חבל נחלתו כו מב
סימן מב
פירות של נכרי בשביעית
שאלה
מה דין פירות של נכרי שגידל בארץ ישראל בשביעית, האם חלים עליהם דיני קדושת שביעית או שדינם ככל פירות נכרי בכל השנים?
הקדמה
הדיון בדין פירות של נכרי שגדלו בא"י בשביעית נחלק לכמה שאלות: האם יש חיוב דיני שביעית על שדה שבידי נכרי, או שאין כלל דיני שביעית בשדה נכרי. שאלה שניה היא קדושת פירות שביעית בשדה נכרי, ושאלה שלישית הנובעת מהשאלה הקודמת האם חייבים להפריש מפירות נכרים בא"י בשביעית תרומות ומעשרות אם גמר המלאכה היה בידי ישראל.
השאלות לעיל הן הבסיס להיתר מכירת הקרקעות בשביעית – פשוט שאם יש חיובי שביעית בשדות נכרים ובפירותיהם, לא יהא שום רווח הלכתי במכירת הקרקעות לנכרים.
במאמר נביא את שתי שיטות עיקריות: שיטת החזו"א שהחזיק וחיזק את שיטת המבי"ט והמהרי"ט, ואת שיטת הב"י ושאר חכמי ישראל. המאמר לא יתעסק בראיות, אלא בטעמים ההלכתיים לכל שיטה ובעדויות על מנהג ישראל בדורות קודמים.
המאמר אינו בא להכריע הלכתית בין המצדדים לכאן או לכאן, הכותב אינו בר-הכי, ולכן לא ראוי שיכניס ראשו בין הרי-הרים. אמנם הכותב יראה שמנהג ארץ ישראל עד שהתעורר פולמוס 'היתר המכירה' היה בהכרעה ברורה שלא כשיטת החזון איש. והחזון איש והבאים אחריו השליטו את שיטת המבי"ט והמהרי"ט כנגד המנהג הקבוע בישראל, כדי לקעקע את היתר המכירה.
א. פסיקת השו"ע
כתב בספר כפתור ופרח (פרק מז):
"אבל לפי דברי הרב (=הרמב"ם) ז"ל נראה שנשארו פירותיהם בשביעית בחיוב תרומות ומעשרות כשאר השנים אלא שיהיה במעשר עני, דלא גרע מעמון ומואב משום דסמיכי לארץ ישראל השביעית ההיא במעשר עני. ויהיה אם כן מי שבפירותיו חל שביעית כמו הישראל אין בו חיוב תרומות ומעשרות, אבל מי שלא חל עליו שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות ומעשרות. ואם כן עכשו בארץ ישראל שרוב פירותינו משל גוים הם, בדין הוא שיהיה נוהג בהם דין המתנות בשביעית, אלא שמעשר שני יהיה מעשר עני, לא שני, משום עניים, כטעם עמון ומואב. שאחר שפירות הגוים אין בהם דין שביעית הוה להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות על הסדר. ובעלי כיסין כלומר בעלי קרקעות יזהרו מן השביעית".
מדברי הכפו"פ עולה שהבין בשיטת הרמב"ם שאין קדושת פירות שביעית בפירות שגדלו בשדה נכרי, וע"כ חל עליהם חיוב תרו"מ כמו בשאר שנים. הכפו"פ לא מזכיר שזה מחמת ספק, אלא ברי לו שכך שיטת הרמב"ם.
הבית יוסף (יו"ד סי' שלא, יט) הביא להלכה את דברי הכפו"פ:
"...ומיהו אם גוי מכר לישראל פירות בשביעית וגמר מלאכתן ביד ישראל משמע דודאי נוהגים בהם תרומה ומעשרות וכן כתב ספר כפתור ופרח (פמ"ז עמ' תרנג) וכתב שבמקום מעשר שני יפריש מעשר עני כדין עמון ומואב ששנינו בפרק בתרא דמסכת ידים (מ"ג)". דבריו בבית יוסף מתאימים עם פסיקתו בשו"ת אבקת רוכל.
עפ"י דברי הב"י פסק הרמ"א (יו"ד סי' שלא סי"ט): "וי"א אם עובד כוכבים מכר פירות בשביעית לישראל, וגמר מלאכתו ביד ישראל, חייבים בתרומה ומעשר, ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב) (ב"י וכן כתב כפתור ופרח)".
החזיקו בשיטת הב"י והרמ"א עוד אחרונים על הטור והשו"ע (מהריק"ש בערך לחם; לבוש; פרישה שלא, ז; דרישה שלא, א; ב"ח ס"ק ה1).
ביאור השיטות
כתב החזו"א (שביעית סוף סי' כ):
"ולא מצינו בראשונים ואחרונים מי שיאמר שאין ק"ש נוהג בשל נכרים, זולת מה שהזכירו שנחלקו בזה הב"י והמבי"ט. ולפי דברי מהרי"ט, החרדים והשל"ה חזר הב"י והורה כמבי"ט, ולפי הנדפס באבקת רוכל בשנת של"ד עדיין החזיק הב"י בשיטתו, ועדותן של הגאונים שחיו בחיי מרן והיו גדולי הדור בדור שלאחריו, ודאי קים להו טפי בדבר ועדותן מכרעת נגד דבר הנדפס לאחר דורות הרבה ולאו מרן הב"י חתם עליה. [וכעת ראינו בגליון חזו"א מה' שביעית סי' כ' ס"ק ז' כתוב וז"ל אח"כ הגיע לידינו ס' ברכ"י וכתב דכת"י מרן היה מקוים ע"י מהר"מ גלנטי ואין בו ספק. ויפה כתב הברכ"י דאחר שנידה הב"י בראשית שנת של"ד נשתנה המנהג בצפת עפ"י המבי"ט. ואמנם מה שכתב הברכ"י שהיה הדבר אחר פטירת מרן או בחליו שלא בהסכמתו תמוה מאד דודאי חכמי צפת שהסכימו עם מרן לא היו עושין דבר נגד מרן ונגד דעת עצמן, גם לשון מהרי"ט מבואר דהכריחו למרן ונענה להם. ואם עדות הזקנים היתה שלאחר פטירתו או בחליו עשו כן היה כותב כן בהדיא. אבל עיקר דברי הברכ"י אינם מובנין וכי זו לא שכיח שגאון יחזור מהוראתו, והלא קדוש מרן וכל החכמים כל מגמתם למען הדין והאמת ושפיר י"ל דאחר הכרזת נדוי לעשר כי הדבר ספק וראוי להחמיר, הרבה עליו המבי"ט בראיות וקם מרן בשיטת מבי"ט והתיר הנדוי ונתן להם רשות שלא לעשר ומרן משך ידו כי היה הדבר מרופה בידו ולא עשה מעשה לצוות שלא לעשר, ואין כאן שום קושיא, ויהי' אמת מש"כ החרדים דנהגו שלא לעשר. ואפשר דמקצת חכמים חזרו לדעת המבי"ט, ונהי' רוב נגד מרן והוכרע ע"פ הרוב והוכרח מרן לבטל דעתו, ולכן לא ידעו אי גם ב"י חזר בו, בכל אופן נתבאר שנהגו בצפת כהמבי"ט, ואף לדברי הברכ"י שהיה אחר פטירת מרן מ"מ הוא מנהג כהלכה, כי לעולם ההלכה כשופט אשר בימים ההם, והנידוי שהכריז ב"י נתבטל, כיון שב"ד שלאחריו חלקו על עיקר דינו וממילא אינו נוהג לדורות, ואמנם העיקר כעדות מהרי"ט שמרן בעצמו חזר בו].
וכך כתב בדרך אמונה לגר"ח קנייבסקי זצ"ל בבאור ההלכה (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט):
"גוי שקנה קרקע כו'. בענין פירות גוים כבר האריכו בו קדמאי ובתראי ואכתוב בקצרה. הנה בעל התרומה מצדד בה' א"י דבזה"ז מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי דבזה"ז הוי כסוריא דקי"ל יש קנין וכן פטור מתרו"מ וכעין זה בה' א"י להטור שער קדושת הארץ אות ב', אבל בכו"פ פמ"ז כתב שלא הסכים עמו הר"ר אליעזר טהור קדוש וכ"פ רבנו בפ"א מתרומות ה"י דאין קנין לגוי ולא חילק דבזה"ז שאני. וכן הסכים מרן2 בחזו"א סי' כ' שכל הראשונים חולקים ע"ז וגם הגר"א שכ' ביו"ד סי' של"א סקכ"ח דדעת הרמ"א כסה"ת הוא עצמו לא ס"ל כן כמו שהוכיח מרן מביאורו לירו'".
היינו בסיס שיטת החזו"א ודרך אמונה שאין קנין לנכרי בא"י כלל, על אף שיש ראשונים הסוברים כי בזה"ז יש קנין לנכרי בא"י. ואף שהגר"א צידד כן בביאורו לשו"ע הם החזיקו בדבריו בביאורו לירושלמי בהם נקט שאין קנין לנכרי בא"י אף בזה"ז.
ממשיך בבאור הלכה:
"אמנם נחלקו הב"י והמבי"ט אם גם בשביעית יש קנין או אין קנין, דדעת הב"י דמש"כ כאן רבנו מותרין באכילה היינו שאין בהן קדו"ש3, ודעת המבי"ט ובנו מהרי"ט שרק לענין ספיחין נאמר, וכבר הוכיחו מדברי רבנו בפ"א מתרומות הנ"ל דגם לענין שביעית קי"ל אין קנין, שהרי כתב שרק בסוריא יש קנין להפקיע ממעשר ושביעית ע"ש. וכן בתשו' רבנו כ' בהדיא דרק לענין ספיחין התיר כאן וכ"פ הרמב"ן ר"פ בהר שאם אין קנין – נוהג בפירות גוי קדו"ש, וכ"כ החרדים והשל"ה ומהרי"ט דמרן הב"י חזר בו והודה לדעת המבי"ט".
כאמור הרב קנייבסקי זצ"ל מתמצת את דברי החזו"א (שביעית סי' כ אות ז) ועמדתו היא: קניין נכרי בא"י לא מעלה ולא מוריד והשדות חייבים בשביעית, וחלה על פירותיהם קדושת שביעית.
אמנם הרב זוין זצ"ל בספרו לאור ההלכה (השמיטה פרק ד – היתר המכירה) הסביר אף את שיטת הב"י:
"בשאלה הראשונה, – אם על ידי מכירה לנכרי נפקע איסור שביעית, – נחלקו גדולי הפוסקים, מראשוני האחרונים: בעל 'בית יוסף' מצד אחד והמבי"ט והמהרי"ט מצד שני. לא על מכירה לעכו"ם דנו, אלא על פירות שגדלו לכתחילה בקרקע של עכו"ם, אם יש עליהם קדושת שביעית, או לא. ומאליו מובן: להצד הראשון, אין שום תועלת במכירת הקרקע לנכרי, מה שאין כן להצד השני. בעצם, הדבר תלוי במחלוקת של תנאים ואמוראים: אין קנין או יש קנין לנכרי בארץ – ישראל להפקיע מידי מעשר (ראה ירושלמי דמאי, פ"ח ה"ה, בבלי גיטין, מז א, ובכורות, יא ב). הסוברים אין קנין, למדים מהפסוק: 'והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה', הקיש אחוזה לעבדים: מה עבדים אתם קונים מהם (שישראל קונה עבד כנעני לגופו) והם אינם קונים מכם (שגוי אינו קונה ישראל אלא למעשה ידיו ולא לגופו), אף אחוזה אתם קונים מהם והם אינם קונים מכם (ירושלמי, שם). ועוד, שנאמר: 'כי לי כל הארץ', לי קדושת הארץ (גיטין, שם), ואין קנינו קנין להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר (אף בירושלמי הביאו ראיה מפסוק זה אבל באופן אחר: 'והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, לחולטנות', כלומר: לא תחול עליה מכירה לגוי, שהיא מכירה מוחלטת, מבלי חזרה ביובל). הסוברים יש קנין דורשים: והארץ לא תמכר לצמיתות', הא אם נמכרה חלוטה היא' (ירושלמי, שם). ועוד, שנאמר: 'ראשית דגנך', ולא דגן נכרי (גיטין, שם).
רוב הפוסקים פסקו שאין קנין (רמב"ם, תרומות, פ"א ה"י; ראב"ד, שם, הי"ג; מאירי, גיטין שם; שו"ע, יורה דעה, שלא ג; ועוד)".
"אלא שמהר"י קארו הוכיח מלשון הרמב"ם: 'עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות...' (הלכות תרומות פ"א ה"י), שדוקא לאחר שחזר הישראל וקנה ממנו הקרקע מועיל מה שאין קנין לנכרי, אבל כל זמן שהקרקע עדיין ברשות הגוי לדברי הכל יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המצות. ולפיכך פסק שפירות של גוי לא חלה עליהם קדושת שביעית (ראה שו"ת 'אבקת רוכל', סימן כד, ו'כסף משנה', שמיטה, פ"ד הכ"ט, ובכורים, פ"ב הט"ו)".
"נחלקו עליו המבי"ט (ח"א: סימנים יא, כא, ריז, שלו; ח"ג: סימן מה) והמהרי"ט (ח"א, סימן מג) והוכיחו בכמה ראיות מסוגיות התלמוד ולשונות הרמב"ם, שאף כשהקרקע עודנה בידי הגוי אין קנינו קנין להפקיעה מקדושתה. מלבד זה הביאו ראיות על קדושת שביעית ביחוד שנוהגת בפירות שגדלו בקרקע של גוי. אחת מהנה: 'העיד ר' יהודה בן יעקב מבית גוברין ויעקב ברבי יצחק מבית גופנין על קיסרי שהחזיקו בה מעולם (שהיא מארץ ישראל) והתירוה (פטרוה מתרומות ומעשרות כחוץ לארץ) שלא במנין (של חכמים). אמר ר' חנן: אותה שנה שביעית היתה והלכו גויים לקרקסיאות שלהם והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום, בחזירתם אמרו בואו נלך אצל חכמים (לקבול על ישראל), שמא התירו להן חזירים' (תוספתא, אהלות, פי"ח). הרי שכשחשבוה לארץ ישראל נהגו איסור בפירות שביעית של גוי לאחר הביעור4 (ה'בית יוסף' השיב על ראיה זו בקצרה: 'איכא לאוקמה בפירות ישראל ביד גוים'. וראה על תשובה זו: במהרי"ט שם; ב'פאת השולחן', כג, ס"ק כט; ב'חזון איש', שביעית כ, ס"ק ז)".
"ויכוח מיוחד סובב על לשון הרמב"ם (שמיטה, פ"ד הכ"ט): 'עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עברה, והעכו"ם אינן מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם'. יש שהבינו (=הב"י וסיעתו) הלשון: 'פירותיה מותרין' שאין עליהם קדושת שביעית5, ומותרים אף אחר הביעור, אלא בשביל שלא נאמר שמכל מקום יהיו אסורים כספיחים שגדלו מאליהם, הסביר הרמב"ם שכאן אין מקום לגזירה זו, ויש שהבינו (=המבי"ט וסיעתו): 'פירותיה מותרין' לפני הביעור, שאין עליהם גזירת ספיחין, אבל קדושת שביעית יש עליהם (וראה 'כסף משנה' שם ומהרי"ט ח"א, מג)".
בניגוד להצגת הדברים בדרך אמונה, כאילו אין תשובות להשגות המבי"ט והחזו"א, ישנן תשובות וראיות מדברי הרמב"ם עצמו והב"י שבפירות נכרים אין קדושת שביעית, וממילא בזמן שהשדות בידם מותר אף לישראל לעשות מלאכות האסורות בשביעית בשדה ישראל.
המשיך הרב קנייבסקי בבאור הלכה:
"אמנם בפה"ש האריך כאן לקיים ד' הב"י שאין בפירות הגוי קדו"ש ופסק כן ועל פיו נהגו כן בירושלים וכבר השיב מרן בחזו"א על כל ראיותיו, והביא ראיות ברורות שנוהג קדו"ש בשל גוים ע"ש שהאריך וכן הי' מורה ובא כל ימיו. וגיסי הגר"ש ברזם זצ"ל שאל ממרן אם מותר לקנות פירות גוים בשביעית מישראל הסוחר בהן על סמך המקילין והשיב שאסור, ושאל הרי אין איסור דלפ"ע כאשר על ההוא יש על מי לסמוך להתיר, והשיב אין עליהן על מה לסמוך. ולאחד השיב אין להם רשות לנהוג כן. ומעשה שא' סמך על המקילין ולא ביער יין של שביעית והורה לו מרן לשפוך את היין שנאסר ועי' בחזו"א שביעית סי' י"ד סקי"ג"6.
הלומד את החזו"א רואה שראיותיו והסתמכויותיו על עדויות אחרונים אינן מוכרחות. ופאת השולחן היה גדול הדור בדורו בארץ ישראל, וקשה לראות שדוחים את דבריו בקנה.
כך כתב הרב זוין בהמשך המאמר:
"ועוד לו לה'בית יוסף' טעם שני להתיר פירות של נכרים בשביעית, טעם שהבליעו כאילו דרך אגב (בלשון הרידב"ז, סימן ד: 'אחורי הקולמוס ולאיזה סניף'): 'דקרא כתיב 'והיתה שבת הארץ לכם', לכם ולא לנכרים' ('אבקת רוכל', שם). וטעם זה היה לראש פינה לבעל 'פאת השלחן'. לדעתו, הדבר מפורש בספרא, בהר: 'לכם, ולא לאחרים', לדעתו – שכן מפרשי הספרא כתבו, שהכוונה: 'לכם לאכלה', ולא לנכרים, כלומר: שאסור להאכיל פירות שביעית לעכו"ם, כמבואר בתוספתא (שביעית, פ"ה). ה'פאת השלחן' מוכיח, שמדרבנן בלבד אסרו בתוספתא, שכן בספרא מפורש 'ולשכירך ולתושבך', מן העכו"ם'. הא אין לנו לפרש 'לכם, ולא לנכרים' אלא על 'שבת הארץ' (שאם הארץ היא של נכרים, פטורה משביעית), ולא על 'לאכלה'".
"אף המלבי"ם ב'התורה והמצוה' מפרש כך את הספרא, וכתב: 'ובזה נמצא מקור לדברי הרמב"ם (בעכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית) אשר הרעיש עליהם בעל 'כפתור ופרח' ואחריו המבי"ט ומהרי"ט (וראה בחידושי שביעית שבספר 'שאילת דוד' להר"ד מקארלין, שאף הוא סובר כפירוש זה בספרא)".
עוד כתב בלאור ההלכה:
"וטעם שלישי להיתר חידש אחד מהראשונים ב'ספר התרומה' (הלכות ארץ ישראל): בזמן הזה, ששביעית מדרבנן, לדברי הכל יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה. '...ומהטעם הזה נוכל לומר דשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם אפילו מדרבנן' (שם). סובר כמותו גדול האחרונים, הגר"א (יורה דעה, שלא, ס"ק כח). אף הוא מבסס הדבר על פי תלמוד ערוך: בגיטין (מז א) מבואר, שבסוריא, מכיון ש'כיבוש יחיד' היא וקדושתה מדרבנן, לדברי הכל יש קנין. האריך לתמוך ביסוד זה ובראיה זו ב'פאת השלחן' (סימן טז, ס"ק מ). אלא שבתשובת הרמב"ם (הוצאת פריימאן, סימן קלב) מבואר, שדוקא בסוריא יש קנין, אבל בארץ ישראל, אפילו שהתרומה נוהגת בה בזמן הזה מדרבנן, אין קנין (וראה 'בית רידב"ז', סימן ד, ו'חזון איש', סימן ב, שחולקים על השוואת ארץ ישראל בזמן הזה לסוריא. וראה 'מעדני ארץ' לרש"ז אוירבוך, סימן יב).
נראה שלעומת המבי"ט והחזו"א שהלכו בדרך מסוימת והתבססו על כך שאין קניין לנכרי בא"י, הן בזמן שהשדה תחת קניינו והן בזה"ז, הרי לב"י וסיעתו יש כמה טעמים לביסוס דעתם שאין קדושה בשל נכרי לפחות בזה"ז.
המנהג בארץ ישראל לפני ואחרי הב"י
לפי הנפסק בב"י עפ"י הכו"פ ובשו"ע ע"י הרמ"א, היה מנהג קבוע בא"י שאין קדושה בפירות נכרים בשביעית. ומטעם זה הב"י וסיעתו סברו שאם ישראל גמר את הפירות שקנה מנכרי הוא חייב בתרו"מ, וכך נהגו.
כתב ב'לאור ההלכה' (שם):
"מחלוקת זו של הר"י קארו עם המבי"ט ובנו עסקו בה כל גדולי הדור בשעתם. הרי אין זו מחלוקת על דבר עראי, מקרה לפי שעה. ישוב יהודים חקלאי לא היה אז בארץ וכל צרכי המזונות היתה מספקת החקלאות הערבית. בשנת השמיטה היתה השאלה נוגעת להלכה למעשה יום יום בכל משך השנה: קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים, או לא? וכתוצאה מזה: חייבים להפריש תרומות ומעשרות מפירות הנכרים בשביעית, או לא? המבי"ט מעיד על עצמו: 'משנת ה' רצ"ב, שנת השמיטה, עד שנה זו שנת ה' של"ד, שהם ששה שני שמיטות, כתבתי בכל שמיטה שפירות הגדלים בקרקע הגוי בארץ ישראל שאינם חייבים בתרומות ובמעשרות בשנת השמיטה אפילו מירחן הישראל, וגם שהגדל בקרקע הגוי בשנת השמיטה יש לו דין פירות שביעית... בכל שנת שמיטה הייתי מוסיף לקח בראיות ממה שנתחדש לי...' (ח"ג, סימן מה). אבל לא נתקבלה דעתו למעשה".
"הוא עצמו (=המבי"ט) כותב במקום אחר: 'לא נתפשט בארץ ישראל איסור פירות שביעית בקרקע של גוים' (ח"א, סימן יא). ושוב: 'ואפילו שהיינו מורים עתה להתנהג בדיני שביעית היה נראה עתה כמו תקנה חדשה מה שלא היו נוהגים עד עתה, והיתה תקנה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה מצד הגלות והשיעבוד שאנו צריכים לעולם לקנות מן הגוים' (ח"א, סימן שלו)".
"ואלה דברי 'הבית יוסף': 'אמר יוסף קארו, אחר שכתב הרב ר' משה מטראני אגרת זאת השנית רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה ומיחו בידו, ובשמיטה זו שהיא שנת ה' של"ד הקשה את רוחו ואימץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזירת נידוי שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים. נאום הצעיר יוסף קארו' ('אבקת רוכל', כד)".
"ויפה כתב החיד"א, שמכאן תשובה למה שכתב ה'חרדים' שמרן חזר בו בסוף ימיו, שהרי בניסן שנת של"ה נפטר והתשובה הנזכרת היא משנת של"ד, ונמצא שעמד בדעתו 'עד זיבולא בתרייתא' ('ברכי יוסף' שלא, י). אף הוא, החיד"א, מעיד שכך הוא מנהג ירושלמי מימי קדם כהוראת מרן ו'לא ראינו ולא שמענו שום חסיד שיהא נוהג ביעור אפילו על ידי הפקר'. וכך פסק הרדב"ז (בתשובותיו, ח"ו, שני אלפים רכא)".
"ביחוד האריך הרבה לקיים בכל תוקף פסק ה'בית יוסף' ב'פאת השלחן' (כג, ס"ק כט), וסיים: 'ברור כשמש דמותר לקנות תבואה ופירות מגוים בארץ ישראל ולאכלם בלא קדושת שביעית'".
על שיטת המהרי"ט הגיב בתקיפות מתוך הכרת המציאות בא"י הרב חיד"א, ואלו דבריו בברכי יוסף (יו"ד סי שלא ס"ק י):
"ויש אומרים אם עכו"ם מכר פירות שביעית לישראל וכו' חייבים וכו'. הרב ספר החרדים (סי' נו) כתב דפירות שגדלו בקרקע עכו"ם בשביעית ובאו ליד ישראל כגדלו בקרקע ישראל דמי, ופטורים מן המעשרות, וכך היה נוהג ומנהיג הרב גדול הדור מהר"ם מטראני, גם מורינו הרב גדול הדור כמהר"ר יוסף קארו בסוף ימיו כשחיבר ש"ע, כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות, ולא חילק בין פירות עכו"ם לפירות ישראל, וכן עמא דבר. עכ"ל. גם מהרימ"ט בראשון סימן מ"ג, כתב שהעידו חכמים מזקני הדורות שאף על פי שהרב מהר"י קארו היה חוכך להחמיר, והיה נוהג להפריש בלא ברכה, אח"כ הכריחו הרב אביו הרב המבי"ט והחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא היא, שיש בדבר הפסד שביעית, ולא היה מי שערער בדבר. עכ"ד".
היינו המבי"ט7 ואחריו המהרי"ט הנהיגו בצפת, כשיטתם, ומעיד על כך ספר חרדים.
ממשיך הרב חיד"א:
"ועתה אמת אגיד כי הן כל יקר ראיתה עיני ואשמעה אחד קדוש אש'ל אלוני מור'ה שבתשובות מרן כ"י (אבקת רוכל סי' כב – כה) שם נקבצו דיו'ת וכמה תשובות בדבר זה, ובסוף דברי מרן בתשובתו הראשונה (שם סו"ס כד) כתב וז"ל: 'וכתבו לי מירושלם תוב"ב כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומות ומעשרות בשביעית מפירות שזרע העכו"ם בשדהו ונתמרחו ביד ישראל וכמו שכתבתי והנהגתי. גם אלה דברי יוסף קארו". עכ"ל. ושוב חזר הרב המבי"ט (שם סי' כה) להעמיד דבריו, הן לו הובא שם פסק דינו באורך, וחזר מרן וכתב וז"ל: "אמר יוסף קארו אחר שכתב הר"ם מטראני אגרת הזאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים ואחרונים, וראו שאין בהם ממש, ובשמיטה שעברה מיחו בידו, ובשמיטה הזו שהיא שנת השל"ד, הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות עכו"ם שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר השנים. נאם יוסף קארו. הכרנו וידענו שנטפס מכתיבת יד מורנו הרב ז"ל והיא היא כתב ידו ממש כל הנזכר אות באות. וחתמתי שמי משה גאלנטי'. עד כאן לשון הכתוב בשו"ת מרן כ"י שראיתי והעתקתי ובא לידי מיד הקדש הרב הנז' אות באות".
"ומכאן תשובה למ"ש הרב ספר החרדים דמרן בסוף ימיו כשחיבר זה השלחן לא חילק וכו', דהרי מרן הכא בש"ע בדין זה כתב ששנת השמיטה שנת השי"ג, והתשובה הנזכרה היא שנת של"ד לפני מותו סמוך למיתתו, כי בניסן שנת של"ה נלקח ארון האלהים כנודע, והאיכא אסהדתיה דרב מהר"ם גאלנטי הזקן הרב המוסמך8, אשר יאמר כי הוא זה כתב יד הקדש מרן ז"ל. וגם תשובה מוצאת למ"ש מהרימ"ט שהרב המבי"ט וחביריו הכריחו שלא יעשרו ואעיקרא מרן היה חוכך להחמיר וכו', דלשון זה מורה דמרן גם בתחילה היה מסתפק והיה חוכך בדבר, והרי מרן ז"ל עד מהר דכלהו רבנן לדברי הרב המבי"ט קמיתא בטול ואחרינייתא, וכרוזא קרי בחיל מבי כנישתא לבי כנישתא משום אפרושי תרומות ומעשרות באדרע וחיל. וגם זכינו למען דעת מנהג עה"ק ירושלם מזמן הגאון מהרלנ"ח שהיה בזמן מרן, ויהי מאז ומקדם להפריש תרומות ומעשרות".
"ואולם פש גבן חקור דבר אנן מה נענה לשני כתובים המכחישים זה את זה, אסהדתיה דרב הוא הקדוש מהר"א אזכרי בספר החרדים, ועדות ביהוסף אבי התעודה מהרימ"ט, וכל קבל דנא זה כתב ידו של אבא אביהן של ישראל רבינו הגדול מרן זצ"ל העד העיד בנו ביד חזקה ועל ספר חוקה. והקרוב אלי דמכי סליק ר'ב לבי קברי, והיתה מנוחתו של מר"ן זצ"ל, הנהיג הרב המבי"ט להפך, שהאריך ימים כעשר שנים אחריו, ולדעת קצת שאחרי מרן כשש שנים מש'ה עלה אל האלהים, יתכן דבשנת של"ה עצמו איזה חדשים קודם שנפטר מרן והיה שוכב בדמשק ערש בחוליו אשר מת בו, ובו כפרק שרצו להפריש מהיין של פירות שביעית גברה יד הרב המבי"ט שלא בידיעת מרן ז"ל שהיה בדבקי מיתה, והנהיג שלא לעשר, והיינו דכתב הרב מהרימ"ט אח"כ הכריחו אבא מארי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו, כלומר שהכריחו הרב המבי"ט וחביריו אחר פטירת מרן או סמוך ממש לפטירתו לרבנן דהוו סברי כמרן שלא יעשרו, ומשם גמרו שלא לעשר בצפת ת"ו, והיינו דכתב הרב ספר החרדים וכן עמא דבר. אבל לא שמרן ז"ל נמצא במעמדם וביטל דעתו או חזר והודה להם, כאשר חשב מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר נחפה בכסף י"ד סוף סימן ד', שכתב משם מהרימ"ט שנתוועדו כל חכמי צפת ומרן עמהם והסכים שלא לעשר. ע"ש. דכבר נתברר להפך. וממה שהוצרך הרב המוסמך להעיד על כתב מרן, ונכתב בספר דבריו של גדול הרב מהר"ם גאלנטי הזקן, יש מקום לצדד דאחר רבות בשנים רבני צפת עצמם היו מסופקים אם מרן חזר בו, וכאשר ניכר מדברי הרב ספר החרדים, ולזה הוצרך הרב המוסמך מהרמ"ג להעיד על כתב מרן בשנת השל"ד שהיתה השמיטה אחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זבולא בתרייתא הנה זה עומד מרן בסברתו אלא שגברה יד הרב המבי"ט אח"כ. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלם ת"ו לעשר".
בדברי הרב חיד"א מוסברים הרבה יותר הדברים איך התחילה השמועה שהב"י חזר בו. והכפיה של המבי"ט לא היתה לב"י אלא לחכמים אשר נשארו אחר סילוקו לבית עולמו. והב"י עד פטירתו החזיק בדעתו.
ממשיך הברכ"י:
"ומהר"ם בן חביב בתוספת יום הכפורים דף כ"ב ע"א (יומא פג. ד"ה ולעניין הלכה) כתב דחסידים ואנשי מעשה היו נוהגים בביעור פירות שביעית, כמ"ש מהר"י קורקוס פ"ז דשמיטה, והוא ז"ל זו הלכה העלה לחוש לשתי הסברות לעשרן ולהפקירן וכו'. ע"ש. וכבר בתשובת מרן הובאה בשו"ת מהרימ"ט ח"א סימן מ"ב (אבק"ר סי' כד), כתב דמעולם לא נשמע שום אדם בשום עיר מארץ ישראל שנהג בביעור שביעית. ע"ש. אף אנן בעניותין בדורנו לא ראינו ולא שמענו שום חסיד שיהא נוהג ביעור אפילו על ידי הפקר. ויודע אלהים מיום אשר עמדתי על דעתי צער כותש היה בי על רזא דנא, דסבורים היינו דח"ו ביטלו לדברי מרן הן בעודנו חי על בוריו והוא ידע ושתק או הורה, כדמוכח מדברי הגדולים הנז', ומכי חזיתנהו להנהו זהרור'י ואנהירנהו לעיינין מתניתיה דרב יוסף מרן ז"ל בתשובה הרמתה, זאת היתה לי משיבת נפש אנחה שוברת ומיתבא דעתא, כי יש לנו אב זקן ואילן גדול לסמוך עליו".
"הגם הלום ראיתי אחרי רואי בתשובות רבינו הרדב"ז בכ"י סימן שני אלפים רכ"א, שכתב דעכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים ואין דין שביעית נוהגת בהם בין להקל בין להחמיר, והקונה ענבים של שביעית ועושה יין חייב במעשר, שאין הדבר הפקר לפוטרו ממעשר, שהרי בדמים קנה הענבים וכיון שגמרן ישראל חייבים במעשר כשאר שנים ואין בהם לא מעשר שני ולא מעשר עני אלא חייב להפריש תרומה ומעשר ראשון. עד כאן תורף דברי הרדב"ז9 בתשובה הנז'. והיא היתה מנוחה, דדעת הרב כדעת מרן ז"ל, וכל קהל עדתנו באלו אמרו לסמוך, אשר בית ישראל נכון עליהם, ובפרט בשעת הדחק, דלענין ביעור פירות שביעית הדבר קשה מאד ליזהר, כידוע. ומעתה תנוח דעתנו לסמוך על שני המאורות הגדולים מרן והרדב"ז. ועוד בה שכתב מרן דהכי נהוג בעה"ק ציון קרית מועדנו מאז ומקדם ושנות דור ודור מזמן מהרלנ"ח וקודם לו פשט המנהג כן. ויתר על כן הרי מצינו גדולי האחרונים רבוואתא בתראי רבינו מור"ם בהגה"ה והרב הלבוש והרב פרישה והרב מהריק"ש ארבעה נהרו'ת רוח אחד לארבעתן כסברת מרן ז"ל".
"שוב באו לידי תשובות גדול הדור מהר"ם בן חביב כ"י וראיתי להרב ז"ל עצמו בתשובותיו כ"י סימן ל"ה, שכתב אנו סומכין על סברת מרן לענין ביעור, וכן יש לסמוך על זה בענין סחורה בפירות שביעית. ועמ"ש עוד הרב הנזכר בזה בספרו תוס' יוה"כ. ע"ש".
נראה תמוה מאד, שהחזו"א כותב שהב"י חזר בו והודה למבי"ט בעוד שחכמי דורו ובדורות הבאים אינם מציינים מאומה ומוחים בכל הקביעה הזאת (שיצאה מספר חרדים). והרב חיד"א הביא את תשובת הרדב"ז שכתב אף הוא כב"י.
וכן סיכם את ההלכה בס' ארץ חיים (סתהון, יו"ד סי' שלא סי"ט) שאין פירות הנכרים קדושים בק"ש. והביא את דברי הרב חיד"א ואת מנהג א"י ליצא טבק ואתרוגים (שגודלו ע"י נכרים) בשביעית משום שאין בהם קדושת שביעית.
וכן פסק בערוך השולחן העתיד (הל' שמיטה סי' טז ס"ג) שאין קדושה בפירות נכרים בשביעית.
הרבה יותר חריף בדבריו כנגד שיטת החזו"א – הוא הגר"ע יוסף. כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ג יו"ד סי' יט אות ו):
"ולפע"ד לענין הלכה אין לנו לזוז מדברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' כה) שהעלה שאין שביעית נוהגת בפירות של גוים. ע"ש. וכן פסק הרדב"ז ח"ה (סי' ב אלפים רכא) שאין דין שביעית נוהג בפירות של גוים בין להקל בין להחמיר (לענין תרו"מ). ע"ש. והנה מרן בתשו' אבק"ר סיים בזה"ל: 'אמר יוסף קארו, אחר שכ' ה"ר משה מטראני (המבי"ט) אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה ומיחו בידו. ובשמיטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואימץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר (צפת), ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזירת נדוי, שכולם יפרישו תרו"מ מפירות גוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית, כמו בשאר שנים'. ע"כ. וקיים כתב ידו של מרן ז"ל, תלמידו הרב המוסמך המהר"ם גלאנטי ז"ל. ע"ש. ובשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' קצב) בד"ה ולענין שנת השמטה, מבואר, שחכמי צפת ת"ו נידו והחרימו לשומרי שביעית. ע"ש. נמצא שלא רק על הפרשת תרומות ומעשרות גזרו בגזרת נדוי, אלא גם על שומרי שביעית (בפירות של גוים). ומרן החיד"א ז"ל בברכי יוסף (סי' שלא סק"י) האריך לדחות דברי האומרים שמרן ז"ל חזר בו בסוף ימיו, וכתב, שלכן הוצרך מהר"ם גלאנטי להעיד על כתב ידו של מרן בשנת השל"ד, שהיתה השמטה האחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זיבולא בתרייתא הנה זה עומד מרן ז"ל בסברתו. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחלה ועד סוף כרבני ירושת"ו לעשר. ואחר שהביא דברי הרדב"ז הנ"ל, סיים החיד"א ז"ל, ומעתה תנוח דעתינו לסמוך על שני המאורות הגדולים מרן והרדב"ז, ועוד שכ' מרן בתשו' שמעולם לא נשמע שום אדם בשום עיר מא"י שנהג דין ביעור בפירות שביעית של גוים. נמצא דהכי נהוג בעה"ק ציון קרית מועדינו מאז ומקדם שנות דור ודור, מזמן מהרלנ"ח וקודם לו פשט המנהג כן. ויותר ע"כ מצינו להרמ"א בהגה והלבוש והפרישה ומהריק"ש רוח אחד לארבעתם כסברת מרן ז"ל. וכ"פ מהר"ם בן חביב בתשו' כ"י שאנו סומכים על סברת מרן בין לענין ביעור בין לענין סחורה בפירות שביעית. עכת"ד החיד"א ז"ל. וכ"כ בשו"ת שדה הארץ ח"ג (חיו"ד סי' כט) שהמנהג פעה"ק ירושלים ת"ו כסברת מרן, שלא לנהוג דיני שביעית בפירות של גוים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי גלאנטי (סי' ט). וכ' שע"ז סמכו הרבנים הראשונים קמאי וקמאי דקמאי להוציא אתרוגים מעה"ק צפת לחו"ל. ולית מאן דחש להא, מפני שסמכו על הוראת מרן הקדוש שפירות הגוי אין בהם קדושת שביעית. ועוד שאפי' הרב המבי"ט גופיה כתב (בסי' שלו), שאילו היינו מורים עתה להתנהג בדיני שביעית בפירות גוים, היה נראה כתקנה חדשה, מה שלא היו נוהגים בה עד עתה, והיתה תקנה שאין רוב צבור יכולים לעמוד בה, מצד הגלות ודוחק השעה שאנו צריכים לעולם לקנות מן הגוים, ואין מספר לדיני שביעית כמ"ש התוס' (סוכה לט) וכו'. נמצא שגם בימי המבי"ט לא היו נוהגים בפירות הגוים דין קדושת שביעית ולא היה אדם שקרא ערער. ע"ש. וע"ע בשו"ת שער המים (סי' ד). וכן פסק הפאת השלחן (סי' כג ס"ק כט) שבודאי ברור כשמש שמותר לקנות תבואה ופירות מגוים בא"י ולאכלם בלא קדושת שביעית. ושוב מצא שכ"פ גם הרדב"ז בתשו' וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת ציץ הקדש ח"א (סי' טו). וע"ע בס' מעדני ארץ (סי' ז אות יט). ע"ש".
"והנה חדשים מקרוב באו לנהוג להחמיר כד' המבי"ט ע"פ הוראת מופת הדור החזון איש ז"ל שהכריע כן. ומסופקני אם לא יצא שכרם בהפסדם, כי מי לא יחוש לגזרת נידוי וחרם שהחרימו מרן וכל קדושים עמו להנוהגים דיני שביעית בפירות של גוים. ומכ"ש באתריה דמרן ז"ל שבודאי היא חומרא המביאה לידי קולא. וכמש"כ לעיל (בחיו"ד סי' יא אות ה). וכנראה שנעלם מעיני המחמירים דברי מהרשד"ם הנ"ל, וסברו שלא החרימו חכמי צפת אלא להנוהגים לפטרם מדיני תרו"מ. (שהיא קולא גמורה). אבל להחמיר לנהוג בהם דיני שביעית לא החרימו, שהרי המחמיר תע"ב. אולם בהגלות נגלות דברי מהרשד"ם הנ"ל שהחרימו לשומרי שביעית נראה דאיבעי לן למיחש טובא לדבריהם. ובפרט לדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל".
"וע' בכ"מ (פ"א מה' תרומות סוף הי"א) שכתב, שחכם א' חשב להתחסד בעשותו היפך המנהג הפשוט לעשר פירות עכו"ם שמירחן עכו"ם (בשאר שנים), והולך ומפתה אחרים לנהוג כן. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו. ועוד שמכיון שבכל אלו המקומות נהגו כד' הרמב"ם לפטור מתרו"מ, הרי הוא נוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן. והרי אף הריב"א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו נגד המנהג. ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו. לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן, ואם יסרבו יכופו אותם, כההיא דשמואל דא"ל אכול משחא ואי לא כתבינא עלך זקן ממרא. ושוב נתקבצו כל חכמי העיר וגזרו בגזירת נח"ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם פירות הלקוחים מעכו"ם, אלא כמו שנהגו עד עתה כדברי רבינו. עכ"ל בקיצור. וכל זה שייך גם בנ"ד. ולא מבעיא לדידן בני ספרד דאזלינן בתר שיפולי גלימיה דמרן ז"ל בכל דבר אשר יאמר כי הוא זה. אלא אף לבני אשכנז הואיל וגם הם נהגו בזה כד' מרן וכמו שפסק הפאת השלחן, אם יבאו לשנות איכא משום לא תתגודדו. וכיו"ב מצאתי להגאון מהר"ם גימפל בתשו', והיא לו נדפסה בשו"ת בכורי שלמה ראזעכטא (חאו"ח סי' לו אות ב), שאחר שהביא מחלוקת מרן והמבי"ט, ושרוב חכמי א"י שבאותו הדור הסכימו למרן הב"י. ושכן מוכח מד' הרמב"ן בפי' התורה. שוב שאל להגאון מהר"ש סלאנט ז"ל ע"ז, ופסק להקל, וכתב שאף שהשל"ה10 החמיר כד' המבי"ט ששביעית נוהגת בשל גוי, לית דחש להא. עכת"ד. וכן פסק הרב המחבר שם (סי' לז). ועש"ב. וכן פסק הגאון ר' יהושע מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו (חיו"ד סי' נה). וכן דעת הגאון ר' יצחק אלחנן, וגאונים רבים אשר אתו, שהסכימו להיתר המכירה. כנודע, וכן העלה הגרא"י קוק במבוא לס' שבת הארץ. ע"ש".
סיכום
אף שהחזו"א ותלמידיו ניסו להראות כי שיטתם היא הנכונה וכל דברי שאר האחרונים דחויים, נלענ"ד שדוקא עליהם היה לנהוג כמנהג רוב חכמי ישראל שאין קדושה לפירות שביעית שגדלו בשדהו, ולא להשליט את דעתם, כאילו השאר טועים בדרכם, ורק הם קלעו לאמת11.