חבל נחלתו כו נו
סימן נו
גידול בהמה דקה בימינו בארץ ישראל
שאלה
האם מותר ואם כן באיזה אופן לגדל בהמה דקה בארץ ישראל?
א. איסור גידול בהמה דקה
נאמר בבבא קמא (פ"ז מ"ז): "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל".
פרש הרמב"ם (ב"ק פ"ז מ"ז): "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל מפני שפושטין לשדות".
ור' עובדיה מברטנורא (ב"ק פ"ז מ"ז) הוסיף: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. משום ישוב ארץ ישראל, שמפסידין את הזרעים".
וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' תט ס"א):
"אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי; אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל. והאידנא, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי".
וסיכם הבאר היטב (חו"מ סי' תט ס"א):
"ישראל. וכת' הטור דגם בבבל היו אוסרין כשהיו שכיחין רוב ישראל והיה להן שדות וכרמים והוא הדין לשאר ארצות אם היו בהן כו' ע"ש וכת' עוד דאפילו בבית אסור ואפילו אם אין הבהמה שלו דאין אדם חוטא ולא לו מ"מ כיון שדרך בהמה דקה לצאת ולהזיק גזרו מחששא שתצא בלי ידיעת הרועה ותזיק. סמ"ע".
כתב בפאת השלחן (פ"א סעיף כה): "אין מגדלים בהמה דקה (וחיה דקה) בא"י מפני שדרכן לרעות בשדות של אחרים והזיקם מצוי. אבל מגדלים בסוריא ובמדברות של א"י. והאידנא שאין מצוי שיהיה לישראל בא"י שדות נראה דשרי (רמב"ם בפ"ד מה' נזקי ממון וטוש"ע ח"מ סי' ת"ט ס"א)".
והוסיף בהערות (מז): "והאידנא כו' דברי עצמו הן. הטור כ' זה לחלק דין חו"ל מבבל ששם ג"כ אסור לגדל בהמה דקה כמש"ש בגמ' עשינו עצמנו כא"י לענין בהמה דקה. וכ' מפני שבבבל היו רוב שדות ישראל. ובכו"פ [פ"י ע' קפ"ח] האריך דגם בזמן שאין הארץ בידינו אסור, שהרי א"י נאסרו אלו הדינים מצד עצמה, שהוזהרנו בהפסדה ונצטוינו בישובה כל הימים. ואע"פ שאין הארץ בידינו ולזה פירש"י אין מגדלין בהמה דקה בא"י משום ישוב א"י שמובירות השדות וכל שדות א"י דישראל הן ע"ש. אבל ברש"י שלפנינו כ' סתמן דישראל הן, מ' משום שהיו השדות של ישראל ומשמע כדברי הש"ע. אבל מדכ' משום ישוב א"י מ' ככל ישוב א"י דלעולם. ומדיני גמ' החמירו בה, כמ"ש בטור שם. וז"ל דאפי' בבית אסור ואפי' שאינה שלו רק לגדל הוא דאסור אבל מותר להשהותה ל' יום קודם הרגל, וקודם למשתה בנו ל' יום. והטבח לוקח ושוחט, ולוקח ומשהה עד שישחוט מעט מעט. ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא לוקח ומשהה בביתו שלא תזיק ע"ש. וכ"ז השמיט בש"ע מטעמו שאין נוהג עכשיו".
כך הסביר בערוך השולחן (חו"מ סי' תט):
סעיף א
"מפני שהבהמה דקה דרכה לרעות בשדות אחרות והזיקה מצוי תקנו חכמים שלא יגדלנה האדם במקום שדות וכרמים אלא ביערים ואפילו בבית אסור ואפילו שאינה שלו [טור] והחמירו בזה כדי להרחיק מההיזק שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואפילו כשמשלם אם הנזק מוכן ומצוי בכל עת וכתב הטור דעיקר תקנה זו לא נתקנה אלא על א"י אלא דאיתא בגמ' דבבל דינו כא"י לענין זה וכתב דאנן לא גרירן בתר בני בבל לענין זה ע"ש וכן משמע מהרמב"ם שכתב בפ"ה מנזקי ממון דבא"י אסור ובסוריא מותר ולא הזכיר דבח"ל אסור ועוד כתב שם דבבבל אסור ולא הזכיר ח"ל ש"מ דאינו נוהג האידנא משום דלא שייך הטעם שביאר שם ומימינו לא שמענו זה".
סעיף ב
"עוד כתב הטור דאע"פ שאין מגדלין יכול להשהותה קודם לרגל וקודם משתה בנו ל' יום והטבח לוקח ושוחט ולוקח ומשהה ל' יום עד יום השוק עד שישחוט מעט מעט ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא לוקח ושוהה בביתו כדי שלא תזיק ורועה שעושה תשובה אין מחייבין אותו למכור הכל ביחד אלא מעט מעט עכ"ל ועוד תקנו בזמן שבהמ"ק היה קיים שלא לגדל תרנגולין בירושלים מפני שנוקרין באשפה מהשרצים ומפסידין את הקדשים שמטמאין אותם וכן כהנים בכל א"י מפני הטהרות והרמב"ם כתבם בפ"ז מבית הבחירה ע"ש".
חכמים הוסיפו ופסלו רועה בהמה דקה לעדות מחמת עבירת גזל שבידו.
נאמר בסנהדרין (כה ע"ב): "תנא: עוד הוסיפו עליהן הרועים, הגבאין, והמוכסין. רועים, מעיקרא סבור: אקראי בעלמא הוא, כיון דחזו דקא מכווני ושדו לכתחילה - גזרו בהו רבנן".
והרמב"ם (הל' עדות פ"י ה"ד) פסק: "ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל, וכן עד זומם אף על פי שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות, ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין, אף על פי שלא הוזם על אותה עדות אלא אחר כמה ימים, וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות, אם רבית קצוצה עשו הרי הן פסולין מן התורה ואם אבק רבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם, וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם, כיצד החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם, וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמן הרי הן פסולין שחזקתן פושטין ידיהן בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ופרדסים של אחרים ולפיכך סתם רועה פסול, ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין אבל בחוצה לארץ כשרין"...
ועוד דברים נאמרו בקשר למגדלי ורועי בהמה דקה עיין: דמאי (פ"ב מ"ג), תוספתא בבא קמא (פ"ח ה"י - הט"ו), תוספתא בבא מציעא (פ"ב הל"ג), פסחים (נ ע"ב).
ומובא בירושלמי (סוטה פ"ט ה"י, וכן בתוספתא ב"ק שהוזכרה לעיל, וכן בב"ק פ ע"א):
"תני כל הזוגות שעמדו משמת משה ועד שעמד יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים איפשר ליתן בהן דופי עד שעמד ר' יהודה בן בבא אי איפשר ליתן בהן דופי. אמרו על רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשום שמים אלא שגידל בהמה דקה וכך היה מעשה. פעם אחת חלה ונכנסו הרופאים אצלו לבקרו אמרו לו אין לך רפואה אלא חלב רותח. שהיה גונח. מה עשה לקח עז וקשרה לכרעי מיטתו והיה יונק ממנה חלב רותח. בשעה שהיה גונח. וכשביקשו חכמים להיכנס אצלו אמרו היאך אנו יכולין להיכנס והליסטים עמו בבית. ובשעת מיתתו אמר אין בידי עון אלא זה שעברתי על דברי חביריי. וכשמת דיקדקו חכמים על כל מעשיו ולא מצאו בידו אלא עון אותה העז בלבד. אמר ר' שמעון שזורי של בית אבא היו בעלי בתים בגליל ולמה חרבו שהיו דנין דיני ממונות באחד ומגדלין בהמה דקה וכך היה חורש אחד היה לנו סמוך לעיר והיתה השדה בינינו ובינה והיתה הצאן נכנסת ויוצאה והדרך עליה".
האמירה החריפה של חז"ל נגד מגדלי בהמה דקה, מעלה את השאלה אם כן איך ניתן לגדל בהמה דקה בימינו בארץ ישראל.
ב. מחלוקות האחרונים לגבי זמננו
כתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' פה): "ומרישא דמתניתין שמעינן הכי דקתני אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל דהיינו דוקא בשלוח הרגל אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו דאי הכי תכבד העבודה ללשכת הטלאים ועוד הויא לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה".1
דברי הרמ"ע הם בהחלט משנים את ההבנה של כל סוגיית גידול בהמה דקה ונתעכב עליהם בהמשך.
כתב בשו"ת הר צבי (חו"מ סי' קלו):
"בשו"ע סימן תט פוסק: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים (והוא ממשנה בבבא קמא דף עט ע"ב), וקא מסיים עלה השו"ע: והאידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות נראה דשרי, ע"כ. ועי' בבית יוסף סימן לד בבדק הבית והובא בסמ"ע שם ס"ק לג דהאידנא מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל כשרים לעדות, עיין שם".
"ונשאלתי אם בזמננו אנו מותר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, שהרי טעם זה של השו"ע שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות אינו קיים כהיום שבחסדי השי"ת גאלנו מעול הגוים ורוב ארץ ישראל היא ביד ישראל. ולכאורה יש לומר דחזר האיסור למקומו אחרי דעכשיו מצוי שדות בידי ישראל".
"והשבתי שלדעתי יש לדון בענין זה להיתירא ולומר דכיון שבמשך הזמן נתבטל האיסור והותר לישראל לגדל בהמה דקה בארץ ישראל שוב אינו חוזר הדבר לאיסורו, דהואיל ופעם אחת נתבטלה גזירת חכמים כבר נפקע האיסור לגמרי ונתבטלה התקנה לעולם וצריך מנין חדש לאיסורו, וכל זמן שלא נגזר מחדש הרי הוא כגזירה חדשה שאין עושין מעצמנו גזירות חדשות"...
הגרצ"פ פרנק חידש שכיון שהלכה זו לא נהגה במשך כל זמן הגלות שכמעט ולא היו שדות לישראל היא בטלה וכדי לחדשה צריך גזירת בית דין חדשה, וממילא כשם שרועי בהמה דקה כשרים לעדות גם מותר לגדל בהמה דקה בא"י בימינו.
עסק בשאלה זו גם בשו"ת משנה שכיר (חו"מ סי' יד) שהשיב לרב יונתן שטייף1:
"אשר בדק לן במכתבו על בני גד ובני ראובן דנאמר עליהם (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני גד ובני ראובן ובקשו את עבר הירדן, הא מבואר בביכורים (פ"א מ"י) דארץ סיחון ועוג הי' בכלל ארץ ישראל, וקיימא לן בב"ק (עט, ב) דאין מגדלין בהמה דקה בא"י, ע"כ קושייתו".
"הנה מ"ש דארץ סיחון ועוג הי' בכלל ארץ ישראל, יעיין בזה באור החיים הק' (שם פסוק ג), ובפירוש עץ יוסף במדרש תנחומא (פ' מטות סי' ז), ובר"ן נדרים (כב, א ד"ה האי שעתא) דכתב ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות ועיי"ש, גם בהגהות מצפה איתן (ר"ה כג, ב) האריך בזה ודו"ק. [ואגב אעיר, האוה"ח הק' מפרש שם מה שנאמר הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל דהכוונה שלא לקחוה בדרך הטבע רק ה' הכה יושבי', עיין שם שהאריך לבאר שהי' כיבוש רבים כשאר כיבוש ארץ ישראל וע"כ הי' בה קדושת ארץ ישראל. מבואר מדבריו שאין בין כיבוש ארץ סיחון ועוג לכיבוש שאר ארצות שבא"י, ובאמת בירושלמי דביכורים (פ"א ה"ח) אמרו על מתני' דאין מביאין ביכורים מעבר הירדן תני אשר ה' אלקיך נותן לך ולא שנטל מעצמו עיין שם, הרי דיחסו כיבוש סיחון ועוג לעצמם עיין שם וזה נגד דברי האוה"ח הק' וצ"ע]".
"והנה מה שהקשה הדרגנ"י עפ"י ההקדמה דארץ סיחון ועוג הי' מארץ ישראל, נלע"ד דלא הי' צריך לזה עפי"מ דמבואר בסמ"ע (חו"מ סי' תט סק"ב) בשם הטור דלא תליא בארץ ישראל רק בישוב ישראל עיין שם, גם בביאור הגר"א שם. [ומפני זה נראה פשוט דהקאלאניען [=מתיישבים] שנתיישבו בעתות האחרונים ע"י ישראל דישנו לאיסור זה דאין מגדלין בהמה דקה בהם, ומה גם בארץ ישראל ולא ידעתי אם נזהרין בזה וראוי לעוררם על זה]. עכ"פ קושייתו יעלה שפיר אף אי אמרינן דארץ סיחון ועוג אינו בכלל ארץ ישראל, איך התעסקו בני גד ובני ראובן במקנה ובגדרות צאן הא אין מגדלין בהמה דקה במקום שהוא ישוב ישראל, ולדעת כמה פוסקים גם ברועה אסור. אולם על האבות הק' לא קשה בפשיטות, דדוקא בישוב ישראל אסור והם דרו במקום שרוב הישוב הי' מגוים, אבל על ארץ סיחון ועוג שפיר קשה משום דאחר דנתיישבו שמה הי' ישוב ישראל וצ"ע לכאורה".
"ולכאורה עלה בדעתי לומר עפי"מ דאיתא בפסחים (נ, ב) דמגדלי בהמה דקה אינן רואין סימן ברכה לעולם, ופירש המהרש"א (בחידושי אגדות) דמיירי בארץ ישראל ואיסורא נמי איכא כמבואר בפרק מרובה (ב"ק עט, ב) אלא דקאמר הכא מה הוא עונשן דעונש שלהן הוא דאינו רואה סימן ברכה עכ"ד, [וקצת משמע מדבריו דסובר דאיסור זה תלוי רק בא"י, וזה שלא כדברי הטור שהבאתי לעיל].
ואגב אומר, שעם דברי המהרש"א הנ"ל דפירש דמה שאמרו דאינו רואה סימן ברכה כיונו בזה לגלות העונש דישנו לאיסור זה ולא לומר דאין בזה איסורא רק דהעונש הוא דאינו רואה סימן ברכה, יתיישב מאד קושיית המפרשים (או"ח סי' תקפה ס"ה) על מה דכתב המחבר דהנוטל שכר לתקוע בר"ה או כדי להתפלל בשבתות ויו"ט אינו רואה בו סימן ברכה, ורצו לדייק שם נושאי כליו של הש"ע דאין בו איסור רק מה דאינו רואה בו סימן ברכה, והקשו ע"ז. ולדברי המהרש"א לא קשה כלל דבאמת יש בו איסור רק דזה עונשו דאין רואה בו סימן ברכה ודו"ק".
"והנה במדרש תנחומא (פ' מטות סי' ז) אמרו אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם חבבתם ממונכם מנפשכם חייכם אין בו ברכה שנאמר (משלי כ, כא) "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" עיין שם. הרי דבאמת נענשו ע"ז בעונש הראוי לאיסור דאין מגדלין בהמה דקה, א"כ י"ל דבאמת עברו על זה והגיע להם העונש הנקצב לזה, ואי דיוקשה לכאורה על משה רבינו דנכנס לזה להסכים על ידן, י"ל דהא קיימא לן ברועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד הכל אלא מוכר יד על יד, הרי דהיכא דכבר יש להן אינו מחוייב למכור בפעם אחת, א"כ אחר דכבר הי' להן מקנה הי' רשאי למשה להסכים אתם עד שימכרו או ישחטו אותן, ואפשר לדייק כן בפסוק ומקנה רב הי' כו' ר"ל אחר שכבר הי' להן, והם לא מכרו אותן כלל ועברו על איסור דמגדל בהמה דקה, וע"כ הגיע להן העונש דאין בו ברכה כמו שאמר להן הקדוש ברוך הוא כמבואר במדרש הנ"ל, כן הי' נראה לכאורה".
"אבל באמת קשה לומר דעשו איסור בזה ומה גם דהתורה תסכים על ידם, ועיין פנ"י סוף גיטין (צ, א ד"ה משנה) דלא כתבה התורה דאי עיין שם. אך נראה דהקושיא מעיקרא ליתא, דכבר מבואר בש"ס (ב"ק עט, ב) וטור (חו"מ סי' תט) דביערות מותר לגדל, ואדרבה עוד ראוי לעשות כן כמבואר בפרק כיסוי דם (חולין פד, ב) דמעשרת, עיין שם בתוס' (ד"ה הרוצה) ובפסחים (נ, ב תוס' ד"ה ומגדלי). י"ל דמקומות אלו של עבר הירדן דבקשו היו מיערות והרים לא מקום שדות דמותר לגדל שם בהמה דקה1, ויש לכוון זה בפסוק דכתיב (במדבר לב, א) "ויראו כו' והנה המקום מקום מקנה", היינו שהי' מקום שראוי לגדל בהמה דקה שהיו יערות ולא שדות, וע"כ ממילא לא עשו בזה שום איסור ואתי שפיר ולא קשה מידי. וגם י"ל דמעיקרא מחלו זה לזה ולא קפדו אהדדי וכתקנת יהושע בב"ק (פא, ב) יעיי"ש, ואולי מה"ט אין נזהרין בזה כעת שעוררתי לעיל ודו"ק".
"ואחרי מופלג מצאתי ראי' לזה שכתבתי לעיל דעבר הירדן הי' מקום מקנה ר"ל הרים ויערות ולא שדות, מש"ס יומא (לט, ב) דאיתא שם אמר רבי אליעזר בן דגלאי עזים היו לאבא בהרי מכוור, ובגליון שם מביא בשם תרגום ירושלמי ארץ יעזר מתרגמינן ארעא דמכוור עיין שם. הרי דהיו הרים, א"כ הרי שלך לפניך שכיונתי אל האמת בפירוש הכתוב מקום מקנה, וא"כ לא קשה מידי קושייתו. אך קשה לי מאד על תרגום דירושלמי הנ"ל, דאי נימא דהרי מכוור שבש"ס יומא הנ"ל הי' מארץ יעזר שהוא מעבר הירדן, א"כ איך היו העזים מתעטשות מריח הקטורת1 שהי' בירושלים וצע"ג ודו"ק".
בעל 'אם הבנים שמחה' הבין ברוחב ידיעותיו שארץ סיחון ועוג היא ארץ הרים וגבעות ומדבריות ופחות ראויה לשדות וראויה לגדל בהמה דקה. ובקשתם של בני גד וראובן היתה כראוי. ובסוגריים העיר שבמושבות צריך שלא לגדל בהמה דקה. ומה נענה בימינו שכל א"י מלאה שדות?!
בקובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ד סי' קצט) סקר את העולה מן הטור והשו"ע והביא את תשובת הר צבי והסיק שלפי שיטת הטור שהאיסור על גידול בהמה דקה אינו קשור לא"י אלא לכל מושבותם, ממילא האיסור לא בטל לעולם. ואח"כ כתב: "והנה זה פשוט שאין הבדל בין אם הן רועות בחוץ לבין אם הן נמצאות תחת מנעול ובריח, כמבואר בבבא קמא ע"ט, בתוס' ד"ה אין מגדלין בהמה דקה, "אפילו בבית קאמר", וכן הוא להדיא בטור, וכתב על זה הבית יוסף, מה שאמר ואפילו בבית אסור, כן משמע שם בגמ' פ', דאפילו קשורה בכרעי המטה אסור, וכן כתב הסמ"ע ללא כל חולק. ועי' בשטמ"ק שם".
"ותמוהים לפי זה דברי הרב רבינו מנחם עזריה מפאנו ז"ל, מ"ש בשו"ע סי' פ"ה, "הא דקתני אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל היינו דוקא בשלוח הרגל, אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו, דאי הכי הויא לה גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה".
ומעיר על ההבנה במעשה ריב"ב והעז והעיר:
"גם מ"ש הרמ"ע ז"ל דהוי לה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, הא מפורש בסוגיא הנ"ל דרק בבהמה גסה לא גזרו בגלל הטעם הנ"ל דאין רוב ציבור יכולין לעמוד בה, אבל בבהמה דקה אפשר להביא מחוץ לארץ".
וחזיתי בתקנות פתח תקוה [שכפי הנראה הכל נעשה בהסכמת הגריל"ד זצ"ל, ובכתב ההתקשרות נאמר: וכל הנהגות של החברה יהיו רק על פי פקודתי בכל דבר, וכל התקנות המוסכמים ממני - קבלנו עלינו לשמור ולעשות], ושם נאמר, "בדבר איסור גידול בהמה דקה - קבלנו בדרך תקנה לוותר איש לאחיו והרשות נתונה לכל אחד לגדל כבשים, ולא עזים דברירי הזיקא, ובפירוש נאמר אם יזיקו ישלמו כדין אך ההיזק שהניזק והמזיק אינם יודעים מזה אז מחול לכל אחד מבני החברה".
דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין לגדל בהמה דקה היום בא"י. ומה שהותר בפ"ת היה עפ"י התקנות שלימדם הגרי"ל דיסקין ועפ"י תנאים ביניהם. ובימינו שאין מדובר במושבה אחת אלא בכל מדינת ישראל חזר האיסור למקומו.
בשו"ת שו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' רכז):
"הנה במשנתינו דב"ק ע"ט ע"ב אין מגדלין בהמה דקה בא"י, ואפי' בבית אסור להחזיקה כמבואר שם בראשונים וכדמוכח שם פ' ע"א מעובדא דחסיד, והנה האיסור בא"י נגזר מכח תרתי טעמא, איסור גזל שדרכן לרעות בשדות אחרים, ומשום ישוב א"י, ולרב שם דעשה בבל כא"י בדבר זה משום דאיכא שם רוב ישוב ישראל ס"ל דאהני טעמא דגזל לחוד, וא"כ אסור בכ"מ דאיכא ישוב ישראל - אמנם להלכה הרבה ראשונים לא פסקו כרב דר' הונא חולק וה"ט דס"ל דהגזרה מעיקרא לא נגזרה רק בא"י, ובחו"ל אם יזיק בבהמותיו יתבע אותו לדין כמש"כ רש"י במשנתינו".
"ברם הא איכא לספוקי ארץ ישראל בלי ישוב ישראל מה דינו אם נשארה הגזרה אם לא, הנה לשון רש"י במשנתינו משום ישוב א"י שמבעיר את השדות וכל שדות א"י סתמן דישראל ע"כ מוכח הא אם ידענא דאינם של ישראל אין מקום לגזרה זו, איברא דיש לדחות דרש"י טעם עיקר הגזרה מפרש ועיקר הגזרה ודאי משום דאיכא שדות ישראל נגזרה, אבל כיון דכבר חל הגזרה גם בנשאר טעם ישוב א"י לחוד לא נתבטלה הגזרה, אמנם י"ל דגם ישוב א"י לא שייך כשכל השדות ביד גויים, אבל עדין י"ל דמנ"ל לומר דיש כאן בטול גזרה, ואעפ"י שמטעם דבר שנגזר במנין שאין אתה יכול לבטלו א"א לדון כאן, דהא כיון שגם בשעת הגזרה הוציאו חורשין וכל מקומות דאינו ישוב ישראל, שוב י"ל דבזמן שאין ישראל על אדמתן הכל דומה לזה וכעין שכ' הראשונים פ"ק דביצה בגזירת מים מגולים ועוד נושאים אכ"מ".
"וראיתי שדבר זה מחלוקת אבות העולם דרבינו בעל השו"ע חו"מ סי' ת"ט כ' והאידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בא"י שדות נראה דשרי - והוא דעת עצמו של הב"י בביאור הגר"א - איברא בכפתור ופרח פרק יו"ד כ' בפשיטות דנוהג גם בזמן הזה כשאין שדות ישראל דמטעם כבוד ישוב א"י גזרו וזה לא בטל וע"ש שהביא ראיות לשיטתו".
"ולפי דברי הכו"פ י"ל קושית התוס' שהקשו דמה קמ"ל רבא סנהדרין כ"ה ע"ב דאין מגדלין בא"י אבל מגדלין בחו"ל ונדחקו בזה, אבל להכו"פ א"ש מאד דרבא לדורו פסק דהי' זמן רב אחר החורבן ולא הי' ישוב כלל בא"י ובפשיטא רוב שדות ישראל לא היו וקמ"ל רבא דהגזרה במקומה עומדת לא זו לענין עיקר האיסור דאין מגדלין אלא גם לפסול לעדות בשביל גזלן דרבנן אעפ"י דודאי לא יבא לאיסור גזלה, ואין האיסור בזה"ז אלא משום סרך איסור הקדום מכ"מ נשאר הכל כמקודם אפי' לפסול לעדות וזה נכון בעזה"י".
"ועיין בפאת השולחן הלכות א"י דרמז ג"כ לדברי הכו"פ האלה - והנה עלינו לומר דאלו ראה רבינו הב"י דברי הכו"פ הראשון לא הי' מקיל בזה בפשיטות, וגם סתימת כל הראשונים לא משמע דיש חלוק בין זמן לזמן דהעתיקו כולם הדין סתמא כהלכה הנוהגת בכל זמן - מכ"מ גם לפי דעת רבינו הב"י בזמן הזה שאנו חיים כיום שרובא דמנכר של א"י נתישב מישראלים ורוב השדות שייכים להם פשיטא דאיכא איסור של גדול בהמה דקה בכל הלכותיו, וצ"ע על מה סומכים להקל בזמנינו אנו".
מבין השיטין משמע ששבט הלוי מתמודד עם חידושו של הגרצ"פ פרנק וסובר שהגזירה בעינה עומדת, ועל כן אינו יודע על מה מסתמכים לגדל בהמה דקה בא"י.
בשו"ת יביע אומר (ח"ג חו"מ סי' ז) האריך ונביא תמצית דבריו. בתחילה מסביר מדוע הב"י פסק שבימינו שאין שדות של ישראל מותר לגדל בהמה דקה כמוש"כ בשו"ע. והרי הגזירה לא בטלה. והסביר שכיון שטעמה של הגזירה ידוע ממילא אם בטל הטעם אין היא נוהגת. (והיינו בזמן שאמנם בטל הטעם אולם היא תחזור ותנהג, ומכאן הערה שלמחדשי התכלת גם סדין של פשתן יאסר עי' בתשובת הגרע"י).
מכאן הוא ממשיך שראוי שהגזירה תחזור ליושנה. וכך כתב: "וק"ו לנ"ד שעיקר הדין והגזרה כבר נאמרו מפי חכמי התלמוד, אף על פי שנתבטלה הגזרה לתקופה מסויימת בזמן שלא היה ישוב ישראל בא"י השתא הכא שחזר היישוב לאיתנו על ארצנו ועל נחלת אבותינו, גם הגזרה חזרה לתוקפה".
ועובר לדון בחידושו של הגרצ"פ פרנק ואינו מקבל את חידושו וראיותיו ומאריך בביטול תקנות. ומסיק: "ולפ"ז ה"נ בנ"ד שא"צ מנין אחר, אלא הדר איסורא לאתריה ממילא. והמעיין בתשו' הרדב"ז שם ימצא מקום להיימין ולהשמאיל בזה. מ"מ בלא זה נלע"ד שהעיקר לאסור".
השיב על דבריו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' כד):
"לדבריו בחחו"מ סי' ז' בענין גידול בהמה דקה בא"י בזה"ז שנתחדש בע"ה הישוב ורוב שדות של ישראל. לפלא שלא הביא כתר"ה בדבריו דעת הרמ"ע מפאנו בתשובותיו סי' פ"ה דס"ל בכלל לפסוק להלכה דהא דאין מגדלין בהמה דקה בא"י היינו דוקא בשלוח הרגל, אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו דאי הכי תכבד העבודה ללשכת הטלאים, ועוד הויא לה גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה ע"ש".
"הן אמנם דכמה מהאחרונים כתבו להשיג על הרמ"ע מפאנו בזה, כמוזכר בארץ חיים (סתהון) ומובא מזה עוד ביתר הרחבה בספר עמודי אש (אייזנשטיין) בחידושיו שעל הירושלמי סוף פסחים כיעו"ש".
"אבל נדמה דכדאי הוא הרמ"ע מפאנו לסמוך עליו עכ"פ בשעת הדחק, ובכל שיש צורך ונחיצות לגידול הן לצורך הכלל והן לצורך הפרט, ומה גם כשנצרף לזה גם הנימוקים שכותב בזה בצדדא דהיתרא הגאון הגרצ"פ פרנק (שליט"א) [זצ"ל] בהר צבי שבטור חו"מ הוצאות אל המקורות אף על פי שיש מקום לדון בהם, דבהצטרפות כל הנימוקים יחד יש מקום של סמיכה להתיר, ובפרט כשגם שלא ירעו ע"י הבעלים כ"א ע"י אחרים שבכגון זה מתוסף לנו גם דעת הרשב"א, שמוזכר גם בב"י בטור ועוד, דס"ל להתיר בכה"ג, ולפלא באמת על כתר"ה מדוע שלא הזכיר בדבריו גם מדעת רשב"א זאת, ואולי הסתמך על מה שמציין בדבריו לדברי ספר דברי חזקיהו במה שאוסר, וסמך ממילא דהמעיין בדברי הספר שם יראה גם מה שמתיר מיהת על ידי אחרים כיעו"ש".
"ובכלל נלפענ"ד דבישובים החדשים שכל עיקר הווסדם ויסוד בסיסם מראש הוא גם על דעת כן שיהא להם מקור לקיום ופרנסה מגידול בהמה דקה א"כ י"ל דבכה"ג מותר הגידול אליבא דכו"ע וגם כשרועים אותם ע"י עצמם, משום דאדעתא דהכי נחתו כל המתיישבים שם ואדעתא דהכי קבלו שטחי האדמה והשדות שמסביב ומחלו מראש זל"ז על מה שיאכלו או ישחיתו בשטחי שדתיהם [או מה שהסכימו מראש על תשלום שישלמו עבור ההשחתה] במדה שלא תועיל השמירה שלא יאכלו או ישחיתו, וכן כשישנם ישובים סמוכים זל"ז ג"כ מוחלים מראש אחד לשני על כך, וכידוע לא מרחיקים לכת במרעיתם מסביבות הישוב או הישובים הסמוכים ולכן מועיל שפיר במה שאלו לאלו מחלי אהדדי, ומותר, והמדובר בתלמוד הוא כשכל אחד לבדד ישכון ובאין סידור והסכמה כללית לגידול הבהמה דקה. ויש להאריך".
ומוסיף לדון לגבי ריב"ב וגידול העז לשם רפואה. (והתשובה חוזרת במלואה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סי' יג איני יודע מדוע).
בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' כה אות ד) חזר לדון בשאלה גידול בהמה דקה:
ראשית, מביא ראיה שהתנאה בין בעלי השדות ומגדלי בהמה דקה מועילה (כפי שהגריל"ד קבע בפתח תקוה).
והוסיף (שם אות ה): "ובעייני מחדש כעת בזה הבריק ברק במחשבתי להביא ראיה מפורשת מגמ' דגזירת איסור גידול בהמה דקה בא"י לא היתה החלטית והשאירו מלכתחילה פתח פתוח שיהיו יכולים לגדלם עפ"י תנאים מיוחדים, והוא מדברי הגמ' בתענית ד' כ"ה ע"א בעובדת ר"ח בן דוסא שהביאו עזיו דובים בקרנייהו, דשואלת הגמ' שם: ור' חנינא בן דוסא מהיכן הוו ליה עזים והא עני הוי ועוד אמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בא"י. ומשני: אמר רב פנחס מעשה ועבר אדם על פתח ביתו והניח שם תרנגולין וכו' ומכרן וקנה בדמיהן עזים וכו'. ולכאורה תמוה דמה בכך שהיה משיב אבידה אבל מי התיר לו עי"ז האיסור של אין מגדלין בהמה דקה בא"י, ואי משום השבת אבדה היה יכול לקנות בדמיהן דבר אחר, וגם במה יהיה עדיף בזה המוצא מבעל האבידה בעצמו, שהיה אסור לו לעשות כזאת לגדל בהמה דקה בא"י, ובע"כ צריכים לומר דעיקר ההיתר של ר"ח בן דוסא בזה היה מפני שהיה בטוח שבהיות שעביד בהו מצוה של השבת אבידה לא יזיקו ולא יפסידו שום שדות של אחרים, וכמו שבאמת איתא בגמ' שם דכשאמרו לו קא מפסדן ענה להם אי קא מפסדן ניכלינהו דובי, ומכיון שהיה בטוח בכך לכן גדלן דידע דכל בכה"ג לא גזרו רבנן, וא"כ הרי ראיה מפורשת מגמ' זאת לדברי הרמ"ע מפאנו דבמכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו".
ודן על דבריו לעיל מדברי גבורת ארי על תענית. והביא ראיה לדבריו מדברי יד דוד (זונצהיים) שהבטחת אי היזק של בהמה דקה מספיקה להתיר גידול. והוסיף: "ועפי"ז נוכל לפרש ולהעמיד בפשיטות גם דבר מה שנזכר במשנה דשבת ד' נ"ב ע"ב דעזים יוצאות צרורות וכו', וכן במגילה ד' ו' ע"א במה דאמר ריש לקיש לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דציפורי והויא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל, ופירש"י העזים אוכלים תאנים וכו', ועוד. אף על פי שבשם אפשר להעמיד במדברות וביערות שבא"י... אבל יותר מרווח להעמיד בכנ"ל מכיון שכתוב סתמא דמשמע בפשטות שגידלו אותם בתוך הישוב. ובכזאת משמע גם מהעובדות המובאות בכתובות ד' קי"א ע"ב מעיזי דבני ברק וציפורי".
ודעתו להתיר בימינו גידול בהמה דקה מהסיבות שהזכיר.
אף בתשובות והנהגות (כרך ד סי' שכב) השיב בנושא כך:
"קבלתי מכתבו אודות חלב וגבינה מעזים בהכשר, וע"ז תמה הלוא אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, ובנתינת ההכשר הלא מחזקים ידי עוברי עבירה, ובש"ע חו"מ (ת"ט) מתיר לגדל בהמה דקה בזה"ז כיון שאינו מצוי לישראל שדות, ואם כן בזמנינו שמצוי טובא, לכ' הדרן לאיסורא ואסור לחזק ידי עוברי עבירה".
"ולע"ד נראה שהגזירה מעיקרא היתה כשרועים בשדות סתם כדרך בהמה דקה ופוגעים ומשחיתים בשדות של אחרים, אבל במדבר מפורש שמותר לגדל שם כיון שאין חשש גזל, ומזה יש ללמוד בזמנינו שרובא דרובא מגדלים את העיזים במושבים וקיבוצים שיש להם שדות מרעה שלהם, אין מקום לחשש ולא גזרו כה"ג כמו כשרובו עכו"ם או במדבר, שמעיקרא לא גזרו אלא בחשש מצוי דגזל, ולא כשאין דרך בהמה דקה לגזול כמו בזמנינו".
"ובשעתו החמירו חז"ל מאד באיסור גידול בהמה דקה, עד שאמרו העכו"ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, שאין מחוייבין להציל אותם ממיתה, שהופקר אצלם איסור גזל, משא"כ בזמנינו מגדלין רק כשיש להם שדות מרעה משלהם ולא כשיש סיכון שירעו בשל אחרים, שגם אלו שאינם שומרי מצוות נמנעים מצד דינא דמלכותא"...
"ולע"ד יש בדברינו כדי להתיר לגדל היום, וכל שכן שאין לנו למנוע מלהכשיר את החלב והגבינה כקנס, שלא מגיע להם קנס כלל וכמ"ש".
"ובהיותי בשעתו בראש העין שהיה שם להתושבים כמעט בכל בית עזים לחלב, והיו העזים רועים ונכנסים לבתים וחצרות, הערתי להם שיש בזה איסור גידול בהמה דקה, שכה"ג באמת יש לחשוש שהגזירה במקומה וראוי לאסור".
בדברי תשובות והנהגות פתח נוסף שבימינו אין רעיה בחוץ ללא רשות לרשות מצד המדינה וע"כ כל הרועים בחוץ הם רועים ברשות ורק במה שהוקצה להם.
וע"ע בשו"ת להורות נתן (חלק טז סימן פ).
ג. גידול בהמה דקה בימינו במדינת ישראל
בהמה דקה היא חלק עיקרי מאד במצוות הן במקדש בקרבנות והן במתנות כהונה: זרוע לחיים וקבה, וראשית הגז בכבשים. הצורך בכמות גדולה מאד של קרבנות מלמדת שרוב הבהמות לא יובאו מחוץ לארץ ישראל.
לכן ברור לכל שחז"ל לא פסלו את עצם גידול בהמה דקה (כפי שנאסר בחזיר – בבא קמא פב ע"ב: "ארור האיש שיגדל חזירים"). אלא צורת גידול מסוימת נאסרה, בגלל דרך הגזלנות בה ומשום ישוב ארץ ישראל.
גידול בהמה דקה היה בעיקרו לצרכים עצמיים – חלב, בשר, צמר כבשים ושער עזים ועורותיהם לאחר שנשחטו לעשיית כלים שונים ובגדים וכד'. רוב הציבור לא עסק בגידול בהמה דקה כמפעל כלכלי. ולכן גם השגת המזון לבהמות אלו היתה 'מן הצד' ללא השתדלות מרובה והשמירה עליהם היתה בהתאם.
מי שגידל בהמה דקה בכמויות גדולות של עדרים היה נותן בהמותיו לרועה או רועה אותם בעצמו. כשרועים או מגדלים היו יוצאים עם בהמותיהם לרעות. מקומות הרעיה היו שטחי הפקר, כגון חורשים ויערות ליד העיר, או מדבריות בהרים שלא ניתן לעבד אותם עיבוד חקלאי.
נאמר בשמות רבה (שנאן, פרשת שמות פרשה ב, ג):
"דבר אחר: ומשה היה רעה (שמות ג'). הדא הוא דכתיב: כל אמרת אלוה צרופה [מגן הוא לחסים בו] (משלי ל). אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבדקו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה. והרי לך ב' גדולי הדור שבדקן ונמצאו נאמנים והביאן לגדולה. בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר כדי להרחיקן מן הגזל, שכן אליאב אומר: ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר (שמואל א' יז), מלמד שהיה דוד מקיים דבר המשנה: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: נמצאת נאמן בצאן, בוא ורעה צאני, שנאמר: מאחר עלות [הביאו לרעות ביעקב עמו] (תהלים עח). וכן במשה הוא אומר: וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג') להוציאן מן הגזל, ולקחו הקדוש ברוך הוא לרעות את ישראל, שנאמר: נחית כצאן עמך [ביד משה ואהרן] (תהלים עז) - ומשה היה רעה".
משה ואחריו דוד אע"פ שהיו רועי צאן לקחו את צאנם לרעות במדבריות ובחורשים.
אף בארץ ישראל היו מגדלים בהמה דקה באזורים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי כמבואר על נבל הכרמלי (שמואל א' כה, ב): "ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים ויהי בגזז את צאנו בכרמל".
וכן בסוטה (לד ע"ב) נאמר: "וחברון טרשים הוי? והא כתיב: ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא וגו', ואמר רב אויא, ואיתימא רבה בר בר חנן: שהלך להביא כבשים מחברון, ותניא: אילים ממואב, כבשים מחברון! מינה, איידי דקלישא ארעא, עבדה רעיא ושמן קניינא".
פרש רש"י (סוטה לד ע"ב):
"דקלישא ארעא - עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם".
"ועבדה רעיא - מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן".
"ושמן קניינא - המקנה הצאן שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה".
וכן בתנאי יהושע בן נון (בבא קמא פ ע"ב-פא ע"א): "ת"ר, עשרה תנאין התנה יהושע: שיהו מרעין בחורשין". ובאר הרא"ש (ב"ק פ"ז סי' טז) עפ"י הבירור בגמרא: "שמרעין בחורשין. ודוקא בהמה דקה ביער שאילנותיו גסין".
נלמד מכאן כי גזירת חכמים היתה דוקא על המגדלים בתוך הישוב כפרנסת עזר, ולא על אלה שגדלו עדרים במדבריות. אצל חלק גדול מהעם גידול ביתי של בהמה דקה הגיע לרעיה בשדות זרים, ולכן הוצרכו לגזור איסור על גידול בהמה דקה, והתירו רק במדבריות ובחורשים ובהרים ולא בתוך ישובים אפילו על מנת לשלם את הנזק.
לחלק מן הישובים היו בסביבתם שטחים פנויים שהיו הפקר לרעיית בהמה דקה. כך מסופר בקהלת רבה (פרשה א): "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב, מעשה בר' חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר, מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה, ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים...".
כמעט כל העדרים של בהמה דקה דרך גידולם היה ברעיה, ולא דיר קבוע לשם מביאים לבהמות את מזונם ומים להשקותם, ונוטלים מהם את ולדותיהם.
בימינו דרך הגידול בחלק מהבהמות הדקות שונה. יש בהמה דקה בגידול אינטנסיבי בדירים בתוך ישובים, הבהמות גדלות בדיר שבו מטפחים אותם באכילה ושתיה ותרופות, נוטלים את הולדות מאימותיהן וחולבים אותן. ומוכרים בהמות לבשר. לגבי חלק זה של גידול בהמה דקה שייכת מאד תשובתו של הרמ"ע מפאנו. בהמות אלו לא יוצאות למרעה אלא הן סגורות בתוך דיריהן. מרביתן כבשים. ונראה לענ"ד כתשובת הרמ"ע מפאנו שעליהן כלל לא גזרו איסור גידול. הן לא יצאו לרעות ולא היה שום צד גזל בגידולן. ואף בימינו לענ"ד אין סיבה לאסור את גידולן.
נשאר לדון במגדלי בהמה דקה הרועים את בהמותיהן.
ישנם מגדלי עדרים של בהמה דקה בעיקר ביהודה ושומרון ובחוות בודדים בכל הארץ שיוצאים לרעות והם יוצאים לרעות בתוך שטחים מוגדרים. רובם בחורשים ובהרים ומדבריות ולא בתוך ישובים ולא ליד שדותיהם.
בימינו אין שטח שהוא הפקר בתוך מדינת ישראל. כל אדמה במדינה רשומה על שם אדם פרטי או ישוב או אדמות מדינה. כל כניסה לשטח כלשהו לשימוש ללא רשות, משמעותה פתיחת תיק במשטרה ותביעה על הסגת גבול וגזל. ולכן אין נכנסים לרעות ללא רשות. כל רעיה של בהמה דקה בשטח מסויים מקבלת אישור מן המופקד על כך במדינה.
לדוגמא בדרום הארץ, לגבי שטחי אדמה של קיבוצים שגידלו עליהם חיטה ונקצרו בתחילת הקיץ, וישובו לעבדם רק לקראת החורף – ישנם הסכמים שמשפחות בדואיות מסוימות נכנסות לשטחים אלו ורועות בהם עד הגיע זמן הכנתם לזריעה לפני החורף.
ביהודה ושומרון בעלי עדרים רועים באזורים מסביב לישוב, בתוכניות רעיה לכל העדרים ברשות המדינה, כדי לתפוש שטחים השייכים למדינה, ולולא הרעיה הערבים ישתלטו עליהם.
יתרה מזאת, ראיתי במרשתת שאנשי קק"ל הממונים על היערות והחורשות במדינת ישראל מעוניינים ברעיית עדרי בהמה דקה במידה מסוימת, מפני שהרעיה מגדלת את הצמחיה בהרים, והיא מעין זמירה טבעית הגורמת לצמיחת היערות.
נמצא שבימינו אין לאיסור גידול בהמה דקה על מי לחול. מגדלי בהמה דקה בדירים מסודרים של גידול אינטנסיבי מותרים עפ"י הרמ"ע מפאנו. ומגדלי בהמה דקה הרועים את בהמותיהם רועים במדבריות ובהרים ומוגבלים ע"י המדינה במקומות ובשטחים מדויקים, ואם יחרגו יקבלו קנסות, ואם יזיקו לשדות אחרים יתבעו וישלמו. ממילא אין לאיסור על מי לחול.