חבל נחלתו כד נ
סימן נ - תשש כוחה של חמה
א. נאמר בתענית (לא ע"א): "רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל".
בט"ו באב היו מפסיקים לכרות עצים לבית המקדש, משום שתשש כוחה של חמה.
וכפי שכתב לי פרופ' זהר עמר הי"ו: "החל מט"ו באב הימים מתקצרים ומתחיל להתקרר (בתחילה "חשים" בכך רק החצבים) והלילות מלאים טללים, ועם בא החורף כמובן גשם. העצים ברוב הזמן רטובים ואינם טובים לבעירה (מפיקים הרבה עשן כפי שהוכחנו במחקרנו על עצי המערכה)".
רש"י (תענית לא ע"א) פרש: "מלכרות – לפי שהן לחין, ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן, וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה, כדאמרינן (מדות פ"ב מ"ה)".
רש"י בביצה (כב ע"ב) כתב: "עצים יבשים – מחמשה עשר באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה, במסכת תענית (לא, א) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש".
ובפסחים (לז ע"א) כתב: "בעצים יבשים – שהיו מביאים אותן מימות החמה, כדאמרינן בתענית (לא, א): מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה".
משמע מרש"י שעצים הנכרתים אחר ט"ו באב, אין כח בחמה ליבשן, עד שיגיעו לשימוש, ואותם עצים חשופים לפגיעת תולעים.
וכ"מ בר' עובדיה מברטנורא (תענית פ"ד מ"ח): "לפי שמאז תש כחה של חמה, שאין בה כח ליבש העצים מלחותן". וכן בתפארת ישראל (יכין, תענית פ"ד מ"ח): "ובו פסקו מלכרות עצים למערכה במזבח, משום שאח"כ הותש כח החמה".
ב. אולם הרשב"ם (ב"ב קכא ע"ב) פרש: "מניסן ועד ט"ו באב – היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה מכאן ואילך תשש כח החמה, ויש בעצים לחלוחית ומעלין עשן וגם יגדל תולעת, וכדאמרינן במדרש איכה1 רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי אומר שבו כלה זמן קציצה למזבח, שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח, וכל עץ שהוא נקצץ אינו עושה מאכולת. ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת".
עולה מן הרשב"ם שתקופת כריתת העצים למקדש היתה מניסן ועד ט"ו באב. עצים שנכרתו אחר ט"ו באב מעלים עשן ויש בהם תולעים. בעצים שכבר נכרתו לא היתה תולעת מפני שאין תולעים בתלוש.
מתבאר מדבריו שהחשש מכוחה של חמה היה לעצים מחוברים ולא לעצים שכבר נכרתו, ועצים שנכרתו לאחר ט"ו באב הם גם מעלים עשן וגם יש בהם תולעים.
שיטת הרשב"ם עולה מן הירושלמי (תענית פ"ד ה"ז המובא גם באיכה רבתי) שאומר: "ניחא ביום הכיפורים שהוא כפרה על ישראל, בט"ו באב למה. ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא שבו2 זמן קיצה יפה לעצים, שכל עצים שהן נקצצין בו אינן עושין מאכולות, כהיא דתנינן תמן כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח". ואולי יש כאן מחלוקת בין הבבלי לירושלמי.
כרשב"ם נראה גם מתוספות (תענית לא ע"א ד"ה יום תבר), מפסקי רי"ד (תענית לא ע"א) וכן מנימוקי יוסף (בבא בתרא נג ע"ב).
וכעין דברי הרשב"ם כתב ר' אברהם אב"ד (בבא בתרא קכא ע"ב): "יום שפוסקין מלכרות עצים וכו'. איתה במדרש איכה ר' יעקב בר אחא בשם רבי יוסי שבו כלה זמן קציצה לעצים, שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח. ועץ שנקצץ יבש אינו עושה מאכולת. ומניסן עד ט"ו באב היו כורתין. ואותו היום שפוסקין עושין י"ט, שהשלימו מצוה גדולה כזו".
ג. יש להבין במה תשש כוחה של חמה – הלא "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" (יומא כט ע"א) ופרש רש"י (יומא שם): "שילהי דקייטא – אלול, שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא, קשה חומו מחום הקיץ של תמוז, לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו תמיד, מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו".
ואם כן אלול חם יותר מחודש אב ועל כן לכאורה העצים מתייבשים יותר ומתאימים יותר לצרכי המקדש3.
ועוד נאמר בבבא מציעא (קו ע"ב) על עונות השנה לאחר המבול: "רבן שמעון בן גמליאל משום רבי מאיר אומר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: חצי תשרי, מרחשון וחצי כסליו – זרע, חצי כסליו, טבת וחצי שבט – חורף, חצי שבט, אדר וחצי ניסן – קור, חצי ניסן, אייר וחצי סיון – קציר, חצי סיון, תמוז וחצי אב – קיץ, חצי אב, אלול וחצי תשרי – חום".
פרש רש"י: "קציר – כנגד זרע, זה בתחילת גשמים, זה בתחילת החמה, וקיץ כנגד חורף, וחורף הוא חוזקו וחורפו של סתיו וימי צינה, לשון (איוב כט) כאשר הייתי בימי חרפי – חוזקי ועיקרי, קיץ הוא חוזקו של יבש, ועל שמייבשין באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות, והן נקראין קיץ, כדכתיב (שמואל ב, טז) הלחם והקיץ לאכול הנערים וגו', קור הוא סופו של סתו, וכן חום סופו של שמש, וכן כל אחד שני חדשים שנים עשר חדשים לששה עתים".
וכן פרש רש"י (בראשית ח, כב) בפרשת נח:
"עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו – שש עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור וכו'".
"קור – קשה מחורף".
"חורף – עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר. הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן".
"קציר – חצי ניסן ואייר וחצי סיון".
"קיץ – חצי סיון תמוז וחצי אב, הוא זמן לקיטת תאנים וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ כמו (שמואל ב טז ב) והלחם והקיץ לאכול הנערים".
"חום – הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט א) שלהי קייטא קשי מקייטא".
ולפי"ז ט"ו באב הוא המעבר בין חודשי הקיץ לחודשי החום.
כתב בעלי תמר (תענית פ"ד ה"ז): "בבבלי, מט"ו ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה לפי שאינם יבשים. ופירש רש"י, שתשש כחה של חמה לייבשן. ואף דאמרינן ביומא כ"ט, שלהי דקייטא קשה מקייטא, וסימנך תנורא שגירא, ופירש רש"י לפי דכבר נתחמם האויר וגופי הבריות בחום הקיץ ומתחמם הוא עתה בחום קל עכ"ל, עיין שם, צ"ל שאעפי"כ אין בכחה של חמה שתש כחה מט"ו ואילך לייבש העצים את שמתחממים מחום קל. ועיין בב"מ ק"ו, שבט"ו באב נגמרת תקופת קיץ ומתחילה תקופת חום, עיין שם. ופרק תקופת הקיץ הוא תקופת היובש כמ"ש ברש"י שם. ונ"ל הטעם מפני שבתקופה זו השמש בתוקפה, ומכאן ואילך תשש כחה של חמה. אולם האויר וגופי הבריות נתחממו ומפני זה מתחיל מט"ו ואילך תקופת החום ונמשכת עד חצי תשרי כמ"ש בב"מ שם, ועיין מה שכתבתי בר"ה פ"א ה"ב".
ויותר נראה לע"ד שזמן ט"ו באב הוא באמצע תקופת תמוז (חודשים: תמוז, אב, אלול), ובו תשש כוחה של חמה. ואמנם תקופת תמוז אינה מתחילה בר"ח אב אלא היא משתנה כל שנה, אבל חכמים נקטו את ט"ו באב לסימן לכל השנים, מפני שלא הלכו 'לפי אב של תקופה' אלא אב של חודשי השנה (ועי' להלן).
ד. הרשב"ם ור' אברהם אב"ד הזכירו שתחילת הקציצה למערכה היתה בניסן. ונראה שכוונתם לסוף ירידת הגשמים, שאז מתחילה השמש ליבש את האדמה והצמחים.
אולם המהרש"א (חידושי אגדות בבא בתרא קכא ע"ב) כתב: "כיון שהגיע ט"ו באב תשש כח החמה ולא היו כורתין עצים כו'. זכר זמן שפסקו מלכרות ולא זכר עד אימת פסקו ושהתחילו שוב לכרות ואפשר דזמנו דומיא דהכי בט"ו בשבט שזמנו שוה בימי הגשמים כמו ט"ו באב בימות החמה אז מוסיף כח החמה באילנות דמה"ט אמרינן ברפ"ק דר"ה דט"ו בשבט ר"ה לאילנות לב"ה ואמרינן בגמרא שם מאי טעמא הואיל ויצאו רוב גשמי השנה והיפך זה כאן שתשש כח החמה ומתחילין ימי הגשמים ולחלוחית יוסיף בעצים אלא שלא זכר כאן רק זמן הפסיקה שהיו משמחין על שגמרו מצוה גדולה כזאת ולכך קראו ליה יום תבר מגל כלומר שכבר נגמרה המצוה ואין צריכין עוד אף למכשירי המצוה שהוא מגל וק"ל".
כתב בס' דף על הדף (תענית לא ע"א, ב"ב קכא ע"ב):
"בספר שפתי צדיק להרה"ק מפילץ זצ"ל (לט"ו באב אות ג') כותב: בט"ו באב פסקו לכרות עצים למערכה. לא מצאתי מתי היו מתחילים לכרות, וכי תימא בחודש טבת כשמתחילה החמה להתגדל – זה תמוה כי כח חמימות החמה אחר ט"ו באב הוא הרבה יותר מסוף החורף כמו שהכל מרגישים, ואולי היו מתחילים לכרות מן העצרת וכו', וגם זה רחוק עכ"ל".
"וכתב על זה הגאון ר' יעקב חיים סופר שליט"א בספר כרם יעקב (סי' ו' ע' נד): ויש להעיר שהדבר מבואר בחדושי אגדה לרבינו המהרש"א ז"ל בבא בתרא (קכא א)... ומפורש שדעת המהרש"א ז"ל שזמן התחלת כריתת העצים למערכה הוא בט"ו בשבט".
"והוא ממשיך וכותב (שם): איברא דתמה אני על עצמי, שהרי הדברים מפורשים על אתר בדברי הרשב"ם ז"ל שם בבבא בתרא שכתב "מניסן ועד ט"ו באב היו כורתין עצים לצורך המערכה לכל השנה, מכאן ואילך תשש כחה של חמה, ויש בעצים לחלוחית ומעלים עשן, וגם מגדל תולעת וכדאמרינן במדרש איכה" ע"ש. הרי שהדברים מפורשים שבניסן היו מתחילים לכרות עצים למערכה, ודלא כמו שכתבו הנך רברבי ז"ל, אלא שנעלם ממני מקור הדברים של הרשב"ם ז"ל דמנא ליה דמניסן התחילו לכרות עצים למערכה, וצל"ע".
"מיהו יש לעיין הן בדברי הרשב"ם ז"ל הן בדברי המהרש"א ז"ל, שאם כל הטעם מפני הלחלוחית ובימות הגשמים מתווספת לחלוחית בעצים (וכדכתב להדיא המהרש"א ז"ל), אם כן מדוע התחילו לכרות עצים מחודש ניסן (לרשב"ם) או מט"ו בשבט (למהרש"א), והרי בחודש ניסן עצמו נמי משכח שכיחי קטירי וכמפורש בראש השנה (ז' ב') ופירש"י ז"ל 'בניסן משכח שכיחי קטירי, עבים מתקשרים וגשמים יורדים והוי כימות הגשמים' ע"ש, ובנדרים (ס"ב ב') הנודר עד שיפסקו הגשמים הוא עד שיצא ניסן כולו, וכתבו התוספות והר"ן ז"ל משום דעד ניסן רגילים גשמים לרדת ע"ש, ועיין מה שכתבתי בס"ד בס' כנסת יעקב (סימן ב', עמ' ד') בהך מילתא אי ניסן חשיב ימות הגשמים ע"ש (ויש להוסיף לשם לרש"י שמות י"ג ה')".
"ואם היתה לנו רשות לבאר היינו אומרים בס"ד, דזמן התחלת כריתת העצים היה בט"ו בסיון, ואמינא לה מהא דאיתמר בבבא מציעא (ק"ו ב') "חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ" ופרש"י ז"ל "קיץ הוא חוזקו של יובש ועל שמייבשין באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות והן נקראים קיץ", ולפי זה ימתק שבחצי אב שהוא ט"ו באב היו פוסקים מלכרות שאז תשש כוחה של חמה, ומינה נמי לתחילת הזמן שהוא בחצי סיון דהיינו ט"ו סיון וכנ"ל ודו"ק".
נלענ"ד שכשם שבחודשי החום אין קוצצים עצים אע"פ שהוא חם ולכאורה העצים יבשים, ה"ה לפני ט"ו בסיון מתחיל חום השמש וקשה להחליט שדוקא מאז כורתים עצים למערכה.
ה. על כל השיטות לעניין ט"ו באב יש להקשות הלא ט"ו באב הוא לפי חודשי לבנה, ואילו תשש כוחה של חמה בכל הסבריו הוא נקבע עפ"י שנת חמה שכן האקלים על כל מרכיביו נקבע עפ"י החמה. וא"כ לכאורה גם ט"ו באב הוא אמצע תקופת תמוז ולא נקבע לפי החודש הירחי. ואז היה ראוי להפסיק מכריתת עצים למערכה.
וכסוגיא בראש השנה (טו ע"א): "בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי – אתרוג, ראש השנה שלו אימתי? – אמר ליה: שבט. – שבט דחדשים או שבט דתקופה? – אמר ליה: דחדשים. בעא מיניה רבא מרב נחמן, ואמרי לה רבי יוחנן מרבי ינאי: היתה שנה מעוברת, מהו? אמר ליה: הלך אחר רוב שנים".
ונלענ"ד שאולי במקדש שהיו זריזים היו בפועל מפסיקים לכרות עצים למערכה בט"ו באב של תקופה, אבל לכל שאר הציבור שאין שום נ"מ מאימתי בדיוק תשש כוחה של חמה, צרפו יום זה עם טעמו המיוחד לטעמים האחרים שצויינו בט"ו באב המפורטים, ואיחדו אותו לט"ו באב של לבנה.
והנה דרשו רבותינו (יבמות מה ב):
'שום תשים' (דברים יז, טו), כל משימות שאתה משים כו'.
כן אני אומר גם כן לתוכחת מוסר, כל מי שיש לו איזה התמנות על ישראל,
צריך ליזהר בתוספות קדושה וטהרה. (של"ה פרשת שופטים דרך חיים תוכחת מוסר)