חבל נחלתו כח נח
סימן נח
על מי חובת סעודת מצוה
שאלה
תלמיד סיים מסכת, והוא חשב לקנות כיבוד במאה שקלים. פנה למנהל הישיבה (שהוא בא כוחו של רה"י לדברים כספיים) שיקבל מהישיבה מאה שקלים. המנהל סרב, בטענה שסיום מסכת של תלמיד זה אירוע פרטי. ואת זה הישיבה לא ממנת.
התלמיד שואל: הרי אמר אביי (שבת קיח ע"ב – קיט ע"א): "ואמר אביי: תיתי לי (רש"י: ישולם שכרי), דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה [קיט ע"א] עבידנא יומא טבא לרבנן".
פרש רש"י:
"עבידנא יומא טבא לרבנן – לתלמידים, ראש ישיבה היה".
הא קמן שראש הישיבה צריך לעשות סעודת סיום לתלמידים. וא"כ אף כאן על ראש הישיבה לערוך סעודה או לפחות לממן לבני הישיבה את סעודת המצוה.
מי צודק מנהל הישיבה או התלמיד?
תשובה
א. סעודת סיום היא לא חובה של אף אחד, זהו מנהג.
הנוהגים בה לומדים זאת משלמה המלך שהביא הרבה קרבנות ועשה משתה כשקיבל את החכמה האלוקית של מעשה בראשית. כאמור בשיר השירים רבה (פרשה א, ט) והובא באו"ז (ח"ב סי' שכ) ובב"י (או"ח סי' תרסט):
"אמר לו הקדוש ברוך הוא שלמה חכמה שאלת לך, ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך חייך החכמה והמדע נתון לך ועי"כ עושר ונכסים אתן לך, מיד ויקץ שלמה והנה חלום, א"ר יצחק חלום היה עומד על כנו חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי, מיד ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".
וכ"כ רמב"ן (שמות כד, יא):
"וטעם וישתו – שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז). וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מ"א ג טו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא – כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו".
ב. יש לשאול מה ענין שמחת לימוד התורה בסעודה ויום טוב. הרי התורה רוחנית והאכילה היא גשמית.
כך נאמר בפסחים (סח ע"ב): "אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא". כלומר שביום קבלת התורה חייבים לכו"ע ב'לכם'.
וכתב בגליוני הש"ס (פסחים סח ע"ב): "שם עצרת יום שניתנה בו תורה, נ"ב ע' רוקח סי' רצ"ה וז"ל לא מצינו שלמי ציבור כ"א בעצרת ע"כ אסור להתענות ביום עצרת אפילו אם מתענה בכל יום כדאמר בפסחים כו' מר ברי' דרבינא יתיב כולי שתא כו' ע"כ צריכין ישראל לשמוח שמוחל הקדוש ברוך הוא עונותיהם דאמרי' בירושלמי כו' בכל הקרבנות כתי' חטאת ובעצרת לא כתי' חטאת אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל מכיון שקבלתם עול התורה עליכם מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם עכ"ל. נראה שבא להוסיף טעם על איסור התענית מלבד טעמא דיום שניתנה בו תורה והוסיף טעם מפאת שהציבור מביאין בו שלמים וכוונתו דכיון דשלמים הם לאכילת בעלים וזה גוף עניין הקרבן שע"ש זה נקרא שלמים שעושה שלום בין מזבח וכהן ובעלים דיש בו אכילת כולם ולכן אין להתענות בשבועות ומ"ש עוד משמחת מחילת עוונות אולי כוונתו גם בזה לטעם איסור התענית ואולם טעם זה נכלל שפיר בדברי הגמ' כאן דאמר יום שניתנה בו תורה הוא דמפאת זה הוא שנמחלין העוונות הואיל ומקבלין עול תורה".
ויש בדבריו להסביר מדוע שלא להתענות בשבועות, אולם מה הקשר לגמרה של תורה?
כתב בס' דף על הדף (פסחים סח ע"ב): "הבית הלוי (פרשת יתרו) העיר דלכא' אינו מובן טעם זה, דהא גם בפסח יש בו מעלה שיצאו בו ממצרים, ועוד דעיקר הטעם אינו מובן, דכי בשביל שניתנה בו תורה יהיה בו חיוב לאכול, ולכאו' אדרבה יותר היה צריך לקיים ביום זה הך דלה'".
"וביאר הבית הלוי עפ"י מה שאחז"ל דהמלאכים ביקשו שתנתן להם התורה, ואמרו תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו, ומשה רבינו נצחם ועיקר הנצחון היה במה שהמלאכים אינם יכולים לקיים המצות שבגוף, וע"כ שפיר אמרו דהכל מודים בעצרת דבעינן 'לכם', שהיא המצוה שאין המלאכים יכולים לקיימה, אבל הך דלד' הרי המלאכים יכולים לקיים עוד יותר מישראל. (וכתב שם דמה"ט נהגו לאכול בשביעית מאכלי חלב, כדי לקיים הדינים והזריזות בין אכילת חלב לבשר, והוא קינוח והדחת פה, כדי לקיים מצוה שבאכילה שלא שייך אצל המלאכים)".
ונראה להוסיף שבְּעֵת סיום מצוה או לימוד בתורה ישנה תוספת קדושה המקדשת אף את צרכי הגוף, ולכן יש לשמוח בסיום התורה והמצוה בסעודה (עי' ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק במדבר לחג השבועות אות ה).
ג. אולם סעודת סיום היא מנהג חשוב מאד כדי להגדיל כבודה של תורה, עד כדי כך שיש מתירים לאבלים להשתתף בה, ויש נוהגים בתשעת הימים לעשות סיום כל יום ולאכול בשר ויין. כאמור ברמ"א (שו"ע או"ח סי' תקנא ס"י): "ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין, אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה; אבל יש לצמצם, שלא להוסיף. ובשבוע שחל ט' באב בתוכה, אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם, וזה אפילו בערב ת"ב שרי (מנהגים ומהרי"ל), ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה (ד"ע)".
כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קיט):
"רב או ראש ישיבה שהוא לומד מסכתא עם חביריו ותלמידיו וכשבאו לסוף המסכתא, ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר, יומא דראוי לתקן סעודה נאה לכבוד התורה ותלמידיהון, ואז ראוי לקבץ כל הקהל כשבא הרב לסיים, כל מי שראוי לבא לסיום המסכתא. וסמך יש במסכת אבות ההולך ואינו עושה שכר הליכה בידו וגו', ולכך נהגו כל בעלי בתים לילך על הישיבה בתחילת התו' זמן בישיבה ראשונה, ולכך מנהג להודיעם כשבא הרב לסיים המסכתא, כדי שיבואו הבעלי בתים גם כן לסיומא, ואז יהיו שמה תחילה וסוף. עוד טעם אחר שהוא כבוד התורה כשיש שם אסיפת עם, כדאיתא מעין זה במרדכי בסוף הניזקין וז"ל יכולין לקרות לחתן תורה או לחתן בראשית כהן או לוי דשאני התם דכבר קראו ה' כמשפט היום כו', וגם ברוב מקומות ישראל הולכים עמהם חשובים הקהל על המגדל עכ"ל. ש"מ לכבוד סיום התורה הולכים. ה"נ מקבצים רוב עם לכבוד התורה וכן טוב לחזור אחר מניין לומר קדיש. ואחר סיומו יאמר עשרה בני רב פפא. ואח"כ יאמר קדיש אם יש מניין, ויש שאומרים קדיש דרבנן, אך אותו קדיש אינו מצוי בינינו לכן ברוב פעמים לא שמעתי לומר רק שלנו בלא תתקבל... וגם כן יתקן סעודה נאה לכבוד התורה וסיום המסכת', והיא סעודה מצוה דאפי' אבל תוך י"ב חדש על אביו ואמו יכול לסעוד שמה דאיתא שם ולשמחת מריעות מותר. ואיתא באגוד' ע"ז, וז"ל ובירושלמי יש דסעודת מצוה מותר, ומ"ש היתר ראבי"ה לאכול לאבל בסיום המסכתא עכ"ל אגודה. ואמרינן בפ' כל כתבי אמר אביי תיתי לי דכי חזינ' צורב' מדרבנן דעביד סיום מסכתא עבידנ' יומ' טבא לרבנן, לתלמידי' ראש ישיב' עכ"ל. וכן בסיום התורה בשמח' התורה נוהגי' כן. כדאית' בא"ח (=טור או"ח סי' תרסט) וז"ל ונוהגים באשכנז שהמסיים והמתחיל נודרים נדבות וקורין ריעיהם ועושי' משתה לשמחת יום טוב לסייומ' של תורה עכ"ל".
"וכן ראיתי הלכה למעשה מרבנן קשישי שהבחורי' אבילי' אוכלי' בסעוד' סיום המסכתא. וכן יזכינו האל לאכול מסעודת לויתן ולהנות מזיו שכינה עם צדיקי עולם בעולם הבא".
רואים כמה מהר"ם מינץ החשיב סעודת סיום מסכת.
וכן כתב יוסף אומץ (חלק ב פרק התורה):
"[כה]. הסעודות שעושין לסיום מסכתא תמצא עניינן ומנהגן בסוף תשובת מהר"ם מינץ. ואנו בני אשכנז מקפידים מאוד בכבוד הסיום כל הקהל כאחד [חברים ועמי ארצות (כת"י ב')], ויפה הוא. ולכן [באיזה עיתים שכמעט נתבטל סעודות הסיום לסיבה מה (כת"י ב')] נזדרזתי בכל תוקף בעיתים שלא היה אז פה אב"ד לקיים המנהג, אף שהיו מתנדנדין בדבר".
ועי' ים של שלמה (ב"ק פ"ז סי' לז).
ד. לכן אם הישיבה סיימה מסכת ראוי שהישיבה תעשה סעודת מצוה לכל בני הישיבה ולכל הקשור עימה, וילמדו וידרשו בכבוד התורה ולימודה.
אביי כראש ישיבה הגדיל לעשות ועשה סעודה לכל הישיבה כאשר בר בי רב סיים מסכת, כדי לכבד את התורה לחזק את לימודה בישיבה, ולהגדיל את השפעתה ושמחת לימודה לכל התלמידים. כי השותפות של כולם בסיום משפיעה עליהם שיתחזקו אף הם בלימודם ויעשו אף להם שמחה וסעודה כדוגמת השמחה של אותו תלמיד. ועל כך אמר שישולם שכרו משמים, כי הוא מחזק ומרבה לימוד תורה לכל בני הישיבה.
ה. אם תלמיד סיים מסכת אינה חובה על הישיבה. אולם ראוי שהישיבה, כדי להגדיל כבודה של תורה וכדי להשאיף את שאר התלמידים לגמור מסכתות – תציין זאת.
הדרך הנראית לי היא להוסיף מנה וכיבוד שאינו רגיל (עוגה או גלידה וכד') בסעודת צהרים או בערב (דוגמת סעודת ראש חודש), והמסיים יסיים לפני כולם את המסכת, וראש הישיבה ידרוש במעלתה של תורה. ובכך תהיה לסיום השפעה על כולם.