לדלג לתוכן

חבל נחלתו כט לז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן לז

כללי שמועה רחוקה

הקדמה

כתב החכמת אדם (שער השמחה כלל קעא סעי' א – ב):

"א] כבר כתבנו בכלל קס"ד סימן ב' שסמכו חז"ל אבילות שבעה על פסוק (עמוס ח', י') והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה ולפי שיש חג שאינו אלא יום אחד כגון עצרת ולכך חלקו חכמים דאבילות קרובה רצה לומר שנודע לו מזמן קרוב דהיינו תוך שלושים יום ואפילו שמע ביום שלושים נוהג שבעה מיום שהגיע השמועה וקורע ומונה שלושים יום מיום השמועה לתספורת עם שאר דברים כללו של דבר יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה ואסור להניח תפילין ואם שמע ביום שלושים ואחד אינו צריך לנהוג אלא שעה אחת ולאו דוקא שעה אלא קצת זמן לא שנא שמע ביום לא שנא שמע בלילה שאם שמע בלילה נוהג מקצת אבילות בלילה שעה אחת עולה לו ואפילו שמע על אביו ועל אמו והני מילי לענין גזירת שבעה אבל קורע ונוהג על אביו ועל אמו כל דין י"ב חודש דהיינו בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו וכן בשאילת שלום וליכנס לבית המשתה ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה לפיכך אם באה לו שמועה על אביו ואמו לאחר י"ב חודש אינו נוהג אלא שעה אחת אף בכל דבר חוץ מהקריעה שקורע לעולם (סימן ת"ב סעיף א')".

"ב] השומע שמועה רחוקה אינו צריך לנהוג כל דין אבילות אלא דיו בחליצת מנעל ואינו צריך לא עטיפה ולא כפית המטה ומותר במלאכה רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתלמוד תורה ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר שעושה משום אבילות ואם היה עוסק בתורה או במלאכה או שהיה רוחץ וסך ובאה לו שמועה מפסיק משום אבילות, ומכל מקום בזה לא סגי דצריך לעשות מעשה הניכר שעושה משום אבילות כגון חליצת המנעל או כפית המטה או עטיפת ראש ומיהו באחד מהם סגי וחוזר למה שבידו אבל אם היה לבוש תפילין אינו צריך לחלצן לפי שאף בשעת אבילות מניח תפילין ואינו חולץ אלא ביום ראשון לבד ולא תהא שמועה רחוקה חמורה מיום שני של אבילות קרובה (סעיף ב' ש"ך ס"ק ב')".

מאמר זה בא לברר מהי שמועה רחוקה לגבי חטופים וחללים במלחמת שמחת תורה תשפ"ד. נברר איזו שמועה תחשב לקרובה ואיזו לרחוקה.

מצבים שונים בשמועה רחוקה

א. אם נודע לקרובים אחר ל' יום ממות קרובו שמת וקברוהו סמוך למיתה – נוהג שמועה רחוקה1.

ב. יש מעין שמועה רחוקה שנידונה כשמועה קרובה: כגון שידוע לו על קרובו שנהרג, אבל לא נמצאה גופתו. והוא מחזר אחריה לקוברה. כיון שמחזר עליה אינו חייב באנינות ואינו חייב באבלות, ואם תימצא הגופה אחר שלשים יום, או שהתיאש מלמוצאה ולקוברה אחר שלשים יום – אעפ"כ יושב עליה שבעה ושלשים כדין שמועה קרובה2. ואם לא התיאש יושב עליה שבעה ושלשים מיום מציאת הגופה (ראשו ורובו)3.

ג. אם לאחר ל' יום ממותו נודע להם שקרובם מת. ונודע שבמותו נשרף כולו – חייבים כדין שמועה רחוקה4.

ד. אם נודע לקרובים אחר ל' יום ממות קרובם שקרובם מת וזוהה, יש אומרים שדינם כשמועה קרובה5. ויש אומרים שדינם כשמועה רחוקה6. ונראה שהדבר תלוי, אם נמצא ראשו ורובו יושב כדין שמועה קרובה ואם רק חלקים מגופתו יושב כדין שמועה רחוקה7.

ה. אם נודע לקרובים תוך ל' יום ממות קרובם שמת ונודע שלא ניתן לקוברו, כגון שגופתו מוחזקת בשבי – נראה שיושב באבלות שבעה ושלשים מיום שמועה8.

ו. אם נודע לקרובים אחר ל' יום שמת ולא ניתן לקוברו, כגון שגופתו בשבי אויב, נראה שדינם כדין שמועה רחוקה9.