חבל נחלתו כח מט
סימן מט
אופניים שהושאלו וארע תקר בגלגל
שאלה
אדם ('המשאיל') השאיל אופניו לחבירו ('השואל') לחצי שעה, לנסיעה בתוך הישוב, והנה ארע תקר ('פנצ'ר') באחד מגלגלי האופניים.
השואל טוען כי הוא פטור מתיקון או מתשלום עבור תיקון שכן זוהי 'מתה מחמת מלאכה' ששואל פטור עליה.
השואל הסכים 'לפנים משורת הדין' לתקן את התקר – אבל מתעכב ודוחה את התיקון.
האם תקר בגלגל אופניים הוא 'מתה מחמת מלאכה'? תוך כמה זמן שואל שארע אונס בשאילתו צריך להשיב את חובו למשאיל?
תשובה
א. השאלה היא גמילות חסדים של המשאיל. בדרך כלל על שימוש בחפץ של אחר, המשכיר מקבל שכר מן המשתמש. שני הצדדים מרויחים, זה בשימוש וזה בשכר שהוא מקבל על השכרת החפץ שלו לשוכר. ועל כן החיובים מתחלקים ביניהם. אולם בהשאלה המשאיל אינו מקבל מאומה, אלא עושה חסד עם השואל ועל כן החיובים למקרה שהחפץ המושאל לא חזר כראוי למשאיל נופלים על השואל.
ישנם שני מצבים ששואל בכ"ז נפטר מתשלומים: האחד 'בעליו עמו' עליו הרחבנו בח"א (סי' קד), בחלק י"ב (סי' נב), בחלק ט"ז (סי' נ), ובחלק כ"ז (סי' נ). השני הוא 'מתה מחמת מלאכה' שהוא מיוחד לשואל. בחלק כ"ו מספרי (סי' נד) עסקתי ב'מתה מחמת מלאכה מגורם שלישי' ונראה לי שהרוצה לרדת לעומקה של הלכה זו כדאי שיקראהו.
ב. הבאתי בתשובתי (שם) שישנה דעת ראשונים (רמב"ן, ריטב"א) שהגורם לפטורו מתשלומים של השואל הוא מחמת פשיעת המשאיל שידע שהחפץ או הבהמה שהושאלה אינה יכולה לעשות את הפעולה אליה נשאלה. לעומת זאת לפי שיטת ראשונים אחרת (רמ"ה) הטעם לפטורו של שואל משום שאלה בטעות, שלא שאל על מנת שהחפץ או הבהמה אינם יכולים לעשות את הפעולה אליה נשאלו. ולכן הרמ"ה פטר אף אם נטלוה שודדים!
ג. במקרה הנוכחי קרה תקר לאופניים. התקר לא נפל מחמת המשאיל שכן הוא השאיל אופניים תקינות. השואל ידע, מן הסתם, שיכול להיות שיפול בגלגליהן תקר, והביא את האפשרות בכלל השאלה. ולכן נראה שאין זו מתה מחמת מלאכה אלא אונס שקרה לאופניים ובו חייב השואל.
ניתן להביא לכך ראיה מדברי תוס' (כתובות מז ע"ב ד"ה שלא כתב): "אין לתמוה בסברא זאת דבכמה מקומות בש"ס מצינו כן (=שעיסקה שנעשתה על סמך הנחות יסוד מסוימות מתבטלת למפרע), ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפילו אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה, אבל הכא (=ארוס שהוסיף לכתובת ארוסתו) לא כתב כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק".
היינו, אנו שוקלים האם השואל היה נכנס לשאלה זו בידיעת הסיכון שבדבר. לפי הבנתי כל שואל אופניים יודע מאפשרות זאת ומקבל על עצמו את האונס. וכן במכונית, אם ראובן שאל משמעון רכב לנסיעה וקרה לו תקר, הוא ייגש לתקן את התקר ויחזיר את הרכב עם גלגלים תקינים.
ולכן אין לראות את התקר כ'מתה מחמת מלאכה' אלא כאונס שקורה, והשואל לקח זאת בחשבון ולא יכול ל'הפילו' על המשאיל. אין לראות את השואל כאחראי על התקר וכגורם, אלא מזלו גרם ובעת שאלתו קרה התקר.
ד. ישנה אפשרות שהשואל יתחייב במתה מחמת מלאכה. אם המשאיל התנה עמו לפני השאלה, וכן להיפך הוא יכול לפטור עצמו מאונס וכד'.
כאמור ברמב"ם (הל' שאלה ופקדון פ"ו ה"ב): "יש לשומר להתנות שאינו שומר כדרך השומרין אלא מעות אלו שהפקיד אצלי בזוית ביתי אני מניח אותן וכיוצא בזה, טען השומר שתנאי היה בינינו ובעל הפקדון אומר לא היה שם תנאי אף על פי שהפקיד אצלו בעדים מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרין ונאנסתי נאמן לומר שהיה ביניהן תנאי לפיכך ישבע שלא שלח יד בו ושאינו ברשותו ושהיה ביניהן תנאי".
וא"כ אף בשאלה שלפנינו יכולים להתנות לפני השאלה שאפילו יהא תקר השואל פטור מלשלם ולתקן, וכן להיפך שהשואל יהיה חייב אף אם בעליו עמו או מתה מחמת מלאכה. אולם ללא תנאי מפורש חוזרים לדיני תורה. וכאמור, בדרך כלל אין התניות מפורשות בהשאלות חפצים.
ה. ולכן כיון שהכרענו שהתקר הוא אונס שהשומר חייב בו, וכיון שהחפץ שהושאל – האופניים – שלמות פרט לתקר, ודאי שהאופניים חוזרות לבעליהן בתום תקופת ההשאלה, נראה שהשואל צריך להחזירם ולשלם מיד לבעל האופניים עבור תיקון האופניים אצל מתקן.
כך פסק הרמב"ם (הל' שאלה ופקדון פ"א ה"ג): "השואל כלי מחבירו ונשבר שמין לו כדרך ששמין בנזקין, אומדין כמה היה שוה שלם וכמה הוא שוה עתה ומחזיר לו הכלי או הבהמה השבורה ומשלם הפחת, וכן אם מתה הבהמה מחזיר הנבלה ומשלם הפחת".
ועל כן במקרה הנוכחי עליו להחזיר את האופניים מיד ולשלם למשאיל דמי תיקון.
ממידת חסידות ו'לפנים משורת הדין' נראה שהשואל ראוי שיוציא מזמנו על תיקון הגלגל עם התקר (או שילך בעצמו למתקן אופניים), אולם אך ממידת חסידות ומידת חברות טובה ולא מן הדין.
ו. עד עתה דנו מצד הדין, נדון עתה מצד המנהג.
בדרך כלל בשאלה בין חברים אין הסכם בין המשאיל לשואל, בחפצים כגון אופניים או מקדחה או מעדר או מכונית. המשאיל מרשה ליטול את החפץ והשואל נוטל ומחזיר בתום השאלה. אם יש תקר או קלקול קטן, השואל יתקנוֹ מיד ויחזירו מתוקן – כי הוא מבין שזו חובתו כלפי מי שהיטיב עמו. לדוגמא, אם שאל מקדח ונשבר המקדח, ילך ויקנה חדש. או אם יש תקר בגלגל מכונית ששאל, ילך ויתקן ולא יתחיל לרדת לעומק הדין בין שואל למשאיל.
כמו כן ישנו מנהג העולם בדברים מעין אלו, ואפילו הוא מנהג ישובי בלבד בכל זאת הוא מכריע שכן הלכה.
מנהג המקום הוא שמי שאירע לו תקר באופניים ששאל – מתקן את התקר בעצמו, ולא מחזיר רק ממון, ואין צריך להזכיר זאת לפני השאלה אלא הם, במקום זה, דברים שבלבו ובלב כל אדם (מתושבי המקום), ולכן אף כאן עליו לתקן את התקר ולהחזיר אופניים תקינות לנסיעה, כמה שיותר מהר, שכן תמה שעת שאלתו. ותיקון זה הוא מדינא מפני מנהג המקום ולא רק מידת חסידות.
[ז. נראה שנוהגים כשבן משפחה נוטל חפץ של האב או אחד האחים, והחפץ נתקלקל קצת – אין מטילים עליו את התשלום או התיקון.
אולם דוקא בתוך משפחה שאין מקפידים זה על זה, ונוהגים ברכושם כרכוש השותפים, ופעם זה טורח עבור זה ולמחרתו אחיו טורח עבורו, שם אמנם לא מקפידים זע"ז. ואם אחד האחים חזר עם תקר באופניים של אחיו, לא יקפיד עליו שישלם או שיתקן. משום שמחשיבים את הרכוש כמשותף, או בין שותפים בתוך רכוש השותפות. אבל סתם חברים וזה שאל מזה לא נראה שנוהגים כן.
ועי' במלאכת שלמה על ב"ב פ"ט מ"ד בנושא האחים השותפים.]
הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
ראשית, ראוי השואל לגערה, ברוח הדברים שכתבתם. המשאיל עשה עמו חסד והשאיל לו אופניים, מן הראוי שהשואל יחזיר לו אופניים תקינות, כמו שקיבל.
ולגופו של עניין. איני רואה הבדל בין תקר לכל מתה מחמת מלאכה. ומש"כ הרמב"ן שהמשאיל "פשע" בכך שהשאיל לו שעלול להישבר תוך כדי מלאכה? מה פשעו ומה חטאתו של המשאיל? הרי זו דרכם של כל הכלים בעולם?
המונח "פשיעה" בלשונו של הרמב"ן שם הוא הניגוד לאונס (שבו פתח את קושייתו יעוי"ש). לעומת אונסין שבהם חייב השואל, מתה מחמת מלאכה אינה תופעה חיצונית הבאה בהפתעה, זהו חוק החומר, הוא עלול להישבר תוך כדי מלאכה ועל דעת כן השאיל לו המשאיל. אין ספק שכוונת הרמב"ן לומר שהמשאיל קרדום מחל לו על שבירה תוך כדי מלאכה
וה"ה תקר בצמיג של האופניים. מעיקר הדין השואל פטור, אך כאמור, מן הראוי שיחזיר אופניים מתוקנים. לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה (עפ"י ב"מ ל ע"ב).
תשובת המחבר
לפענ"ד מתה מחמת מלאכה היא כשאינה ראויה שוב למלאכה לה נשאלה, אבל אם בתיקון קטן יכול להשיבה לפעולתה אינה נחשבת כמתה מחמת מלאכה. (ולכן אם שאל מכונית מחבירו והיה לו פנצ'ר באחד הגלגלים, אינו רשאי להשיב את המכונית עם גלגל מפונצ'ר).
נאמר בבבא מציעא (צו ע"ב): "אלא אפילו מתה מחמת מלאכה – נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". היינו, אין זו קביעה תורנית-שרירותית שאין השואל חייב להשיב את שאלתו כמו 'בעליו עמו', אלא פטור מחמת שלא יכול היה לקיים את מטרת שאלתו, ויש צד של חיוב על המשאיל, ולכן השואל פטור.
כך כתב בדבר יעקב (בבא מציעא צו ע"ב):
"הראשונים מקשים למה פטור, הרי שואל חייב באונסין ואם מתה מאליה חייב, וא"כ למה יש לפטור מתה מחמת מלאכה שיותר יש לתלות מיתתה שנגרם מחמת השואל יותר מאשר מתה מיתה טבעית".
"א. הרמב"ן, הריטב"א והר"ן מתרצים שהמשאיל נתן הפרה כדי לעשות בה מלאכה, ואם מתה התברר שלא היתה ראויה למלאכה, ואיכא פשיעה מצד המשאיל שמסר פרה שאינה ראויה למלאכה".
"ב. הרשב"א מתרץ שהמשאיל יודע שמחמת המלאכה הבהמה תוכחש והסכים לזה, ומה לי קטלא פלגא מה לי קטלא כולה, וא"כ הסכים גם שתמות מחמת מלאכה".
"ג. המחנ"א [שאלה סימן ד] כתב עוד טעם לפטור מתה מחמת מלאכה, דכיון ששאל למלאכה ואח"כ התברר שלא היתה ראויה לכך, הוי שאלה בטעות".
שלשת הטעמים לפטור את השואל במתה מחמת מלאכה – לא שייכים כאן:
האופניים היו ראויות לנסיעה ולא היתה במסירתם לשואל פשיעה, המשאיל ודאי לא מתרצה לקבל את אופניו מפונצ'רות, ולא התברר שלא היו האופניים ראויות לכך.
ולכן לענ"ד אין זה מתה מחמת מלאכה והוא חייב לתקן ולהשיב את האופניים לבעליהם, או להשיב בתוספת דמי תיקון של האופניים.