חבל נחלתו כח יא
סימן יא
הריגת יתוש שמטריד מאד בשבת
שאלה1
האם מותר להרוג יתוש שמטריד מאד ולעתים עוקץ, ואינו נותן לו לישון – או שאסור, ומה דינו אם הרגו?
תשובה
א. פסק הטור (או"ח סי' שטז): "אסור לצוד פרעוש ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו אבל אם הוא על בשרו ועוקצו מותר לצוד ואסור להורגו".
באר הבית יוסף (או"ח סי' שטז, ט):
"אסור לצוד פרעוש. ברייתא שם (קז:) הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר. ואף על גב דהלכה כרבי יהושע (נדה ז:) מכל מקום איסורא מיהא איכא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת דאיתא בסוף פרק רבי אליעזר דאורג (קז.)".
"ומה שכתב ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו וכו'. כן כתבו שם התוספות (ד"ה הצד) וזה לשונם ואומר ר"י בשם ה"ר פורת דאם נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צערא שרי אבל אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו. וכן כתב הרא"ש (סי' א) בשם ה"ר פורת וכתב דאין בו משום איסור טלטול מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים דשרינן בפרק כירה (מב.) לטלטלו ולהוליכו פחות פחות מארבע אמות. ולשון התוספות שכתבתי צריך דקדוק דמרישא דלישנא משמע דלא שרי ליטלה אלא בשעה שנושכת דוקא משום דהוי כמתעסק שלא ישכנו הא אם אינה על הבשר אף על פי שהיא על בגדיו מבפנים אסור ליטלה וכן נראה מדברי סמ"ג (לאוין סה יד סוע"ד) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רצא) והגהות (מיימוניות) פרק י' (אות ש) שכתבו וזה לשונם והני מילי דאסור בשעה שקופצת לכאן ולכאן אבל אם היא עוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה משמע דלא שרו אלא בעוקצת דוקא. וכיוצא בזה כתב במרדכי שם. ומסיפא דלישנא משמע דדוקא כשהיא על סרבלו מבחוץ דליכא למיחש שמא ינשכנו הוא דאסור ליטלה אבל אם היא על בגדיו מבפנים כיון דאיכא למיחש שמא ינשכנו שרי ליטלה וכן כתב הר"ן (לח: ד"ה גמ' הצד) בשם התוספות שאם מתיירא שמא ינשכנו וכל שכן אם נושכו שיכול להסירו וכן כתב הרב המגיד בפרק י' (הכ"ד) בשם התוספות ובשם הרשב"א (חי' שם ד"ה הצד פרעוש) וכן נראה מדברי רש"י שפירש הצד פרעוש ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע או מבגדיו מבחוץ. משמע מדבריו דכשהוא בבגדו מבפנים הוי כניצוד ועומד ושרי. ודברי רבינו נוטין כמאן דאסר ליטלה אלא אם כן היא עוקצת. וכתב המרדכי בפרק כל כתבי (סי' תב) אבל משם רב יהודאי גאון מצאתי חזינן לרבנן קשישי דמימנעי מלצוד פרעוש אפילו מעל בשרם עכ"ל וזו מדת חסידות היתה דמדינא שרי כמו שנתבאר".
מותר איפוא, לצוד יתוש שעוקצו מפני שאין מינו ניצוד אבל אסור להורגו. ובפוֹעַל לגבי יתוש זה נראה מסובך לתופסו ביד ולא להורגו (מנסיוני).
הוסיף הב"י:
"ומה שכתב ואסור להורגו. בפרק שמנה שרצים (שם) אמרינן דעד כאן לא פטר רבי יהושע בפרעוש אלא בצד משום דהוי דבר שאין במינו ניצוד אבל בהורגו מודה דחייב. ומשמע לרבינו דאפילו אם הוא על בשרו נמי אסור. ואף על פי דבסוף פרק כל כתבי (קכא:) שרינן להרוג שאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו וכמו שכתב רבינו בסמוך איכא למימר דהנך מזיקין דרכן לנשוך נשיכה עוקצת מה שאין כן בפרעושים. אבל במרדכי פרק כל כתבי (שם) כתוב ושאר כל המזיקין כלומר שאין בהם סכנה אם היו רצין אחריו מותר להורגן וכתב רבינו תם דהוא הדין פרעוש וכיוצא בהם וטעמא משום דסבר כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי לכתחלה מידי דהוה אמפיס מורסא (קז.) וכיבוי גחלת שלא יזוקו בה (מב.) עכ"ל ונקיטינן לחומרא".
משמע מדבריו שלגבי הריגתו לכתחילה ישנה מחלוקת בין הטור המחייב מן התורה (אע"פ שגם לטעמו זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי שחיטה היא לשם אכילה), לבין המרדכי ור"ת שמתירים מלכתחילה אם היתוש מצערו.
ב. אף שהב"י הכריע לחומרא, הביא בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן שטז, ב):
"וכן נהגו וכו'. נ"ב: והנשים שהורגות הפרעוש שנקרא בלעז פולג"א, סומכות על דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל, והנח להם מכיון שיש להם על מה שיסמוכו. שלטי הגבורים פרקא קמא דשבת [ה' ע"ב אות א'], ופרק שמונה שרצים [ל"ח ע"ב אות ה']".
ויש עוד ראשונים שבדיעבד מתירים הריגת פרעוש או יתוש.
ג. כך באר הברכי יוסף (או"ח סי' שטז ס"ק ה) את פסיקת הב"י כטור ולא כר"ת:
"ואף על גב דמרן נמי כתב על דברי ר"ת ונקיטינן לחומרא. מ"מ דקדק מרן וכתב נקיטינן לחומרא, דהוא קצת משום חומרא ולא מדינא, דין גמור, שדברי ר"ת שכתב דמלאכה שא"צ לגופה פטור ומשום צערא שרי, נכונים בטעמן, דהא קי"ל כר"ש, וכמו שפסק הטור סי' רע"ח דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. וגם מרן הכא בש"ע דין ח' כתב לסתם, דשאר שרצים אם צדן שלא לצורך או סתם פטור. אלא דאח"כ כתב דלהרמב"ם חייב. וידוע שהוא תופס כסברא שכותב בסתם. וא"כ הכא נמי שפיר קאמר ר"ת דהריגת הפרעושים מלאכה שאצ"ל ופטור, אלא משום דהטור משמע דאסר אף כשהוא עוקצו, ונראה דס"ל דאין זה הצער כדאי שנתיר לכתחילה להורגו, משו"ה כתב מרן ונקיטינן לחומרא. וזה שכתב הכא בשו"ע ואסור להורגו, כלשון הטור. וגילה בב"י שנקיטינן דאסור כהטור, דרך חומרא, כאמור".
"ומן האמור מבואר שיפה דקדקו מרן והטור לומר ואסור להורגו, דאיסורא דוקא איכא, ולא חיובא אם הוא עוקצו והרגו לינצל מעקיצתו דהוי מלאכה שאינה צריכה, ופטור אבל אסור. וקצת קשה על הרב ב"ח שכתב דמ"ש אסור להורגו לאו דוקא אלא חייב חטאת, אלא משום דבעי למימר מותר בכינה, נקט אסור בפרעוש. ולא היה צריך לזה, דהטור ס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, כאמור. ומשום הכי נקט אסור, כמדובר, דלא פליג על ר"ת אלא במאי דשרי לכתחילה להרגו משום צערא, בהא פליג הטור, דאסור, אבל חיובא ליכא. וע"ש בב"ח דבתר הכי מייתי דברי ר"ת ומ"ש מרן דנקט לחומרא".
וא"כ הבין שפסיקת הב"י היא לכתחילה אבל בדיעבד יש למי שהרגם, כשהיתוש ציערם, על מי לסמוך.
ד. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שטז ס"ט):
"פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו".
ורמ"א הגיה: "ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו (ר' ירוחם ני"ב ח"י)". וסיים השו"ע: "אבל כנה, מותר להרגה; והמפלה בגדיו מכנים, לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; אבל המפלה ראשו, מותר להרגם".
משמע שיתוש – כפרעוש אסור להורגו. וכתב בעולת שבת שאסור מן התורה (כשיטת הטור) וכ"פ המג"א.
ה. באר המשנה ברורה:
"(לח) ואסור להרגו – הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא כיון שבא עי"ז נטילת נשמה חייב ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אף על פי שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה וחייב עליה משום נטילת נשמה ואפילו אם הפרעוש עוקצו אסור להרגו".
ולא הזכיר שהריגת פרעוש (וכן יתוש) אינה צריכה לגופה.
ו. פסק הבן איש חי (שנה שניה פרשת וארא סעיף יא):
"אסור להרוג צרעה וזבובין ויתושין, וכל ההורג פרעוש או יתוש כהורג גמל, ויזהרו העם בדבר זה לשים עליו עין השגחתם, ובפרט ביתושים המצויים בימי הקיץ בתוך המרתף כי רבים המה, וכיון דכאיב לאדם טובא מחמת עקיצתו, אז יחרה אפו ויכנו בכפו, שאלו בהנחת היד עליהם כרגע אומללו ודמם שותת, ומאחר דרגיל בהכי בימי החול צריך לשים השגחתו מאד בשבת, שלא ישכח ויהרוג הפרעוש או היתוש".
רואים שהפוסקים מחמירים ביתושים שלא להורגם אפילו מצערים אותם.
ז. כך כתב בשו"ת לב חיים (פלאג'י, ח"ב סי' ס) על מי שאולי הרג בטעות חרק מעופף ועוקץ שהציק לו בשנתו, ולאחר שהביא דברי הברכ"י שהכרעת הב"י לחומרא אינה מוחלטת. וזו לשונו:
"ולעד"נ דכאן כנ"ד יש הרבה צדדים להיתר. הא' הוא כי אלו הפרעושים שנקראים יתושים מושקוס בלעז הם מהוים מעיפוש האשפות ופירות וגללים ולא מן הארץ, והרי כתב הרמב"ם שם פי"א ה"ב וז"ל: רמשים שהם פרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין וכו' כמו הפרעושים ההורג אותו חייב כהורג בהמה וחייב, אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהם כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור עכ"ל. וא"כ שאלו היתושים הנקראים מושקוס הם מתהוין מעיפוש האשפות והגללים והפירות אינן מן הארץ וליכא חיוב חטאת בהורגן בשוגג ואפי' במתכוין גמור וכ"ש בנ"ד כי אפילו איסור ליכא. כי הגם שכתב הרמב"ם פטור אבל אסור זהו כשמתכוין להורגן, אבל בכאן שעוקצו והניח ידו עליו בבלבול השינה וכמתעסק להסירו, אין ספק כי אפי' איסורא ליכא, וכ"ש שיש ס' אחר שמא לא הרגו כ"א הסירו מעליו ונפל למקום אחר וברח".
ועי' במהר"ם שיק (שו"ת סימן קנח) שהסביר ברמב"ם שאם בא לו נזק בעל כורחו, כגון נחש ואינו עושה אלא להינצל ממנו, אין זה נחשב מלאכה, אפילו לדעת הרמב"ם שחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה.
וא"כ גם ברמב"ם הוא איסור דרבנן ולא איסור תורה.
ח. כתב בפסקי תשובות (או"ח סי' שטז ס"ג):
"יתושים פרעושים ופשפשים ועכבישים (שממית) ודבורים, דבור וצירעה וכיוצא בהן, אשר עקיצתן גורמת כאב וצער אך אינה מזקת את הגוף (אינה מצרכת חבישה בסמי מרפא וכדומה). אזי אם על בשרו ועוקצו, מותר ליטלו ולהשליכו, ויזהר לא למוללו ולא להכות עליו שמא יהרגנו, והריגתו אסורה לדברי הכל ובכל ענין, אפילו עוקץ וגורם כאב וצער, ואפילו להורגו לפי תומו אסור".
והוסיף בהערה 107: "בשו"ע הרב סעי' י"ח הזכיר 'צירעה' בין זבובים ופרעושים ויתושים וכיוצא בהן, ולדבריו ה"ה דבורים ודבור, אם כי עדיין יש לדון דהכל לפי הענין, שיש אשר יזדקקו לחבישה וטיפול רפואי לאחר עקיצת דבור או צירעה, ויש הרגישים גם לעקיצת דבורה, וכן מצוי אשר מעופפים אלו גורמים פחד ובהלה וחרדה, ובפרט בקרב נשים וילדים, הרי זה בכלל המבואר להלן שכשאי אפשר להפריחן ולסלקם מותר לצודן, אבל אסור להורגן, וע"ע שו"ת רבבות אפרים ח"ה סי' רנ"ט".
ונראה פשוט שאם יש מישהו שרגיש לעקיצת דבורה או צירעה או תינוק מותר להורגו, מפני שאצלו זו סכנת נפשות, וסו"ס זו מלאכה שאצל"ג כנפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' שטז ס"י):
"כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו; ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין". (ועי' בספרי ח"ז סי' ח).
ט. באר בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' רעד):
"ובדבר השאלה בשוכני (קאנטרי בלע"ז) מקומות נופש וחופש בש"ק ויש שם זבובים קטנים הנקראים (מאסקיטאס בלע"ז) והרגיש מה שהוא עוקצו והכניס ידו לשם ולא ראה הזבוב הזה רק שגרד בשרו מחמת העקיצה ואח"כ ראה שהרג את הזבוב אי חייב בתשובה ואיזה איסור יש בזה".
"תשובה נלפענ"ד דפטור מכלום אם לא נתכוין כלל להרוג הזבוב דכיון דלא נתכוין הו"ל מתעסק ולא מכוין ועיין ש"ע א"ח סי' שט"ז הצד מזיקין ומיהו הכא קיל מזה ומותר וכן מצאתי להדיא בשו"ת הרשב"א ח"ה ס' ק' שאלה במוצא פרעוש בחיקו בשבת ואין רואה אותו מהו להורגו והשיב תשובה אם כשהכניס ידו ראה והבין שהוא פרעוש אסור להורגו ואם לא ראהו והכיר ולא נתכוין לפרעוש אפילו שהכיר לאחר שהרגו אין עליו כלום שלא נתכוין להרוג פרעוש וקי"ל דבר שאין מתכוין מותר ע"כ ועיין ס"ח סי' רס"ח וא"כ בדידן נמי כיון דאינו מתכוין ואינו יודע שמא שם זבוב הגם שמרגיש העוקץ אם הרגו בלי כונה פטור ומיהו במקום ששכיחי זבובים וכמעט הו"ל כפס"ר צריך ליזהר בזה כנלפענ"ד".
מסקנה
מלכתחילה אין להרוג יתוש שטורד את מנוחתו, אולם בדיעבד אם ניסה לצודו ומת היתוש או שסתם גרד את בשרו ומת היתוש אינו צריך תשובה על כך.