חבל נחלתו כה ד
סימן ד - מדוע מברכים להניח תפילין
שאלה
מדוע מברכים להניח תפילין אם החיוב לברך אחר הנחה ולפני קשירה?1
תשובה
א. משמעות השם 'הנחת תפילין' היא: פעולת הנחת התפילין על הזרוע והראש, וכן תיאור המצב הקבוע שהתפילין מונחות עליו. 'הנחת תפילין' אינה לשון תורה אלא לשון חכמים. ולכן יש שימוש כפול בלשון הפוסקים במונח 'הנחת תפילין'.
דוגמא פשוטה לכך בפסיקת הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ד ה"ז): "תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן ואפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום, וכל המצות כולן מברך עליהם קודם לעשייתן, לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן, שקשירתן זו היא עשייתן".
בפעם הראשונה משתמש במונח למציאות התפילין עליו, ובפעם השניה לפעולת הנחת הטוטפת על הקיבורת.
מתוך המינוח הכפול נוצרה השאלה למה מכוונת לשון הברכה.
ב. נאמר במנחות (לה ע"ב): "אמר רב שמואל בר בידרי אמר רב ואמרי לה אמר ר' אחא אריכא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב מנשיא אמר שמואל: תפילין מאימתי מברך עליהן? משעת הנחתן. איני? והא אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן! אביי ורבא דאמרי תרוייהו: משעת הנחה ועד שעת קשירה".
פרש רש"י (מנחות לה ע"ב):
"מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן – משמע לאחר שהניחן".
"אביי ורבא דאמרי תרוייהו – מאי משעת הנחתן דקאמר משעת הנחה ועד שעת קשירה דכיון דעדיין לא קשרן עובר לעשייתן הוא".
היינו עצם הנחתן על הקיבורת קרויה הנחה, אבל הציווי הוא לברך לפני שקושר, מפני שהציווי בתורה הוא 'וקשרתם', והקשירה היא היוצרת את קביעות ההנחה. ברש"י המונח 'הנחתן' מתייחס לפעולת הנחתן.
ורבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, הלכות תפילין ח ע"א) באר: "[מנחות לה ע"ב] כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, כלומר קודם לעשייתן מלשון ויעבור את הכושי ומשום הכי לא אמרינן קודם לעשייתן שאם כן הייתי אומר שיקדים הרבה הברכה לעשייה להכי נקט עובר כאיש הרץ לפני חבירו וחבירו רודפו שמקדים ומזרז עצמו להשיגו. משעת הנחה עד שעת קשירה, הוי זמנה לברך עובר לעשייתה". ונראה שפירש כרש"י.
וכך כתב הר"ן (על הרי"ף, סוכה כ ע"ב): "והא אמרי' בפ' הקומץ רבה [דף לה ב] תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה אלמא כ"ז שאין המצוה מזומנת לו לעשותה אינו מברך עליה".
ג. באר הכסף משנה (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ד ה"ז וכן בבית יוסף או"ח סי' כה, ח):
"ומ"ש לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל"ה:) מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה. ויש לדקדק בדברי רבינו היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחה דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוי טפי מברך קודם לעשייתן? וי"ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וכדמשמע לישנא דעובר וקשירתן זו היא עשייתן ואם יברך קודם הנחתן לא הוי עובר לעשייתן. ועי"ל שמ"ש לפיכך צריך לברך אקודם קשירתן קאי ולא אאחר הנחה ולא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא הנחתן זו היא עשייתן וצריך לברך קודם הנחה דליתא אלא קשירתן זו היא עשייתן ולפיכך יכול לברך קודם קשירתן אף על פי שהוא אחר הנחתן. ומ"ש צריך לברך ה"ק קודם קשירתן הוא דצריך לברך כדי שלא יהא אחר עשייתן אבל אם רצה לברך קודם הנחתן הרשות בידו דהא דת"ר מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן לאו למימרא דקודם לכן לא יברך אלא לומר שאף משעת הנחתן יברך דשפיר חשיב עובר לעשייתן, ואפשר שזה היה דעת רבינו ירוחם שכתב ומברך עליהם קודם הנחה דהיינו עובר לעשייתן, אבל מדברי הרא"ש והר"ן בפרק לולב הגזול נראה כמו שכתבתי בתחלה דאיהו (=רבנו ירוחם) מברך קודם הנחה".
בכס"מ שני הסברים לשאלה מדוע מברך לאחר הנחה וקודם קשירה. א) הקשירה היא העשייה ולא ההנחה על הקיבורת ולכן מברך לפני הקשירה. ב) יכול לברך אף קודם ההנחה ובלבד שיברך קודם הקשירה (ואולי כדעה האחרונה דעת רבינו ירוחם).
נראה ששני התירוצים חולקים בשאלה האם העמדת התפילין על הקיבורת היא קיום מצות תפילין והקשירה היא רק לשם יצוב התפילין באותו מקום או שאין היא נחשבת מצות תפילין כלל. ונ"מ לגבי מי שהניח ולא קשר, לדעה הראשונה לא עשה כלום לדעה השניה קיים את המצוה אלא שלא כתקנה.
נלענ"ד ששני התירוצים חלוקים בשאלה למה מכוונת לשון הברכה, לפי התירוץ הראשון ההנחה בברכה היא על המצב שהתפילין מונחות בקבע עליו ולכן העמדתם על הקיבורת אינה כלום. לפי התירוץ השני הברכה על הפעולה והיא מתחילה בהעמדתם על הקיבורת.
ומצאתי כדברי (בש"כ) בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת וירא סעיף ט): "יברך "להָניח" בקמץ תחת הה"א, והוא מלשון להניח ברכה, דפירושו התפלה נחה ומונחת במקום הקשר שלא תנוד כה וכה, כמ"ש הרמ"ז ז"ל והביא דבריו במחב"ר סי' כ"ה יע"ש. והברכה יברך אחר שהניח התש"י על הקיבורת, ואז תכף אחר הברכה יעשה הקשירה וההידוק, יען כי הקשירה היא התחלת המצוה, ולא יברך קודם ההנחה על הקיבורת".
ד. בדברי חמודות (הלכות קטנות, הל' תפילין סי' יג אות נב) הביא את דברי הב"י והוסיף: "ואף על גב דכתב עוד תירוץ אחר ולאותו תירוץ אם רצה לברך קודם הנחה מעת שהמצוה מזומנת לפניו לעשותה הרשות בידו. וכתב שאפשר שזה דעת רבינו ירוחם אלא דמדברי הרא"ש והר"ן בפרק לולב הגזול נראה כתירוץ הראשון דאינו יכול לברך קודם הנחה וכן ראוי לנהוג עכ"ל. וכן נראה ג"כ ממה שפירש נימוקי יוסף אמאי נקט שמואל עובר לעשייתן ולא קודם לעשייתן דלא תימא שיקדים הברכה הרבה לעשייתן כו' וכן הוא מוכרח ג"כ ממ"ש הטור א"ח ס"ס ר"ו אברכת המוגמר וכתבתי לשונו בפ' כיצד מברכין במעיו"ט ר"ס ל"ה, והוי יודע שאע"פ שהרמב"ם ז"ל לא פירש אלא ברכת תפילין של יד מאימתי היא כבר כתבתי לעיל לשון רבינו דכן נמי בשל ראש".
והסכים עימם גם בשו"ת באר שבע (סימן מה) העוסק מתי הזמן הראוי לתפילת הדרך: "...שהרי בלשון זה אמרו ג"כ גבי תפלין בפ' הקומץ וז"ל א"ר תפלין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ד דהלכות תפלין וז"ל וכל המצות כולם מברך עליהם קודם לעשייתן לפיכך צריך לברך על התפלין של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן שקשירתן זו היא עשייתן עכ"ל. וכתב שם מהרי"ק ז"ל בכסף משנה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם דאדרבה אם יברך קודם הנחה הוי מברך טפי קודם לעשייתן ותירץ דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וכדמשמע לישנא דעובר וקשירתן זו היא עשייתן ואם יברך קודם הנחתן לא הוי עובר לעשייתן משום דה"ל קודם דקודם כו'. וכתב שם דאע"ג שאפשר לפרש דמ"ש הרמב"ם לפיכך צריך לברך אקודם קשירתן קאי ולא אאחר הנחה אבל אם רצה לברך קודם הנחה מעת שהמצוה מזומנת לפניו לעשותה הרשות בידו דהא דאמר ר"ה משעת הנחתה לאו למימרא דקודם לכן לא יברך אלא לומר שאף משעת הנחתם ואילך יברך דשפיר חשיב עובר לעשייתם אבל מדברי הרא"ש והר"ן בפרק לולב הגזול נראה כמ"ש בתחלה דאינו יכול לברך קודם הנחה וכ"כ בספר בית יוסף בטור א"ח סי' כ"ח ומסיק וכן ראוי לנהוג ע"ש. ומעתה יש לדון בנדון דידן ק"ו דמה גבי תפלין שהמצוה מזומנת לפניו לעשותה דהתפלין הם בידו ועם כל זאת הסכימו כל הפוסקים הנזכרים דאינו יכול לברך קודם הנחה מפני שמפרשים לשון הגמרא דקאמר משעת הנחתן היינו דוקא לאחר הנחה ואילך ולא קודם הנחה"...
ניתן ללמוד שעל אף שהניח על הקבורת עדיין לא קיים את המצוה עד שלא קשר את הרצועה ועל כן מברך על ההנחה רק אחרי כן.
וכן כתוב בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל (אופק) סימן קצז): "אלא כך אמ' רב יהודה אמ' שמואל כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרויהו משעת הנחה ועד שעת קשירה. ועשייתה של תפילה של זרוע קשירה היא ושל ראש עד שמתקנה ומניחה במקומה כהילכתא כמו שאמרו חכמים (שם לז, א) בין עיניך זה (דקדק) [קדקד], וכיון שמברך משעת הנחתה עד שקושרה ושל ראש עד שמתקנה ומניחה במקומה כהילכתא עובר לעשייתן הוא".
ה. כתירוצו הראשון בכס"מ, פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' כה ס"ח): "כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פי' קודם, ויעבר את הכושי, (שמואל ב' יח, כג) פירושו רץ והקדים לפניו) לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת, קודם קשירתם, שקשירתם זו היא עשייתן".
ורמ"א הגיה: "וכן בשל ראש, קודם שמהדקן בראשו (טור)".
בשינוי מה הבין זאת הט"ז (או"ח סי' כה ס"ק ז): "לפיכך צריך לברך כו'. פי' קודם הנחה פשיטא ו. שלא יברך דעכ"פ סמוך לעשייתו בעי' וזה הוי קודם דקודם ע"כ יברך אחר ההנח' וקודם עיקר העשיי' שהיא הקשירה דהיינו הידוק הרצועה המונחת על הזרוע כ"פ ב"י פי' א'. ועוד פי' שני דלא בא למעט רק שלא יעשה אחר ההידוק אלא קודם לו אבל אם בא להקדים גם קודם ההנחה שפיר דמי והסכים ב"י לפי' א'. וק"ל מ"ש מן ברכת על ביעור חמץ דמברכין קודם הבדיקה מטעם שהבדיק' צורך הביעור כמ"ש הטור ריש ה' פסח כ"ש דנימא כאן שהנח' היא לצורך הקשיר' שהיא העשיי' העיקרי' וזה ראי' לפי' השני. וי"ל לפי' א' דגם בבדיקת חמץ הי' ראוי לברך קודם הביעור אלא שאין זמנו קבוע ביום שהאדם הולך בשוק ויש לחוש שמא מתוך עסקיו יעבור הזמן משא"כ בלילה שכל אדם מצוי בביתו אבל כאן ההידוק אחר ההנח' הוא בבירור תיכף ע"כ יעשה מן המובחר כנ"ל".
ונראה שסובר שעצם העמדת הטוטפת על הקיבורת היא חלק מן המצוה אלא שצריך שהברכה תהיה לפני עיקר המצוה. ונראה שהב"י ותוס' יו"ט וכן הבאר שבע לא הבינו כן, אלא לא קיים את המצוה כלל.
ומצאתי שכיוונתי לדברי היד אפרים (או"ח סי' כה ס"ח, ובש"כ) שכתב על דברי הט"ז:
"(שם ס"ק ז) שהבדיקה צורך הביעור, כצ"ל:"
"(שם) כל שכן דנימא כאן שהנחה היא לצורך הקשירה. ולענ"ד לא קשה מידי, דהתם הבדיקה עצמה מצוה הוא ואף אם לא מצא חמץ בבדיקה לבערו אין ברכתו לבטלה, שדעתו עם הברכה לבער אם ימצא, וכמו שכתוב סוף סימן תל"ב, וא"כ שפיר צריך לברך קודם הבדיקה שהיא בעצמה מצוה, מה שאין כן כאן דאע"ג דהנחה צורך הקשירה מכל מקום הנחה בעצמה אינה מצוה, שאם הניח ולא קשר אינה כלום וברכתו לבטלה, א"כ צריך לברך על העשיה העיקרית דהיינו קודם הקשירה. ואפשר דהט"ז לטעמיה סוף סימן תל"ב [ס"ק ד] שכתב שם שהברכה קאי על מה שיבער למחר בודאי, ע"ש. ומכל מקום נראה דגם הוא מודה שאם לא מצא לבער כלל דלא הוי ברכה לבטלה, דהבדיקה בעצמה ודאי הוי מצוה, שתיקנו חז"ל שלא יעבור בבל יראה, או דילמא אתי למיכל מיניה, ולכך מברכינן עלה קודם העשיה. ומה שכתב הט"ז לתרץ דגם התם ראוי לברך קודם הביעור כו' שמתוך עסקיו יעבור הזמן כו', צ"ע, דהא על כרחך יצטרך לבער קודם זמן האיסור, דמהאי טעמא פריך [פסחים ז, א] ונבטליה בשית שהוא זמן מסוים לביעור בזמן התלמוד, כמו שכתב הט"ז סימן תל"ד ס"ק ה', וא"כ הוא הדין לענין ברכה. ועיין בט"ז סימן תל"ב ס"ק ב' הביא בשם הרא"ש [פסחים פ"א סימן י], ומפרש דבריו דקשיא ליה שיברך בשעת הביעור, ומשני דגם שעת הביעור הוא דרבנן ממילא טוב לברך על ההתחלה, ע"ש. וכאן צ"ל כמו שכתבתי, דאע"ג דהנחה צורך המצוה מכל מקום אין בעצמה קיום המצוה. מה שאין כן שם שבהתחלה עצמה דהיינו הבדיקה מקיים מצוה דרבנן, כן נראה לענ"ד".
ז. המגן אברהם (או"ח סי' כה ס"ק יב) באר: "עובר. פירוש סמוך לעשייתן לפיכך מברך אחר הנחתם דקודם לכן אין ראוי לברך כמ"ש סי' קס"ז ס"ג ותרנ"א ס"ה".
והסביר במחצית השקל (ס"ק יב): "עובר כו'. כמו שכתוב סימן קס"ז. לענין ברכת המוציא. אף על גב דבעינן לברך עובר לעשייתן, מכל מקום לא יברך עובר דעובר, לכן אין לברך המוציא עד שיתפוס הלחם קודם שיחתוך הלחם. ותרנ"א. דמהאי טעמא לא יברך על הלולב עד שיתפוס הלולב, וע"ש".
ומשמע שלדעתו אין בהעמדה על הקיבורת מצוה.
ולכן ראוי לברך אחר העמדת הטוטפת על הקיבורת וקודם קשירתה.
ח. מצאתי בפירוש הכתב והקבלה (דברים ו, ח):
"ולפי"ז מצות קביעת מזוזה דומה בענינה אל מצות הנחת תפלין, כמו שבתפלין לא תקנו הברכה לקשור תפלין כמ"ש בתורה וקשרתם, כי אז היה המכוון דברגע קשירת התפלין יי"ח, אבל תקנו להניח תפלין, להורות על חיוב הנחתן כל היום, בל נסיח דעת מן הפנות הנכבדות המכוון אלינו בפרשיותיהם, ככה אין קיום המצוה נגמרת ברגע קביעת הפרשיות במזוזת הפתח, כי אמנם חיובה עלינו תמידית, שבכל ביאה ויציאה נצייר בלבבינו הציור הנכבד והקדוש, להיות כל עמלינו לעלות מיום אל יום עד שנבא אל מדרגת אוהבי ה' ועובדיו, עד שיסורו כל תכונת הנפש אל משמעתו, לשבר דלתות נחושה ולגדע בריחי ברזל שישים היצר בדרך לבו, להכריע בו קמיו שמצד חומריותו, ולדכא תחת רגליו כל כחות התאוה ואורחותי' המתפרצים בנפש, ולתכלית הגדול הזה תקנו קדמונינו להניח היד במזוזה בצאתם ובואם, כאמרם (בע"א י"א) חזי מזוזתא אפתחא אותיב ידי' עלה והתפלל ה' ישמור צאתי ובואי, (ומן התימה שבתשו' ר"ע איגר סי' כ"ח כ' שאין להנחת יד במזוזה מקור בש"ס) שבכל תנועותינו נהיה שמורים בל יתחמץ הלב בשאור חמדת העולם. לכן נוסח הברכה ג"כ לקבוע מזוזה, שהמכוון בו לעשות קביעות אל כל תנועותינו, והוא חיוב תמיד כפי המבואר. והכי איתא במכדרשב"י פקודא למקבע ב"נ מזוזה לתרעי' דלא ינשי ב"נ דוכרנא דקב"ה לעלמין ודא איהו כגוונא דציצת כד"א וראיתם אותו וזכרתם את וגו'. כיון דחמא ב"נ האי דוכרנא אידכר בגרמי' למעבד פקודא דמארי'. ובתשו' ר"ע איגר סי' ט' כתב שההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה, אפשר דכשחוזר לביתו צריך לברך על המצוה, כי עכשיו יתחדש עליו החיוב, כביוצא מסוכה, וכפושט טליתו".
מבואר בדבריו שמחלק בין פעולת הנחת התפילין לבין המצב הקבוע שהתפילין מונחות עליו.
ט. בספר דף על הדף (מנחות לה ע"ב) הביא:
"הגאון רצ"פ פרנק זצ"ל בספרו הדרת קודש על תפילין (סי' כ'2) כותב: נשאלתי מאיזה תלמיד חכם שהניח תפילין, ואח"כ הרגיש שבית יד חלוקו נתחב ומפסיק בין תפילין של יד לבשרו, האם הוא מחויב לחלצם ולחזור ולקשרם מחדש משום תעשה ולא מן העשוי, ולכן יש להסתפק דאת"ל שהוא מחוייב לעשות קשירה חדשה, אם צריך לחלוץ גם של ראש קודם מפני שהדין הוא שבבין עיניך יהא שתים".
"הנה לפי דעת הרשב"א (שהובא בבית יוסף אור"ח סימן כ"ז) דאין דין חציצה בתפילין של יד, ורק משום לך לאות ולא לאחרים אסור להניחו על בגד, הרי אין כאן פסול של תעשה ולא מן העשוי, דכאן לא כתיב שתהא הקשירה על היד, אלא והיה לאות על ידך, א"כ כשמסיר החציצה הם מונחים על ידו וכשר".
"אלא לשיטת הרא"ש שאוסר להניח תפילין של יד על הבגד משום חציצה היה מקום לדון בזה דכיון שעל ידך משמעותו שלא תהא חציצה, א"כ מאי דאמרה תורה וקשרתם, היינו דהקשירה תהא על היד, ואם היתה חציצה אין זה קשירה על היד".
"אלא דיש לדון אם הקשירה היא מגוף המצוה או שעצם המצוה היא רק מה שמונח על היד והקשירה אינה אלא הכשר למצוות הנחה, וכן נראה מלשון הברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, ואינו מברך לקשור תפילין, חזינן דהקשירה הויא רק הכשר, א"כ כשר כשמסיר את החציצה אח"כ".
"ומביא ראיה מהא דאיתא בגמ' כאן: היה רוצה לצאת בדרך בעוד לילה מניחן וכשיגיע זמנו ממשמש בהם ומברך, ובבית יוסף (או"ח סימן ל') כתב, שלדעת כמה ראשונים הברייתא הזה כמ"ד לילה לאו זמן תפילין, ולמה לא נזכר שצריך לחלצם ולקשרם שנית משום דנעשה בלילה, אלא מוכח דעיקר מצות הנחת תפילין שיהיו התפילין קשורים ומונחים על ידו וראשו, ולא מעשה הקשירה וההידוק עכ"ד".
ויש להעיר כי לגבי מטבע לשון הברכה אנכה"ג לא נצמדו בלשון הברכות ללשון תורה אלא דוקא ללשון חכמים. וכשם שהנחה לא נמצאת בתורה גם קביעת מזוזה לא נזכרה, וכן נטילת לולב, ואעפ"כ תוקנו בברכות. ולכן קשה להוכיח מלשון הברכה שאינה כלשון תורה על המצוה מן התורה.
י. כך כתבו האחרונים בטעם לשון הברכה.
כתב הב"ח (או"ח סי' כה, ה): "וא"ת מפני מה תקנו ברכת להניח ולא לקשור תפילין כדכתיב וקשרתם וכמו שתקנו (סוכה מו א, תוספתא ברכות פ"ו הי"ד) לישב בסוכה משום דכתיב (ויקרא כג מב) בסוכות תשבו ועל נטילת לולב מדכתיב (שם כג מ) ולקחתם לכם ולהתעטף (תוספתא שם הט"ו) מדכתיב (דברים כב יב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה הכי נמי בתפילין וי"ל דעיקר מצות תפילין הוא שיהיו מונחים עליו כל היום ואם היה מברך לקשור הוה משמע דבמה שקושר תפילין על ידו ועל ראשו רגע אחת ואח"כ מסירן יוצא ידי חובתו לכך תקנו להניח דמשמע שיהיו מונחים עליו שעה אחת על כל פנים".
וכך כתב במגן גיבורים (אלף המגן סימן כה ס"ק יד – טו): "להניח. הב"ח הקשה אמאי לא יברך לקשור כדכתיב וקשרתם, ועיין בשו"ת מהרי"ט סי' ז' בשניות שהקשה השואל שם ג"כ קושי' זו ונדחקו בזה ובחנם טרחו בזה כי כפי הנראה הרשב"א בח"א סי' קנ"ז נרגש מזה וכ' שאין אנו מקפידין על הלשון רק על שמירת הענין ולכך אומרין על נטילת לולב ולא על לקיחת לולב דכתיב ולקחתם וכו' דכל הברכות נאמרין בכל לשון ע"ש דמ"ש וכן בתפילין רמז לזה דמברכין להניח ולא לקשור".
וכך כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' קכד):
"יד) ברם ראיתי בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קנ"ז) שנשאל, מפני מה אנו אומרים על נטילת לולב ואין אנו אומרים על לקיחת לולב כלשון הכתוב ולקחתם לכם. והשיב, זו אינה שאלה שאין אנו מקפידים בלשון כל שאנו שומרים הענין, שאם כן, שאל למה אנו אומרים על נטילת לולב ואין אנו אומרים על נטילת כפות תמרים כלשון הכתוב. וכן בתפילין ובתקיעת שופר ובכל המצות אין ההקפדה רק על שמירת הענין לא בלשון, וכן ברכות המצות והנהנין נאמרות בכל לשון עכ"ל. – לדבריו מובן היטיב, שאם שינה מלשון הכתוב ללשון בני אדם יוצא בדיעבד כלעיל (אות ג' ו'). – ועיי' ב"ח (או"ח סי' כ"ה ד"ה ויניח) תי' נכון על שמברכין להניח תפילין ולא לקשור תפילין כדכתיב וקשרתם ע"ש, ואינו מזכיר שכבר עמד ע"ז הרשב"א בתשו' כהנ"ל".
"טו) [אחר זמן רב ראיתי בספ' העמק שאלה (שאילתא ח' אות י') שכ' דברור דבתפלה וברכות הולכין אחר לשון בני אדם, ועיקר ראיתו מהא דקיי"ל בשו"ע או"ח סי' תפ"ז שאם סיים בתפלת המועד מקדש השבת לא יצא, אף דבלישנא דקרא גם יום טוב איקרי שבת, אעפ"כ לפי שבלשון בני אדם אין קורין ליו"ט שבת לא יצא, ע"ש באורך. ועיי' עוד בהעמק שאלה (שאילתא ע"ג אות ב') שמאריך ג"כ להוכיח כן. ומביא שם דברי הגר"א ליו"ד סי' שכ"ח הנ"ל (אות ו') וסותר דבריו וראייתו ומסיק ג"כ דבברכות הולכין אחר לשון בני אדם ע"ש".
וכ"כ בשו"ת באר משה (שטרן, ח"ג סי' ז):
"ומה ששאל למה אין מברכין בשעת קשירת התפילין אקבו"צ "לקשור תפילין" תחת "להניח תפילין". שאלת קדמונים היא ויפה כוון לדייק. והתשובה הברורה על שאלה זו היא: דהלא עיקר מצות תפילין שיהי' מונחין על האדם כל היום ואנן לפי שאי אפשר לן להיות נזהרין בכל דיני נקיות וזהירות כאלישע בעל כנפים אין אנו מניחים אלא בשעת התפלה (וזה מפורש בב"י באריכות רב בסי' כ"ה) וכדי שלא יטעו שעיקר המצוה אינו אלא לקשור התפילין ותו לא מברכין "להניח", לדעת דעיקר המצוה שיהיו מונחין עלינו כל היום (ראה בב"ח סי' כ"ה) והוא הנכון".
וכך כתב בשו"ת מנחת שלמה (תניינא [ב – ג] סימן א): "ואליבא דר"ת דלשון וקשרתם קאי אהידוק בהנחה, י"ל בישוב קושית המהרי"ט מ"ט מברכים להניח תפילין ולא לקשור תפילין, דאדרבה כיון דלא קי"ל כרבנו אליהו דבעי לקשור קשר של תפילין בכל יום, מה"ט גופא תקנו את הברכה בנוסח זה כדי שלא נטעה לחשוב שצריך לקשור בכל יום. אמנם נראה דאף לרבנו אליהו שצריך לעשות קשר בכל יום, מ"מ כיון שאפי' אם היו מקושרים מאתמול יצא שפיר מצות תפילין ואין הקשירה בזמן המצוה כלל לעיכובא, לכן מברך שפיר להניח תפילין ולא לקשור תפילין". ועי' שו"ת להורות נתן (חט"ו סי' א) שאף הוא תרץ כן.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' ח) השיב לגבי מי שאינו יכול לקשור תפיליו בעצמו:
"ע"כ נראה לענ"ד דלכתחילה יקשור רק מצווה במצות תפילין לא קטן ואשה, ובאם אי אפשר בזה פשיטא דמ"מ יקשור מי שהוא אפילו אשה דחסר רק מצות קשירה לא גוף הנחת תפילין דבקרא אחר כ' והיו לאות וגו' ולא מידכר הקשירה. ועוד דלא גרע מהניח תפילין בשעה שאינו מצווה דדי במשמוש, וז"פ. ועפי"ז דעת לנבון נקל על מה שתקנו לברך "להניח" תפילין ולא "לקשור", כדי להראות כי עיקר המצוה ההנחה ולא הקשירה, ונפ"מ בנידון דידן דמ"מ בהנחה מחוייב".