חבל נחלתו כח יב
סימן יב
בישול אחר בישול
שאלה
בסעודת ליל שבת, היתה תבנית עוף עם רוטב, על השולחן. כדי שיהיה יותר רוטב, שפכו מים רותחים מתוך המיחם לכוס, ושפכו את המים מהכוס (כלי שני) לתבנית. האם מותר לפני סעודה שניה לחמם תבנית זאת על פלטה של שבת, אף שנותר בה מעט רוטב קרוש?
האם בחימום המים שנוספו לבשר, יש משום בישול אחר בישול בבוקר?
תשובה
א. כתב הטור (או"ח סי' שיח):
"ואסור ליתן אינפנאד"ה אפי' ברחוק מקום מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח והוי ליה נולד ואסור, ובספר המצות התירו כיון שאינו עושה בידים, וא"א הרא"ש ז"ל אסר".
נחלקו, האם מותר לחמם את השומן הקרוש על פני התבשיל.
ב. באר הבית יוסף (או"ח סי' שיח, טז) את מקורות המחלוקת:
"ואסור ליתן אינפנאד"ה אפילו בריחוק מקום וכו'. בסוף פרק במה טומנין (נא:) תניא אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. ופירש רש"י מרסקין. משברין לחתיכות דקות: כדי שיזובו מימיו. משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא מים הללו: אבל נותן לתוך הכוס. של יין בימות החמה ואף על פי שנימוח מאליו ואינו חושש. וכתב הרא"ש (סי' יג) על זה: כתב רבינו ברוך בספר התרומה (סי' רלה) ואסור להחם פשטיד"א בשבת אצל המדורה משום דשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד ודמי להך דאין מרסקין לא את הברד וכו'".
"אבל הר"ן (כג: ד"ה ואין) כתב פירש רש"י דטעמא דאין מרסקין משום דדמי למלאכה שבורא המים האלו ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה. אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ג) ודוקא היכא דעביד בידים הא אילו הניחם בחמה ונפשרו ואפילו כנגד המדורה מותרים הם דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו (מתני' קמג:) משום דהני בעודם קרושים תורת משקין עליהם לכל דבר. אבל בספר התרומה כתב דאסורין משום נולד ואסר ליתן קדרה שקרש [שמנוניתה] כנגד המדורה ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא והקשה עליו הרמב"ן (חי' שם ד"ה והא) דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחלה (גמ' קמג:) ואין זו קושיא אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמו עכ"ל הר"ן".
"וסמ"ג (לאוין סה כא.) כתב מה שהביא רבינו ברוך מההיא דאין מרסקין את השלג וכו' לאסור ליתן פשטיד"א סמוך לאש מפני השמנונית הנקרש ועתה נמחה על ידו. יותר יש מכאן ראיה להיתר מלאיסור. כלומר דלא אסר אלא לרסק בידים אבל היכא שנמחה ממילא שרי. וכן כתוב בסמ"ק (סי' רפב עמ' רצח ובהגהות הר"פ אות יג). וכתב הרב המגיד בפרק כ"א (הי"ג) שדעת הרשב"א (שם ד"ה הא דתניא אין) שהטעם שאין מרסקין משום גזירת פירות העומדין למשקין ושכן נראה מדברי הרמב"ם ומדבריהם למדנו שאין כאן איסור נולד לפיכך מותר ליתן מאכל או קדרה שקרש שמנינותה בחמה או כנגד המדורה ואין כאן נולד וכן כתב הרמב"ן ז"ל עכ"ל. ורבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב סט ע"ד) הביא שתי הסברות וכתב שנראה עיקר כדברי המתירין".
"ונראה דלבעל התרומה נמי לא אסיר אלא בפשטיד"א שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו ואין מתערב עם שום דבר וניכר, אבל קדרה שיש בה שומן קרוש עם מרק שכשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר שרי כי היכי דשרי בסיפא דברייתא ליתן לתוך הכוס משום דמאליו הוא נמחה וכשהוא נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואין ניכר. וכן נראה מדבריו ומדברי המרדכי בסוף פרק במה טומנין (סי' של). והר"ן שכתב דלבעל התרומה אסור ליתן קדרה שקרש שמנינותה כנגד המדורה יש לומר דבקדרה של בשר שמן שאין בה מרק אלא דבר מועט היא. ומיהו אפשר דהר"ן סובר דלבעל התרומה פשטיד"א לאו דוקא דהוא הדין לקדרה ואף על פי שיש בה מרק לא דמי לנותן ברד לתוך כוס יין דשרי דשאני התם שאין הברד ניכר כלל אבל שומן שכשנמחה צף למעלה ניכר הוא ואסור לדעת בעל התרומה: וכתב בעל התרומה (במפתחות שבסוף הספר סי' רלה) שאם מערב שבת עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה מותר לחמם בשבת הפשטיד"א. ונראה מכאן שאפילו לדעתו מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן ואף על פי שמקצתו זב שאם לא כן אף על פי ששפך המים והשומן הוה ליה לאסור מפני חתיכות בשר שמן שבתוך האינפנאד"ה שהם נפשרים וזבים והטעם משום דכיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר לא חשיב ושרי: והמרדכי בסוף פרק במה טומנין (שם) כתב כדברי בעל התרומה, ואח"כ כתב ורבינו יחיאל מפרי"ש היה מביא ראיה להתיר מדאמרינן פרק כירה (מ:) סכה אשה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה וסתם שמן זית הוי קרוש ואפילו הכי שרי ומכל מקום טוב ליזהר שלא לשים כל כך קרוב לאש אלא רחוק כדי שלא תהא היד סולדת בו עכ"ל נראה מדבריו דלבעל התרומה לא אסיר אלא במקום שהיד סולדת. וליתא דהא טעמא לאו משום בישול הוא אלא משום נולד וא"כ אפילו אין יד סולדת נמי ועוד דמשמע דלרבינו יחיאל שרי לחמם שמן זית אפילו במקום שהיד סולדת ובהדיא אסיקנא בפרק כירה דשמן יש בו משום בישול והפשרו זהו בישולו: ובעיקר הדין כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כרש"י והרמב"ם והרמב"ן דפליגי אבעל התרומה ומותר".
הב"י מביא שישנה מחלוקת בין בעל התרומה וסיעתו שאוסר לחמם אינפנאד"ה משום נולד אפילו אינו עושה בידים ורק מניח ליד האש, ליתר הראשונים, ולדעתם הוא משום סייג למלאכה. ונולד הוא רק בעושה בידים. ואיסור ריסוק שלג וקרח הוא משום שדומה למלאכה. ויש שהסבירו שאסור ריסוק בידים משום גזירת משקין שזבו. והסביר בסוף דבריו שאף לדברי ספר התרומה אם השומן ספוג במאכל וקרוש ומתרכך ונספג במאכל אין בכך משום מוליד.
ג. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שיח סט"ז):
"מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח".
ורמ"א הגיה: "וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם ח"ג) ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה".
השו"ע התיר אף במקום שהיד סולדת להניח את המאכל עם השומן שנקרש, ורמ"א מלכתחילה החמיר בין בשומן שיספג ובין בשומן הנפרד ובדיעבד היקל בשניהם.
ד. באר בערוך השולחן (או"ח סי' שיח סעי' לב – לג):
"וכתבו רבותינו בעלי הש"ע סעיף ט"ז מותר ליתן אינפאנד"א [זהו כמו קוגי"ל שלנו] כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונמוח וכל שכן קדירה שיש בו רוטב שנקרש שכשהשומן נימוח אינו בעין דשרי, ויש מחמירין ונהגו להחמיר מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברה ראשונה עכ"ל. ביאור הדברים דכיון דבדבר יבש אין בישול אחר בישול לכן מותר ליתנו כנגד האש וזה שהשומן חוזר ונימוח אין זה אסור משום נולד דהא ממילא קא הוי וזהו כמו שנותנין שלג וברד בכוס דמותר וכמו שאנו נותנים צוקער בכוס של חמין וגם שומן במאכל וכ"ש בקדירה שהשומן אינו ניכר כשנתערב בהתבשיל ואף על גב דהאינפאנד"א הוי טיגון ויש בישול אחר טיגון לשיטה זו מ"מ גם עתה אינו בישול אלא טיגון ואין טיגון אחר טיגון. אבל היש מחמירין אוסרין מטעם שהשומן נימוח והוי נולד ולא דמי לשלג וברד וצוקער ושמן שנותנין בתבשילין או בחמין דהתם נמחה ואינו ניכר משא"כ בכאן ניכר השומן לבדו ואסור וקדירה באמת מותר מטעם שאינו ניכר בפ"ע, ואפילו לדיעה זו מ"מ אין האינפאנד"א עצמה נאסר ולדינא לכתחלה נהגו להחמיר מיהו העיקר כדיעה ראשונה ובמקום צורך יש לסמוך על דיעה זו וכל זה אינו ענין לחזרה לתנור או לכירה דבשם יש איסור אחר שמא יחתה אמנם לסמוך להקאכלין מותר כמ"ש בסי' רנ"ג ועמ"ש בסי' ש"ך סעיף כ"ג".
והוסיף בסעיף לג:
"ולכן מותר ליתן לתוך הקאכלין בשר ודגים וטייגאכ"ץ וקאס"א יבישה וקוגי"ל וכיוצא בהם רק יזהר שלא יהא שם שומן הרבה עד שיהא זב השומן לבדו ואם צריך לכך הרבה מותר אפילו בשומן אבל לתוך התנור אסור אם לא שהתנור אין בו חום וגחלים הרבה עד שהוא קרוב להצטנן דאז גם בתנור אין איסור וכמ"ש בסי' רנ"ג סעיף ל"ב ע"ש [ובש"ת סקל"ה הביא בשם מהרי"ט שבעיר קונשטנטינא נותנות השפחות המוליי"א והתרנגולת לחמם בתוך התנור בשחרית שבת קודם אכילה והתיר המהרי"ט מטעם שתנורים שלנו פתחן מן הצד הוי כמו כנגד המדורה ע"ש וצ"ע]".
וכך פסק המשנה ברורה (סי' שיח ס"ק קה) בדברי הרמ"א:
"ויש מחמירין – ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא לתוך הכוס דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד או אם השליך לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אף על פי שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי"...
ה. במקרה שבשאלה הוסיפו מים חמים לרוטב בליל שבת, והשאלה האם אין בחימום למחרת משום בישול אחר בישול. ונראה שאין בהפשרתו בשבת משום בישול אחר בישול ומכמה טעמים:
א) הוא התערב ברוטב ונקרש (ומים עצמם אינם נקרשים במקרר אלא במקפיא לקרח), ולכן נראה שהתערבותו ברוטב נתנה לו דין הרוטב.
ב) הכמות שנותרה מהרוטב לאחר הסעודה בלילה הוא מועט מאד, והוא נספג באוכל, ובאוכל אין בישול אחר בישול.
ג) הרוטב הנקרש איננו מגיע לחום של יד סולדת, ועל כן אין בו בישול.