חבל נחלתו כח נד
סימן נד
הטיית לימוד התורה לשם רווח ממוני
שאלה
בכמה מקומות במשנה ובתלמוד מצאנו שקבעו הלכה מן התורה בדרך אחת, ואיימו ללמוד הלכה בדרך מקילה ויותר זולה לציבור, או שאף חזרו מן הנהוג למעשה וקבעו הלכה מן התורה בדרך אחרת ויותר מקילה, וכתוצאה מזה ירד המחיר.
ויש לעיין, וכי מחיר גבוה של מכשיר מצוה, יכול לשנות את ההלכה ואת הלימוד מן התורה?
והשאר עליה חובה
נאמר בכריתות (פ"א מ"ז, ח ע"א):
"האשה שיש עליה ספק חמשה זיבות וספק חמשה לידות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה1 ועמדו קינים בו ביום ברבעתים".
פרש רש"י (כריתות ח ע"א): "נכנס לב"ד ללמוד כו' – אף על פי שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלי לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף".
מרש"י עולה שרשב"ג היקל בד"ת בידיעה שאין הלכה כן (לדורות) משום עת לעשות לה' הפרו תורתך היינו הוראת שעה. וכך בארוֹ הכסף משנה (הל' מחוסרי כפרה פ"א ה"י): "והרי אין כאן משנה אחרונה (=לשון הראב"ד עי' להלן) שאף רשב"ג סובר שהשאר עליה חובה ומה שאמר ואין השאר עליה חובה הוראת שעה היתה כדי שלא יחדלו מלהביא כלל".
לפי דברי רש"י הלכה לדורות כדעה שכל השאר עליה חובה. רשב"ג לימד שאין השאר עליה חובה כדי להוזיל את הקינים בהוראת שעה לזמנו בלבד.
תוספות (בבא בתרא קסו ע"א) כתב שהגירסא בפסיקת רשב"ג: "מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה - וכן כתוב בכל הספרים הכא ובכריתות בפ"ק (שם) והכי איתא בתורת כהנים"... אולם בהמשך (בבא בתרא קסו ע"ב בהמשך דה"מ) כתב: "ובספר רבינו תם מצאתי במשנה כריתות במילתיה דרבן שמעון בן גמליאל והשאר עליה חובה ומתחלה היה כתוב ואין השאר עליה חובה ומחק ואין וכן היה נראה עיקר, אבל יש תימה שבכל הספרים הוא כתוב [ואין] בין בכריתות בין בתורת כהנים בין בכאן"...
היינו מחלוקת בגירסאות האם בפסיקת רשב"ג קבע שהשאר חובה עליה או שקבע שאינם חובה עליה. ולא הסביר את הקושי בכל דבר.
כתב הר"ש משאנץ על הספרא (מיוחס לו, תזריע פרשה א פרק ג אות ז), והתייחס לא רק לגירסא אלא לעצם מעשהו של רשב"ג:
"ה"ג רבינו יעקב (=ר"ת) מביאה קרבן ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה. ול"ג ואין השאר דליכא שום תנא דמיפטר ליה לגמרי. ולכך עמדו ברבעתים שמותר חובה שעליה יכולה להביא כל השנה ואינה מעכבת לאכול בקדשים. ועוד אי רשב"ג פטר לה לגמרי א"כ פליג אתנא קמא והוי ליה מעשה לסתור. ורבינו שלמה גריס שם ואין השאר עליה חובה. ופי' אף על גב שהקל על דברי תורה עת לעשות לה' הפרו תורתיך. שהיה ירא שיחדלו העניות מלהביא ויבואו לאכול בקדשים בטומאת הגוף. ואינו נראה. ואפילו אם דרש להם כך כדי שימכרו בזול. מ"מ לא היה לו לרשב"ג להוציא שקר מפיו דלא כהלכתא2. ובסוכה [לד ב] דאמר להן שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרשינן לכו כר' טרפון. וכן בפסחים [ל' א] אמר להו להנהו דמזבני כנדי אשוו זבינייכו ואי לא דרשינן לכו כר' שמעון הכי הוה סבירא ליה ולא היה אומר שקר".
היינו אין לומר ולהרהר אחר רשב"ג שלימד דבר שלא להלכה כשאותו דבר הוא שקר (כפי שמשמע מרש"י), רק כדי לקיים את פסיקתו, ולא יכול להיות שרשב"ג דרש כן לדורות מפני שהוא שקר. ולכן חייבים לשנות את הגירסא, ולדורות ההלכה היא שחייבת בכל הקרבנות. עוד מזכיר הר"ש את האיומים בסוכה ובפסחים (נדון בהם בהמשך) ואף עליהם עולה השאלה וכי איימו באיום שאינו אמת מבחינה הלכתית? ומבאר שהאיומים היו מפני שכך סברו להלכה, ולא פסקו כן כדעתם מסיבות אחרות ולא היו אלה איומי שקר ח"ו. (והביא הר"ש שדבריו מיסוד ר' יצחק בר' שמואל זצ"ל, הוא ר"י בעל התוס' בן אחותו של רבינו תם).
כר"ש הביא שיטה מקובצת (בבא בתרא קסו ע"א) בשם הרא"ש: "ורש"י ז"ל גריס בכריתות ואין השאר עליה חובה ופירש ואף על פי שהקל על דברי תורה עת לעשות לה' הפרו תורתך שהיה ירא פן ימנעו להביא ויאכלו קדשים בטומאת הגוף. ולא נהירא דלא יתכן שיוציא שקר מפיו ויקל על דברי תורה בשביל חששא זו. והא דאמר שמואל במסכת סוכה אשוו זבינייכו להנהו דמזבני אסא ואי לא דרישנא לכו כרבי טרפון ובפסחים (ל' ע"א) להנהו דמזבני כנדי אשוו זבינייכו (להנהו דמזבני כנדי) ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון היינו דמשום דהכי סבירא ליה כדפרישנא התם אבל אי לא הוה סבירא ליה לא היה אומר כן".
עולה לפי שיטת הר"י והרא"ש שרשב"ג אמנם היקל, אבל רק בכך שיכולה לאכול בקודשים אף קודם שהביאה את כל חובותיה, אבל לא דרש להם שקר, ולא היקל מדברי תורה.
ועי' באר שבע (כריתות ח ע"א).
הרמב"ם (הל' מחוסרי כפרה פ"א ה"י) פסק:
"האשה שיש עליה ספק חמש לידות או ספק חמש זיבות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, היו עליה חמש לידות ודאות וחמש זבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה, וכן הדין בזב, היו עליה ה' לידות ודאות וחמש לידות ספק או חמש לידות ודאות וחמש זיבות ספק, מביאה שני קרבנות אחד על הודאי ונאכל ושאר הודאות עליה חובה ואחד על הספק ואינו נאכל ואין השאר עליה חובה ואוכלת בזבחים".
הרמב"ם פסק שכולן חובה עליה אולם אוכלת בקודשים לאחר הבאת קרבן אחד. ולא כפי שהיו הגירסאות במשנה ובתו"כ. הרמב"ם בהלכה לא התייחס למעשה של רשב"ג. אמנם בפירוש המשנה (כריתות פ"א מ"ז) פסק: "ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל". ודבריו בפה"מ מתאימים עם דבריו בפסיקת ההלכה, כי לדורות ודאי אין הלכה כרשב"ג. ובאר הכס"מ (על ההלכה) שהרמב"ם סבר כרש"י שרשב"ג רק הורה לשעתו, אבל לדורות הלכה שחייבת בכל הקרבנות.
העיר הלחם משנה (הל' מחוסרי כפרה פ"א ה"י): "ע"כ נראה ודאי כפי' רש"י ז"ל דלא תיקן רשב"ג כן אלא לפי שעה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך ורשב"ג לא פליג אדלעיל. ומיהו בפירוש המשנה כתב רבינו ז"ל והלכה כרשב"ג משמע דאית ליה כהשגת הר"א ז"ל אבל כאן בחבור ודאי דחזר בו".
היינו, הרמב"ם סבר כרש"י, ורק בפה"מ משמע שסבר כראב"ד.
הראב"ד השיג: "הא דלאו כהלכתא שהרי משנה אחרונה אמרו אין השאר עליה חובה ואולי יש הפרש בין משהה קרבנותיה מזידה למשהה אנוסה".
הראב"ד סובר שהלכה כפי שדרש רשב"ג באחרונה שאין השאר עליה חובה ולא רק הוראת שעה, אלא כך ההלכה לדורות שאין השאר עליה חובה.
בפירוש הראב"ד (מכת"י) שהובא בקובץ שיטות קמאי (כריתות ח ע"א)3, מתבארים דבריו בהשגתו לרמב"ם:
"תורת היולדת להביא את האשה שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות וכן חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות שמביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים. ולהכי רבי רחמנא תורת לקרבן אחד להתירה בזבחים, אבל ליפטר ידי חובתה כיון שהן ודאות חייבת להביאן כדאמרי' לעיל [ה"א] לבן לחייב על כל בן ובן זו משנה הראשונה. אבל כיון שראו את הדוחק של קינין חזרו ואמרו שאפילו ודאות אין עליה חובה, אעפ"י שכבר נתחייבה בכל לידה ולידה להביא קרבן, אם עברה ושהתה הרי היא כאשה שנטמאת טומאות הרבה אעפ"י שהיא חייבת לטבול בכל טומאה וטומאה בזמנה דטבילה בזמנה מצוה ואינה רשאה לשהותה ואעפ"י כן אם עברה ושהתה טובלת טבילה אחת לכולן והיא טהורה, אף קרבן זה כיון שאינו בא לכפרה אלא להכשירה בזבחים הרי היא כטבילות ומביאה קרבן אחד והשאר אין עליה חובה. ובתחלה כמו כן כך היה דעת החכמים אלא שלא רצו לגלות מפני הפשיעה כדי שלא תפשע ותשהא קרבנותיה כדי להפטר בקרבן אחד, וכיון שראו הדוחק שנדחקו ביוקר הקינין גלו את הטעם ולמדו אותו בפרהסיא וכולה שמעתא איתא בכריתות פרק א' [ח' ע"א]".
הראב"ד מבאר כי חוב של חמש לידות נוצר בגלל התרשלות של האשה מהבאת קרבן יולדת בזמן. מעיקר הדין חובתה להביא כל קרבן בזמנו, אבל אם 'הצטברו' לה חיובי קרבנות נפטרת באחד. כך חכמים סברו אף לפני שרשב"ג לימד זאת. אבל חכמים לא רצו לפרסם זאת, כדי שכל אחת תביא את קרבנה בזמנו. ורשב"ג, בגלל יוקר הקינין וחשש שתבואנה לאכול בקודשים ללא הבאת קרבן – פירסם שזאת ההלכה. נמצא שלפי הראב"ד חכמים דרשו לעם בתחילה את ההלכה לכתחילה, ובא רשב"ג ופירסם את ההלכה להקל שהיא נוהגת בדיעבד. ולא היתה כאן השפעה של יוקר המחיה על קביעת ההלכה.
באר הקרבן אהרן4 (תזריע פרשה א פרק ג אות ז):
"נכנס לב"ד ולמד. פרש"י בפ"ק דכריתות [ח, א] במשנה אעפ"י שהקל על דברי תורה, עת לעשות לה' הוא, שאלמלא לא ימצאו ויחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו הקדשים בטומאת הגוף עכ"ל, נראה מדבריו שר"ג אף הוא סובר כת"ק שהשאר עליה חובה אלא הוראת שעה היתה להפר התורה משום עת לעשות לה', כדי שלא יחדלו מלהביא אף זאת. וכן נראה מדברי הרמב"ם שפסק בספרו [א, י] שהשאר עליה חובה".
"אבל הראב"ד השיג עליו ואמר הא דלא כהלכתא, שהרי משנה אחרונה אמרו אין השאר עליה חובה, והאי דקרי הראב"ד דברי רשב"ג משנה אחרונה, משום שלפ"ד הודו לו רבנן וחזרו מדבריהם, והכי נראה מאומרו שבא לב"ד ולמד, שנראה דלמד להם הדין והודו לו לעשות מעשה, ולזה קרא הראב"ד דברי רשב"ג משנה אחרונה, לפי שהורו לו ב"ד לעשות מעשה".
"והרמב"ם לא חש לזה, לפי שלדברי הראב"ד קשה טובא חדא ממה ששנינו לעיל שהאשה שילדה ולדות הרבה אחר מלאת חייבת על כל לידה, ודרשו לה מקרא דזאת, וכן מה ששנינו על המפלת לאור פ"א דפליגי ב"ש וב"ה אי חייבת שתי קרבנות אם לא, דמשמע שאם הפילה ביום פ"א שחייבת שתי קרבנות אליבא דכ"ע, נהי דאית לן למימר אליבא דהראב"ד ז"ל דכל זה כפי משנה ראשונה, אבל אחר זה חזרו והודו לרשב"ג והיא משנה אחרונה, אלא שאחר משנה זו הבאה בפ"ק דכריתות [י, א] חזרו לומר בפ"ד מחוסרי כפרה דבין לת"ק בין לר' יהודה מה שילדה אחר מלאת חייבת על כל אחת ואחת, ואיך נאמר שזה משנה כפי משנה ראשונה והיא באה אחרי משנה אחרונה, ולכן בחר הרמב"ם ז"ל לומר דגם לרשב"ג ז"ל השאר עליה חובה ולא היו דבריו שלמד בב"ד, אלא לפי שעה משום עת לעשות לה' ולא יכול לעשות זה שהוא להפר תורה אלא ברשות ב"ד, ולזה בא לב"ד ואמר דעת לעשות לה'".
"ויפה דייק מהר"י קארו ז"ל בדברי הראב"ד שגם הוא לא אמר דדברי רשב"ג היו הוראת דין, שזה אי אפשר כפי המשניות הסותרות זה, אלא שהראב"ד ז"ל סבר שרשב"ג לא לפי שעה לחוד תקן זה, אלא לדורות תקנו וקבעו, כדי שגם לעתיד לא יתיקרו ולא ימנעו מלהביא כלל, באופן שאין זה כפי הדין, אלא תקנה שהתקין בהסכמת בית דין, ובזה לא יקשו עלינו המשניות המורות הפך זה, כי הם דברו כפי הדין. אבל יקשה על זה שלא תקרא התקנה משנה אחרונה, ועוד כי לא יתיישב כפי זה אומרו ואולי יש הפרש בין משהה קרבנותיה מזידה למשהה אנוסה, ולזה נ"ל שהראב"ד לא אמר אלא שרשב"ג ז"ל סבר שאין השאר עליה חובה וב"ד הודו לו זה, וזו היא שקרא משנה אחרונה, אלא שהוקשה לו הברייתות והמשניות האומרות הפך זה, ולזה אמר שאולי שכל אלו המשניות דמשמע מהם שהיא חייבת על כל ולד, הוא במשהה קרבנותיה במזיד, ודברי רשב"ג במשהה אותם אנוסה, ועם כל זה דברי הרמב"ם ורש"י נראים יותר".
עולה מדברי בעל קרבן אהרן שלפי הרמב"ם, וכן פרש רש"י, הוראתו של רשב"ג היתה לשעה בלבד, ולדורות חייבת בכל הקרבנות. ואילו לפי הראב"ד או שסבר שמשנה אחרונה של רשב"ג היתה שאינה חייבת את כל הקרבנות, או שמעיקר הדין חייבת, אבל בא רשב"ג ותיקן לדורות שאינה חייבת.
סיכם הערוך לנר (כריתות ח ע"א):
"במתניתן נכנס לב"ד ולמד. רש"י פירש דמשום עת לעשות לד' לימד כן שלא כדין וכבר הזכרתי שדעת הראב"ד אינה כן אלא רשב"ג ע"פ דין הורה כן, וכפי שאכתוב לקמן כן היא ג"כ שיטת הרשב"ם בב"ב ושיטת האשכנזים שהביאו התוס' שם וגם שיטת התוס' דכאן. וגם כבר כתבתי ששיטת ר"ת היא ג"כ שרשב"ג כדין הורה רק שהוא גרס והשאר עלי' חובה וכפי מה שכתבתי גם שיטת הרמב"ם כן וא"כ שיטת רש"י היא יחידית בדבר הזה ולכן לא הבנתי מה שכתב בשו"ת צמח צדק (סי' כ"ח) הביאו גם המגן אברהם ריש הל' שבת שאם המוכרי' מייקרים שער הדגים יכול לתקן הוראת שעה לבטל עונג שבת כמו שעשה כאן רשב"ג ע"ש ואיך יש להוציא דין משיטה יחידית אחר ששאר הראשונים לא פירשו כן ובפרט שאפילו לרש"י אין ראי' כ"כ שרשב"ג ביטל לגמרי דאף דלפי שעה הורה כן נגד הדין מכ"מ אולי כשאח"כ הוזל השער הורה להחייבות ששוב יביאו מה שהי' חייבות על כל לידה ולידה וא"כ לא הי' ע"י הוראתו שום ביטול מצוה שלא היתה רק להלכה ולא למעשה משא"כ התם דעונג שבת שנתבטל לא יוכל לתקן עוד לאותו שבת".
לסיכום, עולה לגבי שבועת רשב"ג והורדת מחיר הקינים בתשובה למה ששאלנו בראש עיוננו:
לרש"י – היתה זו הוראת שעה שאין חייבת להביא את השאר, ולדורות חייבת להביא את השאר.
לר"ת ושאר בעלי התוספות – מלכתחילה נשאר החיוב להביא את כל חיוביה ורק התיר לה לאכול בקודשים לפני שהביאה את כל חיוביה, וכן נפסק לדורות ולפי"ז רשב"ג רק פירסם הלכה לא ידועה.
הרמב"ם – סבר כרש"י בהסבר מקרה רשב"ג, או שסבר כר"ת (ערול"נ) אולם לדורות חייבת בכל הקרבנות.
לפי הראב"ד – לכתחילה חייבת להביא את כל הקרבנות מצד חומרא של חכמים, אולם בדיעבד אם הצטברו לה חובות שלא הביאה יוצאת י"ח בקרבן אחד וזו היתה ההלכה מלכתחילה.
עולה שלפי שום פירוש לא היה כאן הטיית הלימוד לשם הורדת מחיר הקינים אלא לכל היותר הוראת שעה.
אשוו וזבינו, ואי לא – דרישנא לכו כרבי טרפון
נאמר בסוכה (פ"ג מ"ד, לד ע"ב):
במשנה: "רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. רבי טרפון אומר: אפילו שלשתן קטומים. רבי עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת".
לר' ישמעאל שלשה הדסים אפילו שנים קטומים (ועי' רש"י בהמשך), לר"ט אפילו שלשתן קטומים, לר' עקיבא החיוב בהדס אחד ולא באר אם מותר אף קטום.
פרש רש"י (סוכה לד ע"ב):
"ואפילו שנים קטומין – אהדסים קאי, ובגמרא פריך: מה נפשך, אי קטום פסול והוא צריך שלשה – ליבעי כולהו שלימים, ואי קטום כשר – לכשיר שלשתן קטומים, ומשני: חזר בו ר' ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה, ואמר אפילו שנים קטומין, והוא הדין אי לא מייתי להו לגמרי, דהא קטומים כמאן דליתנהו דמי".
"ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים – דלא בעי הדר בהדס".
בסוכה (לד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא: אשוו וזבינו, ואי לא – דרישנא לכו כרבי טרפון. – מאי טעמא? אילימא משום דמיקל. ולידרוש להו כרבי עקיבא דמיקל טפי! – תלתא קטומי – שכיחי, חד ולא קטום - לא שכיח".
פרש רש"י (סוכה לד ע"ב):
"אשוו וזבינו – מכרו בשוה ואל תעלו על דמיהם, מפני שמבקשים מכם שלשה הדסין ושלמים".
"ואי לא – משויתו".
"דרשינא כר' טרפון – דמכשר בקטומין".
שמואל איים על מוכרי ההדסים שלא יעלו את מחיר ההדסים השלמים, שכן ידרוש להם שהלכה כר"ט שיוצאים י"ח בשלשה קטומים. והגמ' שואלת שידרוש להם כר' עקיבא שמספיק הדס אחד. ומתרצת ששלשה קטומים שכיחים יותר מאחד שאינו קטום.
וכל האיום של שמואל ואף שאלת הגמרא לכאורה אינם במקומם, וכי בגלל המחירים הגבוהים משנים את ההלכה?
שאל תוספות (סוכה לד ע"ב):
"ולדרוש להו כר"ע דמיקל טפי – תימה הא לא סבירא ליה כר"ע אלא כרבי טרפון וי"ל דכל זה מן הדיוק שבא להוכיח דשמואל לטעמי' דכרבי טרפון סבירא ליה דאי מפחיד להו במידי דלא סבר כדי שימכרו בזול היה לו להפחידם מר"ע דמיקל טפי ודחי אדרבה מפחדי טפי מרבי טרפון דתלתא קטומין שכיחי מחד דלא קטים ומעולם לא תשמע דסבר כרבי טרפון. ומיהו קשה מפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מקדירות בפסח דאמר שמואל משהי להו עד אחר הפסח ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבנו כנדי אשוו זבינייכו ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון כלומר דשרי חמץ לאחר הפסח כי ליתיה בעיניה ומשמע בהדיא דלא מפחד במידי דלא סבר ליה וי"ל דהתם למה לו להפחידם במידי דלא סבר ליה דבשלמא הכא מצי למימר דהיה מפחידם כדי שימכרו בזול ותהא המצוה מצויה ולא ימנעו בשביל יוקר וא"ת ואי סבר לה כר' טרפון לידרוש להו כוותיה דכי האי גוונא פריך בפרק כל שעה (שם) ומשני אתרי' דרב הוה וי"ל דהכא הניח משום הידור מצוה, ובריש בבא בתרא (דף ה. ושם) גבי רוניא דאקפיה רבינא מארבע רוחותיו ואתא לקמיה דרבא ואמר זיל פייסיה במאי דאיפייס ואי לא דיינינא לך כרב הונא אליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר מה שלא דן לו לפי שנתפייס רבינא ומחל לו בפחות".
עולה מדברי תוס' ששמואל לא איים לפסוק הלכה שאינה מקובלת עליו, אלא סבר כר' טרפון. אלא שנהגו להחמיר כדי שיעשו את המצוה בהידור.
וכתוס' כתב בתוספות הרא"ש (סוכה לד ע"ב):
"ולידרוש להו כר' עקיבא דמיקל טפי, תימה הא לא סבירא ליה כר' עקיבא אלא כר' טרפון, י"ל דכל זה הוא סיום דאזדא שמואל לטעמיה, והוכיח דשמואל כר' טרפון ס"ל דאי מפחיד להו במידי דלא סבר לה כדי שימכרו בזול היה לו להפחידם מר' עקיבא דמיקל טפי, ודחי אדרבה מפחדי טפי מדר' טרפון דשלשה קטומים שכיחי טפי מחד דלא קטים, ולעולם לא שמעינן דסבר כר' טרפון, מיהו קשה מפרק כל שעה גבי קדרות בפסח ישברו דאמר שמואל משהי להו עד לבתר פסחא ועביד בהו בין במינם בין שלא במינם ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זבינייכו ואי לא דרישנא לכון כר' שמעון דשרי חמץ אחר הפסח היכא דליתיה בעיניה, ומשמע בהדיא דלא מפחיד להו במידי דלא סבירא ליה, וי"ל דהתם ליכא טעמא למימר שיפחידם במידי דלא סבר דבשלמא הכא מצי למימר שהיה מפחידם כדי שימכרו בזול ותהא המצוה מצויה ולא ימנעו בשביל היוקר, אבל גבי קדרות לא שייך האי טעמא, וא"ת אי סבירא ליה כר' טרפון לידרוש להו כוותיה, דבכי האי גוונא פריך פרק כל שעה ומשני אתריה דרב הוה וי"ל שהניח משום הידור מצוה שיקנו מן השלימין".
ושמואל הפחיד במאי דסבירא ליה ולא במאי דלא סבירא ליה.
וכן כתב בתוספות רבינו פרץ (הובא בקובץ שיטות קמאי סוכה לד ע"ב).
וכך באר בחדושי הריטב"א (סוכה לד ע"ב):
"מאי טעמא אילימא משום דמיקל לידרוש להו כרבי עקיבא דמקל טפי. תמיהא מילתא טובא כיון דשמואל כרבי טרפון סבירא ליה היכי מצי דריש כרבי עקיבא דלית הלכתא כוותיה לדידיה, ובתוספות פירשו דהכי קאמר ודאי דשמואל דפסק כרבי טרפון אזדא לטעמיה דאמר לזבינייא דרישנא לכו כרבי טרפון דאלמא כרבי טרפון סבירא ליה, דאי ס"ד דלאו כרבי טרפון סבירא ליה והא דאמר להו דרישנא לכו כרבי טרפון לאו משום דסבר לה כרבי טרפון אלא כדי לאיים עליהם כי היכי דלשוו ולזבנו, לימא להו דרישנא לכו כרבי עקיבא דמיקל טפי והיה מאיים על המוכרים יותר, אלא ודאי בדוקא קאמר הכי ולא להפחידם, ודחינן דלמא להפחידם קאמר והא דלא מאיים להו בדרבי עקיבא משום דחד ולא קטים לא שכיח ודרבי טרפון הוי הפחדה טפי".
לפי ביאורו של הריטב"א בתוס', הבירור של הגמרא הוא בדיוק בשאלה שהעלינו לעיל: האם שמואל איים בהלכה דוקא או אף בטענה אחרת שאינה מקובלת עליו להלכה. ורצתה להביא ראיה שאף בהלכה שאינה מקובלת עליו ודחתה שאין מכאן ראיה.
ממשיך הריטב"א:
"ולא נהירא כלל חדא דהיכי אפשר דלהוי שמואל גונב דעתם להפחיד בשקר5, ועוד דנפיק מיניה חורבא למאן דשמע או לאוונכרי גופייהו דעבדי הושענא דידהו בקטומין כסבורין דבקושטא קאמר לה שמואל, ועוד דכל היכא דאמר לה שמואל להאי לישנא בדוקא קאמר לה ובקושטא, דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ל' א') אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו דסבר לה כרבי שמעון כו' ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון, והתם ודאי בקושטא קאמר להו, דפרכינן עלה ולדרוש להו ופרקינן אתריה דרב הוה, ומדפרכינן ולדרוש להו ודאי מוכחא מילתא דקים לן דכי האי לישנא דוקא הוא ואזדא לטעמיה".
היינו שמואל לא איים במה שאינו להלכה, לפי דעתו. איום כזה הוא גניבת דעת והפחדה בשקר ושמואל לא חשוד על כך. ועוד שתצא מאיום כזה תקלה שהרי הסוחרים יחשבו שכן הלכה. ועוד ששמואל כשמאיים – מאיים עפ"י ההלכה לדעתו.
ועל כן מביא הריטב"א הסבר אחר:
"ובעיקר קושייתינו תירץ רבינו הגדול ז"ל (=רמב"ן) דאע"ג דפסק שמואל הלכה כרבי טרפון בקטומין שהקטום הדר ואינו מעכב, קים לן דבמניינא הלכתא כרבי עקיבא דסגי ליה בהדס אחד, דהא רבי טרפון לא משמע דפליג במנינא וכי פליג נמי כבר חזר בו רבי ישמעאל והודה לרבי עקיבא ומכשר בחד והוה ליה רבי טרפון יחידאה, ומשום הכי אקשינן בהדיא דלדרוש להו כרבי עקיבא דקים להו דהלכתא כרבי עקיבא, ואפילו תימא דלא בעי למדרש כקולי תרוייהו לאכשורי בחד וקטים מ"מ לידרוש כרבי עקיבא לחודיה דמכשיר בחד ולא קטים דהוי קולא טפי, ומהדרינן דחד ולא קטים לא שכיח כרבי עקיבא, והשתא קשיא לי אמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן בפרק כל שעה ונימא ולידרוש להו כיון דאמרת בקושטא קאמר להו, וי"ל דבשלמא התם שפיר מצי דריש כרבי שמעון אי סבירא ליה כותיה וליכא במילתא שום זלזול מצוה ונדנוד עבירה, אבל הכא אף על גב דהלכתא כרבי טרפון דמכשר בקטומין מ"מ הדור מצוה הוא בשאינן קטומין ואינו ראוי לדרוש להם כרבי טרפון דאם כן לא קפדי אהדור מצוה, וכל זמן שלא יעלו המוכרין בדמיהן הרבה עד שיבואו לימנע מליקח לפי שאין ידם משגת טוב הוא שלא לדרוש היתר זה אף על פי שמעלין בדמיהן קצת שהרי אמרו (ב"ק ט' ב') במצוה עד שליש במצוה, מיהו אי הוה דריש כרבי עקיבא לגמרי בחד ולא קטים הא איכא הדור מצוה ושפיר מצי למדרש כותיה ולהכי אמרינן דחד ולא קטים לא שכיח, הא לאו הכי אפשר דאמר הכי ודריש הכי, ואפשר נמי כרבי עקיבא לא חזי למדרש דהא רבי ישמעאל שחזר לגבי רבי עקיבא בעי ב' קטומין להדור ולא קאמרינן אלא דאי הוי חד [ולא] קטים שכיח הוה אמר להו לאוונכרי דדריש להו כרבי עקיבא, וזה נכון. מעתה אנן נקטינן אליבא דהלכתא כקולא דתרוייהו ומכשרינן מדינא אפילו בחד ולא קטום אלא דלהדור מצוה בעינן שלשה ואפילו השנים קטומין אי לא אפשר בשלשה שלמים, ובאתרא דלא שכיח מוקמינן אדינא ומכשרינן בחד וקטום וכן הלכה למעשה. מפי רבי נר"ו".
הריטב"א מברר עפ"י רבו, שהלכה כר"ע שדי בהדס אחד ואפילו קטום, והידור מצוה בשלשה שאינם קטומים, ופחות הידור בשלשה קטומים ועדיין עדיף מאחד קטום. ואינו ראוי לגלות לרבים שאף שלשה קטומים כשרים כדי שיהדרו במצות ארבעה מינים אע"פ שיש בכך הוצאת ממון. אולם אם התגרים מעלים את המחיר ביותר יכול לפרסם שיוצאים גם בשלשה קטומים. וכל האיומים היו בתוך גדרי ההלכה ולא איום של שקר ח"ו. אף הר"ן (על הרי"ף, סוכה טז ע"ב) הביא את פירוש תוס' לסוגיא ואת פירוש הרמב"ן, וכן האו"ז (הלכ' סוכה סי' שח) באר כרמב"ן שמן התורה יוצא י"ח אף באחד קטום.
ר' אברהם מן ההר (סוכה לד ע"ב) מבאר שאמנם שמואל אמר להם כך כדי להפחידם אולם משום שסבר כר' טרפון, ואם לא היה סובר כר' טרפון לא היה מאיים עליהם. וז"ל:
"אשוו. מכרו בשוה, ולא תעלו דמיהן יותר מדאי מפני שמבקשים מכם שלשה הדסים ושלימים: ואם לא. תמכרו בשוה: אדרוש כר' טרפון. דמכשר בקטומין, משום דמיקל. ולהפחידם אמר, ולא סבירא ליה הכי: ולימא כר' עקיבא. דלא בעי אלא חד, להפחידם שימכרו בזול יותר. אלא ודאי כר' טרפון סבירא ליה: ומשני דהא דר' טרפון הוא יותר קולא, דיותר שכיחי תלתא קטומין מחד דלא קטים. ואי לאו דאמר שמואל הלכה כר' טרפון לא הוה שמעינן לה מהא ולא תימא משום הא ואזדא לטעמיה. וזה עיקר הפירוש. שאם תפרש הדברים כפשוטן קשיא, אמאי לא שני ליה משום דסבירא ליה כותיה דר' טרפון ולא סבירא ליה כר' עקיבא הוא דאמר הכי".
אף רבינו חננאל (סוכה לד ע"ב) כותב ששמואל איים משום שכך ההלכה מעיקר הדין שדי בקטומים, אלא משום הידור מלכתחילה צריכים דוקא שלא קטומים. ואלו דבריו: "אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו כלומר החישו ומכרו בזול לא תדקדקו על הקונים הרבה דאי לא דרישנא לכו הלכה כר' טרפון דקי"ל כוותיה. אלא משום מצוה בעינא שלימין". ואף הרא"ה באר כר"ח, וכן הרי"ץ גיאת (הל' לולב) שבתחילה דרש להם כמצוה מן המובחר.
הכפות תמרים (סוכה לד ע"ב) קישר בין האיום של שמואל לבין רשב"ג במחיר הקינים, וז"ל:
"תוספות ד"ה ולדרוש להו כר"ע תימא כו'. איכא למידק דמאי פרכי התוס' והלא משום עת לעשות לה' יכול גדול הדור להקל בשל תורה אף על פי שאינו כהלכה, כדתנן ספ"ק דכריתות האשה שיש עליה חמש לידות ודאות מביאה קרבן א' ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו כו' נכנס לב"ד ולימד כו' ופירש"י ור"ע ז"ל נכנס לב"ד ולימד אף על פי שהיקל על ד"ת עת לעשות לה' הוא כו' יע"ש י"ל דאינו יכול להקל משום עת לעשות לה' אלא גדול הדור שאין למעלה הימנו כגון רשב"ג שהיה נשיא אבל מי שאינו נשיא אינו יכול להקל א"נ י"ל דשאני התם דהקולא היא בשב ואל תעשה שפטרה מלהביא שאר קינין ויש רשות ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק האשה רבה אבל הכא גבי הדס אם ידרוש כר"ע דלא בעי אלא הדס א' ולא ס"ל כותיה נמצא דדורש דבקום עשה יטלו הלולב בהדס א' שלא כהלכה. אך קשה דאימא דמאי דפריך בגמ' ולדרוש להו כר"ע היינו משום הדחק דבשעת הדחק יכול הב"ד להורות להקל על פי סברת היחיד וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן רנ"ג דבמחלוקת יחיד ורבים אינם סומכים על היחיד אא"כ בשעת הדחק וכמ"ש פ"ק דנדה (דף ט) במחלוקת ר"א ורבנן דא"ר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ונראה דלא אמרו כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק אלא כשהב"ד שבא לידו מעשה אין דעתו מכרעת לאחד מן הצדדין ורואה מחלוקת מב"ד שקדמו יכול הב"ד האחרון לסמוך על היחיד בשעת הדחק אבל אם הב"ד אחרון דעתו מכרעת כסברת הרבים ולא ס"ל כלל כסברת היחיד לא יוכל לסמוך ע"ד היחיד כיון דלא ס"ל כוותיה והכא נמי פרכי התוס' דמאי פריך לדרוש כר"ע הא לא ס"ל כר"ע אלא כר"ט וכיון דלא ס"ל כר"ע אפילו בשעת הדחק אינו יכול לסמוך עליו ועיין מ"ש לעיל גבי לולב יבש דיוצאים בו בשעת הדחק וכו'".
נראה מדברי מהר"ם אבן חביב שלשה כללים בשאלה שאנו עסוקים בה:
א) גדול הדור יכול להקל בהוראת שעה לכל דורו.
ב) ניתן להקל בשב ואל תעשה אבל לא בעשה.
ג) בשעת הדחק ניתן לסמוך על דעת יחיד.
ונראה שכל ההקלות האלה הם דוקא לשעה אבל לא לקבוע הלכה לדורות.
ועפ"י דרכים אלו ניתן לאיים בשיטה הלכתית מקילה (או לעשות על פיה) כדי להשיג הוזלה ניכרת של מכשיר מצוה, אבל אין בכך איום בשקר.
אשוו זביני אכנדיכי, ואי לא – דרשינא לכו כרבי שמעון
כתוב בפסחים (ל ע"א): "אמר רב: קדירות בפסח ישברו. ואמאי? לשהינהו אחר הפסח, וליעבד בהו שלא במינן! – גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו. ושמואל אמר: לא ישברו, אבל משהי להו לאחר זמנו, ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי: אשוו זביני אכנדיכי, ואי לא – דרשינא לכו כרבי שמעון. - ולידרוש להו, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה! – אתריה דרב הוה".
מקרה זה יותר פשוט לגבי השאלה ששאלנו בראש דברינו. שמואל אמנם סבר כר' שמעון, והטעם שלא הורה כמותו מפני שזה היה מקומו של האמורא רב, שלא סבר כמוהו אלא סבר שכלי חמץ ישברו בפסח.
פרש רש"י (פסחים ל ע"א):
"אמר רב קדירות בפסח ישברו – רב לטעמיה, דאמר: חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה, ואית ליה במשהו, וקסבר נותן טעם לפגם – אסור, ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי, חדא: דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר' שמעון, והאי פחות מתערובת הוא, ועוד: דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, וזה משעברו עליו ימי הפסח – הופג טעמו בדופני הכלי".
"וליעבד בהו שלא במינו – דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר, והאי משהו חשיב להו".
"כנדי – קדרות לאחר הפסח".
"אשוו זבינייכו – אל תעלו דמיהן יותר משוויין".
"כר' שמעון – דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח".
"כר' שמעון סבירא ליה – כדאמרן לעיל".
באר רבינו חננאל (פסחים ל ע"א):
"אמר רב קדרות בפסח ישברו חיישינן לשהויינהו לאחר הפסח ולבשל בהו שלא במינן גזרה דלמא אתי לבשל בהו במינן ושמואל אמר אחר זמנן מותר לבשל בהן בין במינן בין שלא במינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להני דמזבני כנדי פי' כנדי כגון אגני דפחרא אשוו זבינו כלומר מכרו בזול ולא תמכרו ביוקר ואי לא דרשינא לכו כר' שמעון דשרי בישינים לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינן והאי דלא דרש להו דמשום אתריה דרב [הוה] ולא הוה בעי לאורוי קמיה רב וקיי"ל בהא כשמואל".
בתוס' ר"ש ב"ר אברהם משאנץ על פסחים (ל ע"א, הובא בקובץ שיטות קמאי) נדרש לכל המקרים של 'האיומים' ומבאר שאין זה איום של שקר אלא כך סבר אמנם המאיים. וז"ל:
"ואי לא דרשי' לכו כר' שמעון. דכר' שמעון סבירא לי' כדמשמע הכא, וכן בפ' לולב הגזול [דף ל"ד ע"ב] דתנן שלש הדסים ואפי' שנים קטומים ואחד שאינו קטום ר' טרפון או' אפי' שלש[תן] קטומין, ופסק שמואל בגמרא הלכה כר' טרפון ואזדא שמואל לטעמי' דאמר שמואל להני דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון, מהני תרתי או' ר' דהא דאמר בפ"ק דבבא בתרא [דף ה' ע"א] גבי רוניא (אפקי' דבינ') [אקפיה רבינא] אמר לי' אי פייסת פייסת ואי לא (דרישנא) [דאיננא] לכו כרב הונא אליבא דרב יוסף כו' מדאמר לי' הכי מכלל דהכי סבירא לי', וא"ת הא דדייקי' התם בסוכה מאי טעמא אילימא משום [דמיקל ולדרוש להו כרע"ק] דמיקל טפי, פי' דשרי בחד ולא קטום, מאי קשיא דילמא משום דלא סבר לה כר' עקיבא ואין לו להפחידם אלא במאי דסבר כדפרי' וי"ל דעדיפא מינה קמשני התם דר' טרפון מיקל טפי, ויש מפרש דלא מסיק התם אלא לאלומי מילתי' דעל כרחין משום דסבר כר' טרפון הי' אומר כן ולא להפחידם והא דלא פריך התם בפ' השותפין ולדרוש (דקפריך) [כדפריך] הכא, נר' לר' דמשום דרבינא הי' מתפייס בפחות וכן ההיא דסוכה נראה דמ"ה לא פריך ולדרוש להו כר' טרפון דמשום הידור מצוה הי' מניח".
כאמור מקרה זה יותר קל מבחינת האיום שבו, ובו ברור ששמואל איים בהלכה עצמה שפסק, אלא שהורה לחומרא מפאת כבודו של רב.
ואי לא, דאיננא לך דינא כר"ה אליבא דרבי יוסי
מסופר בבבא בתרא (ה ע"א):
"רוניא, אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. א"ל: הב לי כמה דגדרי, לא יהיב ליה. הב לי לפי קנים בזול, לא יהיב ליה. הב לי אגר נטירותא, לא יהיב ליה. יומא חד הוה קא גדר דיקלי, אמר ליה לאריסיה: זיל שקול מניה קיבורא דאהיני. אזל לאתויי, רמא ביה קלא, א"ל: גלית דעתך דמינח ניחא לך, לא יהא אלא עיזא בעלמא, מי לא בעי נטירותא? א"ל: עיזא בעלמא לאו לאכלויי בעיא. א"ל: ולא גברא בעית דמיכלי לה? אתא לקמיה דרבא, א"ל: זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כר"ה אליבא דרבי יוסי".
פרש רש"י (בבא בתרא ה ע"א):
"ור' יוסי סבר – דוקא גדרה ניקף דגלי דעתיה אבל גדרה מקיף לא".
"רוניא אקפיה רבינא – ד' שדות היו לרבינא סביבות ארבעה מצריו של רוניא וגדרן".
"הב לי כמה דגדרי – כרב הונא אליבא דר' יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי קי"ל כדמוכח לקמן".
"יומא חד הוה גדר – רוניא היה גודר תמרים מדקל שבשדהו".
"קיבורא דאהיני – אשכול של תמרים משל רוניא ובפניו".
"רמא ביה קלא – גער בו רוניא באריסיה דרבינא".
"א"ל – רבינא גלית אדעתיך שחביבין הדקלין עליך וניחא לך בשמירתן".
"לא יהא אלא עיזי בעלמא מי לא בעית כו' - כלומר אפי' אינך ירא מן הגנבים צריך אתה לשמרן מן העזים".
"ולאו גברא בעית לאכלויי – להזעיק ולגעור בהן וירעם מתרגמי' אכלי (תהלים יח) וכן כל לשון הכרזה בתרגום יהונתן".
"פייסיה במה דאיפייס – טוב לך להתפייס באגר נטירא הואילו ונתרצה לכך".
"הגה"ה ואי לא דאיננא לך כר' יוסי כו' מכלל דהכי הלכתא – וכן פסק ר"ח, תמ"ש".
במקרה זה האיום הוא לשלם מחיר כלשהו של שומר ואם לא יצטרך לתת את מלוא חלקו. אמנם האיום אינו דמיוני אלא הוא הדין, ומוצע לו להתפשר בפחות.
פרש תוספות (בבא בתרא ה ע"א):
"ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי – קצת היה נראה שלא להפחידו היה אומר כן מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא מינך או מחינא לך בסילואה דלא מבע דמא ואף על גב דבלולב הגזול (סוכה דף לד: ושם ד"ה ולדרוש) אמר שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרשינן לכו כר' טרפון ובעי למימר התם דלהפחידם היה אומר כן הכא נראה דהכי ס"ל כדפירש רש"י ועוד מדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס משמע דמן הדין היה לו יותר אם לא בשביל שכבר נתפייס".
באר המהרש"א ([חדושי הלכות] בבא בתרא ה ע"א):
"תד"ה ואי לא דאיננא לך כו' מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא כו' עכ"ל ר"ל שלא היה לו להפחידו בדבר דלא דינא הוא אי לא הוה סבר כר' יוסי, אלא אדינא דס"ל כרבנן דמחייבינן ליה מיהת אגר נטירא היה לו להפחידו דאי לא תתן לו אגר נטירא מגבינא לך לאפדנא כו' דבכה"ג אדינא קאמרי ליה בפ"ק או מחינא לך כו' עד שתתן לו אגר נטירא ודו"ק".
היינו רבא איים עליו בהלכה ולא במה שאינו סובר.
וכ"כ בחדושי ר' מאיר שמחה (בבא בתרא ה ע"א): "תוס' ד"ה ואי, התם דלהפחידם כו' הכא כו'. פירוש דהתם דריש לחומרא ואיכא דחייש משא"כ הכא, ולכך קאמר הכא דאיננא והתם דרשינא. ועוד מדקאמר פייסיה מוכח דמה"ד יש לו יותר, ולו יהא דלית ליה אלא דמי קנים במאי היה ליה להפחידו בדבר דלאו דינא היה לו יותר להפחידו במידי דדינא וז"פ".
וכן כתב בקצרה ר' יצחק קרקושא (בבא בתרא ה ע"א): "רוניא אקפיה לרבינא וכו' אגר נטורא, דבר מועט שאתה צריך ליתן לשומר בכל שנה כשהיא בקמותיה: זיל פייסיה, כלומר טוב לך שתפייסהו מהר באגר נטורא כמו שנתרצה. ואי לא דאיננא לך דהלכתא כותיה דרבי יוסי ואפילו אליבא דרב הונא".
וביתר ביאור נוסף בנחלת דוד (בבא בתרא ה ע"א):
"גמ' אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה ואי לא דאיננא לך כר"ה ואליבא דר' יוסי. עיקר פירושא דשמעתין הוא דרוניא לחודא אתא לקמיה דרבא לשאול ממנו הדין אם מחוייב מפאת הדין לשלם לרבינא, וא"ל רבא דרך עצה שיתן לו כמה דאיפייס דאם יצטרך להתעצם עמו בדין ודאי לא יוותר ליה רבינא כלום, ועכשיו מאי דמוותר ליה הוא ע"ד מה שאמרו (לקמן ל, ב) עביד אינש דזבין דיניה, ולישנא דאתא לקמיה דרבא משמע להדיא כן דרוניא לחודיה הוא דאתא דאל"כ הל"ל אתו לקמיה דרבא"...
מסקנה
דעת האמוראים שאין מאיימים בפסיקה שאינה להלכה שהיא בגדר שקר, ומותר לאיים בפסיקה לקולא במקרים מסויימים כשהמחירים מאמירים, ומשום כך יתרשלו הציבור מעשיית מצוה.