חבל נחלתו כח נז
סימן נז
מצוות דרבנן שצריך למכור כסותו כדי לקיימן
א. בכמה מצוות דרבנן: הדלקת נרות בשבת, הדלקת נרות חנוכה וארבע כוסות מוזכר שעני שבישראל צריך לחזר על הפתחים1 ואף למכור כסותו ולקיימן2.
בהדלקת נרות שבת פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רסג) בסעיף ב:
"אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת; אפי' אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא".
ובסעיף ג: "אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום, נר שבת קודם. וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה, נר שבת קודם משום שלום הבית, דאין שלום בבית בלא נר. (רמ"א: ואם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולקנות נר חנוכה ע"ל סימן תרע"ח)".
בארבע כוסות פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תעב סי"ג):
"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות".
בנר חנוכה פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרעא ס"א): "צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק".
ובאו"ח (סי' תרעח ס"א) פסק השולחן ערוך:
"מי שאין ידו משגת לקנות נר חנוכה ונר שבת, יקנה נר שבת מפני שלום ביתו (וע"ל סי' רס"ג סעיף ג'); ואם יש לו לשל שבת ואין לו לנר חנוכה וליין לקידוש היום, יקנה לנר חנוכה, משום פרסומי ניסא".
ב. וצ"ע הרי מדובר במצוות דרבנן, ולא מצינו אף במצוות מן התורה שמי שאין לו כדי אכילתו מחוייב לקנות בממונו, וכש"כ שאינו מוכר חפציו, ואינו צריך לפשוט ידו לשם קיום מצוה3.
כך הביא הבית יוסף (או"ח סי' תרנו) את חיוב ההוצאה הכספית על קיום מצוה מן התורה:
"כתב הרא"ש (שם) ומדאמר אילו מיתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה [אחת] ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב ותלמודא בפרק לולב הגזול (מא:) חשיב גוזמא על רבן גמליאל שהיה נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ.) עכ"ל: ורבינו ירוחם כתב דברים אלו בנתיב י"ג חלק ג' (קד ע"ד) ובסוף כתב ומכל מקום בעישור נכסיו חייב לקנותו עכ"ל ולא ידעתי מנין לו והרשב"א (בחי' ב"ק ט: ד"ה מהא) כתב מהא דאמרינן אילו מיתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחוייב לתת אפילו שליש ממונו וזה תימה איך [לא] נתנו דמים למצוה עוברת וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכמו שאמרו [(שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ומכל מקום לא כמיתה ממש אמר הרב שלא אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו עד כאן לשונו".
וכן הביא הריקאנטי (סי' נא): "כתב הראב"ד דאפי' למצוה עוברת כגון סוכה ואתרוג ולולב אינו מחוייב לתת השליש מן שלו כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכן אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואמרו המבזבז אל יבזבז יותר על חומש שהעוני כמיתה וכתב עלה הרא"ש לאו כמיתה ממש אמר הרב שלא אמר כן אלא במצות עשה דשב ואל תעשה, אבל במצות לא תעשה אפי' כל ממונו".
וכך פסק הרמ"א (או"ח סי' תרנו ס"א): "ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב)". וכן הביא הלבוש (או"ח סי' תרנו ס"א).
עולה מדבריהם שהטעם שאין לו להוציא את כל ממונו הוא משום שעני חשוב כמת, ואין לו להפיל עצמו על הציבור.
ג. בשו"ת יהודה יעלה (אסאד, ח"א או"ח סי' רב) נשאל: "והעמידני על סתירה פסקי הרמ"א וש"ע א"ח בסי' תרפ"ז פסק אין לך מצוה דאורייתא נדחית לגמרי מפני מקר' מגילה. הרי דמצוה דאוריי' עדיפא מפרסומי ניסא דרבנן לדחות זה מפני זה. ואילו מפני אונס ממון פסקינן משום פרסומי ניסא אפי' עני שואל או מוכר כסותו (או"ח) בסי' תע"ב גבי ד' כוסות ובסי' תרע"א גבי נר חנוכה ובסי' רס"ג גבי נר שבת. ובמצוה דאוריי' פסקינן (או"ח) בסי' תרנ"ו אפילו מצוה עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש ומי דשעת' דחיקא ליה אונס הוא ופטור לגמרי".
ותרץ: "ונ"ל לענ"ד ליישב קושית פרו"מ בפשוט נ"ל אף דבמצוה דאורייתא פטור ע"י אונס ממון רק החמירו במצוה דרבנן ועשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה לחייבו גם באונס מדוחק ממון דהפקר ב"ד הפקר והרי גדולה מזה מצינו לכ"ע שלא פטר א"ע ממצות דרבנן אפילו במקום אונס סכנת נפשות בערובין כ"א, וע"ז אמרו שם הזהר בני בד"ס יותר מד"ת שד"ת יש בהן עשה ול"ת בלא חיוב מיתה וכל העובר על ד"ס חייב מיתה ואף על גב שע"י אונס סכנת נפשות לא מקרי עובר ולא העמידו במקום פיקוח נפש ור"ע מחמיר על עצמו היה כמ"ש שם. אבל במקום אונס ממון העמידו דבריהם"...
ובהמשך הביא שהרמב"ם למד זאת מארבע כוסות.
עכ"פ עולה לשיטת מהר"י אסאד שחכמים משום חשיבות פרסומי ניסא (וכן שלום ביתו בנר שבת) עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ובדבר שבממון יותר קל לגזור זאת משום הפקר בית דין.
ד. ביאור ומקור לחיוב ממון עד חומש במ"ע ומתי מוטל עליו אף להשכיר עצמו או למכור בגדו, כתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שלא):
"אמנם עדיין הא דכתבו התוס' [בבא קמא שם] דיותר מחומש אין צריך לבזבז, לכאורה אין לו מקור".
"אמנם בירושלמי בפרק קמא דפאה [הלכה א'] מבואר שורש הדברים4. דתניא התם, נאמר [שמות כ' י"ב] 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר [משלי ג' ח'] 'כבד את ה' מהונך', ממה שיחננך מפריש לקט שכחה ופאה וכו' ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית וכו', אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן, אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון ובין אין לך הון 'כבד את אביך ואת אמך' ואפילו אתה מחזיר על הפתחים. משמע להדיא דבשאר מצות עשה אינו צריך לחזור על הפתחים אם אין לו. ושם קודם לזה מביא הירושלמי דשיעור חומש למצוה הוא מתקנת אושא, וגם רבן גמליאל שהיה קודם תקנות אושא הלכה זו היתה בידם אלא ששכחוה. ויליף לה התם מקרא דכתיב 'כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך' [משלי שם], אלא דפליגי התם, לחד מאן דאמר מחוייב לבזבז חומש, ולחד מאן דאמר שליש, וכולהו ילפינן מהתם, ושם הוא שורש הדברים. אמנם מבואר שם דדווקא במצוה שאינה כנגד אחרים, אבל במצוה שהיא כנגד אחרים הוי ליה כבעל חוב, ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה, וזה הוא הטעם דכיבוד אב ואם צריך לחזור על הפתחים משום דהוי כפריעת חוב, עיין שם".
"ומזה אנו למדין ליישב מה שהקשה מעלתו על הא דאמרינן בקידושין [שם] דצריך לפדות את בנו, דהתם שאני, משום דשם חייביה רחמנא ליתן לאחרים, היינו לכהן, בשביל פדיון בנו, והוה ליה כפריעת חוב ואם לא נתן נשתעבדו נכסיו, על כן מחוייב לשלם חובו בכל מקום שיהא. וכן במחצית השקל ובחייבי עולות ושלמים דממשכנין אותו, גם כן מטעם הנ"ל שנתחייבו נכסיו בשביל חוב שעליו, ועל כן צריך אפילו לחזור על הפתחים ולשלם מה שהוא מחויב".
"ואמרתי דיש להסביר מדוע שחייב לעשות נגד אחרים אמרינן דצריך אפילו לחזור על הפתחים, הוא משום דבשלמא המצוה שהוא חייב בציווי הקדוש ברוך הוא אמרינן [ברכות ו' ע"א] חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, אבל במצוה שהוא מחוייב נגד אחרים אי אפשר לומר כן, דמחשבתו הטובה לא תועיל לאחרים".
"והנה הטעם דפירסום נס הוא לפרסם כבוד ה' יתברך שמו, וגם להראות חשיבות ישראל כדאמרינן גבי מנורה שנר המערבי הוא עדות לישראל שהשכינה שרויה ביניהם [שבת כ"ב ע"ב], והוא כדבר שחייב נגד אחרים, על כן אמרינן בזה דאפילו כסותו צריך למכור ולעשות המצוה ואפילו מגלימא דעל כתפו, וכנ"ל".
"ומיושב בזה הקושיא שהובאה בתשובת מהר"י אסאד זצ"ל, דוודאי מצוה דאורייתא חמיר טפי, ואפילו הכי אם אין לו אין צריך למכור כסותו, כיון דבאמת חישב לעשות וכו', אבל בנר חנוכה דהדלקת נר חנוכה לפרסם הנס, וכל כיוצא בזה, הלוא זה הוא נגד אחרים, על כן פסק שפיר הרמ"א דחייב למכור אפילו כסותו כדי לקיים את המצוה".
"ומה שכתב מעלתו לתרץ משום דאיכא למימר הטעם דבדרבנן הוי מצד לא תעשה ד'לא תסור' [דברים י"ז י"א], אם כן בכל מצוה דרבנן יהא מחוייב למכור כסותו, ועל כרחך דלא החמירו חכז"ל בשל דבריהם יותר מבשל תורה5. וגוף הדבר אי מצוה דרבנן תליא ב'לא תסור', כתב הרמב"ן בשרשיו למנין המצות שורש א' (וב') [ד"ה עוד אודיעך] דתליא בפלוגתא דאמוראי בשבת דף כ"ג [ע"א] דלא תעשה דרבנן אסמכיה אלאו ד'לא תסור', אבל עשה דרבנן מוסמך על 'שאל אביך ויגדך' [דברים ל"ב ז']"...
המהר"ם שיק לא באר לגבי נר שבת מדוע יצטרך לחזר על הפתחים אף עבורו, והוא עדיף אף מנר חנוכה ומארבע כוסות. ואולי כדי להראות שייכותו לעם ישראל והדגשת חשיבות השבת לעם ישראל, יש בה כעין חוב לכו"ע להודיע לכל את בריאת העולם ונתינת השבת לישראל, ולכן הוא עדיף מפרסומי ניסא אחר.
ה. כתב בשו"ת משנה שכיר (חאו"ח סי' שיא והובא ג"כ במשנה שכיר – מועדים נס חנוכה):
"ובאמת נפלאתי על הרמב"ם, מדוע הביא הך דמוכר כסותו הכא בחנוכה, ולא בפסח בד' כוסות (ה' חמץ ומצה שם), ושם לא כתב רק העתיק המשנה (פסחים פ"י מ"א). אבל ישבתי לי זה עפי"ד הגר"א בביאורו (ה' חנוכה שם) שכתב דנלמד ממה דאמרו שם בערבי פסחים (פסחים קיב, א) דדבר מועט לכבוד שבת שואל על הפתחים או מוכר כסותו או שואל וזהו מכבוד היום, וקידוש עדיף מכבוד היום, א"כ גם לקידוש צריך לרדוף אחריה עד שיעשנה, (ועיין ברמב"ם ה' שבת פ"ה ה"א), ונ"ח קודם לקדוש היום, ש"מ דצריך למכור או לשאול לנ"ח. שוב מצאתי בציוני מהר"נ (סוף ה' חנוכה) שישב ג"כ את דברי הרמב"ם באופן כזה, עיין שם. עכ"פ בטח דשוה לגמרי לד' כוסות, ודלא כהבאה"ט, ודו"ק. ועיין ים של שלמה (ב"ק פ"א סי' כד) שדימה ג"כ נ"ח לד' כוסות לענין זה, עיין שם".
ועוסק בדרך הלימוד אולם לא מדוע דוקא מצוות אלו.
ו. בשו"ת באר דוד (סי' יח) כתב שהעני המקיים פרסומי ניסא מקיים אף מצוה מן התורה.
"ובזה אתי שפיר דלכאורה קשיא דקימ"ל באו"ח תרע"א דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן אף דכבר פסק הרב הרמ"א בסי' תרנ"ו דאין צריך לבזבז אפי' על מ"ע עוברת יותר מחומש, א"כ נראה דעדיף מצוה דרבנן משום פירסום הנס ממצוה דאורייתא, והא כתב הרמב"ן במגילת אסתר לפיכך ספק דרבנן לקולא שכך התנו כדי שלא יהא דבריהם חמיר כ"כ כדברי תורה, והכא חמיר טפי יותר מדברי תורה, ולפמ"ש דבכל מה שמקדש השם ברבים מקיים מצות עשה של תורה ניחא, דבנר חנוכה שיש פירסום הנס ומשריש אמונת השם, ומקיים מצות ונקדשתי, ובכל מצוה שמקיים בפירסום ותיקנו חכמים לקיים בפירסום זולת המצוה דרבנן מקיים מצוה דאורייתא".
"ואתי שפיר ג"כ קושית האחרונים, עי' בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' של"א שהקשה על מה דקימ"ל באו"ח סי' תרע"א דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן, והרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו פסק דא"צ לבזבז אפילו על מצוה עוברת יותר מחומש, א"כ נראה דעדיף מצוה דרבנן משום פירסום הנס ממצוה דאורייתא, א"כ קשה למה פסק הרמ"א בסי' תרפ"ז דאם אין שהות לעשות שתיהן אין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מקרא מגילה, והא מגילה או הדלקת נ"ח לכאורה עדיף ממ"ע דאורייתא, ולפמ"ש אתי שפיר דלעולם מצוה דאורייתא חמיר ממצוה דרבנן כמובן ממילא כמ"ש הרמב"ן הבאתי למעלה, אלא שאמרו חכמים שהיכא שמקיים מצוה דרבנן ואיכא נמי פירסום הנס, שנצמח מזה מ"ע דאורייתא".
ז. בשיפולי גלימת הגדולים הללו נראה לי להוסיף. במצוות דרבנן מסוימות חכמים ראו לנכון להטילן על היחיד, שכל אחד ואחד יקיימן. אצל אותם שיכולתם הכלכלית לא נותנת להם לקיימן, עומדת השאלה מה עדיף? קיום המצוה אף בביוש מסויים של המקיים (מכירת בגדיו, הלוואה, עבודה בגופו לשם הרווחת ממון לקיום המצוה) או פטורו מקיום המצוה בגלל מצבו הכלכלי.
מתוך ראיית חשיבות מצוות אלו של פרסום הנס וקדושת השבת, לשם בנין מדרגת האדם מישראל, וכדי לחזק את היותו חלק מכלל ישראל אף שממונו מועט, חכמים חייבו אותו ללוות או למכור כסותו, כדי שהמצוה הזאת תקויים אף על ידו.
הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
לשאלתך, מדוע בנ"ח, ד' כוסות ונר שבת החמירו חז"ל יותר מכל המצוות, אפי' ממצוות דאורייתא, שעני צריך למכור כסותו או לחזר על הפתחים עבור?
קרוב לדבר המהר"ם שיק שהבאת כתב גם בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תקא, ג):
"וצריך לומר שאני המצוות שבליל פסח הם לפרסם לבניו ובני ביתו כדכתיב והגדת לבנך. מה שאין כן שבת שהוא רק לעצמו. והדבר מובן על פי מה שאמרתי כבר בטעם הרמב"ם דכל מצוות אינו מחוייב למכור כסותו. שהרי חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה [ברכות ו ע"א]. מה שאין כן פרסומי ניסא לפרסם לאחרים ומה לאחרים במחשבתו. ועל כן קידוש היום שהוא לעצמו. שוב דומה לשאר מצוות. ובזה מובן היטב הקל וחומר כיון דנר חנוכה קודם לקידוש. על כרחין דתלוי בפרסום לאחרים דוקא. ואם כן נר חנוכה שמניחה על פתח ביתו מבחוץ שמפרסם לכל. ודאי קל וחומר מארבע כוסות שאין הפרסום רק לבניו ובני ביתו לבד".