חבל נחלתו כח נ
סימן נ
הלעיטהו לרשע וימות
א. הובא בקובץ פעמי יעקב (מג, מד), ובספר סופה וסערה (לרב חנוך טוביאס) מעשה כזה ותגובת הגר"י זילברשטיין הי"ו.
סטודנט למדעים רפואה וכימיה באחד מבתי הספר אי שם בארצות הברית לא צלחה דרכו בלימודים, אמנם עשה חיל ונחשב לכימאי מעולה, אך מבחינה חברתית כשל ועד מהרה הפך למסכן הכיתה, מטרה להשתלחות ולהתגרות התלמידים. הגיעו הדברים לידי כך שהיה מי מבין התלמידים שעשה לו קבע להעלים מילקוטו של המסכן את הכריך שהכין לעצמו לארוחת הצהרים ולסעוד על חשבון חבירו. איש לא התאמץ לעזור לאותו תלמיד אומלל לעלות על עקבות הגנב. הלה נותר חסר אונים ואובד עצות.
באחד הימים בעיצומה של ההרצאה שלאחר הפסקת הצהרים החל אחד התלמידים באותה כיתה להשתעל להכחיל ולהקיא הבהלה היתה גדולה. קם אותו מסכן וביקש להרגיע את הרוחות, ברגע זה הוברר לי מיהו הגנב אמר, אני הוא שרקחתי חומר כימי רעיל ומסוכן והטמנתי בסנדביץ שלי מה שגרם לו לגנב להרעלה קשה וקטלנית. בזריזות שלף חומר אחר שבכוחו לנטרל את השפעת החומרים הרעילים, צוות ההצלה שהוזעק למקום פעל בדייקנות על פי הוראותיו ומנע את מותו של הגנב.
מכאן ואילך דרך כוכבו ומעמדו של אותו תלמיד מסכן שהפך לגיבור התיכון – חכמה בגויים תאמין. אחד הנוכחים במקום צעיר יהודי משמש כיום כראש מחלקה באחד מבתי החולים בארץ הציג את השאלה בפני הרב יצחק זילברשטיין, במסגרת שיעורו היחודי הנמסר בפני סגל רפואה ואקדמיה. השאלה היתה האם מותר ליהודי לעשות מעשה שכזה שיגרום למותו של הגנב?
הרב זילברשטיין ענה: לא רק מותר אף מצוה יש בדבר – "הלעיטהו לרשע וימות".
הגר"י זילברשטיין כתב להוכחת שיטתו קונטרס בשם: 'הלעיטהו לרשע וימות'.
ב. רבים מאד הגדולים שיצאו נגד דבריו. ואלכה בעקבותיהם.
הגר"י זילברשטיין מבסס דבריו על המימרא1 כפשוטה. אבל לא מצאנו שום היתר לפגוע ברשע וכל המימרא היא על הימנעות מהצלתו מאיסורים. אבל לא מצאנו שמותר להכשיל אותו באיסורים, וק"ו שאסור להזיק לו או להרוג אותו.
אלה בקצרה, הטענות והראיות בקונטרס 'הלעיטהו לרשע וימות', השזורות בעוד מקרים ושאלות שונות:
א) אדם בשלו רשאי לעשות מה שלבו חפץ ואין צריך לזה ראיה. [ואם כן מותר לו אף להניח רעל בשלו, ועל הנכנס ואוכלו מוטלת חובת ההישמרות].
ב) היורד לחיי חבירו והופכו למסכן ואומלל – חייב לצפות לתגובה. [ועל המציק לשמור עצמו].
ג) אין מצוה להציל גנב מועד. [הגנב הפך עצמו לשופך דמים והוא כמומר להכעיס ואין בו: לא תעמוד על דם רעך].
ד) המציק לחבירו והופכו לחסר אונים, מותר למוסרו להריגה.
ה) המוכה על ידי חבירו באופן תמידי יכול לילך ולקבול לפני נכרים אע"פ שגורם למזיק היזק גדול.
ו) מוטב שהחוטאים ירבו בחטא ויאכלו דבר האסור כדי שיענשו על חטאם.
ז) כתוב במסכת כלה רבתי (פ"ח ה"א):
"לעולם יהיו כל אדם בעיניך כלסטים, וכבדם כרבן גמליאל, מעשה בר' יהושע שהכניס אצלו אדם אחד, נתן לו אכילה ושתיה, והעלהו לגג, ונטל את הסולם מתחתיו, מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה, ונטל כל הכלים, וכרכן בטליתו, וכיון שבקש לירד נפל, ונשברה מפרקתו, לשחרית בא ר' יהושע ומצאו, אמר לו ריקה כך עושין בני אדם, כמותך, אמר לו לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי, אמר לו ריקה אי אתה יודע שמאמש היינו זהירין בך".
וקשה מדוע היה מותר לר' יהושע ליטול את הסולם, ולגרום למיתתו של אותו גנב.
מכאן רצה הגר"י זילברשטיין להוכיח שמותר לגרום לגנב מיתה (כמו בכריך המורעל).
ג. הקשה על דבריו (עפ"י כלה רבתי) הרב גדליהו אקסלרוד (אב"ד בעיר חיפה, מח"ס מגדל צופים):
"וכאשר מעיינים בדברים אין מכאן אפילו דמות ראיה. כי ההבנה הפשוטה בתוספתא היא שרבי יהושע היה בטוח שהגנב לא ירד בטרם יבדוק אם הסולם מונח במקומו, אחרת לא מובן הדו-שיח ביניהם אם כוונת רבי יהושע היתה לומר לגנב מדוע גנבת והיית כפוי טובה על האירוח, מה תשובה עונה לו הגנב לא הייתי יודע שנטלת הסולם. אין זו תשובה למה שנשאל. ממילים אלו מובן ששאלת רבי יהושע היתה על מקרה הנפילה ולא על מעשה הגניבה: מדוע לא נזהרת לבדוק אם הסולם מונח במקומו, אילו נזהרת לא היית נופל ושובר מפרקתך, על כך ענה לו הגנב לא הייתי יודע שנטלת הסולם לא העלתי בדעתי אפשרות שכזו. השיב לו רבי יהושע אי אתה יודע שמאמש היינו זהירין בך – ואם כן היה עליך לשים לב שחושדים בך, ויתכן ויטלו הסולם מתחתיך".
"מכאן מובן שרבי יהושע בטוח היה שלא יפול הנופל ולא היתה כוונתו לגרום הריגתו, ממילא אין מכאן ראיה שמותר לעשות פעולה שעל ידה יביא הגנב על עצמו הריגה".
וכדבריו כתב הגרשז"א (מנחת שלמה ח"ג סי' קה).
וחותם הרב אקסלרוד את דבריו:
"להלביש דין חדש בגדר חז"ל 'הלעיטהו לרשע וימות' מסברא אין בכוחנו וגם לא בדורות שלפנינו וגם לא בדורות הראשונים, מבלי מקור בגמרא. כי דינא דגמ' הוא שאין חיוב לטרוח בכדי למנוע מעוברי עבירה לעבור עוד איסור, אבל בעניננו הוא גורם הריגה וזה ענין אחר".
"בגוי נפסק הדין ברמב"ם (הל' מלכים פ"ט הל' ט) שנהרג על פחות משוה פרוטה, אולם זה לא היתר לכל יחיד להרוג אלא דין בבית דין כן כתבו התוספות במסכת ע"ז (סד ע"ב)".
ד. בין המשיבים על דברי הגר"י זילברשטיין – הרה"ג גדלי' אהרן ראבינאווביטש (האדמו"ר ממונסטרישצה, רמת שלמה ירושלים) אשר דחה את הטעם של 'הלעיטהו לרשע וימות' והציע הלכה אחרת על פיה יהיה מותר להרוג את הגנב – בא במחתרת.
על בא במחתרת דנתי בספרי ח"י סי' סא. ואף שניכרת גדלותו בתורה של הרב הכותב, בכ"ז לענ"ד אין שום צד השוואה בין בא במחתרת לבין המקרה שלפנינו. ההיתר לפגוע בבא במחתרת הוא מחשש שאם לא יהרגוהו הוא עלול להרוג בבית הנגנב מי שיעמוד מולו – אבל במקרה שלפנינו אם היה מתגלה מי הוא הגנב לא היה בכך שום אירוע שיכול להגיע להריגה.
בזמנו, שמעתי על כימאי שכדי לעלות על עקבות גנב במקום עבודתו שהיה גונב כסף מתיקים, פיזר על הכסף בארנקו נוזל רדיואקטיבי. ולאחר שהכסף נגנב ע"י אחד העובדים בדק עם מונה-גייגר המזהה פליטה רדיואקטיבית ובכך זיהה מיהו הגנב, וכן החזו"א (מובא בקונטרס של הגר"י זילברשטיין) יעץ למרוח דיו על הכיס או הארנק כדי לזהות לפי הידים המרוחות בדיו מיהו הגנב. ולאחר שזוהה הגנב, יכול להזמין את המשטרה והיא תמשיך בטיפול בגנב. אבל להרוג גנב בסתמא לא שמענו.
ואף האדמו"ר ממונסטרישצה סיים שדבריו נכתבו להלכה ולא למעשה, שהרי מצוה להצילו באחד מאבריו, ועוד שח"ו יכול להיות שיאכל מהכריך אחר שאינו הגנב והוא חף מפשע. וסיים השגתו: "ועל כן אני אומר שישתקע הדבר ולא ייאמר, וחס וחלילה להתיר לעשות תחבולה כזו כדי לתפוס את הגנב ולהינקם ממנו, אלא חייבים לחפש תחבולות אחרות כדי לעצור את הגנב ולמנוע ממנו להמשיך בהתעללויותיו".
ה. כתב הרה"ג שלמה זעפרני באור תורה (תש"ס, סי' צו):
"...וז"ל מרן החזון איש זצ"ל (דמאי סימן ח' סק"ט) אלא טעמא דרשב"ג דכל שנוטל באיסור לא מיקרי שאני מכשילו שהרי הדבר מנוע מחמת איסור והנוטל נוטלו כלא תזמנתו של הבעלים לזה והא דאמר הלעיטהו הוא לישנא בעלמא שאינך זקוק למעשהו ולשקוד על הצלתו עכ"ל הצריך לעניננו. הרי מבואר להדיא שכל דין הלעיטהו אינו נותן אפשרות הכשלה או הריגה לשני באופן פעיל אלא רק באופן של שב ואל תעשה שאינך זקוק לשקוד על הצלתו וכתב החזו"א דלשון הלעיטהו הוא לאו דוקא ואין רשות לבעלים לזמן את האיסור לרשע הגם שהוא רשע ורוצה להלעיטו וק"ו שאסור להזמין לרשע דבר הריגה שימות בו ולא אשכחן בזה שום היתר כלל וממילא נשאר ליקרא רוצח בגרמא דאסור".
לאחר שהבאתי קצת מדברי החולקים אוסיף ממחשבותי:
ו. אסור להרוג אדם אחר, וסמכות זאת נתונה לבית דין ולא ליחידים. הריגת אחרים אסורה לגמרי, ואינה מותרת אלא להצלה אם השני רודפו, ואז בין הנרדף בין אדם שלישי מצווים לגרום להפסקת הרדיפה, אפילו אם זה מחייב הריגת הרודף.
כאמור ברמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ה – ה"ח):
הלכה ה
"רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה, שנ' (במדבר ל"ה י"ב) ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, והוא הדין לכל מחוייבי מיתת בית דין שעברו ועשו שאין ממיתין אותן עד שיגמר דינם בבית דין".
הלכה ו
"במה דברים אמורים בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף".
הלכה ז
"כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אף על פי שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג, ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו ואף על פי שעדיין לא הרג, שנאמר (דברים כ"ה י"ב) וקצותה את כפה לא תחוס עינך".
הלכה ח
"אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האשה, ענין הכתוב שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו, שנ' לא תחוס עינך".
אפילו היינו מחשיבים את הגנב במקרה דנן כרודף הרי ודאי ניתן להצילו בדרך אחרת שלא בהרעלתו ומיתתו ומנין מקור הסמכות להרוג?! ולכן בשאלה שלפנינו ודאי אסור להרוג את הגנב.
ז. כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' ט אות יא) האם מותר למסור גנב לערכאות המדינה:
"ובדבר גנב שגנב ס"ת וכלי כסף מביהכ"נ, אם מותר למסרו לערכאות המדינה ולמשטרה (פאליס), שידוע שהם דנים ביסורי הגוף במאסר הרבה שנים, הנה לכאורה פשוט שאין שייך להתיר. אף אם לא היה כלל איסור לידון בדיני המדינות לפני שופטי המדינה, אבל הא אין לנו למוסרו לדונו בדברים שלא שייך בדיני התורה, שהוא ממון כפי שומת הבקיאין, והם דנים ביסורים שזה לא חייבה תורה. ועיין במו"ק דף י"ז ע"א, בעובדא דר"ל הוה מנטר פרדיסא, אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, ושמתיה ר"ל, וא"ל ההוא גברא אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא, אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך, ושאל ר"ל בבי מדרשא ואמרו שלו נידוי שלך אינו נידוי, והוצרך ר"ל להתיר נידויו".
"חזינן דאף על גנבא אסור להחמיר יותר מדינו שחייבה תורה. וא"כ פשוט שגם מכות וישיבה במאסר וכל יסורי הגוף, שאסור, וחייב המכהו אחר המעשה מלקות, מלא יוסיף. ורק קודם שגנב רשאין להכותו שלא לגנוב. וכהא דבב"ק דף כ"ז ע"ב, בהא דגרגותא דבי תרי דאתא חד קא דלי ביומא דלאו דיליה, ומחייה, ואמר רב נחמן דלכו"ע היה רשאי למעבד דינא לנפשיה, שלא להניחו למידלא. ורב נחמן עצמו סובר דאפילו שלא במקום פסידא עביד דינא לנפשיה, שלא להניחו לגזול ממנו, וכן כשרואה חפץ שלו יכול ליקח בעצמו. אבל לתפוס חפץ ומעות בעד חוב, אף באופן שיכול לתפוס, הוא דוקא שלא בהכאה ועיין פרטי הדינים בחו"מ סימן ד'. וממילא לא שייך להתיר למסור את הגנב לערכאות, לדונו במאסר ובשאר עונשי הגוף".
"והא דעוסק בזיופים, ויש לחוש שיזיק רבים, איתא ברמ"א סימן שפ"ח סעיף י"ב, שכשהתרו בו ואינו משגיח יכולין למוסרו לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד. ומשמע דיזיק רבים שכתב, איירי שיאמרו הערכאות שגם אחרים עוסקים בזיופים, כדכתב שאומרין שאין אחר מתעסק אלא זה, היינו שרק בדרך זה שהוא להציל את האחרים שגרם שיאמרו על האחרים שעושין זה, רשאי. אבל בשביל שהזיק זיופו אף לרבים, לא התיר למסרו אף בלשון זה. והנה איתא בדרכי משה ס"ק ט"ז, כתב מהר"ם מריזבורק מי שרודף רבים בעסקיו כגון שעוסק במטבעות פסולין וכדומה, אם התרו בו הקהל ולא השגיח ימסרוהו לשלטון, ויחיד שבא לו עלילה בגינו יכול לומר שהוא אינו עושה, אלא פלוני. ולכאורה משמע שבמזיק רבים יכולין למוסרו לשלטון להדיא, ורק יחיד שבא לו עלילה בשבילו יכול ג"כ למוסרו לשלטון רק בלשון שמצדיק עצמו. אבל אף בד"מ פירושו שאיכא רבים שהשלטון רוצה לעונשם בשבילו, שזה שייך ללשון מי שרודף רבים. לא על מה שהוזקו עי"ז שלקחו מטבעות המזויפים בטעות, ונודע להם שהוזקו בממון, אלא שע"י שהטעה אותם שהן מטבעות, הוציאו מטבעות המזויפין לאחרים, והם תובעין אותם לשלטון, שמותרין למוסרו להדיא. ויחיד שנעשה עליו עלילה זו בשבילו, יכול למסור אותו לשלטון רק בדרך זה, שהוא להצדיק עצמו, לומר שהוא לא עשה זה אלא פלוני שהטעהו. והרמ"א החמיר למעשה, שאף ביש לחוש שגם רבים יזיק שיעלילו עליהם עלילה בשבילו, נמי ימסרוהו רק בדרך זה. והרמ"א לא הזכיר כלל הדין באם יחיד בא עליו עלילה בשבילו. אבל מסתבר דליכא חילוק לדידיה, דלא יפלוג בתרתי ע"מ שכתב בד"מ ועיין בסמ"ע סק"ל".
"עכ"פ בגנב ובמזיק אסור למוסרו לשלטון. ולא קשה מעובדא דר"א בר"ש ור' ישמעאל בר' יוסי בב"מ דף פ"ג ע"ב, כדתירץ הב"י בס"ס שפ"ח, דכיוון שנתמנו ע"ז מהמלכות שאני, והביא זה מתשובת הרשב"א".
מכל הטעמים לעיל ברור שחס ושלום לגרום הריגה לגנב אף אם הוא מצער אותו מדי יום ביומו.
ח. עשיית נזק לשני מותרת בעם ישראל רק משום 'עביד איניש דינא לנפשיה' במקום פסידא. כלומר האדם הנפגע מותר לו להציל את שלו ע"י פגיעה בחבירו, אבל רק לשם הצלת שלו ולא להענישו ולפגוע בו ואפילו הראשון מזיק או גונב מדי יום ביומו.
בספרי (ח"ב סי' קב) התווכחתי עם הרבנים הגאונים: הגרז"נ גולדברג זצ"ל, ויבלח"א הגר"י זילברשטיין שליט"א האם מי שגונבים ממנו מים בהם הוא משקה את שדותיו, יכול לערב בהם רעל כדי להמית נטיעותיו ועציו של הגנב. הרבנים התירו, ואני טענתי שאין במעשה משום עביד דינא לנפשיה שכן הוא יעניש את הגנב במות נטיעותיו ויגרום שלהבא לא יגנוב ממנו, אבל לא יציל את המים שגוזל עתה. להיפך, במים האלו שהורעלו אף הוא אינו יכול להשתמש. ולענ"ד דין עביד איניש לנפשיה במקום פסידא מתיר לו להציל את שלו אבל לא להזיק לחבירו לשם היזק, אלא אגב הצלת שלו.
אף המרעיל לחם שלו, כדי לזהות מיהו הגנב – לא הותר אלא להציל את שלו אבל לא להעניש את חבירו ועאכו"כ לא להורגו על הגניבה.
ט. סופר לי שנכד של הרב שטיינמן זצ"ל היה מביא בקבוק שתיה עבור עצמו לבית סבו, וכל פעם היו האורחים והבאים לבית הרב שותים לו את הבקבוק שקנה. כל הסימונים על הבקבוק לא הועילו. ואז הוא רשם על הבקבוק: 'רעל עכברים' ואורחים הפסיקו לשתות מהבקבוק שלו. אחרי שנים התברר שדעת הרב שטיינמן לא היתה נוחה בשלט זה על הבקבוק.
י. הגר"י זילברשטיין פתח דבריו בקונטרסו במובאות מדברי החזו"א שאין דרכו להתווכח על דעותיו וכן הביא אף מדברי בעל החזון יחזקאל. ואעיר על דבריו.
פסיקת הלכה עפ"י דימוי מילתא למילתא נשענת על שני יסודות: א) הרְאִיָה המוסרית של העולם וממילא ההשוואה בין מקרים. ב) הרְאַיוֹת מן הש"ס והפוסקים למסקנה ההלכתית. בשאלה שלפנינו אפשר שבין פוסקים יש הסתכלויות מוסריות שונות, אבל הראיות מהש"ס והפוסקים שהביא הגר"י זילברשטיין לדבריו מעטות מאד, ומה שמובא יאמר עליו: 'ערבך ערבא צריך'.
כש"כ לחדש דין מיתה על גנב לאור יום במקום גלוי, ולכן עד שתבואנה ראיות חותכות אין לשמוע לפסק זה.
יא. על הסתכלויות מוסריות שונות המביאות לשפיכות דמים ניתן ללמוד מדברי שו"ת משיב דבר (ח"א סי' מד, לנצי"ב מוולוז'ין):
"הן בשעה שהיינו בארץ הקודש וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה שפיכות דמים מה שאינו מן הדין. היינו בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר אף על גב שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מ"מ מחמת שנאת חנם היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו, ומזה נתרבה שפיכות דמים בהיתר ולשם מצוה בטעות וכבר רמז ע"ז בתורה (ס' במדבר סי' לה מקרא ל"ד) כמבואר בהע"ד והר"ד",
וכך כתב בהרחב דבר (במדבר לה, לד ד"ה (א) ועיין): "ובית שני חרב מפני שפיכות דמים בהיתר שכסבורים היו שמצוה להרוג את חבירו, שהוא צדוקי וכדומה והוא דרך עקש".
ועי' בהקדמת הנצי"ב לס' בראשית.