חבל נחלתו כט מז
סימן מז
גזל לשם הקנטה
שאלה1
אח ואחות [מעל גיל מצוות, בגיל ההתבגרות] רבו בביתם הנמצא בישוב דתי קטן בשומרון. במהלך המריבה האח זרק את סנדלי אחותו מבעד לחלון הבית [קומת קרקע], אחותו כעסה וביקשה שילך להביא אותם הוא סירב. לבסוף קם והביא אותם. בתחילה מצא רק סנדל אחד, אחר עוד איזה זמן מצא את הסנדל השני כשרצועת הסנדל קרועה. האם הוא חייב בתשלומים?
תשובה
א. נאמר בתוספתא בבא קמא (פ"י הט"ו): "לא תגנבו ע"מ למיקט". וכן בבבא מציעא (סא ע"ב): "לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי? לכדתניא: לא תגנב – על מנת למיקט, לא תגנב על מנת לשלם תשלומי כפל".
פרש רש"י (ב"מ סא ע"ב):
"למיקט – לצער".
"על מנת לשלם תשלומי כפל – שרוצה לההנותו, ויודע בו שלא יקבל".
וכן בספר המצות לרמב"ם (לאוין רמד) כתב: "לא תגנובו על מנת למיקט, כלומר לצער הבעלים ולהטרידו ואחר כן תשיבהו לו",
כלומר נוטל בגניבה חפץ מחבירו כדי לצערו, מפני שאינו מוצאו ואח"כ משיבו לו. וכן כתב בספר החינוך (מצוה רכד): "או על מנת למיקט, כלומר כדי להכעיס בעל הגניבה ולהבהילו לשעה ולהחזיר לו הדבר אחר כך".
בגליוני הש"ס (בבא מציעא סא ע"ב) הוסיף: "נ"ב בשאלתות פ' נח הוסיף דהיכא דקא חזי לחברי' דלא מיזדהר בממוני' ואמר איגנב' מיני' והדר אהדרי' ניהלי' כי היכי דלא ליפשע בממוני' ג"כ הוא בכלל לאו דלא תגנוב ע"ש".
ב. אולם הריטב"א (בבא מציעא סא ע"ב) כתב: "לא תגנוב ע"מ למיקט. פירוש בכדי לצער לחברו בלבד ודעתו להחזיר לו, ור"ת פירש שא"כ כל העולם עוברים בלאו זה ולא אסר רחמנא אלא כשדעתו לעכבו לעצמו ולא שיהנה ממנו אלא שיצער לחברו".
היינו ר"ת סובר שכיון שמעשה זה נפוץ מאד שנוטל ואח"כ מחזיר, משמע שהבריות לא חשו לזה. וע"כ מסביר שע"מ למיקט הוא שנוטלו ואינו מחזיר אולם גם אינו משתמש בו, ובכך חבירו מצטער.
וכ"כ בתוספות רבינו פרץ (הו"ד בקובץ שיטות קמאי ב"מ סא ע"ב):
"לא תגנבו ע"מ למיקט וכו'. ופר"ת דמיירי דלעולם הוא רוצה לעכבו בידו, אלא שעל מנת למיקט הוא עושה, דאם נהיה בדעתו להחזירו לאחר שעה, א"כ לא היה עובר בלא תגנוב, דאם ת"ל דאפי' היה בדעתו להחזירה היה עובר, א"כ לא מצינו ידינו ורגלינו".
הוסיף בהערות הגרי"ש אלישיב (בבא מציעא סא ע"ב): "ע"מ למיקט ולשלם כפל. במנחת חינוך מצוה שמ"ג דן למה לא ילקה, שהרי ל"ש לומר בזה שניתן לתשלומין, שהרי לא נתכוין לקנותו. [ועי' קצוה"ח סי' שמ"ח ס"ק א' שדן אם נתחייב באונסין], ועיין להלן".
משמע מן הראשונים לעיל שהאיסור מן התורה גם אם הוא ע"מ למיקט. וכך כתב בחדושי ושעורי ר' ברוך בער (בבא קמא ח"א סי' יט בשם הגר"ח הלוי): "והוי כעין גונב ע"מ למיקט שחשוב גזלן רק לענין הלאו ולא לחיובי כפל".
ג. אבל הרמב"ם (הל' גניבה פ"א ה"ב) כתב: "אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך".
מלשון הרמב"ם שהביא נימוק לאיסור משמע שאיסורו מדרבנן ולא מן התורה.
וביד דוד (בבא מציעא סא ע"ב) העיר: "לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי כו'. בלחם משנה פ"א דגניבה [ה"ב] הקשה על הרמב"ם דמשמע מדבריו דע"מ למיקט איסורא בעלמא הוא, וליכא לאו, והלא בע"כ עיקר הלאו להכי הוא דאתא דאי לגניבה גופא ילפינן מרבית ואונאה"...
וכן העיר החתם סופר (בבא מציעא סא ע"ב): "לא תגנובו למ"ל ע"מ למיקט. הרמב"ם פסק ע"מ למיקט הוא דרבנן וק' לא תגנובו למ"ל ויראה דס"ל לרמב"ם דמוקמי' קראי יתירא לאפושי לאוין ולקוברו בין רשעים גמורים אף על גב דליכא מלקות"...
והעיר באור הישר (הל' גניבה פ"א ה"ב):
"אסור לגנוב כל שהוא דין תורה. פי' דהוה כחצי שיעור דאסור מן התורה"...
כך העיר בהערות הגרי"ש אלישיב (בבא מציעא סא ע"ב):
"ברמב"ם פ"א מגניבה ה"ב כתב דע"מ למיקט ולשלם כפל אינו עובר מדאורייתא, ותמוה משמעתין... וגם במנין המצוות כתב הרמב"ם לא תעשה לגזילה ולא תעשה לגניבה, הרי דס"ל דקראי דלא תגזול ולא תגנבו קאי על גזילה וגניבה, [ולא למדים גניבה וגזילה מאונאה]. אלא דילה"ע דלגבי עושק כתב הרמב"ם דעובר בד' לאוין ולא תגזול בכלל. וצ"ל דלמד הר"מ דכיון דולא תגזול נסמך ללא תעשוק, בזה אנו למדים מכאן שגם נתכוונה תורה להזהיר את העושק גם בלא תגזול".
הוסיף באילת השחר (בבא מציעא סא ע"ב):
"לא תגנוב ע"מ למיקט. בשטמ"ק איכא דס"ל דאם דעתו להחזירו לאח"ז אינו עובר, אלא דקרא אתי להיכא דדעתו לא להחזיר רק תכלית לקיחתו אינו אלא למיקט (=כר"ת). וצ"ע לפי"ז דהא בגונב ע"מ לשלם כפל הא ודאי דעתו להחזיר גם הקרן דהא רוצה לההנותו כמש"כ רש"י ובכ"ז עובר, ואף על גב דכדי לשלם כפל ע"כ דעתו שלא יודה בב"ד דאל"כ הא מודה בקנס פטור, מ"מ הא כיון דעיקר מטרתו לשלם כפל בודאי דעתו דאם לא ירצו העדים להעיד יחזירנו ובכ"ז עובר, ולמה לא יעבור איסור אם דעתו ע"מ למיקט".
"ונראה דאף לשיטות האלה דגונב ע"מ להחזיר ולהקניטו אינו עובר משום לא תגנובו, מ"מ יעבור בהא דמקניטו איסור אונאה, ואף על גב דלעיל דף נ"ח ע"ב אמרינן דאונאת דברים חמור מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו, הרי דאע"ג דבאונאת ממון יש לו גם צער הגוף כשיודע לו שלקחו ממנו יותר ממה שמגיע, מ"מ אינו עובר על מה שמצערו, דצער הגוף הבא מאונאת ממון אינו באיסור של אונאת דברים, א"כ הי' אפשר לומר בע"מ למיקט כיון דהצער הוא מחמת חיסרון ממון אינו עובר מחמת דמצערו, מ"מ נראה דשאני באונאת ממון דאינו מכוין לצערו אלא להרויח ממון, ואדרבה אינו רוצה שהמתאנה ידע שאינה אותו לכן אינו עובר מחמת צער הגוף, ושאני באונאת דברים דכונתו לצערו, ולפי"ז כאן דכונתו לצערו עובר באמת משום אונאת דברים".
עולה לגבי גונב ע"מ למיקט שאם גונב ע"מ להחזיר נחלקו הראשונים אם עובר מן התורה: ר"ת והרמב"ם סברו שאינו עובר, ואף להם יש בכך איסור דרבנן ואונאת דברים. אולם רוב הראשונים סברו שעובר מן התורה.
אולם המקרה שלפנינו אינו גניבה ע"מ למיקט שהרי האח זרק את סנדליה מחוץ לבית לעיני אחותו, ולכל היותר יש בכך גזל ע"מ למיקט.
ד. כתוב בחדושי הריטב"א (מיוחס לו, ב"מ סא ע"ב): "לא תגנובו על מנת למיקט. וצ"ע למה לא אמר לא תגזול על מנת למיקט ואפשר דמגניבה אתיא ולא איצטריכא ליה2". ומשמע שכשם שגניבה נלמדת מגזילה ה"ה גזילה מגניבה וגוזל ע"מ למיקט עובר באיסור גזילה.
וכ"כ רבינו בחיי (ויקרא יט, יא): "ודרשו רז"ל בבבא מציעא (סא ב): 'לא תגנבו', אפילו ע'מ למיקט, כלומר שאין הכונה לעכב הגנבה לעצמו אלא כדי שיצער חברו ויקניטנו. ומלת 'למיקט' כמו להקניט, מלשון הכתוב: (איוב י, א) 'נקטה נפשי בחיי', (יחזקאל כ, מג) 'ונקטתם בפניכם', והוצרכו רז'ל לדרוש כן לפי שהוא קרא יתירא, דהא כתיב: (להלן פסוק יג) 'לא תגזול', וכל מי שגונב גוזל הוא וא"כ הרי איסור גנבה בכלל לא תגזול, ולמה נכתב כאן: 'לא תגנבו', אפילו ע'מ למיקט". ומשמע כמיוחס לריטב"א.
אולם בחדושי המהר"ל (בבא מציעא סא ע"ב) כתב: "לא תגנוב על מנת למיקט וכו'. אבל בגזל ליכא למימר הכי דלא תגזול על מנת למיקט, דדוקא גבי [גניבה] והוא עושה בסתר ועל כל פנים נקרא גנב דלא ידע מי גנב לו ואפשר שיחזיק, לכך נקרא גנב. אבל הגזלן, יודע לתבוע גזילה שלו וגם הוא דעתו להחזיר, אין כאן גזילה כלל". ולדעתו אין גוזל ע"מ למיקט, שכן הנגזל יודע מי גזלו והגזלן מתכוין להחזיר.
פרש בהעמק דבר (ויקרא יט, יג): "ולא תגזול. היינו חוטף בגזילה, ולא נצרך הכתוב אלא אפילו דעתו להשיב למחר, מכל מקום גזל ליומא מיקרי גזל כמו גניבה על מנת למיקט". ומשמע ממנו שאף הגוזל ע"מ למיקט עובר בלא תגזול.
ועי' פרדס יוסף (שמות כ, יג) ובהערות הגרי"ש אלישיב (בבא מציעא סא ע"ב ד"ה הרמ"ה).
באר בדבר יעקב (בבא בתרא טז ע"א, א):
"ברכת אובד עלי תבא מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן – האחרונים [תו"ח, פני שלמה, הג' בן אריה וקו"ש] מקשים מהגמ' [ב"מ סא, ב) שאסור לגנוב ע"מ לשלם כפל"...
"ב. עוד תירצו הפני שלמה והקו"ש וטל תורה דרק בגניבה אסור, דקרא מיירי בגניבה, אבל בגזילה שרי. וכ"כ הב"ח [סימן שנט] שרק בגניבה איכא איסור, והטעם כתבו הב"ח והפני שלמה דטעם האיסור כמש"כ הרמב"ם [גניבה א – ב] שלא ירגיל עצמו לכך, וזה שייך בגניבה שהיא בסתר ושכיחא טובא ולא שייך בגזילה. (וכעי"ז חילק המנ"ח [מצוה רכד – ד] לענין גזילה ע"מ למיקט). בהג' בן אריה כתב שאין לחלק בין גניבה לגזילה".
וכך כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (קידושין טו ע"א): "ולכאו' מש"כ בשם התורי"ד, צ"ב מ"ש מכל גונב ע"מ למיקט וע"מ לשלם כפל דהוה בזה איסור גניבה, וה"נ מה איכפ"ל מהי מטרת הגניבה הא יש כאן איסור. והי' נראה במה שפירש התורי"ד, דיש בזה נפק"מ אי גניבה אי גזילה, דדוקא בגניבה יש איסור של ע"מ למיקט וכד', אבל בגזילה ליכא בזה איסור, וכעין שמצינו (ב"ב ט"ז ע"א) בגוזל את היתומים ע"מ להשביח, וא"כ נימא דלהריטב"א איירי הכא בגזילה, וצ"ב".
והסתפקו האחרונים אם יש גוזל ע"מ למיקט לאיסורא כמו גנב למיקט.
ה. לגבי חיוב אונסין העיר בקצות החושן (סי' שמח ס"ק א):
"והנה מדברי שיטה מקובצת סוף פרק המפקיד (ב"מ מא, א ד"ה תרגמה) נראה דגוזל על מנת לשלם אינו חייב באונסין, ע"ש בסוגיא דשליחות יד ז"ל, וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין אינש דעלמא. אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליו, וכדאמר קרא גבי שומרין (שמות כב, ז) אם לא שלח ידו, והנוטל לגזול על דעת ליטלה כולה או ליטול מקצתה או שיחסרנה ולא ישלם לבעליו והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן אף על פי שלא חסר, והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולחסר הכל או מקצת על דעת לשלם לבעלים עכ"ל. ומשמע דבאינש דעלמא אינו חייב באונסין אם הגביה על מנת לשלם ומכ"ש גונב על מנת למיקט ולהשיבו בעינא אח"כ, ואכתי צ"ע".
וכך כתב בחדושי ושעורי ר' ברוך בער (בבא מציעא סי' נה): "ואמרתי בעזהש"י דהנה יש ב' מיני גזילה. והנה הקצות החושן מסתפק איך הדין לענין לא תגנוב על מנת למיקט אם היא גזילה אפילו לענין אונסין או לא דרק אסור אבל לא לענין אונסין והביא מדברי הרמב"ן בסוגיא דשליחות יד שם שלשה כללים מבואר שם דגזלן דוקא באם דעתו שלא לשלם ונשאר בצ"ע".
וכן בגידולי שמואל (בבא קמא צז ע"א) כתב: "דבקצה"ח (סי' שמ"ח סק"א) מוכיח משיטה מקובצת ב"מ (מ"א א) דגזל חפץ ע"מ לשלם אינו כגזלן לאונסין, וק"ו בגונב ע"מ למיקט ולשלם אותה עצמה דאמרו ב"מ (ס"א ב) דאסור אין דין גנב לאונסין ע"ש". ועי' בחדושי ר' שמואל (בבא מציעא סי' כה, ג).
ונשארו בספק אם גונב וגוזל ע"מ למיקט חייב אף באונסין למה שגנבו או גזלו.
ו. אמנם אף שהאחרונים נשארו בספק האם יש איסור גוזל ע"מ למיקט, במקרה שלפנינו אין זה גוזל, ואף לא גוזל ע"מ להשיב, שהרי לא לקח את הסנדלים אליו, אלא סתם רצה להרגיז את אחותו (ומן הסתם אף היא הרגיזה אותו ככל ריב), ולכן זרק את סנדליה מחוץ לבית. כדי שתטרח ותצא ותביא אותם (אע"פ שלבסוף הוא הביאם). וע"כ נראה שצריך לדון עליו מדין מזיק.
אם הסנדלים היו חוזרים שלמים היה זה רק אונאת דברים, שהוא הונה אותה (ומן הסתם גם היא הונתה אותו), ולא היה נחשב מזיק אלא כמו מצער בדברים, שציער אותה ע"י זריקת סנדליה.
אבל כיון שסנדל אחד חזר קרוע הוא צריך לשלם את שווי הנזק. שהרי מזיק חייב אף אם לא התכוין להזיק.
אלא שכאן הוא לא הזיק את הסנדלים הוא 'רק' אחר זמן מצא את הסנדל שרצועתו קרועה. וספק כיצד ארע הנזק אם עשאו מישהו אחר (או בעל חיים).
אמנם ברור שאם לא היה זורקו לא היה הסנדל ניזק, ואולי אם היה חושב על כך מקודם לא היה זורק.
וכיון שחיובו מסופק, וכיון שאף היא ציערה אותו, ואף היא שותפה עקיפה לכל הנזק לסנדלים. ראוי שיחלקו שניהם בשווי הנזק, אם תיקון הרצועה או יחלקו שניהם בתשלום חצי משווי סנדלים חדשות. ונראה להטיל עליו 2/3 מהנזק ועל אחותו 1/3 מהנזק.