חבל נחלתו כח לה
סימן לה
נפוליטוס לדין ערלה
שאלה1
האם נוהג דין ערלה בעלי-ענפי הנפוליטוס.
הקדמה
הנפוליטוס הוא קקטוס שעליו-גבעוליו הצעירים חסרי הקוצים משמשים למאכל: הן טריים והן לבישול, לטיגון, ולהכנת תבשילים. הצמח הובא לישראל ממכסיקו שם מרבים לאוכלו. החלקים הנאכלים הם עלים גבעוליים. הפירות אינם ראויים לאכילה. העלים הנאכלים הם דוקא בשנה הראשונה לגידולם (=של העלים) כשכל שנה גדלים עלים חדשים שהם בלבד ראויים לאכילה. בישראל בשנה חמישית עוקרים אותו ושותלים צמח חדש.
נאמר בויקרא (יט, כג): "...וערלתם ערלתו את פריו". ולכתחילה רק פרי העץ נאסר בערלה. פרי העץ הוא החלק הנאכל בדרך כלל. הפרי הוא הבשלת הפרח ומכיל בתוכו זרעים מהם ניתן לגדל עץ זה. (היום מסיבות שונות מעדיפים לגדל עצים שלא מזרע אלא עושים מענפי העץ שתילים).
במרשתת נשאל הרב יהודה עמיחי שליט"א האם יש בצמח זה ערלה והשיב כך: "כיון שרוב הקקטוסים הם רב שנתיים, וא"כ הרי זה כשיח רב שנתי, וממילא חייב בדיני ערלה, ומכיוון שנשתל לצורך אכילת העלים, יש בהם חיוב ערלה, למרות שהחלק הנאכל הוא העלה. מכיון שאין פרי אחר הרי העלה הוא הפרי וחייב בשנות ערלה".2
ההנחות עליהן מתבססת תשובתו הן: הנפוליטוס הוא צמח רב שנתי ולכן נוהגת בו ערלה, העלים הנאכלים הם פריו ונאסרים בערלה.
באשר לכך שהוא רב שנתי כתב הברכי יוסף (או"ח סי' רב ס"ק א):
"על כל הפירות האילן וכו' בורא פרי העץ וכו'. על הסאברא"ס (=כשאוכל את הפירות) מברך בורא פרי העץ. הרב פרי האדמה והסכים עמו הרב קרית מלך רב ח"א סי' יו"ד". וזה דינם של שאר מיני הקקטוסים שעל אף מראיהם השונה משאר אילנות דינו כאילן.
אולם הנחתו השניה צריכה דיון בפני עצמו. נחפש בדיוני חז"ל והראשונים עצים אשר אין אוכלים את הפרי ואוכלים חלקים אחרים של הצמח ונדון האם חל עליהם איסור ערלה.
א. עלים הנאכלים באילן שאין לו פירות אחרים
כאמור, חלות הערלה בנפוליטוס מתבססת על כך שעליו הם פריו, כשפריו האמיתי אינו נאכל. צריך לדון האם הנפוליטיס הוא אילן סרק או אילן פרי. ומה דין עליו הנאכלים כאשר פירותיו אינם ראויים לאכילה.
נאמר בערלה (פ"א מ"ז):
"העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה. רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי. רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים בשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהם פרי".
בתחילה אמרה המשנה שבעלים אין ערלה, ואח"כ הביאה מחלוקת בין ר"א לר' יהושע בדין מעמיד בשרף העלים. שרף באילנות דומה לעלים הצעירים הנאכלים בנפוליטוס.
באר הריבמ"ץ (ערלה פ"א מ"ז):
"ר' אליעזר המעמיד החלב בשרף העורלה אסור. מפני שהשרף פרי הוא, לא שנא שרף עוקרין, לא שנא שרף פגין, ולא שנא שרף עלין".
"א"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין של עורלה פטור, דלאו פירא נינהו".
היינו, מחלוקתם של ר"א ור"י היא בהנאה משרף עץ ערלה (תאנה), לפי ר"א השרף נחשב לפרי ולכן אף אם הוא מופק מן העלים הוא אסור בהנאה כדין ערלה, ואילו לפי ר"י הוא אינו נחשב לפרי, ורק אם הוציאוהו מפרי אילן בשנות ערלה הוא אסור בהנאה.
הרא"ש (ערלה פ"א מ"ז) הסכים עמו: "המעמיד. חלב בשרף הנוטף מן העץ, מפרש בפרק קמא דנדה דר' אליעזר סבר קטפא פירא הוי בין בקטפא דפירי בין בקטפא דגוזא בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות".
עולה שנחלקו ר"א ור"י האם שרף נחשב כפרי (אף שאינו נאכל בפני עצמו), אף שרק מעמידים איתו. ולר"י אינו נחשב פרי. והרא"ש קובע שמחלוקתם היא גם באילן שאינו עושה פירות.
עלי הנפוליטיס דומים לשרף האילן, הם חלק מהאילן שמבחינה בוטנית אינם פרי, אולם לר"א הם נחשבים פרי ולר"י אינם נחשבים פרי. וכיון שבערלה נאמר: 'וערלתם ערלתו את פריו' – הנחשב פרי חלה עליו ערלה וחלק שאינו פרי כעלים ולולבים לא חל עליו איסור ערלה.
וכן ר' עובדיה מברטנורא (ערלה פ"א מ"ז) פרש: "שרף. גומ"א בלע"ז. וסבר רבי אליעזר דשרף הוי פרי, בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות. ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' אליעזר".
ופסק הרמב"ם בפה"מ (ערלה פ"א מ"ז): "והלכה כר' יהושע". היינו, כיון שאין הלכה כר"א אלא כר' יהושע, אף עלי הנפוליטיס אינם נחשבים לפרי ולא חל עליהם איסור ערלה.
עולה מכל הראשונים שהוזכרו (ריבמ"ץ, רא"ש, רמב"ם, רע"ב) כי להלכה שרף אפילו באילן שאין פריו נאכל והוא יוצא מן העץ אינו נחשב כפרי ואינו חייב בערלה, וא"כ אף בנפוליטיס עליו-גבעוליו הנאכלים לא חלה עליהם ערלה. וכיון שפריו אינו נאכל נחשב כעץ סרק ואין בו דין ערלה. וכ"כ מלאכת שלמה (שביעית פ"ז מ"ו).
וכך הביא בתוספות אנשי שם (ערלה פ"א מ"ז): "אבל פשוט דהך סיומא דאילן שאינו עושה פירות לאו לענין ערלה אתמר דלא שייכא ערלה אלא בעץ מאכל וא"כ אף דהוי פירא אבל ודאי לא שמענו דהשרף יהיה לאיזה מאכל אדם. אלא בעלמא קאי במקום דשייכא איסורא באילן שאינו עושה פירות וכגון בשביעית וזה ברור ודברי הר"ש והר"ב תמוהים. ובזה יסור גם קושית התוי"ט בד"ה אר"י מעל הר"מ. (מה"פ בספ"ז דשביעית)".
דברי הראשונים מסתמכים על הבבלי בנדה (ח ע"ב):
"א"ל ר' ירמיה לר' זירא: ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא – ר"א הוא? והתנן, ר"א אומר: המעמיד בשרף ערלה – אסור! אפילו תימא רבנן, ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"א – אלא בקטפא דגווזא, אבל בקטפא דפירא – מודו ליה; דתנן, א"ר יהושע: שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין, בשרף העיקרין – מותר, בשרף הפגין – אסור, מפני שהוא פרי. ואיבעית אימא: כי פליגי רבנן עליה דר"א – באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות – מודו דקטפו זהו פריו, דתנן ר"ש אומר: אין לקטף שביעית, וחכ"א: יש לקטף שביעית, מפני שקטפו זהו פריו. מאן חכמים? לאו רבנן דפליגי עליה דר"א? א"ל ההוא סבא, הכי א"ר יוחנן: מאן חכמים – ר"א דאמר קטפו זהו פריו. אי ר"א, מאי איריא אילן שאינו עושה פרי? אפילו אילן העושה פרי – קטפו זהו פריו! לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי – אפי' אילן העושה פירות נמי קטפו זהו פריו, לדידכו – אודו לי מיהת באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו, ורבנן אמרי ליה: לא שנא".
עולה מן הסוגיא כי לתירוץ קמא חכמים סוברים ששרף היוצא מן העלים אינו חייב בערלה, לתירוץ השני היתה הו"א שחכמים מודים לר"א בעצי סרק שיש להם שרף הנאכל נוהגת שביעית, ואותו סבא בשם ר' יוחנן באר שחכמים אינם מודים לו הן בעצי פרי והן בעצי סרק שקטפו הוא פריו.
עולה בבירור מתוך הסוגיא שלפי חכמים החולקים על ר"א אין אומרים קטפו זהו פריו בין באילן העושה פירות ובין באילן שאינו עושה פירות. ולפי"ז אף עלי הנפוליטיס אין בהם ערלה בין אם פריו היה נאכל ובין אם אין פריו נאכל, ואין אומרים עליו זהו פריו.
כתב תוספות יום טוב (ערלה פ"א מ"ז):
"א"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים וכו' מותר. לכאורה נראה דלא אמר ר' יהושע דשרף עלים ועיקרים מותר. אלא באילן העושה פירות. דביה איירי. כאמרו בשרף פגים. אבל באינו עושה פירות מודה דקטפו זהו פריו לפי מה שכתבתי בשם הרמב"ם לענין שביעית במ"ו פ"ז דמס' שביעית. אלא שראיתי להרמב"ם עצמו בחבורו פ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות שכתב המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו' הרי זו אסורה בהנייה. ולא כתב שכן נמי בשרף עלי ועיקרי אילן שאינו עושה פרי. ודוחק לומר שסמך על מה שכתב בהלכות שמטה לענין שביעית. הואיל ויש לטעות להתיר האסור. ועוד שכפי דרך חלוקת חבורו כפי מה שהוא בידינו. הנה הל' מאכלות אסורות קודם להלכות שמטה ואין לסמוך המוקדם על המאוחר. וליכא למידק דבפ' אין מעמידין במסכת ע"ז דף לד. אדיהיב רב נחמן טעמא לאסור גבינות של עובדי כוכבים משום דמעמידין בשרף ערלה. מתמה גמרא כמאן כר"א וכו' ומשני אפילו תימא ר' יהושע דבקטפא דפירי מודה רבי יהושע דאמר ר' יהושע שמעתי וכו'. ומדלא קאמרינן דאפי' בקטפא דגווזא מודה ובאילן שאינו עושה פירות שמע מיניה דסבירא להגמ' דאינו מודה. דאיכא למדחי דגמ' לא בעי אלא לתרוצי לרב נחמן במאי דשמעינן בפי' דרבי יהושע אמר הכי דהיינו שרף הפגים. והכסף משנה לא העיר בזה. ומצאתי בפי' הר"ש לפ"ז דשביעית דהביא סוגיא דפ"ק דנדה והכריח מכח הירושל' דאפילו מאן דמחמיר בשביעית מיקל בערלה משום דבערלה כתיב פריו ובענין פירי. אבל גבי שביעית לא בעינן פירי. שהשביעית נוהגת בין במאכל אדם בין במאכל בהמה. הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ עד כאן".
עולה מדבריו שהרמב"ם וכן הר"ש בשביעית חילקו שבשביעית שרפו (קטפו) זהו פריו, אבל בערלה שרף העלים אינו נחשב פריו ולא חלה עליו ערלה בין באילן שפריו נאכל ובין באילן שאין פריו נאכל.
וכך עולה מפסקי הרמב"ם בהלכותיו שפסק (הל' שמיטה ויובל פ"ז הי"ט-ה"כ):
"הוורד והכופר והלוטם יש להן ולדמיהן שביעית, הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית, והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית".
"בד"א באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית".
עולה כי לגבי שביעית פסק שבאילנות סרק – שרף היוצא מן העלים והעיקרים (שורשים) חלה עליו שביעית.
אבל לגבי ערלה פסק (הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ו): "המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה... הרי זו אסורה בהנייה".
וכ"פ הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט הי"ג): "העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי"...
עולה איפוא שהרמב"ם חילק בין שביעית לערלה. בשביעית שרפו הוא פריו באילן שפריו אינו נאכל ולכן אף שרף היוצא מן הלולבין והעלים חייב בשביעית. אבל בערלה רק שרף הפירות חייב ולא שרף עלים ולולבין.
ויעויין בחדושי הרשב"א (נדה ח ע"ב) שעולה מדבריו ג"כ, ששרף העלים באילן שאינו עושה פירות קדוש בשביעית אבל לא כתב כן לגבי ערלה. וכן בתשובות (ח"ה סי' לח – מא). וכן עולה מן הריטב"א (נדה ח ע"ב) ועי' להלן בתשובתו לגבי הורד.
וכך כתב בפסקי הרשב"ץ: "אסור להעמיד גבינה בשרף הפגין של ערלה אבל בשרף עלין ועקרין אפילו באילן שאינו עושה פירות מותר כן פסק הרא"ה. והרמב"ם ז"ל [פט"ז ממאכ"א הכ"ו] אסר באילן שאינו עושה פירות ותמה"3.
וכ"כ בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' מד): "ואם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר הנקרא תמרחינא או יאסמין או כלף מותר להריח בו או לאוכלו דקרא כתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא. ואעפ"י ששנינו לענין שביעית הוורד והכפר והקטף יש להם שביעית ולדמיהם שביעית שאני שביעית לפי שנוהגת אפי' באילן סרק אבל לענין ערלה עץ מאכל אמר רחמנא".
וכך כתב בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקסג) לענין קנה סוכר: "ומכאן למדתי שאפילו תימא שהוא עץ שאין זורעין אותו בכל שנה אין נוהג בו ערלה דוערלתם ערלתו את פריו אמר רחמנא ולא המים היוצאים מעצו". ועלי הנפוליטיס הנאכלים דומים למים היוצאים מעצו שהם אינם פרי.
כתב הפני משה (שביעית פ"ז ה"ז):
"אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן ואין קדושת ערלה חלה עליהן. כלומר הא ודאי דבמתני' דידן שפיר מצינו לומר דבאילן שאינו עושה פירות מיירי שהרי אפילו על אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן וכמו העלין של האילן וכיוצא בהן וא"כ בהא הוא דקאמר הת"ק דיש לקטף שביעית דאינו עושה פרי אחר אלא זה וקטפו זהו פריו, אבל ערלה אין קדושת ערלה חלה על דבר שאינו עושה פירות וכמו העלין של האילן סרק והקטף היוצא ממנו וכדומה אלא דוקא באילן העושה פירות חל על הכל וא"כ ר' יהושע דערלה דלא איירי אלא באילן העושה פירות שפיר ס"ל כת"ק דהכא דלא איירי אלא בקטף שאינו עושה פרי אחר או בכיוצא בו באילן סרק דבהא מודה ר"י דקטפו זהו פריו ודלא כר' פדת". וכ"כ אף במראה הפנים (שביעית פ"ז ה"ב).
וכן באר החתם סופר (נדה ח ע"ב): "הרמב"ם פסק גבי דקטפא דפירי וכן דגווזא באילן שאינו עושה פירות שביעית נוהג בו (פסק) כל"ב (=כלישנא בתרא) ולא חש לדחיית ר' יוחנן כמ"ש כ"מ שם. אמנם בהלכות מאכלות אסורות פסק דאין ערלה נוהג אלא בשרף הפגי' כר' יהושע ולא זכר כלל מקטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות. יראה דס"ל מדהזכיר ר' דבריו של ר"א בלשון חכמים גבי שביעית ולא גבי ערלה ש"מ ראה ר' דבריו בשביעית ולא גבי ערלה. וטעמא רבא איכא לחלק ביניהם דערלה אינו נוהג אלא בפירי והאי לאו פירי היא ולא עץ מאכל הוא. משא"כ שביעית דנוהג בכל מילי רק לא בעץ משום שאין הנאתו וביעורו שוה וקטפא נמי אף ע"פ שהנאתו וביעורו שוה מ"מ בטל הוא אגב עץ כמ"ש תוס'. וא"כ ס"ל תינח באילן העושה פירות דאז הקטף בטל לגבי עצו משא"כ כשאינו עושה פירות קטפו חשוב הוא ולא בטל אגב עץ וקרוב לסברא זו [נמצא] בר"ש בפי' המשנה".
וכחת"ס כתב באמרי בינה (דיני אורח חיים סימן טז), וכן הביא בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן קיא) ששיטת הרמב"ם והר"ש כפי שכתב החת"ס.
וכ"פ החזו"א (דיני ערלה סעיף מב): "הקליפות והחרצנים, אסורין בערלה ומותרין ברבעי, הענפים והעצים, אין אסורין משום ערלה".
ועוד כתב (הל' שביעית סי' יד אות ו): "ולענין ערלה קטפא דגווזא שרי ודפירי אסור".
וכ"פ בדרך אמונה (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט הי"ג סעיף קב): "והלולבין. הם הענפים הרכים של גפנים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד וקצת אנשים אוכלים אותן ומ"מ אינן נחשבין פרי וי"מ שזה הפרחים שעולין בשרש האילן וי"א לב האילן וכ"ש הענפים והעצים שאין אסורין משום ערלה".
כנגד כל דברי הראשונים והאחרונים לעיל, תמוהה מאד מסקנתו של הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי – שביעית מאמרים סימן יג): "נמצינו למדים שלושה דינים: בעץ פרי - לכו"ע יש לשרף היוצא מן הפרי דיני ערלה, ובשרף היוצא מן הגזע שלו – אין הלכה כרבי אליעזר ואין בו דיני ערלה (וכמו שפירשו הרע"ב והרמב"ם על המשנה בערלה), ובעץ סרק - לכו"ע יש דיני ערלה ושביעית בקטף היוצא מן הגזע שלו, שקטפו זהו פריו".
ודבריו תמוהים לגבי עץ סרק שהראשונים והפוסקים שהובאו לעיל לא כתבו כמותו, וא"כ מנלן שבעץ סרק נוהגת ערלה בעליו, וצ"ע.
מסקנת פרק זה כי לרוב ככל הפוסקים – ראשונים ואחרונים באילן סרק שחלקים שאינם פרי נאכלים אין נוהג דין ערלה. משום שכך עולה להם לפסק הלכה ואע"פ שיש תנאים הסוברים שהחלקים הנאכלים הם פריו, בכ"ז לא נפסק כך להלכה. ויש מן הפוסקים שכתבו שאין ערלה חלה אלא בעץ מאכל, וע"כ אילן שאין פירותיו נאכלים נחשב אילן סרק ולא נוהג בו ערלה.
ב. צלף
מצאתי במרשתת (באתר מכון התורה והארץ) תשובה ארוכה של הרב עמיחי שבה הוא אוסר את הנפוליטוס משום ערלה.
הרב עמיחי לומד דין נפוליטוס מצלף שבו יש קפריסין, אביונות ותמרות הנאכלים. האביונות הם פרי הצלף, הקפריסין הם קליפת הפרי, והתמרות הם חלקים ירוקים דמויי פרי, או גבעולים רכים וירוקים.
הרב עמיחי מביא שנחלקו הפוסקים בדין התמרות. לדעת הרמב"ם (מע"ש פ"י ה"ג) והגר"א (שו"ע יו"ד סי' רצד ס"ג) אין בהם דין ערלה. לעומת זאת לפי הטור והשו"ע (יו"ד סי' רצד ס"ג) יש ערלה אף בתמרות ועי' בביאור מחלוקתם בביאור הגר"א.
הלבוש (יו"ד סי' רצד ס"ג) הסביר בדעת הטור והשו"ע: "לפיכך אילן של צלף שיש בו ג' מינים הראויין לאכילה, תמרות ואביונות וקפריסין, ועיקר הפרי הם האביונות, ותמרות הם גם כן מין פרי, קפריסין הם קליפות שומרי דשומר הפרי, הלכך בצלף של ערלה בארץ ישראל האביונות הם חייבים בערלה מן התורה שהם עיקר הפרי, והתמרות חייבים בארץ ישראל מדברי סופרים, והקפריסין מותרין באכילה. ואף על גב דאמרינן לעיל בשאר הפירות דגם הקליפות חייבים בערלה, מאת הטפל לפירי. אפשר לי לומר דקפריסין גרועים הם משאר קליפי הפירי, מפני שהם קליפות על הקליפה התחתונה כמו באגוזים ולא מתרבו מאת הטפל לפריו. במה דברים אמורים בארץ ישראל שעיקר ערלה דאורייתא, וקי"ל מקראי דספיקא דאורייתא לחומרא כמו שנתבאר לעיל, לפיכך החמירו בה רבנן גם כן בקצת דברים כגון הכא בתמרות שאסרו מדבריהם".
עולה איפוא שרק האביונות חייבים בערלה מן התורה, וחכמים הוסיפו את התמרות. אבל בנפוליטוס אין שום פרי החייב בערלה מן התורה, ואי אפשר לחייב מדרבנן אטו הפרי. ולכן כל הדימוי מילתא נופל.
בהמשך התשובה הרב עמיחי מביא ממעשרות (פ"ד מ"ז) שבכל צמח החלק הצמחי המתעשר ממנו נקבע לפי מחשבת הזורע, ולכן תמרות תלתן, וחרדל ופול המצרי אם התכוין לאכול את הירק חייב במעשרות.
וכתב הרב עמיחי בתשובתו:
"מדברי הרמב"ם עולה שאם זרע ירקות לשם הזרע, ואיננו רוצה כלל לאכול את התמרות, הרי זה פטור ממעשר. אבל אם בשעת הזריעה היתה דעתו לאכול גם את התמרות, חייבים בדיני תרומות ומעשרות כדין ירק. למדנו שיש חיוב תרומות ומעשרות, אם דעתו היתה לאכול את התמרות".
"הרמב"ן (ברכות לו ע"ב ד"ה ה"ג) הקשה: לפי דעת ר"א שכל חלקי הצלף (אביונות, קפריסין ותמרות) חייבים במעשרות, מדוע העלים אינם חייבים במעשרות, הרי יש שאוכלים אותם? ומסביר הרמב"ן שלגבי אילן הדין הוא שעיקר אכילתו מתעשר, ואין הטפל לגמרי מתעשר. לכן אין העלים של הצלף מתעשרים שאינם עיקר אכילתו, ואין זורעים אותו בשביל העלים אלא בשביל האביונות; ולגבי הקפריסין והתמרות – נחלקו. מכאן, שצמח שעיקר זריעתו בשביל העלים ולא בשביל הזרעים בוודאי הוא חייב במעשרות".
"למדנו מכאן שלעניין תרומות ומעשרות, הדבר קובע הוא מחשבת האדם בזמן הזריעה והגידול. החלק שיש לזורעים צורך בו הוא נחשב לפרי, והחלקים שאין לזורעים צורך בהם הם טפלים ובטלים לעיקר".
והסיק הרב עמיחי:
"הגמרא השוותה בין דיני מעשר לדיני ערלה (ברכות לו ע"א), ועל פי דבריה לגבי מעשר אנו לומדים שאפילו צמח שאין פריו נאכל, אבל ניטע לשם אכילת התמרות, הרי הוא חייב. וכן גם בדיני ערלה. לכן אם מגדלים את הקקטוס במיוחד לצורך אכילת העלים, הרי הם נחשבים לפרי, והקקטוס יהיה חייב במעשרות ובערלה. זאת בייחוד שעלי הנפוליטיס הם עיקר הצמח ולזרעים אין צורך, אפילו לא לזריעה, כיוון שאפשר להשריש את העלים עצמם ולגדל דור המשך (עיין לקמן אות ה)".
ואחר בקשת המחילה, אין להשוות בין מעשרות לערלה. בערלה כתוב: "וערלתם... את פריו". ולכן הערלה חלה רק על חלק הפרי (שבתוכו גדלים הזרעים) הנאכל. ומחשבתו לאכילת שאר חלקי העץ לא קוראת על חלקי צמח אחרים – פרי. ואינה מחייבת אותם בערלה. (כמבואר לעיל פ"א). ורק לגבי מעשרות מחייבים אותם חלקים שאינם פרי במעשר, כמו בירק שפטור מן התורה ואם נאכל חייבו אותו חכמים. ולכן מחשבת הזורע תחייב במעשרות ובברכת פרי האדמה, אבל לא תחייב בערלה, ובצלף כיון שיש פרי הנאכל שהוא ערלה, חייבו חכמים אף שאר חלקי צמח הנאכלים. אבל בנפוליטוס אין הפרי נאכל וממילא אי אפשר לחייב את העלים אטו הפרי.
בהמשך, כתב הרמב"ן בברכות (לו ע"א) כך:
"וכתב בעל ההלכות ז"ל ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא (=תמרות הצלף) לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה, וכן כתוב בהלכות רבינו ז"ל, ודבר ברור דלאו פרי העץ הוא ולא נהיג ביה ערלה דהוה ליה כירק ולא מברכין עליה בפה"ע, ומיהו כיון דחזי לאכילה מברך עליה בפה"א. ואף על גב דלענין ערלה ספיקא הוא ובארץ משוינן ליה פרי העץ (=לאוסרו כפרי), לענין ברכה [אי] נמי להוי ספיקא, בפה"א מברכינן, דנפיק ביה אפי' בפרי העץ, הלכך מברך עליה הכי ואפי' לר"ע, מידי דהוי אעלין לר"א, ואף על גב דלא עביד ליה לענין מעשר לא ירק ולא אילן מברך עליה בורא פה"א. וכענין הזה אמרו בירושלמי (כלאים פ"ה ה"ז) אתרוג אף על פי שאת אומר עליו בפה"ע על התמרות שלו את אומר בורא מיני דשאים, פירוש לר' יהודה (ל"ה א'), דהוה ליה כירק ואף על גב דליכא מעשר בתמרות, וה"ה לעלין דאתרוג שטעם עצו ופריו שוין".
ומכאן תשובה לדברי הרב עמיחי, שכן הרמב"ן כותב במפורש שמעיקר הדין לא חל על התמרות דין ערלה ורק אם מחמירים כר"א מחייבים אותם בערלה מדרבנן.
ובאתרוג שטעם העץ והעלים כטעם האתרוג, אין חלקים אלו חייבים בערלה.
אולם כאמור רק באילן שפריו נאכל חייבו בערלה אף בשאר חלקי הצמח הנאכלים – מדרבנן. אבל אין שום סיבה לומר שאם פריו אינו נאכל ואוכל את עליו (כמו בנפוליטוס) יתחייב בערלה4. והנפוליטוס הוא אילן סרק שאין בו ערלה כלל.
ג. ורד
לגבי הורד כתב הרב עמיחי שאין פריו נאכל, והביא מתשובת הרשב"א ללמוד שכיון שעליו נאכלים ולא פריו, גם נפוליטוס חייב בערלה. ונעיין בדבריו.
כתוב בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' שנו):
"שאלת אם נוהגת ערלה בורדים אם לא".
"תשובה זה לא שמעתי אבל מסתברא שנוהגת בהן ערלה כמו שנוהגת בהן שביעית ומנא אמינא לה מדתנן בפ' ז' של מסכת שביעית הורד והקטף והכפר והלוטס יש להם שביעית ולדמיהם שביעית יש להם ביעור ולדמיהם ביעור ואמרינן עלה בנדה פרק קמא (ד' ח' ע"א) גמרא ר' אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן, אמר ר' פדת מאן תנא קיטפא פירא הוא ר' אליעזר פי' ר' אליעזר דפרק ראשון דערלה דמעמיד בשרף ערלה אסור אלמא כל שאינו פרי לענין ערלה אינו פרי לענין שביעית דאי לא תימא הכי מנא לן דהא מתניתי' דשביעית ר' אליעזר ולא רבנן דילמא רבנן, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא לענין ערלה דבעינן פרי ממש אבל לענין שביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה נוהג בו שביעית אלא שמע מינה דכל שאינו פרי לגבי ערלה אינו פרי לגבי שביעית וורד הואיל והוי פרי לגבי שביעית אף לגבי ערלה ועל כרחין לא אוקימנא מתני' דהורד והכפר כר' אליעזר אלא משום הקטף אבל לגבי וורד כולי עלמא מודו וכדמסיק בהדיא מתני' ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית אלמא ליכא מאן דפליג אלא בקטף בלחוד אבל הנך אחריני כולהו מודו ועוד דאיכא מאן דאמר התם בנדה דאפי' רבנן לא פליגי עליה דר' אליעזר אלא באילן שהוא עושה פירות דמודו ליה דקטפי לא זהו פריו דהא אית ליה פרי אחר אבל באילן שאינו עושה פירות מודה ליה דקטפי זהו פריו, וורד ודאי פריו הוא ואין לו פרי אחר, ואפשר נמי דהלכה כר' אליעזר בארבע ואיכא למימר דדוקא בס' טהרות אבל בשאר סדרי איכא כדאיתא התם בנדה וכמדומה שכן פסק ר"ח ז"ל ומכל מקום בין הכי ובין הכי הא לא פליגי רבנן בורד וממנה אנו למדין לערלה5 שנוהגת בהן". היינו עפ"י הסוגיא בנדה לפי הסברו אסר ורד בערלה.
אלא שבתשובה הבאה חזר בו ממסקנתו עפ"י דעת הראב"ד. ז"ל בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' שנז) בו עונה לשואל שרצה להתיר: "אני כבר כתבתי לפניך עיקר מה שאני נשען עליו לאוסרו משום ערלה מההיא דנדה... ועוד שכבר כתבתי לפניך למעלה שמתוך סדור המשנה נראה לי שהורד בכלל הפירות לפי ששנה אותו בפסקת הפירות ועלי הורד הם שנאכלים ולא הזרע ולא עוד אלא שאפי' היה כמו שאתה אומר מכל מקום לא גרע הורד משומר פרי ושומר לפרי אסור לערלה כפרי. ומאשר חסת עליו להתירו מפני שיש בו צורך לבריות חקרתי ובדקתי אחריו ומצאתי לראב"ד ז"ל שנסתפק עליו ואמר שהזרע הוא הפרי והפרחים הן כמו עליו ולפיכך אין חוששין להן משום ערלה לפי שאינו פרי ולא שומר לפרי ואעפ"י שאין הדבר הזה ברור אצלנו אי כדשקלת ליה כשהוא סמדר מקלא קלי פירא או לא אלא שלא נזהר בהם משום ערלה בחוצה לארץ מותר, הנה לך הרב הגדול ז"ל שיודע לטהר את השרץ מן התורה ואעפ"י שאין דעתי סומכת בכל זה להלכה לו שומעין שהוא רב מובהק וכל המחמיר עליו להביא הראיה".
עולה שהראב"ד סבר כי לפחות בחו"ל אין ערלה בורד.
קיצורה של תשובת הרשב"א הובא בבית יוסף (יו"ד סי' רצד, ג בבדק הבית). והוסיף הבית יוסף (שם): "ובשיטה אחת למסכת נדה מצאתי כתוב בלשון הזה והתנן הוורד והקטף דקדק מכאן הראב"ד דמדאקשי מערלה לשביעית שמע מינה דדינא חד אית להו וכמשנה דהוורד והקטף קיימא לן דהיא כרבי אליעזר דהלכתא כמותו ואם כן אנו למדין כי ערלה נוהגת בוורד והוא ז"ל כתב דלא ראינו מי שנהג בהם איסור בחוצה לארץ ושמא משום דהזרע הוא הפרי והעלין כמו שאינן ואפילו שומר לפרי אינן ואף על גב דמספקא לן אי שקלת להו כשהוא סמדר אי לקי פירא או לא, לא החמירו והרמב"ן כתב על זה והמחמיר תבא עליו ברכה וכן השיב הרשב"א עכ"ל".
והעיר בשיירי כנסת הגדולה (הגהות ב"י יו"ד סי' רצד): "ורשד"ם בחי"ד סי' קצ"א הסכים לס' הרשב"א, אבל מורי (=המהרי"ט) הרב בתשו' ח"ב חי"ד סימן ל"ד כתב דאפי' בא"י אינן נוהגין בהן דין ערלה".
וכך כתב הריטב"א בהלכות ברכות (פ"א ס"י): "לפיכך עלה ורדים אעפ"י שאינן פרי עצמו שהפרי שלהן הוא בתוך התפוח העגול ואין בהם דין ערלה"...
יש להעיר בורד פריו נאכל (ע"י הדחק) או ניתן במים לשם קבלת ריחו מעליו. ואף הרשב"א שסבר להחמיר בו בערלה הוא משום פרחיו שהם שומר לפרי, אבל אין להשוות לנפוליטוס שהם סתם עלים. והטעם להחמיר בפרח הוא משום הפרי עצמו, אבל בנפוליטוס הפרי כלל אינו נאכל ואין לגזור על עליו-גבעוליו משום פרי שכלל אינו נאכל. ואותם שכלל לא חששו לערלה הוא משום שפריו אינו נאכל ושותלים אותו לפרחיו לשם הכנסתם למים ושמן כדי שיתנו ריח.
ראשונים נוספים כתבו שבורד אין כלל ערלה, וכשהביאו דעת הראב"ד, לא הזכירו שהראב"ד היקל דוקא בחו"ל.
כתב הרא"ה (ברכות פרק ו – כיצד מברכין): "הילכך ורדים שקורין רוש'אש והם נעשים ודאי באילן, דהא אמרינן לקמן בגמ' דסימני אילן הינו דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא והכא נמי הכי הוא, ואפילו הכי מותרין ואין בהן משום ערלה, דפרי של אותן אילנות הוא זרע שנעשה בעגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה, והורדים אינן אלא פרחים שמגיעין בתחלת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן לימים רבים, ואי שקלת להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא מימנע זרעא בהכי דלא מטי, אלא מטי בתר הכי ומיתעביד שפיר, הילכך אין בהן משום ערלה, וזה ברור וכן הסכים ר' אברהם בר' דוד ז"ל".
וטעמו (שעליו הסכים גם הראב"ד) שבורדים החלק השימושי לאדם הם הפרחים ולא הפרי.
וכך כתב המאירי (ברכות מג ע"ב): "הוורד יש מי שאומר עליו שהוא פרי ואם אכלו מברך עליו ב"פ האדמה ויש אומ' ב"פ העץ שהרי כל שאם תטול הפרי נשאר האילן וחוזר ומוציא פירות אילן הוא. ולענין ערלה מ"מ גדולי הדור מסכימים שאין בה משום ערלה מפני שאותן הפרחים אינן פרי והפרי הוא זרע שנעשה כעגול תחת הוורד ואינו נראה ואף כשנטלו העלין ונשאר העגול אין הזרע נמנע בכך ומתוך כך אין בהם משום ערלה וכן הביאוה משמם של גדולי המפרשים (=ראב"ד) והרבה חולקים בה ואף להם ראיתי שלענין אכילה דנין אותם כפרי ואף בעלים ואף אנו כתבנוה בחיוב ערלה בראשון של נדה".
עוד כתב המאירי (נדה ח ע"א) בסוגית נדה שהשוותה שביעית לערלה: "הוורד והכופר והלטום שלשתן מין אילן שמוציאין פירות שריחם מתבשם וישנן בדין שביעית ר"ל להפקירן ולאסור סחורתם ולדמיהן שביעית אם מכרן שהשביעית תופסת דמיה ואף על פי שאינן פרי מאכל להדיא אלא שהן כעין עצים אין דנין אותם כעצים דעלמא אלא כפרי גמור, וכן יש להן ולדמיהן ביעור כשכלה לחיה שבשדה ואף על פי שיש דברים שאע"פ שישנן בדין שביעית אין צריכות ביעור דנין אלו כפירות גמורים לשביעית ולביעור ומכאן אנו למדים שהוורדים יש בהן משום ערלה הואיל ונדונית כפרי הרי הן בדין אילן... והורד הוא שאנו קורין עכשו רוש"א... (=כשיטת הרשב"א) וגדולי המפרשים כתבו בסוף פרק כיצד מברכין שאין ערלה נוהגת בורד, ואף מגדולי הדור נסמכים בה כמו שכתבנו שם".
עולה שכל המחלוקת בורד היא משום אכילת הפרח, ואם רק הפרח נאכל – אין בו משום ערלה, ורק אם הפרי נאכל יש בו משום ערלה. (ואז ניתן להחמיר גם בעלי הפרח).
וכך כתב הכל בו (הלכ' סעודה סימן כד): "והאוכל מן הורד או שתה מי הורד מברכין בורא פרי העץ וי"א בורא פרי האדמה דלאו פרי עץ נינהו אלא כפרי האדמה מפני שהזרע שלו עיקר הפרי והעלין הן הפרחים. ולענין ערלה כתב הראב"ד ז"ל שאין חוששין לפי שאינן פרי ממש ואין להן דין שומר לפרי דלא ידעינן כי שקלינן להו סמדר אי לקוט פירא או לא. ולא ראינו אדם נזהר בזה ואפשר כי מפני שהוא ספק ערלה בחוצ' לארץ שמותר" (וכ"כ באורחות חיים ח"א הל' ברכות אות לו).
וכך כתב בספר אהל מועד (שער הברכות דרך רביעי): "הולורדין שלנו שקורין רושש כפרי הן לענין ברכה דסימני אית להו דהיינו כי שקלת לפירא משתייר אילנא והדר מפקי, ואעפ"כ אין בהם ערלה דפרי שלהם זרע שנעשה בעגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה והורדים אינן אלא פרחים ואפ"ה לענין ברכה דינן כפרי, וכן דעת ראב"ד וכן הכריעו רשב"א והרא"ה".
עולה מדברי הראשונים שהסתפקו מה דין פרחו ביחס לפרי עצמו בו מבשיל הזרע. ואם אין קשר בין עלי הפרח לפרי עצמו והוא אף אינו שומר לפרי, לכו"ע אין בו חיוב ערלה. ולכן לרוב הראשונים אין בפרח עצמו חיוב ערלה (אא"כ הוא שומר לפרי). וק"ו לנפוליטוס שאין הו"א לאכילת הפרי, שאין בו שום ערלה, כי בורד ישנו ספק, אבל בנפוליטיס אין שום קשר והשפעה לנטילת העלים הצעירים. הם אינם שומר לפרי ולכן אין בהם כלל ערלה.
ישנם עוד מספר צמחים שחלקים שאינם פרי – נאכלים או משתמשים בהם לריח וכד' ונביאם להלן.
ד. קנה סוכר
פסק הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ה):
"הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל".
לפי מקצת הגאונים לכאורה יש לקנה סוכר דין עץ וע"כ חייב בערלה6.
כך השיב בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקסג) לשאלה: האם קני הסוכר נוהג בהם תרומה ומעשר או לא.
והשיב: "...והא ודאי תליא בפלוגתא כי לדעת מקצת הגאונים ז"ל שאמרו מברך עליהם בורא פרי האדמה או לדעת האומרים שמברך עליהם בורא פרי העץ משמע שנוהג בהם תרומה ומעשר בין אם הוא פרי עץ או פרי האדמה אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ח מהלכות ברכות ואני אומר שאין זו פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל ע"כ. וכן אני אומר לענין תרומה ומעשר שאין זו פרי לא של עץ ולא של אדמה שלא נקרא פרי אלא הגדל מן העץ או מן הירק אבל זה אינו אלא מים היוצאין מן העץ ולא נקרא זה פרי ומכאן למדתי שאפילו תימא שהוא עץ שאין זורעין אותו בכל שנה אין נוהג בו ערלה דוערלתם ערלתו את פריו אמר רחמנא ולא המים היוצאים מעצו ואין זה דומה לדבש התמרים שזה יוצא מפרי בעצמו שמתמעך ונעשה דבש אבל הסוכר הוא מים מן העץ בעצמו ומבשלין אותו עד שנקרש הילכך אין זה פרי ואין נוהגין בו לא תרומה ומעשר ולא ערלה"...
ומתאימים הדברים למש"כ לעיל פ"א, שאפילו נאמר שקנה הסוכר הוא אילן, אם החלק הנאכל אינו הפרי אשר ממנו יוצאים הזרעים, והם אינם נאכלים, הרי זה אילן סרק ואינו חייב בערלה.
ועי' בילקוט יוסף (ח"ב פרק ה בהערה לסעיף יח) שהביא ממהר"ם בנעט (על המרדכי ברכות פ"ו אות יח) שהרמב"ם חילק בין שביעית לערלה לגבי 'קטפו זהו פריו' בין שביעית שמחייב לבין ערלה שפוטר (וכמוש"כ התויו"ט עי' לעיל פ"א). וכ"כ פאה"ש (פכ"ז בי"ש ס"ק מד). ושו"ת משכנות יעקב (או"ח סי' צז).
ה. הדס
בסוכה (לג ע"ב) כתבו שענבי הדס לעתים נאכלים, וא"כ שייך בהם דין ערלה שהרי עצו וענפיו מתקיימים משנה לשנה.
אמנם הריטב"א (סוכה לה ע"א) העיר לגבי ענפי הדס לנטילת לולב ולריח: "וגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה ששתיהן אינן נוהגות אלא בפרי ולהכי לא איתניא אלא באתרוג שהוא פרי וזה פשוט מאד". וכוונתו לענפי ההדס.
וכן בעבודה זרה (יב ע"ב) כתב: "מכל מקום הדס של ערלה מותר להריח [בו] שאין ערלה נוהגת בו".
וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"י ה"ב):
"הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות לא לפירות ה"ז פטור מן הערלה, נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב, נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי".
ובאר בדרך אמונה (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"י ה"ב אות ה): "הנוטע אילן מאכל. שאין נוהג ערלה ורבעי אלא בעץ מאכל כדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואילן סרק אף על גב שיש לו פירות אם אין רוב בני המקום משמרין את הפירות אף על גב שהוא נטען לפירות פטור מערלה ואם מחצה משמרין ומחצה אין משמרין תלוי בדעתו, ולכן הדס שנטעו לאכול את התמרות דינו כנ"ל (=וחייב בערלה) ומ"מ ההדסים כשרים למצוה שאין ערלה בעץ". ולא עלה על דעת אף אחד שענפי הדס אשר אינם משמשים לאכילה יחול עליהם איסור ערלה.
כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קסו, א): "אשר שאל לענין ערלה בהדס, עיין רש"י סוכה ל"ג ע"ב, דלא שייך ערלה אלא באתרוג, ועיין בס' חיים וברכה אות הדס מביא כן בשם תשובה מאהבה דלא שייך ערלה בהדס, ועיין בח"ס חי' לולב הגזול ל"ד, נראה דספוקי מספקא לי' בזה, וכבר הערותי במק"א מירושלמי ערלה פ"א ה"א דיש מציאות דהדס יתחייב בערלה, ומפשטא דקרא דישעי' מ"א אתן במדבר ארז שיטה הדס וגו', משמע דאילני סרק מובהקים הם".
ונראה לענ"ד שתלוי אם נטעו לאכילת ענביו כמו שכתב הרמב"ם ואז הם יתחייבו בערלה אבל הענפים והעלים מותר ליהנות מהם ואין עליהם איסור ערלה.
וכך כתב בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב – יורה דעה, מילואים סימן טז עמוד תס):
"מש"כ להעלות דאין דין ערלה נוהג בהדס. הנה ראיתי הלום בס' חיים וברכה חידושי דינים להל' ארבעת המינים (ערך הדס אות ס) שכתב שם בקיצור נמרץ דדין ערלה לא שייך בהדס וציין דכן העלה נמי בשו"ת תשובה מאהבה. יעו"ש. [וראה גם לגאון חתם סופר בחידושיו עמ"ס סוכה (ר"פ לולב הגזול ד"ה ובמ"ש בטבל) מש"כ להסתפק בענין זה אם דין ערלה נוהג בלולב והדס, ונשאר בצ"ע. יעו"ש]".
"ושו"ר בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קסו) שג"כ נשאל בזה אם שייך דין ערלה בהדס, ואגב אורחיה עמד להעיר דלכאורה יש סתירה בדבר, וציין על הירושלמי בערלה (פ"א ה"א) דמבואר התם דיש מציאות דהדס יתחייב בערלה, ואילו מפשטא דקרא (ישעיה מא) "אתן במדבר ארז שיטה והדס" וגו' משמע דאילני סרק מובהקין הם. עכ"ד. יעו"ש".
"ופשט כוונת דבריו נראה להאי דאיתא בירושלמי (שם): רימון שנטעו לשם רימון, בנות הדס שנטען לשם בנות הדס, אית תניי תני חייב ואית תניי תני פטור [מן הערלה], א"ר חסדא מאן דאמר חייב במקום שרוב משמרין מ"ד פטור במקום שאין הרוב משמרין. ע"ש. והרי מבואר מהכי דבמקום שהרוב משמרין אית ביה דין ערלה. אולם י"ל דאי משום הא לא איריא דהתם מיירי על הענבים שבהדס שהם ניתנים לאכילה וערלה נוהגת בהם, וכמש"כ בדברינו בפנים. וראה גם בפני משה בירושלמי שם (ד"ה מ"ד חייב) שכתב בזה"ל: מ"ד חייב במקום שרוב משמרין, שרוב בני אדם דרכן להיות משמרין פירותיהן של אלו האילנות, ומהני בהו מחשבת האכילה שנטען בתחילה לכך וחייבין בערלה, ומ"ד פטור במקום שאין הרוב משמרין פירות של אלו והואיל ואין מקפידין על הפירות אינן חשובין אלא כנוטע לסייג ופטור מן הערלה. ע"ש. והרי דעל הפירות מיירי והיינו ענבי ההדס ולא על ההדס עצמו. וק"ל. ודו"ק".
ו. קור7
הקור הוא החלק הקרוי בימינו 'לבבות דקלים' הוא נמצא במרכז גזע הדקל כחמישה עשר ס"מ מתחת למקום קציצת הלולב. בדקל פריו נאכל ופריו חייב בערלה, האם גם הקור חייב בערלה8.
פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רצד סכ"ד): "הנוטע לצורך מצוה, כגון לצורך לולב או אתרוג, חייב". והיינו שחייב בערלה (=האילן).
אולם כתב הברכי יוסף (יו"ד סי' רצד ס"ק טז):
"לצורך לולב או אתרוג וכו'. כ"כ הרא"ש (הל' ערלה סי' ב) והטור ורבינו ירוחם (נכ"א). והרב בית חדש כתב על מ"ש הטור ואם חישב וכו' עד או אתרוג, הוא לשון הרא"ש, ומהירושלמי למדו. וכ"כ הרמב"ם פרק י' דמעשר שני (ה"ז). עכ"ל. ואגב ריהטיה כתב כן, דבהרמב"ם לא נזכר לולב, וגם מהירושלמי מוכח להפך. וכבר הרב מעדני מלך דרך קשתו על הרא"ש מכח הירושלמי, וכל כך החזיק בתמיהתו עד שבלחם חמודות כתב להלכה ולמעשה דנוטע דקל ללולב פטור מערלה. והרב פרישה על מבוכה זו ישב, וניחא ליה דגם לולבין בכלל פרי אילן הן, ונקרא נוטע לפרי, כי דעתו על כל מה שגדל הדקל לולבין ושאר פירות, משא"כ בנוטע עיקר האילן לעצים. עכ"ד. ולא ריוה צמאונינו בזה, דודאי לא מיקרי פרי, והרי מאילן ערלה הלולבים שהם ראשי הבדים הרכים ודכוותייהו מותרים משום ערלה, ולא מיקרו פרי ולא טפל לפרי, כמ"ש בריש סימן זה, וה"ה לולב של מצוה דמותר מאילן ערלה. וכ"כ הריטב"א בחידושי סוכה דף ל"ה ע"א, דגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה, ששתיהם אינו נוהגות אלא בפרי, להכי לא אתניא אלא באתרוג שהוא פרי. וזה פשוט מאד. עכ"ל"...
ובצפנת פענח (הל' כלאים פ"ה הי"ט) כתב: "ויהיה ג"כ נ"מ אם יהי' מותר לאכול קור של דקל ערלה אם יש שם פרי עליו ועיין בירושלמי ברכות פ"ו דס"ל שם לחד דעל קור מברך בפה"ע ע"ש".
וכן בשו"ת משה ידבר (הלכות נטע רבעי סימן א) כתב: "ומתוך מה שכתבתי ומה שעתיד אני לכתוב יוצא לנו דהקור חייב בערלה בארץ ישראל, שהרי הקור אוכלין אותו בני אדם, והוא דבר חשוב, וחשוב כפרי אף על פי שאינו פרי כדאמרן"וכן בסוף התשובה כתב: "וכן לעניין ערלה אף על פי שאמר הכתוב עץ מאכל היינו לאפוקי נוטע לסייג ולקורות וכיוצא, אבל דקל הנטוע למאכל (ד)פירותיו אית להו דין ערלה [ד]בפרי תלה רחמנא, ולפיכך הקור אף על פי שאינו אוכל כיון דהשתא הוא רך שם פרי עליו, הילכך ליכא למילף דין ערלה לקורא מדין הברכה".
והעיר על דבריו המהדיר (הערה 43): "ועיין באר בשדה (ח"א פ"ב עמודים רסז – רסח) שדן בעלי גפן, ופוסק להלכה דכיון דלא נטעי איניש אדעתא דעלי גפן וכן אדעתא דקורא, דין ברכה וערלה ותרומות חד הוא. ומשמע שפוסק לגבי קורא דלא כרבינו".
הרב משה ישראל כתב זאת להצדקת שיטתו שעלי הגפן שממלאים אותם בשר וכד' יש בהם דין ערלה בא"י.
אולם נראה לענ"ד שאף אם נאמר שקור (=קורא) חייב בערלה, לא יקשה לשיטתנו שאם פריו נאכל (תמרים) ניתן לגזור מדרבנן חיוב ערלה אף בחלקים אחרים הנאכלים באותו אילן. אבל אילן שאין פריו נאכל אין לגזור ערלה אף על שאר חלקיו הנאכלים9.
ז. צמח שפריו ראוי לאכילה בשנה הראשונה
בתשובתו הידועה לגבי החצילים בסופה, כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תקלא [תתקסו]): "ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה הילכך ירק הוא".
בנפוליטיס, העלים שאח"כ יתקשו ויעשו גבעולים ראויים לאכילה כבר בשנה הראשונה (אפשר להטמין עלה בקרקע והוא יגדל קקטוס חדש, ואפשר לזרוע את זרעיו והעלים שיגדלו יהיו ראויים לאכילה, וכן הקקטוס נותן פרי כבר בשנה ראשונה).
וממה נפשך, אם הם נחשבים לפרי העץ הרי הם ראויים לאכילה בשנה הראשונה, ואם כן אין זה אילן אלא ירק. אם אינם נחשבים לפרי הרי זה אילן סרק שלא נוהג בו כלל ערלה. ולא דומה לעלי עץ הראויים לאכילה כבר בשנתו הראשונה (כגון עלי הגפן), מפני שלאילן זה יש פירות עיקריים שאינם גדלים כבר בשנה הראשונה מעת נטיעת חרצן, אבל בנפוליטיס, הפרי אינו ראוי לאכילה. ולכן עולה השאלה לגבי העלים.
ניתן לומר שהעלים נחשבים לפרי שחייב בערלה, אבל אינם נחשבים לגבי נתינת פירות בשנה הראשונה, אולם נראה לענ"ד לא ישר מבחינה הגיונית. או שניתן לחלקים נאכלים דיני פרי או שיחשב כעלה בלבד, אבל להטילו לחומרא משני הצדדים זה נראה לא נכון.
וכך כתב החזו"א (הל' ערלה סימן יב אות ד): "ונראה לדינא דכל שהגרעין מגדל פירי בשנה ראשונה וגם הגזע אין מתקיים יותר משלש שנים אין בו משום ערלה וכדברי אחרונים ז"ל [ומש"כ שהולך ומתקלקל אחר שנה אין טעם זה עיקר אלא העיקר שאין מתקיים שנים הרבה] ואף שפירותיו כעין פרי עץ ומוציא מן הגזע".
"וכן לענין ברכה מברכין עליו בפה"א".
ועוד כתב החזו"א (יו"ד דיני ערלה סעיף לח): "אילנות הרכות, שאינן מתקיימין יותר מג' שנה, אלא מתיבשים וכלים, בין שהשרש קיים, וחוזרין ומצמיחין משרשן, ובין כשהשרש ג"כ כלה, וחוזרין וזורעין אותן, וכשזורעין גרעיניהן, עושין פירותיהן בשנה ראשונה, אינן בכלל אילנות, אלא בכלל הירקות, ואינן חייבין בערלה".
וכן הגר"מ אליהו ('תחומין' ז' עמ' 88) כתב שהפאפאיה נחשבת ירק כי היא מוציאה פרי בתוך השנה הראשונה, גזעה חלול והפירות גדלים על הגזע.
ועי' בילקוט יוסף (מצוות התלויות בארץ ח"ב ערלה פ"ה סי"ח בסופו) שדן אם קנה הסוכר ראוי לתת פריו כבר בשנה הראשונה ומטעם זה יחשב ירק, והביא שבתבואות יוסף כתב שאינו נותן פרי תוך שנתו.
מזרע נפוליטוס שנזרע – יוצא תוך שנתו פרי (שבתוכו מתפתחים הזרעים) ועל כן נראה שיהיה פטור מערלה. ובפרט שלפחות בארץ אינו מחזיק יותר מארבע שנים ובשנה החמישית הוא נופל. וצריך לשתול צמח חדש.
ח. מעשרות וברכה
נראה בפשטות שחייבים בתרו"מ בנפוליטוס כמו בירק שכל שנאכל ממנו חייב בתרו"מ.
לגבי ברכתו אם העלים נאכלים מברך עליו פרי האדמה. ואם הם מרוסקים או עושים מהם מיץ וכד' מברכים שהכל.