפה, דאותם שקורין לאלפין עיינין אם היא מכת מדינה שכולם קורים כן כגון בטורקי"אה שרוב ההמון קורין לעיינין אלפין כבר היקל עליהם הרדב"ז ז"ל בתשובה (ח"א סי' שצד) הביאה הכנסת הגדולה ז"ל (סי' נג הגה"ט ד"ה דף מ"ו ע"א שיטה א אין) וגם המגן אברהם (סי' נג ס"ק טו) הסכים על ידו.
"אמנם בלעגי שפה ועמקי לשון שאין להם הכרת מבטא ברורה ומלעיטים האותיות וקוראים התיבה לחצאין, ודאי בכי הא אין שום תועלת שרוב הצבור יהיו כך, דודאי אינם מתפללים כתיקונם ויחפשו אדם שידע לפתות את בוראו באמירה נעימה ובשפה ברורה".
"ואפשר לומר דדברי הרדב"ז ז"ל הנזכרים הם כתירוץ התוספות בפרק הפועלים (ב"מ פו ע"א ד"ה אחתינהו) שהקשו איך רבי הוריד לרבי חייא ובניו לפני התיבה כשגזר תענית, ותירצו במסכת מגילה (כד ע"ב ד"ה כשאתה) דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת היה קורא אותה כתיקונה על ידי טורח. ובהפועלים תירצו דהני מילי דאין ממנין היכא דאפשר באחר אבל היכא דלא אפשר באחר לא. ואם כן פסק הרדב"ז ז"ל הוא כתירוץ בהפועלים, דכיון דכל בני הקהלה גם הם קורים הכי הוה ליה אי אפשר בענין אחר ולפיכך שרי. והרב פרי חדש (סי' נג סעיף יב) כתב דתירוץ דהפועלים עיקר, דאם איתא שהיה יכול רבי חייא לקרות החי"ת כתיקונה על ידי דוחק איך קאמר (שם במגילה) כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' (ישעיה ח יז) לא נמצאת מחרף ומגדף, דמאי קשיא כשהיה מגיע לפסוק הזה וכיוצא בו היה מטריח עצמו לקראה כתיקונה ולא היה מחרף, אלא העיקר כתירוץ בהפועלים עכ"ל.
"והר"ב ברכי יוסף ז"ל בסימן הנזכר אות ה' עלה ונסתפק בקורא לאלפין עיינין אך לכשירצה בטורח יוכל לקרות כהוגן, אם יוכלו למנותו על סמך שיכוין ולא יכשל בלשונו או דילמא פעמים שקורא כדרכו גם בלא דעת שגיאות מי יבין. ומסיק להלכה שאין למנותו אף על פי שכשמכוין יוכל (ו) לקרות היטב, אין לסמוך על זה, שתירוץ התוספות דהפועלים עיקר, דמחמת הכרח שלא היה אפשר באחר מינהו וקמשנו רבנן בדיבורייהו ממה שתירצו במגילה וכו' ע"ע. מעתה הוא הדין בלעגי שפה שמחמת כבדות לשונם אין מבטא שלהם ניכרת כהוגן, אף שמדברים בנחת אפשר להם לברר התיבה כתיקונה, אין לסמוך על זה דפעמים הרצים יצאו דחופים בדבר המלך (אסתר ג טו) גם בלא דעת ואז נכשלים בעל כרחם שאין בידם לתקן וחס ושלום יבואו להיות מחרפים בדיבורם. והכא ליכא למימר שאם כולם הם מדברים כך ימנוהו לזה כהוראת הרדב"ז, שכבר אמרתי שאין העניינים שוים, דהתם שאני שאין להם פגם אחר אלא לאלף שקורין ע' או להפך וכיון שכולם קורים כן כבר מכירים בזה הלשון ומבינים דבריו מה שאין כן כבד פה שזה נולד לאדם מחמת איזה מקרה פחד פתאום ומזה יוכל לשיארע לו כן, ואם קרה מקרה כזה לאדם אחד המפני זה מוכרח שגם כולם יארע להם כך, לא יבצר שלא ימצא בניהם מי שלשונו תמהר לדבר צחות ימנו אותו שהוא מובחר שבהם ולמה יבחרו באיש שהוא פגום ובעל מום שכל תיבה מחלקה לשתים או שלש. דון לך קל וחומר ממי שקולו מרתת אך לשונו ממהרת לדבר צחות ואפילו הכי מהר"י מברונא ז"ל בתשובה פ"ה פסלו לשליח צבור באמרו שהשליח צבור הוא כשיר של לויים דצריך לבסומי קלא, וכי היכי דבשיר בעינן שיהא נשמע קול אחד וכשאינו יכול לבסם הקול הלוי נפסל לשיר הוא הדין נמי השליח צבור כל זמן שקולו הולך בפשיטות כשר ואם נראה כאילו מרתת פסול ע"ש. ואף דלפק"ד לאחר לחיכת עפר כפות רגליו הקדושים נראה דחומרא יתירה היא, שאין לנו להשוות השליח צבור ללוי לכל דבריו, דאי לא תימא הכי הוה ליה לפסול השליח צבור שהוא יותר מבן נ' כלוי דבן נ' פסול לשיר, ולא נמצא לשום מן קמייא ז"ל שכתבו כן ומהיכא תיתי להשוותו לגמרי ללוי. הא מיהא נשמע מינה להכבד בלשונו דודאי יש לנו לפוסלו".
כאמור כל זאת לכתחילה אולם בדיעבד תפילתו או ברכתו כשרה.
ה. יש לברר מיּהו שליח ציבור, ולהבחין ולחלק בין לשון חכמים לבין ימינו.
כתב בנמוקי יוסף (מגילה כד ע"ב):
"ושליח צבור היינו העובר לפני התיבה, והוא המובחר שבקהל ונקי מעבירות ומרוצה וביתו ריקן מגזל. שאסור להוריד לפני התיבה אדם שאינו הגון, כדאמרינן במס' תעניות [ט"ז ע"א] נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, זהו שליח צבור שאינו הגון שיורד לפני התיבה. הילכך כיון דבעינן מרוצה לעם כדאיתא פרק שני דתעניות [ט"ז ע"א], אסור לו לאדם לירד לפני התיבה שלא ברשות הקהל או גדולי הקהל, כדאמרינן בתוספתא דמגילה [פ"ג הי"ג] ראש הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא, שאין אדם מבזבז לו. וכדאמ' פרק אין עומדין [ברכות ל"ד ע"א] פעם ראשונה כשאומרין לו לירד מסרב, שניה מהבהב, שלישית פושט רגליו ויורד, אלא אם כן היה ממונה להיות שליח צבור, שמינוהו לכך".
שליח ציבור היה הממונה להוציא את הציבור ידי חובתו בתפילה, וזה תפקיד בשכר של הקהילה.
כפסיקת השולחן ערוך (או"ח סי' נג סכ"ג):
"שכר ש"צ פורעים מקופת הקהל, אף על פי שהש"צ מוציא הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר".
ורמ"א הגיה: "וי"א שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות, וכן הוא מנהג הקהלות (מהר"ם פדואה מ"ד [מ"ב])".
והוסיף השו"ע בסעיף כד:
"צבור שצריכין לשכור רב ושליח ציבור ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה, הוא קודם. ואם לאו, ש"צ קודם".
ממילא כאשר מדובר שעילג לא יהיה שליח ציבור (ולפי הפר"ח אם אין טוב ממנו מותר להיות ש"ץ חד-פעמי) הכוונה היא ש"ץ קבוע שמקבל משכורת מן הציבור, אבל לא דובר בירידה חד-פעמית לפני התיבה, ואף מי שהוא עילג רשאי לרדת לפני התיבה ולהיות שליח ציבור לשעה. ובימינו שאין שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם, קל וחומר שאין בירידה חד פעמית – פגיעה בציבור.
וניתן ללמוד זאת מדברי ספר האשכול (אלבק, הל' תפילה דף טז ע"ב):
"ובמקום שאין מצוי שליח צבור שנתמלא זקנו ואיכא בחורים אפילו בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות יורד לפני התיבה, שהוא מחויב בדבר ויכול להוציא רבים ידי חובתן. והכי שדר רב נטרונאי גאון ז"ל". ואף בן י"ג יכול להיות ש"ץ רק באופן ארעי.
ו. כיון שעילג מוציא ידי חובה, כפי שכתבנו לעיל, האם במקום שיש רק כהן זה העילג – האם ג"כ לא יישא כפיו, הרי זו מצוה מן התורה?!
פסק הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פט"ו ה"א):
"ששה דברים מונעין נשיאת כפים: הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידים, הלשון כיצד העלגים שאין מוציאין את האותיות כתיקונן כגון שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן או לשבולת סבולת וכיוצא בהן אין נושאין את כפיהן, וכך כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם נכרים לכל אין נושאין את כפיהן".
וכ"פ השולחן ערוך (או"ח סי' קכח סל"ג): "מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן, ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה, לא ישא את כפיו".
באר הט"ז על (או"ח סי' קכח ס"ק ל): "לאלפי"ן עייני"ן. היינו לפי שהיו יודעים להבחין בהפרש שביניהם אבל אנו רוב עמינו אין יודעים להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו. וברמב"ם הזכיר עוד בין שבולת לסבולת וזה מצוי בינינו אלא דנ"ל דבארץ רוסיא רגיל זה הרבה מאוד והוי כמו דש בעירו דלעיל ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השי"ן כראוי כנ"ל".
לגבי פסול אלפי"ן – עייני"ן פוסק הט"ז שפסול זה אינו קיים היום. לגבי שִׁבולת – שִׂבולת הוא כותב שברוסיה זה רגיל, ולכן שם הם יכולים לשאת כפיהם, והאחרונים קבלו את דבריו.
וכתב הפרי חדש (או"ח סי' קכח סל"ג): "ודע דבכל הני דקאמר לא ישא את כפיו מסתברא לי שאם עלה לא ירד".
ויותר מכולם כתב בפסקי תשובות (או"ח סי' קכח אות סט):
"מ"ב ס"ק קי"ט: וה"ה מי שהוא כבד פה וכבד לשון. והכוונה באופן שבולט וניכר מאד לשומעים, ולכן אם יש עוד כהנים עמו ואין שומעים אותו במיוחד יכול לישא כפיו, וכן כהן מגמגם, אך כשהוא מתרכז ומדקדק היטב יוצא המבטא כהוגן ורק מעט באיזה אותיות עלול ליתקע לית לן בה ומותר לישא כפיו אף כשהוא יחידי".
ומבסס דבריו על שו"ת דברי חיים (ח"ב סי' י) ואף שהגר"ח מצאנז לא דיבר בנשיאות כפים נראים דברי הפסקי תשובות נכונים.
מסקנות למעשה
א) לכתחילה, מי שאינו יכול לבטאות חלק מן האותיות בצורה ברורה ונכונה, לא יישא את כפיו ולא יהיה שליח ציבור.
ב) לעבור לפני התיבה באופן חד-פעמי מותר אף למי שמעוות את הגיית האותיות, כיון שאינו שליח ציבור קבוע אלא ארעי בלבד.
ג) עילג יכול לעלות לתורה, אבל לא לקרוא בתורה.
ד) עילג לא יעלה לנשיאות כפים יחידי אלא יצא מבית הכנסת, אולם יכול להצטרף כשני למי שמברך בקול, והוא יברך בשקט. ואם במאמץ יכול לבטא נכון רשאי לישא כפיו אף יחידי.
ה) אם כל אנשי המקום מעוותים קריאת אותיות מסויימות יכול להיות שליח ציבור ולעלות לתורה ולשאת כפיו.
ו) לכו"ע אם עלה לא ירד הן כש"ץ, הן ככהן בנ"כ, והן בעליה לתורה.