חבל נחלתו כט לו
סימן לו
אבלות כשהחליטו לשרוף את הגופה
שאלה
בין חללי שמחת תורה היו כאלו שהיו להם קרובים החייבים באבלות שחלקם שומרי מצוות וחלקם שאינם שומרי מצוות. הקרובים יותר (שאינם שומרי מצוות) החליטו לשרוף את הגופה1, האם הקרובים שומרי המצוות יושבים באבלות של שבעה ושלשים, ומתי מתחילים את האבלות? מה הדין אם שמע שקרובו נשרף לפני זמן מה, ממתי מתחיל אבלות?
תשובה
א. כתב הטור (יו"ד סי' שעה): "ומאימתי חל האבלות משיסתם הגולל". זה המצב הרגיל בו מתחילים אבלות בתום קבורה.
ישנם מצבים שסתימת גולל אינה קובעת תחילת אבלות. באר בתורת האדם (שער האבל – ענין ההתחלה, נב):
"באבל (פ"ב) תניא הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות להן משנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב, שכל הגונב הר"ז כשופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד אלא כאלו עובד ע"ז ומגלה עריות ומחלל שבתות, פי' לפי שבורחין ובאין לידי סכנת נפשות ופעמים מגיעין לידי חילול שבתות וע"ז וגלוי עריות. כיוצא בו מי שנפל לים מי שטבע בנהר מי שאכלתו חיה אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות משנתיאשו לבקש. מצאוהו אברים אין מונין להם עד שימצא ראשו ורובו, ר' יהודה אומר השדרה והגלגולת הן הן רובו".
היינו, הרוגים שלא ניתן מסיבות שונות להביאם לקבורה, בין שהמלכות מונעת, ובין שנפל לים או לנהר או שאכלה אותו חיה – הקרובים מתחילים את האבלות משנתיאשו לבקש. וכמובן מיתתו היא ללא כל ספק, ומיום יאושו מונים לו אבלות שבעה ושלושים.
והטעם, משום שצריך להתאבל אחר קבורה, אם אין אפשרות לקבור ואין הקרוב מבקש את הדרך לקבור את קרובו, אלא התיאש – מתחיל לשבת באבלות אחר שהתיאש.
ב. ממשיך הרמב"ן: "ונשאל מרבינו שרירא ורבינו האיי ז"ל מאן דאיתיה במדינתא וקרוביו במדינה אחרת והרגו שלטון ולא נתנו לקבורה, קרוביו מאימתי מונין, משעת שמועה ומדמינן לה להא דבהלכות כד נפיק שכבא ממתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי רגל חלה לה אבלות עלייהו, או דילמא להא דאמרינן הרוגי מלכות מאימתי מונין להם משנתיאשו מלשאול, והשיבו דכי אמרו רבנן משנתיאשו מלשאול היכא דלא נתברר שמתו אלא קול יוצא בכך וקרוביו דורשין ומחפשין מכאן ומכאן לעמוד על אמתת הדבר, משעה שנתיאשו ופוסקין דרישתן כי נתקררה דעתם שכבר מת, מאותה שעה מונין, אם ההרוג הזה דומה לזה עושין בו כן, ואם ידוע אימתי נהרג כמי שמת לעצמו דמי ומשעת שמועה מונין לו, וזה שאמרו בהלכות גמרא בהדיא הוא (כ"ב א') דאמר להו רבא לבני מחוזא2 וכו'. עד כאן דברי אלו הגאונים ז"ל".
"ודברי תימה הם דהא קתני הרוגי מלכות אלמא בשהרגן בודאי קאמרינן, ועוד מצאוהו אברים דקתני אין מונין הרי מת ודאי, דבמכירין אותו בסימני גופו קאמרינן, ושמע מינה דאפילו במת ודאי אין מונין עד שנתיאשו מלבקש או שימצאו ראשו ורובו. וכבר כתבתי (בענין מי שמתו מוטל לפניו) דעת הרב הגדול בעל התוספות במת ודאי שאין מונין לו עד שנתיאשו לגמרי כהרוגי ביתר, ותו לא מידי".
היינו לפי הגאונים מרגע שיודעים שמת ולא ניתן לקבורה מטעמים שונים או שהם אינם משתתפים בקבורה ושלחוהו לקבורה בא"י (מאירי) או במקום אחר – יושבים שבעה ושלשים, אפילו לא התיאשו מלקוברו, אלא הם יושבים בביתם ואחרים קוברים אותו. הרמב"ן חולק עליהם שאף במת ודאי, אינם מתחילים אבלות שבעה ושלשים אא"כ התיאשו מקבורתו ורק משעת יאוש. ויש כאן מחלוקת עקרונית מאימתי חל חיוב אבלות.
פסק הבית יוסף (יו"ד סי' שעה, ו): "ולענין הלכה נקטינן כדברי התוספות והרמב"ן דבתראי נינהו".
כשנדון לפי פסיקת הבית יוסף בשאלה שלפנינו נראה לגבי מת שעומדים לשרוף את גופתו מרגע זה מתיאשים הקרובים האחרים מלקוברו, ולכן מונים משעה שהקרובים נוטלים את הגופה או משעת שמועה על כך שהם יעשו כן, ולכן הם נואשים מלקוברו.
ג. כך כתב הסמ"ק מצוריך (סי' צו, ג הו"ד בקובץ שיטות קמאי, מו"ק כג ע"ב):
"ולכך אותם קדושים בתליה אין אנינות חל בעבורם לפי שאינם מוטלים על קרוביהן לקבור ואין אבלות בעבורם עד שנתיאשו מלקברם ואינן מצפים עוד שהשר יניח לקברם ומשנתיאשו נוהגין כדין שאר אבלות ז' ול', אבל קדושים בשרפה (=שנשרפו חיים) שרפתן קבורתן כי אין נשאר רק עפר, ומיד מאבילין עליהן כל דין אבלותן, מפי מהר"ף ז"ל, עכ"ל".
עולה מדבריו ששריפה היא כקבורה לגבי תחילת אבלות, והיינו במי שנשרפו חיים ע"י האינקויזי' וכד' שאין קבורה ומיד עם שריפתם מתחילים את האבלות.
ד. כתב בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' ריט):
"בענין מי שנהרג ונשרף מתי מתחיל יום האבלות, ובדין קבורה באפרו".
"נשאלתי מאחד שנודע לו אחר שלושים שאביו נהרג ונשרף אחר כך לאפר בארץ הדמים אשכנז ימ"ש והארון עם האפר עדיין לא שלחו, וכידוע בתחילת ההשמדות היו שולחים אח"כ האפר להמשפחה לקבור את האפר בבית הקברות, והשאלה כיון דעדיין לא נקבר וכ"ז שלא נתייאשו בעלים מלקוברו אין למנות ז' ושלשים עד לאחר שנתייאשו כמבואר בסי' שע"ה ס"ה ובש"ך שם ס"ק ו', דאין חילוק בין נתייאשו בתוך ל' או לאחר ל', ואם כן ממילא בני"ד דלא נתייאשו עוד מלקוברו לא חל עדיין אבלות והתחלת האבלות יהי' כשיבוא לקבורה או יתייאשו מלקוברו, או דילמא בני"ד שאני כיון שכבר נשרף ונעשה אפר".
היינו יאוש מקבורה מחייב אבלות וחדשו הראשונים שאף אם התיאשו אחר ל' יום יושבים ג"כ שבעה ושלשים, אולם כאן ישנו רק אפר לקבורה וידיעה שכבר נהרג. וזאת היתה הסתפקותם האם הולכים אחר היאוש או אחר מותו.
השיב החלקת יעקב:
"א) הנה לפענ"ד הדבר פשוט דבכאן העיקר יום המיתה, וממילא בני"ד שהוא לאחר שלושים הוי שמועה רחוקה, דכיון דכבר נשרף והוא לאפר א"כ אין בו שוב מצות קבורה מה"ת וכמבואר בנובי"ק יו"ד סימן פ"ט שאין ברקב מצות קבורה, וראי' מתו"כ קרבו שאו את אחיכם, מכאן אמרו אין מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו אלא מישאל ואלצפן שהיו לוים, ואף על גב דמצוה לטמאות לקרובים, ועכ"ח משום שנשרפו ושוב לא שייך מצות קבורה. ובביאור יותר אף על גב דבאהלות פרק ב' מ"ב אפר שרופים ר"א מטמא וחכמים מטהרין והלכה כחכמים שאני התם דשלדן קיימת הי' וכתוס' סנהדרין נ"ב וסוכה כ"ה וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מטו"מ ה"ט משום הכי היו מטמאין, אבל אין מצוה לטמאות, ועכ"ח משום שאין בזה מצות קבורה"...
"ג) והנה ראיתי בספר זקן אהרן בפשיטות שאין באפר מצות קבורה מהא דנוב"י הנ"ל, וגם מביא ראי' בפשיטות דמצות קבורה רק בראשו ורובו, וכמבואר בטושו"ע שס"ד ושו"ע דאינו נקרא מת מצוה אלא א"כ מצא ראשו ורובו, ומקורו מירושלמי נזיר פ"ז מקבור תקברנו. אכן המעיין שם יראה דשם מיירי רק לענין כהן אי רשאי לטמאות, ולענין מת מצוה קונה מקומו וזה דוקא רק בראשו ורובו, וכן לענין טומאת כהנים לקרובים רק במת שלם ולא חסר עי' סוסי' שע"ג, ולענין מת מצוה הדין דוקא בראשו ורובו, אבל אין ללמוד מזה דאין חיוב מצות קבורה רק בראשו ורובו. וחפשתי ומצאתי דהתויו"ט פרק י' דשבת מ"ה כתב דכזית מהמת חייב בקבורה, וכן המנ"ח מצוה תקל"ז וז"ל: בכזית מהמת יש מצות קבורה, ואף דלענין מת מצוה הדין דוקא בראשו ורובו, שם גזה"כ, אבל לענין מצות קבורה לעבור בעשה ול"ת הוא בכ"ע. אכן במל"מ סוף הל' אבל כתב בפשיטות דאף לענין מצות קבורה אינו חייב רק בראשו ורובו כיון דהירושלמי יליף לי' מקבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהי' ראשו ורובו, ש"מ דליכא חיוב קבורה כי אם על ראשו ורובו, מובא במשמ"ש, והמל"מ השיג על התויו"ט בזה – א"כ במחלוקת שנוי אם פחות מראשו ורובו יש חיוב קבורה. וכה ראיתי במלמד להועיל שהביא מגדול אחד דאף התויו"ט מיירי רק בכזית מת הבא ממת גדול, ועפ"י ההלכה בסי' שע"ד דאם מצא הכהן ראשו ורובו חוזר הוא אף על אבר אחד, וכיון שכן חוזר הוא אף על כזית ובזה מיירי התויו"ט, וכשם שדרשינן כולו ולא מקצתו דהיינו אם אין כאן אלא מקצתו אינו חייב לקברו כמו כן דרשינן כולו ולא מקצתו דאם יש כאן כולו צריך לקבור כולו ואינו יוצא אפי' שייר רק מקצתו דהיינו כזית, ואם כן בני"ד דיש לפנינו רק האפר דהוי רק כמו מקצתו פשיטא דאין חיוב קבורה, ושפיר קאמר".
"ד) היוצא לנו דודאי אין חיוב קבורה בהאפר כפסק המל"מ והנוב"י הנ"ל והסכימו לזה רבנים מובהקים דזמנינו, ואף שבודאי מצוה ונכון לקבור בבית הקברות האפר של קדושים הנ"ל, אי משום איסור הנאה שלא לבוא לתקלה, דהאפר ודאי אסור בהנאה כמבואר סוף תמורה: כל הנקברין אפרן אסור, אי משום התעוררות רחמים שיתקיים 'יודע בגוים נקמת דם עבדיו השפוך' (עי' שאילת יעב"ץ סי' קס"ט מובא בפ"ת שס"ט) אבל לענין אבלות ודאי מונין בזה מיום המיתה ולא מיום הקבורה, כיון שעפי"ד אין כאן כלל חיוב קבורה, וחייבים עוד מקודם להתאבל ואם כן ממילא בני"ד שנודע לו לאחר שלושים מיום המיתה נידון כשמועה רחוקה"...
"וכה הורתי ג"כ לאחד שבא לו ידיעה משם שאביו מת ולאחר כמה ימים ישלחו לו את האפר והי' עוד בתוך ל' יום, והורתי לו למנות תיכף ז' ושלשים, ולא להמתין על קבורת האפר, הרחמן הוא יגדור פרצות בנ"י".
וא"כ במקום שאין קבורה ואח"כ שרפו את הגופה מחשבים את השמועה מיום מיתה, אם לפני ל' יום יושב שבעה ושלשים, ואם לאחר ל' יום מיום מיתה דינו כשמועה רחוקה.
ה. כדברי החלקת יעקב כתב בקובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ג סי' קסה):
"ועוד נראה דאף כשנתברר אחר כך שמזמן שנהרג נשרף גופו ולא נשאר ממנו רק קומץ אפר שמן הדין לא שייך בו דין קבורה אשר בגללה יתחייב באבילות (אם כי חייבים לקבור את האפר מדין איסור הנאה דכל הנקברין לא ישרפו), אף שהקרובים המשיכו לחפש אחריו מכל מקום לא שייך בזה לחייב באבילות לאחר שנתייאשו הואיל והתברר שכבר מזמן נהרג ונשרף ולא נשאר ממנו דבר אשר יתחייב באבילות על ידי קבורה. כי מאי נפקא מינה אם יתברר שקברוהו מזמן, או שנתברר שלא נשאר בו דבר לקוברו"...
"וזה ששנינו באבל רבתי פ"ב וכן הוא בשולחן ערוך סימן שע"ה מי שנפל בים – או שאכלתו חיה מאימתי מונין להם משנתייאשו מלקוברו, אין הכוונה שברור לו שאכלתו חיה לגמרי או שיתברר אחרי כן שמאותו זמן שאכלתו חיה לא נשאר ממנו כי אם כמה מעצמותיו אשר אין בהם בכדי להתחייב באבילות. דבזה לא שייך לומר 'דכל הימים שלא נתייאש כמתו מוטל לפניו לקוברו שהרי בכך הוא עסיק' ובמקרה הנ"ל הרי אין מת ואין מה לקבור, ועל כרחך דהלך לחפש דבר הטעון קבורה3 המחייב אבילות".
"וזה לשון השולחן ערוך בסימן שע"ה: 'מי שטבע במים שיש להם סוף ומי שיצא קול שהשיגוהו לסטים או שגררתו חיה מאימתי מונים משנתיאשו לבקש מצאוהו אברים אברים ומכירים אותו בסימני גופו אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או שנתיאשו מלבקש'".
"והואיל ומחובתו הוא להשתדל ולחפש אחריו בכדי להביאו לקבר ישראל הרי התעסקותו בזה הוה כמתו מוטל בפניו. וכשמתיאש הוי ליה כיום קבורה וחייב באבלות ואף שאחרי כן מצאו את הגוף וקברוהו, כבר מיפטר מאבילות על ידי ישיבתו שבעה מזמן שנתיאש. אבל אם התברר שבזמן שהלך לחפש כבר היה לאחר שקברוהו או לאחר שלא נשאר ממנו כלום דינו כשמועה רחוקה כנ"ל".
ו. וכן כתב בדרכי חסד (פי"א סעיף ח) שאם הגופה נשרפה או התפוצצה כגון מטוס שהתפוצץ ועמו הטייס שבו, יש לשבת מיד עם השמועה, ועי"ש בהערותיו.
ונראה שכן הדין במי שהטילו את הגופה למים (שכך עשו לפנים כשחששו ממחלות ולא היו אמצעי שמירה על הגופה באוניות), משעת זריקת הגופה למים יושב שבעה ושלשים. ואם התברר לקרוביו שהיה זה אחר ל' יום דינם כשמועה רחוקה.
מסקנה
במקרה שריפת הגופה שאין הקרוב יכול למונעה, יושב שבעה ושלשים מיום שנטלוה לשריפה. ואם שמע שקרובו נשרף בפעולות איבה מחשב מיום מיתה את חיוב האבלות. אם השמועה קרובה יושב אבלות שבעה ושלשים ואם לאחר ל' יום מתאבל כדין שמועה רחוקה.