לדלג לתוכן

חבל נחלתו כו מא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סימן מא

דיני הפרשת חלה בתקופות השונות

הקדמה

מצות הפרשת חלה מעת חיובה עד ימינו קויימה בדרכים שונות, ננסה לעקוב בעזרת המשנה והראשונים אחר התקופות השונות.

חלה מן התורה

נאמר בבמדבר (פר' שלח, טו, כ-כא): "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה: מראשית ערסתיכם תתנו לה' תרומה לדרתיכם".

וכך פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"א):

"מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, וראשית זו אין לה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום עד שישייר מקצתו".

באר בספר החינוך (פרשת שלח מצוה שפה):

"ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל בלבד מדאורייתא, שנאמר באכלכם מלחם הארץ. ודוקא בזמן שכל ישראל שם, כלומר רובם, שנאמר בבואכם, ובא הפירוש על זה [כתובות כ"ה ע"א] בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם".

בחלה התחייבו משנכנסו לארץ כאמור בכתובות (כה ע"א):

"אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה".

שיעור חלה

הובאו לעיל דברי הרמב"ם על החיוב מן התורה.

פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ב): "ומדברי סופרים שמפרישין אחד מארבעה ועשרים מן העיסה כדי שיהיה בה כדי מתנה לכהן שנאמר תתן לו תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה, והנחתום העושה למכור בשוק מפריש אחד משמונה וארבעים, לפי שעיסתו מרובה יש בשיעור זה כדי מתנה".

הרמב"ם כתב 'מדברי סופרים', ואין ידוע מה נהג בבית ראשון.

חלה בחו"ל

פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ז):

"מפרישין חלה בחו"ל מדברי סופרים כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ואין מביאין חלות חו"ל לארץ כשם שאין מביאין תרומה ובכורים משם ואם הביא מניחה עד ערב הפסח ותשרף כתרומה".

אף תקנה זו זמנה אינו ידוע, ואולי הגזירה היתה עם היציאה לגלות בית ראשון.

שלש ארצות לחלה

בעלית עזרא לא נתקדשה כל ארץ ישראל, ונחלקה לשטח שקדשו עולי בבל ושאר השטח של עולי מצרים שלא נתקדש לענין מצוות התלויות בארץ (אבל הוא מארץ ישראל).

נאמר בשבת (יד ע"ב, וכן בירושלמי שבת פ"א ה"ד, פסחים פ"א ה"ו, כתובות פ"ח ה"א): "יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית".

הטומאה של ארץ העמים נגזרה אף בעולי מצרים (ובשתי גזרות בהפרש של כמה מאות שנים, עי' שבת טו ע"א).

פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ח) עפ"י המשנה בחלה (פ"ד מ"ח):

"שלשה דינין לחלה בשלש ארצות:

"כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים",

"ושאר א"י שהחזיקו בה עולי מצרים1 ולא עולי בבל שהיא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות האחת נשרפת והאחת נאכלת, ומפני מה מפרישין בה שתי חלות מפני שהחלה הראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא, וקדושה ראשונה בטלה משגלו, והואיל והיא א"י מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה, ומפרישין חלה שנייה ונותנין אותה לכהן לאכלה, כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת שהרי נשרפה הראשונה אף על פי שלא נטמאה טומאה ידועה לכל, וזו השנייה אין לה שיעור אלא כל שרוצה מפריש מפני שהיא מדבריהם".

"וכל הארץ מאמנה ולחוץ בין בסוריא בין בשאר הארצות מפרישין שתי חלות, אחת לשריפה כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, והואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת לפיכך של שריפה אין לה שיעור אלא כל שהוא, ושל אכילה אחד ממ"ח, ומותרת לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים".

החלוקה היא לשלשה אזורים: כיבוש עולי בבל, כיבוש עולי מצרים, שאר העולם.

באר הר"י קורקוס (הל' ביכורים פ"ה ה"ח):

"שלשה דינין לחלה וכו'... וביאור הענין כי במקום שהחזיקו עולי בבל נאכלת שם חלה בטהרה ולכך מפריש חלה אחת לבד והיא כשיעור כלומר אחד מכ"ד כאשר נתבאר".

היינו, בעו"ב הארץ טהורה והחלה טהורה וע"כ שיעורי החלה באדם פרטי א' מכ"ד ובנחתום א' ממ"ח, ואוכלים כהנים טהורים.

ממשיך הר"י קורקוס:

"אבל בשאר הארץ שלא נתקדשה קדושה שניה מפרישין שתים לפי שהוא טמאה טומאת ארץ העמים2 מפריש א' ושורפה כדין תרומה וחלה טמאה, והרואה שריפתה יודע שהארץ היא ארץ ישראל ואין הכל יודעין שאותו חלק מהארץ הוא טמא, ויאמר שחלה טהורה נשרפת שהרי לא נטמאת חלה זו בטומאה מפורסמת. ולכך מפריש אחרת ומאכילה לכהן ועכשו לא יטעה הרואה רק יאמר ודאי שהראשונה היתה טמאה וכדין שרפוה ולפי שלא היו יכולין להאכילה לכהן הוציאו השניה נמצא שהראשונה הנשרפת היא עיקר החיוב, ולכך יש לה שיעור ושיעורה אחד ממ"ח כדין חלה טמאה והשניה אינה אלא כדי שלא יאמרו טהורה נשרפת, ולכך אין לה שיעור".

היינו, בכיבוש עולי מצרים שתי חלות (טמאות) האחת בשיעור נשרפת והשניה שאין לה שיעור נאכלת. ולהלן נדון למי נאכלת.

ממשיך הר"י קורקוס:

"ובח"ל ג"כ שתי חלות אחת לאכילה כדי שלא תשתכח חלת הארץ הנאכלת ולכך אוכלין אותה כדין חלת הארץ וזאת היא העיקר ולכך יש לה שיעור, והשניה היא לפי שהכל יודעין שארץ העמים טמאה ויאמרו ראינו חלה טמאה נאכלת ועתה שרואה שמפרישין שניה ושורפים אותה יאמר שהראשונה אינה חלה החייבת ולכך אכלו אותה, וכיון שזאת השניה אינה אלא שלא יאמרו תרומה טמאה נאכלת אין לה שיעור".

היינו בחו"ל שתי חלות, הניתנת לפי השיעור נאכלת (ולהלן נדון למי נאכלת) והשניה ללא שיעור ונשרפת.

מוסיף הר"י קורקוס:

"ובירושלמי פירשו עוד ואמרו: של אור יש לה שיעור שהיא דבר תורה של כהן אין לה שיעור שהיא מדרבנן ויפריש לאור ולא לכהן ומשני שלא יאמרו וכו' ופריך תו ויפריש לכהן ולא לאור פי' בח"ל ומשני שלא יאמרו וכו' מתוך שהוא מפריש שתיהן כשהוא בא לכהן הוא נשאל וזו וזו מדבריהם הוא מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת ע"כ. פי' שהוא דבר תורה לאו דוקא אלא כלומר נראית כשל תורה הואיל והיתה קדושה מתחלתה אבל בח"ל אין שם ריח של תורה ופי' מתוך שהוא מפריש וכו' שיראה דבר תימה וע"י כך ישאל ויגידו לו".

ושתי החלות בעו"מ ובחו"ל נעשות על מנת שהציבור ישאלו ויסבירו להם מה בין החלות השונות.

חלת עו"מ למי נאכלת

הרמב"ם לא פרט למי נאכלת חלה שניה של עו"מ שאין לה שיעור.

משמע מדבריו שנאכלת לכל כהן, כיון שהיא מדרבנן וטמאה מדרבנן בטומאת ארץ העמים התירוה לכל כהן.

וכן כתב בהלכות קטנות לרא"ש (מנחות, הלכות חלה סימן יד):

"ולי נראה דחלה ב' דמתני' עלה קאמר בירושלמי דניתנת לכהן עם הארץ דהקלו בה שאינה אלא להיכירא בעלמא וגם הקילו בה להתירה לישראל ע"י ביטול ברוב".

כך הבין בדרך אמונה (ה"ח סעיף נט). אולם הוסיף: "וי"א דחלה זו אסורה לטמאים אפי' טמא שרץ ונבלה ומותרת לטבו"י של טמא שרץ ונבלה אבל לא של טמא מת כיון שאין לנו הזאה בחו"ל נשאר בטומאתו".

והביא (צה"ל קיג) שהסובר כן הוא הרמב"ן בהלכותיו לחלה. ולפי"ז מותרת רק למי שאין טומאה יוצאת מגופו ולטבו"י של שאר טומאות. וצ"ב.

חלת חו"ל למי נאכלת

לגבי חלת חו"ל סיים הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ח): "ומותרת לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים". היינו, כל סוגי כהנים טמאים מותרים לאכול תרומה בחו"ל כיון שהיא טמאה.

הראב"ד השיג: "ומותרת לזבים ולזבות. א"א נ"א אסורה לזבים ולזבות ואין צ"ל לשאר טמאים".

באר הר"י קורקוס (הל' ביכורים פ"ה ה"ח):

"וכתב רבינו ומותרת לזבים ולזבות וכו' ונראה דקאי אחלת חוצה לארץ הנאכלת דסמיך ליה, ובהשגות א"א נ"א אסורה לזבין ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים ע"כ ואמת הוא שבמשנה כך שנו ואסורים וכו' כאשר כתבתי אלא שרבינו שמשון פי' במשנה דאחלת האור דוקא קאי דאילו חלה הנאכלת כ"ע מודו שמותרת אפילו לזבים ולזבות בלא טבילה כדאיתא בבכורות פרק עד כמה ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדיא לה בתנורא והדר מפריש חלה אחריתי ע"כ. וכן פירשה גם הרא"ש ופי' מה שכתב רבינו ואצ"ל וכו' מפני שאמרו אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו ולכך אמר כיון שחלה זו מותרת למי שטומאה יוצאה מגופו כ"ש שאר טומאות כאשר יתבאר בסמוך ועל דרך זה הולכים דברי ר"ש והרא"ש דדוקא בטומאה היוצאה מגופו יש להחמיר ולא בטמא שרץ ונבלה ופשוט הוא ומוכרח. ומעתה אם הנוסחא כדברי הר"א לא ידעתי מאי ואצ"ל לשאר טמאים דאדרבא שאר טמאים קילי טפי כיון שאין טומאה יוצאה מגופם כאשר ביאר רבינו בסמוך ובודאי נוסחא שלנו היא היותר נראית. ובעל כפתור ופרח כתב זה לשונו בה"ג כתב שחלת כהן אוכל אותה כהן אעפ"י שטומאה יוצאה עליו מגופו כלומר גדול ואפילו בעל קרי שלא טבל לקרות, ויש מתירין אותה לנדות ולזבות. וחלת האור אכיל ליה כהן קטן או גדול שטבל לקריו, אבל משום טומאת מת לא חיישינן כלל ע"כ. וכן פי' רבינו במשנה ואפשר דאותה נוסחא שכתוב בה ואסורה וכו' אחלת האור קאי נמצא דבעיקר הדין אין מחלוקת בין הנוסחאות".

מתבאר מדברי מהר"י קורקוס שחלת האור שאין לה שיעור בחו"ל נאכלת למי שאין טומאה יוצאת מגופו. וחלת חו"ל שאינה נשרפת מותרת לכל הכהנים אפילו טמאים בכל טומאה.

הלכות חלה בארץ ישראל בזמן הזה

פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ט):

"בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י אחד ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם".

היינו, בעולי בבל מפרישים בשיעור אחד ממ"ח מן העיסה בין בעה"ב ובין נחתום – ושורפים אותה כיון שהיא טמאה.

בעולי מצרים ממשיכים את החלה שכשיעור להפריש ולשרוף, ונותנים חלה שניה לכהן ללא שיעור.

באר הרדב"ז (הל' ביכורים פ"ה ה"ט):

"בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה וכו'. הדבר ברור שאין טהרה מטומאת מת אלא ע"י הזאה ואין לנו בזמן הזה הזאה הילכך כולנו טמאי מתים ואפילו הכהנים שהם נזהרים ממגע המת ומאהל המת3 אינם נזהרים ממגעות טומאת המת הילכך אין לחלה תקנה אלא שריפה וכיון דלשריפה אזלא מפריש אחד ממ"ח וסגי. אלא דאכתי קשיא לי כיון דעיקר חיוב חלה אפי' בא"י בזמן הזה מדרבנן ותו דאזלא לשריפה אמאי הצריכו להפריש אחד ממ"ח ליסגי בכל שהוא דהא מן התורה סגי בכל שהוא. וי"ל דאע"ג דאזלא לשריפה בעינן כדי נתינה דכתיב תתן לו אי נמי כדי שלא תשתכח תורת חלה דבשלמא כשהיא לאכילה לכהן אפי' שלא יפריש אלא דבר מועט לא תשתכח תורת חלה אבל אם יפריש כל שהוא וישרפנו אין הדבר ניכר אלא א"כ יפריש כשיעור ופחות שבשיעורין דהיינו אחד ממ"ח".

מבואר שבעו"ב כיון שאין אפשרות לאוכלה בגלל טומאת מת, חייבים לשורפה. אלא שהרדב"ז התקשה מדוע לתת אחד ממ"ח אם היא נשרפת ותרץ משום שיעור נתינה וכדי שלא תשתכח תורת חלה.

מוסיף הרדב"ז לגבי עולי מצרים:

"ומכזיב ועד אמנה וכו'. שם במשנה של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור והטעם לפי שיש לה שם עיקר מן התורה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו וגו' וצריך להפריש כשיעור ונשרפת לפי שהיא טמאה כיון שלא כבשוה עולי בבל נשארו שם כותים הילכך אפילו מקודם היתה נשרפת ומפריש אחת לכהן שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת שהרי לא נטמאת טומאה מפורסמת ועתה בזמן הזה הניחו הדבר כאשר היה בתחילה".

עולה מדבריו שבעולי מצרים נשארה חובת ההפרשה, השריפה והאכילה כמו בזמן שאכלו חלה בארץ ישראל בעו"ב.

חלה בחו"ל בזמן שבארץ ישראל אינה נאכלת

פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה הל' י-יא):

"חלת חו"ל אף על פי שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו והם בעלי קריין וזבים וזבות ונדות ויולדות ומצורעין אבל שאר הטמאים במגע שאר הטומאות אפילו טמאי מת מותרים לאכלה, לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ בין בסוריא בין בשאר ארצות ורצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה וא"צ להפריש שנייה".

"וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו אף על פי שלא העריב שמשו ואף על פי שהוא טמא מת ה"ז מותר לאכול החלה הראשונה ואינו צריך להפריש שנייה בחו"ל"...

באר הר"י קורקוס (הל' ביכורים פ"ה ה"י):

"חלת חוצה לארץ וכו'. פרק עד כמה אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו וה"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה. אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואוכל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מסא ושדיא לה בתנורא והדר מפריש חלה אחריתי ע"כ. ומכאן למד רבינו דאם יש שם כהן קטן וה"ה גדול שטבל לקרויו דאין צריך להפריש אלא חלה אחת ומשנה דג' ארצות לחלה בדליכא כהן קטן מיירי וכן פירשה רבינו בפירושו במשנה".

היינו, ניתן בחו"ל להפריש רק חלה אחת, א' ממ"ח ולהאכיל אותה למי שלא יצאה טומאה מגופו או גדול שטבל. והמשנה בחלה שמדברת על שתי חלות בחו"ל היא במקום שאין כהן שלא יצאה טומאה מגופו שיאכלנה.

עולה משיטת הרמב"ם שבזמן הזה:

בעולי בבל מפרישים א' ממ"ח ושורפים.

בעולי מצרים מפרישים שתי חלות א' ממ"ח נשרפת, ושאין לה שיעור ניתנת לכהנים לאוכלה ומשמע כל כהן.

בחו"ל אם רוצים להפריש חלה אחת מפרישים א' ממ"ח ונותנים לאכילת כהן שאין טומאה יוצאת מגופו – או קטן או גדול שטבל. ואם מפרישים שתי חלות – הנשרפת כלשהו והנאכלת לכל כהן א' ממ"ח.

ויש להעיר שלמעשה בימינו איננו נוהגים כאף אחת מפסיקות הרמב"ם. בעו"ב, בעו"מ ובחו"ל אנו מפרישים כזית ושורפים.

השיטות האחרות בחלת חו"ל

הרמב"ם חילק את העולם לשלשה חלקים וכפי שפרטנו.

ראשונים אחרים חלקו אותו לארבעה חלקים וסוברים שהחלוקה השלישית (המופיעה במשנת חלה) היא דוקא בארצות חו"ל הקרובות לארץ ישראל (גבולותיהן לא הוגדרו במדוייק), אבל בארצות חו"ל הרחוקות מארץ ישראל נוהגים חלה בדרך שונה.

כתב בהלכות קטנות לרא"ש (מנחות, הלכות חלה סימן יד) לגבי החלק השלישי במשנה (חו"ל הקרוב לא"י):

"ובחלה שלישית דמתני' אף ע"פ שגם היא בחו"ל צריך לעולם להפריש ב' חלות ואותה של אור אינה נאכלת כלל. דומיא דחלה ב' דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון לפי שהיו סמוכין אצל ארץ ישראל ומתחזיא חלה דידהו כחלת א"י טמאה, גזרו עליה שלא לאוכלה אפילו כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה".

עולה שבחו"ל שבמשנה ('חלה שלישית') נותנים תמיד שתי חלות אחת נשרפת ואחת נאכלת בדומה לעולי מצרים.

ומוסיף לגבי חו"ל הרחוק מא"י:

"וחלה דידן שאנו מפרישין עכשיו יש לה עוד דין אחר דגרסי' בבכורות בפרק עד כמה (שם) אמר רבינא הלכתא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא ליה בריש מסא ושדיא לה בתנורא והדר מפרשת חלה אחריתי כי היכי דלא לישתכח תורת חלה ואכיל לה אפי' כהן גדול. נמצא דהיכא דאיכא כהן קטן שאוכל החלה אין להפריש חלה אחרת".

מדברי הרא"ש משמע שמדבר בחלת חו"ל (ולדידיה חו"ל הוא מחוץ לג' החלוקות של המשנה) בזמן הזה, ובמקום שיש כהן קטן אין מפרישים חלה נוספת. ובמקום שאין כהן קטן מפרישים שתי חלות, אחת נשרפת והשניה נאכלת לכל כהן.

ומוסיף הרא"ש:

"וההיא דבכורות איירי במקומות הרחוקים מא"י כגון מקום האמוראים (=בבל) ולא מתחזיא חלה דידהו כחלת א"י, ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאה עצמה. ואמרו שהיא נאכלת לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו ולא יפריש אחרת כיון דזו נאכלת, ונראה דה"ה נמי דשריא לכהן גדול שטבל לקריו אף על פי שלא העריב שמשו דמסתבר שאין להחמיר בה יותר מבחלת כהן שמפרישין הסמוכין לא"י. וכ"כ בעל ה"ג ז"ל אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטבל לקריו. ואי תקשי לך אמאי נקט כהן קטן כיון דשריא אפילו לגדול שטובל לקריו. ואי משום טורח טבילה. והלא בלאו הכי צריכין לטבול לאכול בתרומה. וי"ל לפי שאין שיעור לחלת חו"ל ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן. והכי משמע לישנא שקלי לה בריש מסא ושדיא לה לתנורא, אלמא דבר מועט הוא וכמו שהקילו בחלת בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו לאותם הסמוכים לא"י כך הקילו בשניה להתירה לזבין ולזבות לנדות וליולדות. דלא מפליג התם בין כהן גדול המותר בחלה ב' בשום טומאה, ואף ע"ג דהחמירו בחלה שניה של סמוכים לא"י לאוסרה לזבין ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר. ועוד שהרי הב' קבועה בסמוכים להפריש לעולם וברחוקים אין צריך להפרישה כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו. לכך הקילו בה טפי ולא אסרוה אלא לזרים".

משמע שהעיקר בחו"ל הוא לשמֵר את אכילת החלה על ידי כהנים, ולכן אם אין כהן קטן מפרישים אחת לאש ואחת אוכלים כהנים אף טמאים שאינם יכולים לאכול חלה ראשונה (שאם היו יכולים היו פטורים מחלה שניה).

כאן מוסיף הרא"ש את מה שנהג למעשה במקומו:

"ותמהתי על כי ראיתי ברוב מקומות באשכנז שאין מפרישין חלה שניה אף כששורפין הראשונה. ויש ליתן טעם לדבר משום דבימי אמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר פרה כדאמרי' (נדה דף ו א) חבריא מדכו בגלילא ולכך הצריכו להפריש גם בחו"ל חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה. אבל האידנא שבטל אפר פרה ואין חלה נאכלת בארץ ישראל אף בחו"ל אין צריך להפריש חלת כהן. וכ"כ בה"ג. וחלה בא"י אין מפרישין אלא אחת ושורפין אותה. ומנהג טוב להפרישה כי הסברא נוטה להיפך כיון דאין חלה נאכלת בשום מקום כל שכן שתשתכח תורת חלה ולמחר יבנה בית המקדש וסבורים יהיו שאין דין שתאכל חלה".

היינו באשכנז נהגו רק להפריש מעט ולשרוף. המילים 'ומנהג טוב' וכו' מתייחסים לאשכנז ומלמד הרא"ש שראוי גם בחו"ל לנהוג חלה שניה ולהאכילה לכהנים בלבד.

וכך כתב בספר החינוך (פרשת שלח מצוה שפה):

"ומדברי סופרים להפריש חלה בחוצה לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ומפני שאין החיוב בה אלא שלא תשתכח מישראל, נהגו להקל בה בענין שאין מפרישין מעיסה גדולה אלא כזית, ומשליכין אותה באש ואינה נאכלת לשום כהן קטן או גדול. ושמעתי שיש מקומות שנהגו להפריש חלה גדולה כשיעור שנתנו לנו חכמים בה, ונותנין אותה לכהן קטן שאין טומאה יוצאת עליו מגופו או לכהנת קטנה שעדין לא ראתה, ואפילו לכהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו נותנין אותה, ואף על פי שהוא טמא מת נהגו להאכילה לו באותן מקומות".

עולה מדברי החינוך שבחלה בחו"ל נהגו להפריש רק כזית לשריפה, או להפריש כשיעור לאכילת כהנים שאין טומאה יוצאת מגופם ואז לא להפריש כלל לשריפה. ובחו"ל לדעתו מפרישים רק חלה אחת.

דברי ספר החינוך (בספרד) מתאימים לדברי הרא"ש על מנהג אשכנז, שאם יש כהן קטן או שלא יצאה טומאה מגופו אין צורך להפריש חלה נוספת לשריפה. אם אין כהנים כאלו נהגו להפריש חלה לאש בלבד. והרא"ש מוסיף שראוי להפריש חלה שניה לאכילת כהנים כדי שייזכר דין אכילת חלה.

וכעין דברי החינוך כתב המאירי (חלה פ"ד).

ובפסקי חלה לרשב"א (שער ד) כתב:

"ולפי מה שאמר במשנת חלה בכל חוצה לארץ היה בדין שיפרישו שתי חלות אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעו' אחת מארבעים ושמונה כשיעורים של חלה טמאה וכן כתב ר' משה ז"ל (הל' בכורים פ"ה הל' ח') שבכלל מן הנהר ומן אמנום ולחוץ כל חוצה לארץ בכלל ושמעתי שעדין יש מקומות נוהגי' כן להפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן. אבל בכל הארץ הזאת (ספרד) וכן בצרפת אין נוהגי' אלא בחלת האור ובלא שיעור ורבינו שמשון ז"ל (פ"ד מ"ח) נתן [טעם לדבר] לפי שעכשיו אין תרומה נאכלת בא"י בטהרה לפי שעכשיו בטלה טהרה שאין פרה להזות על טומאת מת ולא גזרו מתחלה על חלת חוצה לארץ אלא משום חלת הארץ שהיתה נאכלת ושלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת אבל עכשו שאפילו בארץ נשרפת אף בחוצה לארץ אין חייב להפריש לכהן וכתב שכן כתוב בהלכות גדולות ובלשון הזה וחלת הארץ אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ואף הרב ר' משה ז"ל כתב כן (פ"ה הל' ט')".

פסיקת השו"ע והרמ"א ולמעשה בימינו

פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שכב):

סעיף ד

"ג' דינים לחלה בשלש ארצות: כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב, מפרישין בה חלה אחת, כשיעור, והיא נאכלת לכהנים; ושאר ארץ ישראל, שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל, שהוא מכזיב ועד אמנה, מפרישין בה שתי חלות, הראשונה אחד ממ"ח והיא נשרפת; והשניה אין לה שיעור, ונותנים אותה לכהן לאכלה. וכל הארץ מאמנה ולחוץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, מפרישין שתי חלות, הראשונה אין לה שיעור, והיא נשרפת; והשניה, א' ממ"ח, ונאכלת, ומותרת לטמאים אפילו לזבים וזבות. ובזמן הזה, שאין עיסה טהורה, מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל, א' ממ"ח, ושורפין אותה, מפני שהיא טמאה. ומכזיב ועד אמנה, מפרישין שנייה לכהן לאכילה, ואין לה שיעור, כשהיה הדבר מקודם".

סעיף ה

"חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם, אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, והם בעלי קריים וזבים וזבות ונדות ויולדות. אבל שאר הטמאים במגע הטומאות, אפילו טמאי מת, מותרים לאכלה. לפיכך, בין בסוריא בין בחוצה לארץ, אם רצה להפריש חלה אחת, מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי, או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה, ואינו צריך להפריש שנייה. וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו, אף על פי שלא העריב שמשו (וי"א שצריך הערב שמש) (הר"ן פ' אלו עוברין), הרי זה מותר לאכול חלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ".

לשון השו"ע היא העתקת הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ח-ה"י) חוץ מכמה מילים שהוסיף הרמ"א בשם הר"ן.

יש להעיר כי למעשה בימינו לפי הרמב"ם יש לשמור על אחד ממ"ח בכל מקום. בעו"ב החלה נשרפת. בעו"מ ממשיכים לשרוף אחד ממ"ח ולתת שניה לכהן. ובחו"ל מפריש אחד ממ"ח וניתנת לכהן שאין טומאה יוצאת מגופו או נותן כזית לשריפה ואחד ממ"ח לכל כהן.

בימינו, בארץ ישראל היה עלינו בהרבה מקומות לברר האם אנו בעו"ב או בעו"מ ויש בכך הרבה ספיקות.

אולם הנהוג בכל העולם הן בא"י בכל מרחביה, והן בחו"ל לנהוג כפסיקת הרמ"א:

"וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת, ולשרפה (טור בשם י"א ושאר פוסקים). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו, שאין מפרישין רק חלה אחת בלא שיעור, ושורפין אותה כמו שהיו עושין כשמפרישין שתי חלות, שחלת האור לא היה לה שיעור. ומ"מ נוהגין ליטול כזית (מהרי"ל). והאוכל חלה4, אפילו בחוצה לארץ, מברך תחלה על המין שרוצה לאכול, ואח"כ מברך: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה (כל בו והוא מל' הרמב"ם סוף הלכות תרומה). וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפני עצמה, דישראל אסור ליהנות ממנה (מהרי"ק וכן הוא בתוספות פ' כל שעה). ונוהגין להשליכה לתנור קודם שאופין הפת".

ולכן למעשה, נהגו בכל מקום להפריש כזית להפרשת חלה הן בבתים פרטיים והן במאפיות ולשורפו.

ובספר מנהגי א"י (גליס, עמ' רצה, סימן כט הלכות חלה ס"א) כתב:

"ובזמן הזה שאין עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל א' ממ"ח ושורפים אותה מפני שהיא טמאה (ש"ע שכב, ד). המנהג במצרים כמנהג ארץ ישראל ושאר מדינות להפריש חלה מן העיסה כל דהוא ואין מדקדקים להיות אחת ממ"ח כיון דלשריפה אזלא, ויש להם על מה שיסמוכו – גדולי רבני ארץ ישראל ורבני אשכנז (ברכ"י שכב, א) וכן כתב מהריק"ש בהגהותיו וכתב ג"ע בברכ"י שהגם שלפי סודם של דברים יש להפריש אחת ממ"ח גם עתה דלשריפה אזלא, וכמ"ש רבינו האריז"ל מכל מקום לא ראה ולא שמע ששום חסיד נהג כן".

ומנהג א"י היה להפריש כלשהו לחלה ולשורפה.

כתב פרופ' זהר עמר הי"ו (במאמר שנשלח אלי):

"בתימן נהגו כדין הרמב"ם (הלכות בכורים ה, ז) והשו"ע להפריש חלה בחו"ל ולתיתה לכהן אע"פ שהוא טמא מת, בתנאי שיטהר במקוה והוא יכול לאוכלו מיד ביום ואין צורך להמתין עד שיעריב שמשו או שנתנוה לכהן קטן שלא ראה קרי (הלכות בכורים ה, י-יא)".

"במקום שאין כהן טהור, נהגו להפריש שתי חלות; הראשונה בשיעור קטן נשרפת והשניה נאכלת בשיעור על פי הדין שפסק הרמב"ם (אחד מארבעים ושמונה) (מהר"י להלכות בכורים ה, ח, הערה ט, עמ' רצג)".


הערת הרה"ג יעקב אריאל, רב העיר רמת גן (לשעבר)

בחכמ"א פרק יד סעיף ד כתב שבערב פסח שהחלות מרובים נהגו בק"ק ווילנא, לתת חלה לכהן שטבל, על פי הגר"א. וכן שמעתי מכוהן מג'רבה כשהיה קטן נהגו בקהילתם בחו"ל לתת לו חלה .