חבל נחלתו ל ו
סימן ו
יציאת כהן מקריאת התורה כדי לברך ברכת כהנים במנין אחר
שאלה1
בשבת, כהן התפלל במנין אחד ועלה וברך בו ברכת כהנים, בשחרית ובמוסף. מנין נוסף שהיה בסמוך, שלא היה בו כהן ביקש ממנו באמצע שמיעת קה"ת לבוא ולשאת כפיו במניינם. הכהן נענה להם ונשא כפיו ארבע פעמים (עוד פעמיים בשחרית ומוסף), האם נהג כראוי או שהיה צריך לענות בשלילה, ולהישאר לשמוע את קה"ת?
תשובה
א. נראה שצריך לשקול איזו מצוה עדיפה במקרה זה. קריאת התורה בשבתות בבית כנסת חיובה מדרבנן (פרט לקריאת זכור) והיא חובת הציבור2. ולכן אף המפסיד את הקריאה או חלק ממנה אינו צריך להשלימה. וצריך לעי' מה חיובו של הכהן לחזור ולברך אף שברך כבר פעם אחת באותו יום.
ב. כתב בספר החינוך (פרשת נשא מצוה שעח): "שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום, שנאמר [במדבר ו', כ"ג] כה תברכו את בני ישראל אמור להם".
באר המנחת חינוך (פרשת נשא מצוה שעח אות א):
"ונרא' דהמצוה הוא בכל פעם אימת שמברכין מקיימים מצוה ואם מברכים כמה פעמים ביום מקיימים בכל ברכה מצות עשה אך זה הוא כמו מצות ציצית דאם אין לו בגד בד' כנפות אינו עובר בעשה רק אינו מקיים ובלובש בלא ציצית עובר על מ"ע ה"נ דהמצוה בכל יום הוא עובר אם אינו מברך רק אם מברך פ"א אינו עובר עוד דהמצוה המחוייבת הוא רק בכל יום פ"א ומ"מ אם מברך בכל יום כמה פעמים מקיים מ"ע בכל פעם, רק אינו עובר רק אם לא ברך כלל יום אחד וכמו מצות תפילין דבכל יום מחויב להניח תפילין ואם עבר יום אחד ולא הניח תפילין עבר על עשה ואם הניח פעם אחת ביום שוב לא עבר ומ"מ אם הניח תפילין כ"פ ביום מקיים בכל פעם מ"ע ובכל רגע שהתפילין עליו ה"נ כ"פ בכל יום מקיים מ"ע ואינו עובר רק אם עבר יום ולא בירך עבר על העשה וז"פ".
עולה מדבריו שכהן יכול לעלות לדוכן כמה פעמים בכל יום, ובכל פעם מקיים מצוה מן התורה. ואם לא נשא כפיו אפילו פעם אחת ביום ביטל מצות עשה.
ג. עוד כתב המנחת חינוך: "ומבואר בטור ובראשונים בשם הירושלמי דאינו עובר רק כשקוראין אותו עי' בשו"ע והיינו נמי אם קוראין אותו ואינו עולה עובר בעשה, ואם אין קוראין אותו אינו עובר אבל אם עולה מקיים מצות עשה"...
כלומר שאינו עובר בביטול מ"ע של ברכת כהנים, רק אם קראו אותו לעלות.
ומוסיף המנ"ח: "ומבואר בטור דיש סוברין דוקא בשני כהנים עוברים אם קוראים אותם ובכהן אחד אינו עובר אף בקריאה, ודעת הטור אינו כן אלא אף בכהן אחד עובר אם קראו אותו ע"ש, וע' בט"ז ובפר"ח דדעתם דאפשר בכהן אחד עובר אף בלא קריאה ע' בס' פרמ"ג וע' בפר"ח שמביא דעת אחרונים דכהן אחד לא יברך ודחה ע"ש. ולפמ"ש בכל הנהו אפי' דאין עוברים על כל פנים מקיים מ"ע וה"ל כתפילין כ"ז שמניחן מברך חוץ מה שאינם רשאים לעלות וע"ש דהתוס' סבירא להו דמדרבנן אחד עולה והיינו ג"כ שמחויב אבל לענין לקיים המצוה בכ"ע מקיים וזה ברור. וע"ש דעת התוס' דאם נ"כ פ"א ביום אינו עובר שוב באותו יום אפילו אם קראו אותו והוא בתוס' ר"ה בסוגי' דבל תוסיף והיינו נמי דאינו עובר ואי בעי לא מברך כמו שאין צריך להניח תפילין רק פ"א ביום אבל אם מקיים בכל פעם מצות עשה כמו תפילין שבכל פעם מקיים מצות עשה ומברך ה"נ חייב לברך כיון דמקיים מ"ע וכל זה פשוט".
בפשטות אף בכהן אחד עובר אם קראו לו לעלות לדוכן. ונראה שקריאה זו אינה דוקא באופן הרגיל בקריאת 'כהנים', אלא אף אם בקשו ממנו. אולם במקרה שלנו כיון שמתפלל במניין אחר ועולה שם לדוכן לא נראה שעובר על ביטול ב"כ אם כבר ברך פעם אחת.
ד. ממשיך המנ"ח:
"וע' בס' כתובה בפ"ב דכתובות שמביא בשם ס' חרדים דכשם דעל הכהנים מצות עשה לברך ה"נ מ"ע על ישראל להתברך מן הכהנים ע"ש".
היינו אף על ישראל חובה להתברך בכל יום. ומתוך כך דן בחיוב נשים להתברך, או שנחשבת מ"ע שהזמן גרמה.
אמנם בערוך השולחן (או"ח סי' קכח ס"ד) כתב:
"ודע שיש מי שכתב שגם על הישראל יש מצות עשה שיתברך [ש"ת בשם חרדים] ולאו דוקא הוא דהיכן מצינו מ"ע זו? אלא כלומר חיוב יש עליו להתברך מכהנים ואם אינו חושש לזה הוה כבועט בברכותיו של הקדוש ברוך הוא וראוי לעונש".
ודברי החרדים צריכים ראיה, ובכ"ז מובן רצון ציבור להתברך ולבקש מכהן שיבוא ויברכם.
ה. הוסיף בשו"ת הרמ"ז (סי' כח):
"וברכת כהנים נמי אפי' מברכים כמה פעמים לצבור או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכו'. ומיהו בודאי דיש חילוק ביניהם דנטילת לולב כמה פעמים ביום דמותר היינו ודאי בלא ברכה וגם לא הוסיף עוד שכר קיום מצוה. אבל ב"כ מותר אפי' כמה פעמים ובברכת אקב"ו (=אשר קדשנו במצוותיו). ואף על גב דכבר קיים המצוה המוטלת עליו בב"ה אחר חוזר עוד לקבל שכר כפול"...
ו. כשנעשה את חשבון המצוות בשאלה זו, נראה שראוי לכהן לצאת באמצע קריאת התורה ולברך במניין השני. כאמור הקריאה בתורה בפרשת שבוע אינה חובה אישית עליו, ואילו הוא בברכה למניין השני מקיים מצוה מן התורה, ואמנם הוא כבר יצא י"ח מצוותו היום, אבל בכ"ז בברכתו מקיים מצוה מן התורה. כמו"כ לדעת ספר חרדים אף הציבור המתברך יוצא י"ח מצוה מן התורה3.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
לענ"ד הכהן לא חייב לפרוש מקריה"ת כדי לקיים מצות נ"כ במקום אחר. כי העוסק במצוה פטור מן המצוה. ר' בה"ל סי' עב ס"ד שהביא בשם המג"א שגם העוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא. ובשם הפרמ"ג כתב שאינו יודע מנא ליה. ולענ"ד ילה"ר מסוכה כו, א שהאמוראים שהלכו ללמוד תורה והיו פטורים מן הסוכה, למרות שעסקו רק בהכשר מצוה של ת"ת, שהוא עצמו נדחה מפני כל מצוה, אפילו דרבנן.
המקור לכך בתורה הוא שם בדף כה, א שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. ולמדו זאת מ"בלכתך בדרך – בלכת דידך הוא דמיחייבת, הא בלכת דמצוה – פטירת". כלומר רק עיסוק בצרכי האדם לא פוטר ממצוה אך עיסוק בצרכי שמים מכל סוג שהוא פוטר.
ודוגמא לכך בסנהדרין דף ע, ב: "דבר מצוה – תנחומי אבלים, דבר עבירה – תענית ציבור. וטעמא מאי? אמר קרא איננו שמע בקלנו – בקולנו ולא בקולו של מקום. ופירש"י לאיתויי תנחומי אבלים – דאף על גב דתקנתא דרבנן בעלמא הוא...".
ויש להוסיף, אומנם עצם התנחומין הם תקנ"ח אך האכילה שם אינה חלק מהתקנה ואין חובה על המנחמים לאכול דווקא (היום נוהגים הספרדים שכל הטועם בתנחומי אבלים מברך בקול, וריבוי הברכות יש בו משום זכות לנפטר ע"ה, אך לא ידוע לנו על מנהג כזה בימי חז"ל). א"כ האכילה בתנחומי אבלים היא אפילו לא מדרבנן ובכל זאת דורשים זאת מ"בקולנו" ולא בקולו של מקום. כי זו לא אכילה לצורך אישי אלא לצורך מצוה. ובמרגליות הים לסנהדרין שם ציין לכמה ספרים שעמדו על כך: ע' בס' ציונים לתורה מהגר"י ענגל כלל י' שהעיר דמכאן מוכח שגם מילי דרבנן מה"ת נינהו מדמעטינן להו מקרא דאינו שומע בקולנו כו' וע' תוי"ט ברכות פ"ג מ"ב ד"ה לא התחילו, וע' שו"ת ברית יעקב אהע"ז סי' ל"ו.
לענ"ד אין צורך לומר שמילי דרבנן הם בגדר תורה, אלא כמש"כ לעיל הם לא דברי חולין.
וכן מביאים בשם הר"א וסרמן (דף על הדף סנהדרין שם) שהקיש דין העוסק מצוה פטור מהמצוה לסוגיה בסנהדרין שה"ה לעוסק במצוה דרבנן.
תשובת המחבר
איני חושב כרב במקרה זה. ואלו טעמי:
א. יש לחלק בין עוסק במצוה פרטית לעוסק במצוה כללית הכהן המברך אינו עוסק במצותו הפרטית אלא בברכת כל הציבור.
ב. המצוה של הכהן לברך אינה יכולה להתקיים ע"י אחרים שאינם כהנים, ואילו שמיעת קה"ת נעשית אף ע"י אחרים.
ג. קה"ת בציבור היא ענף של לימוד תורה, והראיה לכך היא ברכה שלפניה שהיא מברכות התורה. ולימוד תורה נדחה מפני קיום מצוות, וק"ו כשאין אחר שיעשה אותן.