לדלג לתוכן

חבל נחלתו כט יב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן יב

חלוקת סעודה שניה בשבת לשתי סעודות

שאלה

בשבתות החורף ששבת יוצאת מוקדם מאד, ישנו קושי לסעוד סעודה שלישית אחר מנחה ולפני צאת השבת בעיקר בגלל שהאנשים אינם רעבים1, וסועדים סעודה שניה מאוחר כיון שתפילה מסתיימת מאוחר. האם ניתן לחלק סעודה שניה לשני חלקים שהחלק הראשון סעודה שניה והחלק השני סעודה שלישית?

תשובה

א. פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ל ה"י):

"ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת".

ובאר בהגהות מיימוניות (הל' שבת פ"ל ה"י אות כ): "וכן משמע בע"פ בפירוש שמותר לאכול אחר המנחה עד שיחשיך וכן משמע בפרק כל כתבי שעיקר מצות סעודה שלישית לאחר המנחה וקודם תפלת המנחה אסור לקבוע סעודה משהגיע שעת המנחה כדאיתא בפ"ק דשבת וכן ראיתי במהר"ם כשהלכנו בספינה בשבת והתפלל ביחיד התפלל תפלת המנחה תחלה ואחר כך אכלנו וכן הורה הלכה למעשה ודלא כמקצת הגאונים שאסרו לאכול בין מנחה למעריב ואפילו כשהוא בקהל הוא מתפלל תפלת המנחה קודם אכילה וכן כששוהין בבית הכנסת עד אחר שש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה גדולה ביום טוב שמאחרים לצאת מבית הכנסת אז היה מתפלל מנחה קודם סעודה ואחר כך אכל. וזה שאמרו השותה בין השמשות כאילו גוזל את המתים היינו במעלי שבתא וכן כתב רבינו שמחה ששמע מרבינו תם שהיה מורה לאכול סעודה שלישית בשבת אחר תפלת המנחה. אכן בכל המקומות נמצא בשם ר"ת לאיסור בשתיית מים בין מנחה למעריב. וראבי"ה כתב להיתר שאין לחוש בדבר ואביו היה נוהג אסור בדבר ואפילו האוסרו היינו דוקא מן הנהר אבל מים שבבית מותר ע"כ".

יש בדבריו כמה דינים: זמן סעודה שלישית הוא דוקא בין תפילת מנחה בשבת לערבית של מוצאי שבת, אין חוששים לטעמו של ר"ת לאיסור שתיית מים בין מנחה לערבית.

וכתב בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' רצא, ג): "וכן הוא בהגהות מרדכי דשבת דף ק"פ ע"ד ובהגהות מיימוניות פרק ל' (אות כ). וכתב האגור (סו"ס תג) דכן המנהג באשכנז וצרפת".

ב. באר הטור (או"ח סי' רצא): "הילכך אותם שמפסיקין מסעודת שחרית לחלק לשנים ועדיין לא הגיע זמן המנחה אינן מקיימין מצות ג' סעודות אבל הגיע זמן המנחה יכולין לעשותה מיד אחר סעודת שחרית וכן היה עושה א"א הרא"ש ז"ל היה מברך ברהמ"ז והיה נוטל ידיו ומברך עליהם ומברך המוציא והיה אומר שיותר טוב לעשות כן כיון שנמשכה סעודת הבוקר עד אחר המנחה ואם לא היה עושה מיד השלישית לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה".

היינו, הטור מדגיש שאין מתחילים סעודה שלישית לפני זמן מנחה גדולה2 ולא חוששים לתפילת מנחה עצמה, אבל ניתן לחלק סעודה שניה שהתארכה עד זמן מנחה גדולה לשתי סעודות. לאחר החלק ראשון לברך ברכת המזון. ולהמשיך מיד בנט"י, לחם משנה סעודה (שלישית) וברכת המזון.

ג. מוסיף מהר"י אבוהב (או"ח סי' רצא): ויהא זהיר כו' אלא אכילה גסה כו'. ר"ל שאם לא היה מחלק סעודת שחרית לשתים אלא היה אוכל בסעודת שחרית כל ספוקו, אח"כ לא היה יכול לאכול אלא אכילה על השבע. וראיתי בהרשב"א ז"ל (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סי' ר"י, ועי' שו"ת הרשב"א, ח"ז סי' תק"ל) שכתב שהרמב"ן היה עושה סעודה ג' קודם חצות, וזה לשונו בתשובה: מורי הרמב"ן ז"ל היה עושה סעודה ג' בכל שבת על שלחנו בבקר, ולערב היה אוכל פירות, כי שמא לא היה יוצא במה שאכל בבקר קודם מנחה גדולה, לפי' רת"ם (תוד"ה במנחה מצילין, שבת, קי"ח, א) שאמר שסעודה ג' אינה אלא לאחר מנחה גדולה, כדאיתא במסכת שבת".

עולה שהרמב"ן סבר שאפשר לעשות סעודה שלישית עוד קודם זמן מנחה גדולה. אמנם לא נהגו כמותו.

ד. באר הבית יוסף (או"ח סי' רצא ב): "וזמנה משיגיע זמן המנחה וכו'. הר"ן כתב בפרק כל כתבי (שם) בשם בעל הלכות (שם) דאפילו מפסיק באמצע סעודה ופורס מפה ומברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי, אבל התוספות (קיח. ד"ה במנחה) והרא"ש (סי' ה) והמרדכי (סו"ס שצז) כתבו שם שאין זמנה אלא מן המנחה ולמעלה וכן כתבו הגהות (מיימוניות) בפרק (כ"ט) [ל' אות ו ואות ח]".

ונראה שלפי בה"ג אפשר להתחיל סעודה שלישית לפני המנחה, וכפי שנהג הרמב"ן.

יש כאן מחלוקת נוספת בין הרמב"ם והרא"ש. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רלב ס"ב): ..."ולא לאכול אפי' סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה"... ורמ"א הגיה: "וי"ח וסבירא להו דסעודה קטנה מותר, ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה (טור בשם ר"ת)".

היינו, נחלקו הראשונים האם מותר להתחיל סעודה קטנה (ואף סעודת שבת נחשבת קטנה) סמוך למנחה. הרי"ף והרמב"ם פסקו שאף סעודה קטנה אין להתחיל סמוך לזמן מנחה גדולה (ולרמב"ם סעודה שלישית זמנה אחרי תפילת מנחה) עד שיתפלל. ולכן לדידם אין לחלק סעודה שניה שהרי מתחיל סעודה מיד אחר מנחה, אבל הרא"ש סבר שמותר להתחיל סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה מפני שיש שהות ביום להתפלל, ולכן סבר שיכול לחלק סעודתו.

ממשיך הבית יוסף (בסי' רצא): "[ג] וכן היה עושה אדוני אבי ז"ל וכו'. הוא ז"ל כתב בתשובה (כלל כב סי' ד) שכך ראה רבותיו נוהגים וכן הוא נוהג אחריהם. ואף על פי שתוספות (שם) כתבו שר"י אומר שאין להפסיק באמצע סעודה משום איסור ברכה שאינה צריכה תירץ הוא ז"ל דכיון שהוא מפסיק לכבוד שבת אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך, וכתב הוא ז"ל בתשובה אחרת (שם סי' יג) שאין לדרוש כן בציבור דכיון שאם אוכל קודם חצות אינו יכול להפסיק אין הציבור בקיאין בזה. וכתוב בתשב"ץ (קטן3, סי' כא) שמהר"מ בחורף שהימים קצרים היה עושה סעודה שלישית על השלחן מיד אחר ברכת המזון".

הב"י הביא לכך מקורות אולם כתב בשם הרא"ש שלא לדרוש כן בציבור שלא יפסיקו הציבור קודם חצות, ונדבר על כך להלן.

ה. הב"ח (או"ח סי רצא) הביא לגבי ההפסקה בין שתי הסעודות: "כתב מהרש"ל (שם) וז"ל ובמרדכי כתב שטוב להפסיק מעט ביניהם שלא ליטול ידיו מיד אחר ברכת המזון, וכן ראיתי נוהגין להפסיק מעט בדברי תורה או בטיול קצת עכ"ל". והביאו גם בכנה"ג. והביא בשכנה"ג בשם הרמ"א: "מי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור, לא יעשה ג' סעודות קודם מנחה, מיהו אם עשאה יצא".

עוד כתב בכנסת הגדולה (הגהות טור, או"ח סי' רצא, ג): "ומתפלל מנחה ואח"כ קובע סעודה וכו'. נ"ב: וראיתי מורי [הרב רבי יצחק] הלוי שלא אכל סעודה שלישית עד שהתפלל מנחה, ורוב העולם אינן נזהרין בכך, ואף מסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, ואולי סומכין על קריאת שמש בבית הכנסת, ולא חיישינן דילמא אתי למפשע. ובימיהם לא היה כן. אמנם, יש בו פלוגתא דרבוותא. ע"כ. חדושי אגודה למסכת שבת, הובאו בסוף תשובות מהר"י וייל ז"ל. והמנהג הפשוט עכשיו לעשות סעודה שלישית אחר המנחה".

כאמור בימות הקיץ דבריו נוחים לקיום, אבל בימות החורף הקצרים, אם מתישבים לסעודה שניה שהיא העיקרית בשעה מאוחרת וסמוך לחצות היום – רוב בני אדם קשה להם לאכול שוב אחרי כשלש שעות מסוף הסעודה הקודמת.

ו. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רצא ס"ג): "אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה יפסיק הסעודה ויברך בהמ"ז, ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד ונכון הדבר שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אח"כ אלא אכילה גסה".

ורמ"א הגיה: "אבל מי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור, לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה; מיהו אם עשאה, יצא".

באר הלבוש (או"ח סי' רצא ס"ג): "ואם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע המנחה, יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון, ויטול ידיו מיד ויחזור ויברך ברכת המוציא ויסעוד. וטוב הדבר לעשות כן, שאם אינו עושה כן מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, כשיפסיק לאכול ויסיח דעתו מן האכילה לא יהיה יכול לאכול אח"כ, כי יסתם האיצטומכא ולא יתאוה לאכול, ויהיה אכילתו אז אכילה גסה ולא יצא ידי מצות סעודה שלישית, אבל כשיאכל מיד אחריה עדיין לא נסתם האיצטומכא ואין נקרא אכילתו אכילה גסה, אף על גב שאכל ושבע אי אפשר שלא נשאר לו ריוח מעט שיוכל לאכול עוד מעט. אי נמי יפסיק סעודתו ויחלקנה לשנים, אף על פי שעדיין לא שבע מסעודה ראשונה, ואין כאן מרבה בברכות שלא לצורך, כיון שהוא עושה כן לכבוד שבת, מ"מ אם יודע שהוא יכול לאכול מעט אחר שיתפלל תפלת מנחה עם הציבור, כיון שאנו נוהגין לאכול הסעודה שלישית אחר תפלת מנחה כמו שיתבאר בסמוך, טוב לו שיתפלל תפלת מנחה עם הציבור ויקיים סעודה שלישית אחר כך, מיהו אם עשאה קודם תפלת מנחה יצא".

ז. הוסיף על הלבוש באליה רבה (סי' רצא ס"ק ה): "ידיו מיד וכו'. ובמהרי"ל הל' סוכה [מנהגים חג הסוכות אות ג] כתב דיקום וילך וימתין מעט כדי שיסיח דעתו דאל"כ נחשב כסעודה אחת, וכן כתב מלבושי יום טוב [סק"ב] וכל אחרונים. ולשון רש"ל [בהגהותיו על הטור] יפסיק מעט בדברי תורה או בטיול קצת ע"כ. בשבלי הלקט [סי' צג] כתב דאביו היה מפליג קימעא בקריאת מזמור קטן כגון ה' רועי לא אחסר".

ובאליה זוטא (סי' רצא ס"ק ב) כתב: "ובחורף נראה מפוסקים לסעוד לכתחלה קודם מנחה4, וזקני הגאון מהר"ש ז"ל היה נוהג לעולם אחר מנחה".

העיר המגן אברהם (ס"ק ו): "יפסיק הסעודה. ויקום וילך וימתין מעט בנתיים ואותן שנשארים במקומן לא יצאו י"ח דהוי כסעודה א' [מהרי"ל ה' סוכה] וע' במ"מ בשם ש"ל וכ"כ הב"ח וכתב ב"י בשם הרא"ש שאין לדרוש כן ברבים להפסיק כיון שקודם חצות אין רשאי להפסיק אין העולם בקיאים בזה ע"כ".

ח. סיכם בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' רצא):

סעיף ב

"זמן סעודה ג' הוא משיגיע זמן מנחה גדולה עד הערב דהיינו משש שעות ומחצה ואילך ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית אלא אם כן נמשך בה עד אחר המנחה שאכל (יותר מ)כביצה אחר שש ומחצה אבל לכתחלה גם התחלת הסעודה תהא אחר שש ומחצה".

"ולהאומרים שמשהגיע זמן מנחה גדולה אסור לקבוע אפילו סעודה קטנה עד שיתפלל מנחה תחלה כמ"ש בסי' רל"ב צריך להתפלל לעולם מנחה קודם סעודה שלישית וכן נוהגים במדינות אלו".

"אבל המתירים לקבוע סעודה קודם תפלת המנחה אומרים שבשבת טוב לאכול סעודה ג' קודם תפלת המנחה לפי שבין מנחה למעריב בבין השמשות אסור לשתות מים בתוך הסעודה או אחריה מפני שהוא קרוב לזמן חזרת הנשמות לגיהנם במוצאי שבת והשותה אז מים מהנהר הרי זה גוזל את המתים שמתקררים במים קודם חזרתם ויש חשש סכנה בדבר ולפי מנהגינו שאנו אוכלים בין מנחה למעריב יש לנו ליזהר שלא לשתות אז מים שנשאבו אז מהנהר אלא מים שבבית שנשאבו קודם לכן מהנהר או שאר משקים".

"ויש אומרים שאיסור זה של שתיית מים מהנהר בבין השמשות הוא בערב שבת שמתקררים כשיוצאים מהגיהנם וטוב לחוש גם לדבריהם".

סעיף ג

"אם נמשכה סעודת הבקר עד שהגיע זמן מנחה גדולה שאז מתחיל זמן סעודה ג' טוב שיפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו מיד ויברך המוציא על לחם משנה ויסעוד שאם לא יעשה כן מאחר שנמשכה סעודת הבקר עד אותה שעה לא יוכל לאכול אחר כך סעודה ג' אלא אכילה גסה אבל מיד סמוך לאכילה עדיין האצטומכא פתוחה".

"ומכל מקום כדי שלא יהא נראה שהכל סעודה אחת טוב להפסיק מעט אחר ברכת המזון בדברי תורה או בטיול קצת וטוב ג"כ לקום ולילך מעט ולא להשאר יושב במקומו אף שמפסיק מעט בדברי תורה אבל אם אינו מפסיק בברכת המזון אף שמפסיק הרבה בדברים אחרים ובטיול הרי הכל נחשב סעודה אחת".

"ואין איסור במה שמפסיק בברכת המזון וגורם לחזור ולברך המוציא וברכת המזון על גמר הסעודה שהיה יכול לגומרה קודם ברכת המזון והרי זה גורם ברכה שאינה צריכה דכיון שמפסיק בשביל כבוד שבת אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך".

"אבל אין לדרוש כן ברבים כיון שקודם חצות אינו יכול להפסיק בברכת המזון ולצאת ידי חובת סעודה ג' במה שיאכל אחר ברכת המזון ואין העולם בקיאים בהלכה זו לחלק בין קודם חצות לאחר חצות אלא כל אדם יעשה כן לעצמו".

ט. ועי' ערוך השולחן (או"ח סי' רצא סעי' ג – ד) שהסיק: "אך אם יש טעם שאין ביכולתו אחר מנחה או שקשה עליו אחר מנחה יכול לקיימה קודם מנחה5 וכן המנהג"...

וכך כתב ערוך השולחן (או"ח סי' רצא) וסיים בסעיף ז: "אך טוב להפסיק מעט בדברי תורה או בטיול [שם]".

ובאר בסעיף ח:

"ונ"ל ברור דזהו להידור בעלמא אבל בדיעבד אפילו לא הפסיק מעט אלא מיד אחר ברהמ"ז נטל ידיו ג"כ יצא ויש מי שכתב דאותם שנשארים במקומן לא יצאו ידי חובתם דהוי כסעודה אחת [מג"א סק"ו בשם מהרי"ל] ולענ"ד אינו כן אלא לדעת התוס' בשבת [קי"ח. ד"ה במנחה] שאוסרים לחלק סעודת שחרית לשנים וחששו לברכה שאינה צריכה ע"ש אבל אנן קיי"ל כהרא"ש ורבו מהר"ם מרוטנבורג שכתבו שנכון לעשות כן דכיון שעושה משום סעודה שלישית אין כאן משום מרבה בברכות והם עצמם עשו כן למעשה ובתשב"ץ כתב שמהר"ם בחורף שהימים קצרים היה עושה סעודה שלישית על השלחן מיד אחר ברהמ"ז [ב"י] והטור כתב שכן היה עושה אביו הרא"ש ז"ל ולא הזכירו כלל להפסיק אלא שבמרדכי כתב שטוב להפסיק ע"ש ולא לעיכובא וכן משמע מכל הפוסקים וכן עיקר לדינא".

והשלים בסעיף ט:

"וכל זה למי שקשה לו לאכול אחר מנחה או סיבה אחרת אבל מי שיודע שאפשר לו לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור לא יעשה לכתחלה סעודה שלישית קודם מנחה מיהו אם עשאה יצא ואפילו בשבת שהוא עיו"ט אם יכול לאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתים לכתחלה [מג"א סק"ח] והכלל מזה שלא כל הטבעיות שוין ובלבד שתהא כוונתו לשמים והיינו שלפי טבעו נכון לו לאכול כך או כך כמו שנתבאר".

י. אף שהביא הב"י מן הרא"ש שאין לדרוש ברבים מפני שקודם חצות היום אינם רשאים להפסיק והציבור לא יודע זאת ויתחיל סעודה שלישית קודם חצות, נראה לי שבמקום שיש זמן קבוע לתפילת מנחה של שבת וחצות היום, וזמן מנחה גדולה מוקדם מאד (ויש היושבים לסעודה שניה אחר חצות היום כגון בחודשים חשון, כסלו) מן הראוי לדרוש זאת לציבור כדי שיחלקו סעודתם לשתי סעודות וידגישו שישבו לסעודה שלישית אחר זמן מנחה גדולה (כלומר יסיימו סעודה שניה אחר זמן מנחה גדולה ויתחילו סעודה שלישית אחר הפסק קצר), ונראה לי שבמקום שיבטלו סעודה שלישית או שיאכלוה אכילה גסה עדיף לדרוש להם שיחלקו סעודתם. ובכך למונעם מאי קיום בעודה שלישית בשבת כראוי.

מסקנה

בימות החורף הקצרים, אם סעודה נמשכה עד חצות היום (או אף התחילה בו), ויודע שיאכל סעודה שלישית אכילה גסה, יחלק סעודה שניה לשתים ויברך ברכת המזון אחר סעודה שניה יְלָמֵּד ענין מפרשת השבוע או מפרקי אבות או שיעשה טיול קטן, ויחזור ויטול ידיו וימשיך בסעודה שלישית.

הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א – רב העיר רמת–גן (לשעבר)

מי שלא יכול לסעוד סעודה נוספת סמוך לסעודה השנייה. הפתרון של חלוקת הסעודה השנייה לשתים גובל בברכות שאינן צריכות. ואם הוא שבע מהסעודה הקודמת והסעודה השלישית היא אכילה גסה יש בה גם ברכה לבטלה. לכן מומלץ יותר לאכול מיני תרגימא, לפי הדרוג המובא בסי' רצ"א ס"ה וכך גם נוהגים חסידי חב"ד.

תשובת המחבר: מהר"ם והרא"ש לא חששו לברכות שאינן צריכות.