חבל נחלתו כד מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן מט - הפייסות והעבודות ביום הכיפורים

א. במסכת תמיד המוקדשת לעבודות היומיות מובאים הפייסות בין הכהנים על העבודות מידי יום ביומו. במסכת יומא (פ"ב) מוזכרים גם כן הפייסות. והזכרה זו גרמה למחלוקת גדולה בין הראשונים. יסוד המחלוקת: כיון שכהן גדול חייב בעבודות יום הכיפורים לשם מה היו הפייסות?!

ב. בעל המאור (יומא א ע"א) קבע בחריפות: "והוי יודע כי בעלי הקרובו"ת שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות טעו כולן במשנתנו ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים לפי שכל עבודות היום אינה כשרה אלא בכהן גדול".

הרמב"ן במלחמֹת ה' (יומא א ע"א) השיב על דברי בעל המאור: "כתוב בספר המאור והוי יודע כי בעלי הקרובו"ת... אמר הכותב גם בעיני יפלא, אבל אף בסדר עבודת הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות וכן בדברי הפייט הראשון ר"א ברבי קליר ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים ז"ל ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו ולבעל המאור הזה לבדו נתנה חכמה ואין לזרים אתו". היינו לא יכול להיות שכל הגדולים שקדמו ושבצו את הפייסות בעבודת יוה"כ טעו, ורק בעל המאור כיוון לאמת.

וע"כ הרמב"ן מסביר שהפייסות היו לצורך עבודות יום הכפורים שאין חיובן בכהן גדול. תמצית דבריו:

פייס ראשון לתרומת הדשן שהוא עבודת לילה וכיון שהיא עבודת לילה אינה נעשית ע"י כהן גדול.

פייס שני לדישון (סילוק שיירי הבערה) של מזבח הפנימי מהקטורת של אתמול ודישון המנורה שהן הכשרה לעבודה עצמה ולא עבודות (אע"פ שאינן כשרות בזר).

הפייס השלישי הוא על הכנסת הגחלים למזבח החיצון להקטרה של כל יום.

הפייס הרביעי נעשה להעלאת אברים שלא נתעכלו מאתמול1.

ג. ברקע המחלוקת על הפייסות עומדת ההבנה: אלו עבודות חייבות להיעשות על ידי כהן גדול ביום הכיפורים. כאשר ניתן לחלק את העבודות לארבעה חלקים.

ראשית עבודות שאין כדוגמתן בשום יום אחר בשנה – היינו עבודות הקשורות לעבודה בקודש הקדשים.

חלק שני: עבודת יום הכיפורים מצד היום ככל יום שיש בו מוספים.

חלק שלישי: עבודות היומיות במקדש,

החלק הרביעי – עבודות שהן משולבות בכל שלשת החלקים לעיל, אבל הן עבודות הכנה וניקוי וסיוע. כגון הפשט וניתוח וניקוי (דישון) מנורה ומזבח והעלאת אברים לכבש ומשם לראש המזבח.

לפי בעל המאור, וראשונים נוספים שהלכו בשיטתו – כל עבודות יוה"כ לילו ויומו נעשות על ידי כהן גדול, ולהלן נראה שעבודות המתרכזות בקירוב וזירוז עבודה (החלק הרביעי לעיל) אף לפי בעל המאור נראה שנעשו ע"י שאר כהנים כגון הפשט וניתוח והעלאה בכבש עד לגגו ולהגישו לכהן גדול.

לפי הרמב"ן רק עבודות היום (ולא עבודות לילה) נעשות ע"י כהן גדול (כל שלושת החלקים לעיל), ולכן תרומת הדשן לא נעשתה ע"י כהן גדול. כמו"כ עבודות של ניקוי שיריים – דישון מזבח הפנימי והמנורה וכן עבודת טיפול בשיירי קרבנות של עיוה"כ אינן מוטלות על כהן גדול.

ד. יש להעיר על הפייס השני והרביעי לפי הרמב"ן.

נאמר בתמיד (פ"ג מ"א): "אמר להם הממונה בואו והפיסו מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מי מדשן את המנורה מי מעלה אברים לכבש הראש והרגל ושתי הידים העוקץ והרגל החזה והגרה ושתי דפנות הקרבים והסלת והחביתים והיין הפיסו זכה מי שזכה".

ולגבי הפייס הרביעי שנינו בתמיד (פ"ה מ"ב): "חדשים עם ישנים בואו והפיסו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן על גבי המזבח". וא"כ הפייס השני היה כולל העלאת אברי התמיד לכבש, והפייס הרביעי היה על ההעלאה מן הכבש למזבח.

הן לפי הרמב"ן וכן לפי בעל המאור משמע שאת כל הפעולות הללו של איברים לכבש המזבח ומהכבש למערכה היה עושה כהן גדול. ולכאורה מדוע לא היה פייס (במיוחד לרמב"ן) אף על ההעלאה לכבש של כהנים הדיוטות ועל העלאה מן הכבש למזבח.

הולכת אברים לכבש ומשם לראש הכבש למוסרם לכהן גדול היא מלאכה קשה מאד מאד, שכן סך הבהמות הקרבות חמש עשרה. כדברי הרמב"ם (הל' עבודת יום הכיפורים פ"א ה"א): "נמצאו כל הבהמות הקרבים ביום זה חמש עשרה: שני תמידין, ופר, ושני אילים ושבעה כבשים כולם עולות, ושני שעירים חטאת אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב והשני נעשה בפנים ונשרף, ופר כהן גדול לחטאת והוא נשרף". ופר ושעיר הנשרפים וחטאת החיצונה אף מהם מעלים אימורים למזבח.

נמצא לכאורה שכהן גדול צריך להעלות אברי שתים עשרה בהמות שהן עולות, ועוד אימורים של שלש חטאות. (ופר עולת ציבור בדרך כלל היה קרב בעשרים וארבעה כהנים – יומא פ"ב מ"ז). לפי דעת הסוברים שאת כל העבודות היה עושה כהן גדול נמצא שהוא מעלה במשך יום הכיפורים משולחנות הניתוח עד לראש המזבח כשני טון בשר ונסכים! סדר ההעלאה היה בשני שלבים: משולחנות לכבש ומכבש לראש המזבח כאמור בסוכה (נד ע"ב, שקלים פ"ח מ"ח): "חלבי תמיד של שחר ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב". ועוד, באיל וכש"כ בפר בדרך כלל מעלים חלק גדול מן האברים שני כהנים או אף שלשה כהנים אבר אחד! ולפי שתיקת המפרשים עולה שאבר שנוטלים שלשה כהנים היה כהן גדול נוטלו לבדו!

מספר הפעמים, לפי הנחה זו שכהן גדול מעלה את הכל – הוא כמאה עשרים ושבע פעמים עד לכבש וכמאה עשרים ושבע למעלה לראש מזבח2.

ה. לא צויינה לנו בשום מקום גבורתו של כהן גדול.

נאמר בסוכה (נב ע"ב): "תנא: גובהה של מנורה חמשים אמה (כו'). – וארבעה ילדים של פרחי כהונה ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג. איבעיא להו: מאה ועשרים לוג כולהו, או דלמא לכל חד וחד? – תא שמע: ובידיהם כדי שמן של שלשים שלשים לוג3, שהם כולם מאה ועשרים לוג. תנא: והן משובחין היו יותר מבנה של מרתא בת בייתוס. אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול, שלקוח באלף זוז, ומהלך עקב בצד גודל (רש"י: עקב בצד גודל – הוליכן בכבש בנחת עקב רגל אחד בצד גודל של חבירתה, ודרך נושאי משאוי לרוץ). ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום ברב עם הדרת מלך (רש"י: ולא הניחוהו אחיו הכהנים – להוליך שני אברים, אלא כמנין המפורש בסדר יומא (כו, ב): פר קרב בעשרים וארבעה, משום ברוב עם הדרת מלך). מאי משובחים? אילימא משום יוקרא (רש"י: אי משום יוקרא – כובד המשוי) – הני יקירי טפי! (רש"י: הנך יקירי טפי – שתי יריכות כאילו כבידות משלשים לוג) – אלא, התם כבש ומרובע ולא זקיף (רש"י: כבש ומרובע – הכבש היה משפע בשיפוע אורך קרוב ארבע אמות שיפוע לכל אמה גובה, דשתים ושלשים אמה אורך לתשעה גובה), הכא סולמות, וזקיף טובא".

ואם כהן היה מעלה את כל איברי קרבנות היום לבדו למזבח, היו צריכים לִמְנותו, שהן מבחינת מספר הפעמים והן מבחינת המשקל, גבורתו וחוזקו עולה על בנה של בת בייתוס ועל הילדים של פרחי כהונה. ולא כהן גדול מסויים אלא כל כהן גדול.

לכן נראה לענ"ד בפשטות שכהן גדול היה מסתייע באחיו הכהנים להעלותם לכבש ומשם לראש המזבח, ובמערכה היה כהן גדול נוטל בידיו את האברים והאימורים, ומנסך את הנסכים (ואולי איברים כבדים של שור היה מסתייע גם בהנחה על המערכה באחיו הכהנים).

וראיה לכך שאחיו הכהנים היו מסייעים לו היא שבהפשט וניתוח אחיו הכהנים מסייעים לו (בלא פייס).

ו. לפי הרמב"ן היה ניתן להסביר כך את הפייס השני והרביעי. כשבפייס השני ממילא היו כלולים דישון מזבח ומנורה (שלפי"ד הרמב"ן עליהם היה הפייס השני ביוה"כ). נשאלת השאלה מדוע הרמב"ן לא הסביר שעל פעולות אלו היו הפייסות.

נלענ"ד שעל עבודות שהן בגדר סיוע לא היו פייסות, ולכן על ניתוח והפשט לא היו פייסות. ולכן בניגוד לכל יום שהפייס הרביעי היה על ההקטרה על גבי המזבח, ביום הכיפורים הוא היה מלאכת סיוע ועל כן לא פייסו עליו אע"פ שהרבה מאד כהנים השתתפו בהעלאת האיברים למזבח.

תירוץ זה מספיק לגבי הפייס הרביעי, אבל אינו מספיק לפייס השני שעסק ברובו בהעלאת איברים לכבש. ונראה שחלק מחשיבות הפייסות היתה להראות את ריבוי העוסקים בעבודת המקדש כאמור: "למה מפיסין וחוזרין ומפיסין. – אמר רבי יוחנן: כדי להרגיש כל העזרה (יומא כד ע"ב)". ופרש רש"י: "להרגיש – להשמיע קול המון עם רב, כמה פעמים, שהוא כבוד למלך, שנאמר בבית אלהים וגו'".

אבל ביום הכיפורים יש ענין להדגיש שדוקא כהן גדול הוא העובד, ולכן אפילו על פעולות שבדרך כלל מפייסים, ביום זה אין מפייסים.

עכ"פ ברור לענ"ד שכל הכהנים היו מסייעים בכל פעולה שאינה עבודה מיוחדת המוטלת עליו ביום הכיפורים.

ז. הרמב"ם (הל' עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"א) מזכיר פייס אחד ביום הכיפורים וז"ל: "סדר כל המעשים שביום זה כך הוא: כחצות הלילה מפיסין לתרומת הדשן, ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו עד שיגיעו לשחיטת התמיד". ונראה שבפייס זה סבר כרמב"ן.

אולם הלחם משנה (שם) כתב: "כחצות הלילה מפיסין וכו'. רבינו ז"ל סובר דיש פייסות ביוה"כ לתרומת הדשן וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפ' בראשונה וביאר סברתו".

אולם דברי הלח"מ לא נראים, ויותר נראה שהרמב"ם סבר שרק בתרומת הדשן היה פייס. (ובתויו"ט המובא להלן מוסיף שגם לדישון מזבח הפנימי).

תוספות יום טוב (יומא פ"ב מ"ב) הביא את דברי בעל המאור ומלחמות ה' שהשיג עליו, וכך כתב לגבי הפייס הרביעי: "ולפי שאין הלכה כר' ישמעאל דאמר חלבי שבת קריבין ביוה"כ. אלא כרבי עקיבא דס"ל דאין קרבין דהלכה כר"ע מחברו כמ"ש המפרשים וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות תמידין לכך נ"ל ליישב בדרך אחר. דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכהן גדול והכ"ג זרקן ומעלן למערכה וכדתנן בסוף תמיד נשחט שכך דרכו של כהן גדול בכל יום כשרוצה להעלות האברים. וכך היו עושין גם ביוה"כ משום כבודו וגדולתו". ומתקן את דברי הרמב"ן.

ומוסיף תויו"ט: "ודעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות עבודת יוה"כ שהיו פייסות. אבל יראה מלשונו דלתרומת הדשן ודשון מזבח הפנימי בלבד היה. ועוד שכתב בפ"ב בכל יום מי שזכה במחתה וכו' והיום חותה כ"ג במחתה של זהב. ובה נכנס להיכל. הרי דס"ל דאפילו קטרת דהיכל היה המחתה ביד כהן גדול עצמו דלא כהרמב"ן. ולטעמיה אזיל דס"ל דהטבת נרות דשחר שמדליקין המנורה וכמ"ש הרב בשמו בסוף פ"ג דתמיד. וא"כ היה דוקא בכ"ג. וממילא שאר הפייסות נמי לא היו. ותנא קא חשיב לכולהו משום שאר ימות השנה כן נראה לי דעתו ז"ל. אף על פי שיש לדחוק ולומר דס"ל דדשון המנורה היה בפייס ע"י כהן הדיוט וההדלקה עצמה בכ"ג. מ"מ נראה שדעתו כמ"ש".

ח. אף בחידושי בן ידיד (הל' עבודת יום הכיפורים פ"ד) התייחס לפייסות ולעבודות כהן גדול ביום הכיפורים. הוא מביא מדברי הפר"ח בחי' מים חיים ודן בהם. וז"ל: "הרב מים חיים ז"ל האריך בפייסות של יום זה וכתב וז"ל ההפשט והנתוח מסתברא שלא היו נעשות בכה"ג דאמרינן בפ"ב דיומא הפשטן ונתוחן שוין בזר וכיון שאינה עבודה ואית בה טירחא לא היתה נעשית בו עכ"ד".

"ולענ"ד נראה דכיון דתנן בהדיא בפ"ק דיומא כל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו' והפשט ונתוח לא קתני ש"מ שלא היו נעשות בכה"ג והוא הדין ביוה"כ ונתוח דפר ושעיר בפירוש כתב רבינו לעיל פ"ג ה"ז דמנתחין אותן שם בבית השריפה והוא הדין הפשט ונתוח דעולות שלא היה בכה"ג ועם כל זה ראית הרב נמי נכונה היא דשחיטה כשרה בזר ואי לאו דתחילת עבודה היא היתה נעשית באחר כנודע משא"כ בהפשט ונתוח וכן הולכת אברים לכבש שלא נזכר בכל ז' הימים ש"מ שלא היתה נעשית בכה"ג ועיין נמי שם וברור".

וכבר הבאנו לעיל שביוה"כ כהן גדול לא עסק בהפשט וניתוח.

מוסיף בחי' בן ידיד שם:

"עוד כתוב שם למר שהיה ביום זה פייס שלישי להולכת המחתה להיכל כמ"ש הרמב"ן והכי איתא בתוספתא ודלא כרבינו שכתב לעיל בפ"ב והיום חותה כה"ג במחתה של זהב ובה נכנס להיכל דליתא כמבואר בתוספתא אלו דבריו".

"ובעניותי נראה לי דמאחר שכל מ"ש רבינו בפ"ב ה"ה הוא לקוח ממתני' דיומא פ"ד וכל אותה משנה שם איירי בקטורת המיוחד ליום זה שהוא נכנס לפני ולפנים כמבואר שם דאיירי לאחר ששחט פרו א"כ ניחזי אנן מנא ליה לרבינו דזה היה מעשה נמי בקטורת של שחר ככל יום אם לא שנאמר דמשום שבכל יום היה מערה למחתה של זהב לפני המזבח קודם כניסתו להיכל והיום בה היה נכנס נקט להיכל משום שדרך ההיכל הוא נכנס לקודש הקדשים ואה"נ דלא איירי אלא בקטורת דלפני ולפנים וכן תראה בהלכה זו דהכא בקטורת של שחר קצר וכתב ומקטיר קטורת של שחר ולא ביאר יותר ואח"כ בקטורת המיוחד ליום זה ביאר וכתב שנוטל את המחתה וחותה בה אש וכו' ונוטל המחתה בימינו וכו' ומהלך בהיכל עד שמגיע לקודש הקדשים ושהיה הקטורת דקה מן הדקה דהיינו כל הנזכר במתניתין שם ונראה מזה להדיא שלא דבר בפ"ב בקטורת של שחר כלל כן נ"ל ועיין בתוס' יום טוב שם". וכבר הבאנו שתויו"ט לא סבר כן.

הוסיף בחי' בן ידיד: "עוד כתב הרב (הפר"ח בחי' מים חיים) ז"ל וז"ל הפייס הרביעי כתב הרמב"ן שהיה לאברים שניתותרו מערב יוה"כ שסודרין אותם על המערכה רביעית כדברי ר' מאיר ואפילו למ"ד של חול אינן קריבין ביוה"כ משכחת לה בשל אחר השבת וחלבי שבת קרבין ביוה"כ ועיין בסוף פ' טרף בקלפי ואין זה מחוור דהא קי"ל כר' עקיבא דחלבי שבת אינן קריבין ביוה"כ וכן פסק רבינו בפ"א מהל' תמידין ולכן נראה דפייס הרביעי הוא להעלות האברים מן הכבש להושיטן ליד כה"ג והכה"ג זורקן וכ"כ בס' תוס' יום טוב עכ"ד".

"ואחרי המחילה זה אי אפשר לאומרו דא"כ כשרצה הכה"ג להקטיר בחול נמי היה צריך להיות פייס להושטה ותנן בפ"ז דתמיד מ"ג בזמן שכה"ג רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן וכו' הושיט לו הראש והרגל וכו' הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן לכה"ג וכו' הרי דבלא פייס הי"ג כהנים שזכו בפייס השני להעלות איברים לכבש הם עצמם היו מושיטים לו האיברים ע"י הראשון שזכה בראש וברגל ועיין ברש"י במנחות דף צ"ד ע"א ד"ה הושיט הראשון וז"ל הושיט הראשון מאותם י"ג שעסוקים בתמיד ע"כ וא"כ ביוה"כ שהכה"ג היה מקטירם ואפס זולתו הם ודאי היו מושיטים לו בלא פייס אחר להושטה ועוד דאם איתא להא לא הוה שתיק רבי במתני' מללמד לנו הא דבכפור היה פייס זה מה שלא היה בכל השנה וברור".

ולא הבנתי את השגתו, מפני שמשמע ממנה שכהן גדול היה מעלה איברי ואמורי כל הבהמות למזבח. לפי דברינו לעיל על כמות העבודה המוטלת על כהן גדול, כבר כתבתי לעיל שנראה לי שניתן היה לעשות פייס שני ורביעי כבחול להעברת האיברים לכבש ולראש המזבח, מפני שפעולות אלו לא נעשו ע"י כהן גדול לפי כל הדעות. וכ"כ תויו"ט והפר"ח לגבי הפייס הרביעי אף ביוה"כ. ובמפורש שנינו (תמיד פ"ז מ"ג): "בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהם וזרקן הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן לכהן גדול וסמך עליהם וזרקן נשמט השני והלך לו וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברין והוא סומך עליהן וזורקן...". ואותם המושיטים הם אלו שזכו בפייס רביעי, ולא סגן ולכן איני מבין את השגתו.

ט. בתוספות (זבחים פו ע"ב) מביא מחלוקת ראשונים האם תרומת הדשן היתה מוטלת על כהן גדול וממילא בטל פייס זה או שהיה על כך פייס. וז"ל: "משום חולשא דכהן גדול מחצות – כאן משמע שעבודת לילה כמו תרומת הדשן וסידור המערכה היו מוטלות עליו והשתא אתי שפיר משום חולשא דכהן גדול שיוכל לנוח אחר תרומת הדשן ולהפסיק כדי לעשות בנחת שחיטת התמיד ועבודת היום אבל אי עבודת לילה בשאר כהנים מאי חולשא איכא. וריב"א פירש ביומא (דף כ:) דלא גרס הכא כהן גדול דתרומת הדשן לא הויא בכהן גדול מדלא חשיב טבילת תרומת הדשן בהדי ה' טבילות וי' קידושין שהיה עושה ביום הכפורים ועוד דפייס דתרומת הדשן חשיב בסדר יום הכפורים ואילו היה בכהן גדול למה ליה להזכיר בסדר יום הכפורים וכן יסד הפייט הוקמו מחצות אפרה לבערה בפייס דשן הבערה ומיהו רבינו היה מפרש דאין צריך למוחקו דה"פ משום חולשא דכהן גדול מקדימין תרומת הדשן וסידור המערכה ושריפת אברים שלא נתעכלו מבערב בשאר כהנים כדי שעל ידי כן יהא מזומן כה"ג להתחיל מהבקר כשיעלה עמוד השחר עבודת היום קודם שיהא רעב וחלש". וכצד האחרון מצדד הרמב"ן במלחמות.

י. הריטב"א (יומא יב ע"ב) מסתפק לגבי הגירסא 'אבנטו של כהן הדיוט ביום הכפורים' הרי בלא"ה אינו עובד ביום הכיפורים, ומביא בכך מחלוקת רש"י ותוס' ומוסיף בשיטת תוס': "אלא דקשיא להו שהרי כל עבודת יום הכפורים אינן כשירות אלא בכהן גדול כדאיתא בהוריות ובכמה דוכתי, ויש שתירצו דמשכחת לה כגון להפך בצנורא וכיוצא בו מדברים שאינן עיקר עבודה אלא קרובי עבודה ודכוותה, דבעי בגדי כהונה ואפשר בכהן הדיוט, אי נמי משכחת לה בתרומת הדשן שכשרה בכהן הדיוט לפי שהיא עבודת לילה כדאיתא לקמן, ותדע דלקמן מנינן עשרה קדושין שכהן גדול עושה ביום הכפורים, והני בר מתרומת הדשן נינהו, ומדלא חשיב קדושין דתרומת הדשן מכלל שהיא כשרה בכהן הדיוט, וכן תירץ ר"י ז"ל. ורבינו שמשון משנץ ז"ל הוקשה לו על זה מהא דתנן לקמן באידך פירקא (כ' א') בכל יום ויום היו תורמין את הדשן מקריאת הגבר וביום הכפורים מחצות, ופרישנא טעמא משום חולשא דכהן גדול, אלמא אף תרומת הדשן אינה אלא בכהן גדול, דסוף סוף הכשר עבודת היום היא, והאי דלא מני לקמן אלא עשרה קדושין היינו משום דלא חשיב אלא קדושין דעבודות היום בלחוד, הלכך לא משכחת עבודת כהן הדיוט ביום הכפורים אלא כגון להפך בצנורא".

עולה שבין בעלי התוספות מחלוקת האם ישנן עבודות יום הכיפורים שאינן צריכות כהן גדול. ר"י נקט שתרומת הדשן כשרה בכהן הדיוט, ואילו הר"ש סבר שרק קרובי עבודה מותר כגון היפוך בצנורא ונ"מ האם יש פייס על תרומת הדשן.

מוסיף הריטב"א: "ואיכא למידק לפום האי שיטתא דהא לקמן במכילתין (כ"ב א') קתני תנא ארבע פייסות שהיו במקדש, וכיון שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול מה ענין פייסות ביום הכפורים, ומורי הרב (=רא"ה4) תירץ לי דפייסות השנויות לקמן במכלתין לא נשנו אלא לשאר ימות השנה, ואיידי דאיירי בתרומת הדשן שבכל יום ויום ושהיו מפיסין עליו סיימינהו לכולהו ארבע פייסות".

"ובשם רבינו הגדול (=הרמב"ן) רבו ז"ל אמר לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש, אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפילו בכהן הדיוט, אלא דמצוה בכהן גדול טפי, ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין, ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו (ל"א ב') קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו, וכגון להפך במזלג, ולהזמין איברים להעלותן, והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבודת תמידין אף בכהן הדיוט, והיינו דקתני תנא דיני פייסות במכילתין".

מתוך דבריו באנו שוב למחלוקת בעה"מ והרמב"ן. התירוץ שהביא בשם הרמב"ן אינו במלחמות אולם תוצאות דבריו משולבים בדעת הרמב"ן שם.

יא. וכן בתוספות ישנים (יומא יב ע"ב) אנו שומעים ממחלוקת זו: "אבנטו של כהן הדיוט בין ביום הכפורים בין בשאר ימות השנה. וא"ת כהן הדיוט למה לו אבנט ביום הכפורים יש לומר שצריך לו לשני גיזרי עצים אי נמי להפך בצינורא וריב"א פירש שכהן הדיוט יכול לעבוד תרומת הדשן מדחשיב לקמן (דף לב א) ה' טבילות וי' קידושין ולא חשיב קידוש ידים ורגלים של תרומת הדשן אף על פי שהיה צריך כמו ששנינו בפ"ק (מ"ד) דתמיד ואמרינן נמי לקמן בפרק שני (דף כב א) ובדוכתי טובא ובפרק שני דזבחים (דף כ א) קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן כו' ותנן נמי לקמן בפרק שני (שם) דיני פייסות ואי לא שייך ביום הכפורים למה לי לשנות שם דיני פייס אלא שמע מינה שהיה שם פייס לתרומת הדשן מיהו קשיא לרבינו רבי אלחנן (א"כ) דתנן לקמן בפירקין (דף כ א) בכל יום היו תורמין כו' ויום הכפורים מחצות ומפרש שם טעם משום חולשא דכהן גדול מוקמינן ליה מחצות פי' שזו היתה עבודת לילה".

פרט לרמב"ן הטוען שהיו ארבעה פייסות רוב הראשונים סוברים שלא היו ארבע פייסות אלא אחד (לתרומת הדשן) או שנים (דישון מזבח הפנימי – תויו"ט ברמב"ם).

יא. כתב רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ז ח"ג, דף נב טור ג) על ליל יוה"כ במקדש: "וכל זה היו עושין קודם עלות השחר שלא היו עבודו' יום, ונכון לומר שהיו מפייסין על כל אחד ואחד (היינו: תרוה"ד, סידור המערכות על המזבח וסידור שני גזרי עצים) משום חבת העבודות, שבכל יום היו מפייסי רפ'5 במקדש. וביום הכפורים שכל העבודות בכהן גדול לא היה פייס בעבודת היום והיו מפייסין על עבודות הללו שהיו בלילה".

עולה שלדעתו היו פייסות בלילה על תרומת הדשן ועל שאר עבודות לילה על המזבח אבל לא היו פייסות ביום. וכיון שדבריו הם השערה אי אפשר לדעת כמה פייסות היו לשיטתו.

יב. הבאר שבע (הוריות יב ע"ב) מביא את דעת בעל המאור ומצטט את הרמב"ן ומוסיף: "ומה שכתב ואל ישבש עליך דעתך מה שאמר בפרק קמא דיומא ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן גדול עבדינן מחצות כו', כתב כן לפי שראה שכך עלה בדעת התוספות (ד"ה משום) שכתבו שם משום חולשא דכהן גדול מחצות, משמע דאפילו תרומת הדדשן שהיא עבודת לילה אינה כשרה אלא בו, ולהכי מקדימין לה כדי שינוח בין עבודה זו לעבודת היום כו', ומיהו לבסוף כתבו התם בשם ר"י כדברי הרמב"ן ז"ל. ולכאורה היה נראה לי דלא אמר וכל עבודת יום הכיפורים כו' אלא דוקא בעבודות המיוחדות ליום הכפורים, דהיינו מעשה הפר של כהן גדול ושני השעירים שאחד מהן שעיר המשתלח והקטרת הקטורת בקדש הקדשים, אבל תמידין ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט. אלא דא"כ קשה דהא תנן ביומא פרק אמר להם הממונה (לא, ב) הביאו לו את התמיד קרצו כו' נכנס להקטיר קטרת של שחר ולהיטיב את הנרות כו'. לכן דברי הרמב"ן ז"ל נראה לי עקר וכל הפורש ממנו כאלו פורש מן החיים".

וכנראה לא ראה את דברי הריטב"א שהביא בשם הרמב"ן שאין חיובן של עבודות היום שאינן מיוחדות ליוה"כ בכהן גדול, אלא חכמים חייבו כהן גדול לעשותם אא"כ היה חלוש כח.

ועי' עולת שבת (סי' תרכא ס"ק א).

יג. העיר בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' א, י"ז):

"על ארבע פייסות שיסד הפייט במוסף יום כפורים כתב בעל המאור פ"ב דיומא וז"ל: והוי יודע כי בעלי הקרוב"ץ שהכניסו בפיוטיהן עבודת היום כפורים ארבע פייסות טעו כלם במשנתינו ולא הבינו כי בפייסות החשובים במשנתינו לשאר ימות השנה הם כו'. וכתב עליו הרמב"ן בספר מלחמות ה' וז"ל אמר הכותב גם בעיני יפלא אבל אף בסדר עבודה הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות וכן בדברי פייט הראשון ר' אלעזר ב"ר קליר ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים זכר כלם לברכה ואפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו ולבעל המאור הזה לבדו נתנה החכמה ואין לזרים אתו ונתתי לבי לדרוש ולתור כו' ובקשתי משם ומצאתי ועיין בהרמב"ם פ"ד מה"ל עיה"כ הל' א' ובלח"מ ועיין תוס' י"ט פ"ב משנה ב' דיומא ועיין תוס' במס' זבחים דף פ"ו ע"א ד"ה משום. אמנם בסליחה למוסף המתחלת איך אשא ראש יסד המחבר: והלכות תמיד לא אחר ובטלו פייסות בצום המובחר וזהו כדעת המאור ודעתי וכן ראיתי בסדר העבודה מיוסי בן יוסי כ"ג שהשמיט הפייסות בי"כ, וכן הוא בסדר הספרדים המתחיל אתה כוננתה. ושלא לומר דברים הסותרים זה את זה יאות לבטלה סליחה זו מקמי הפיוט, כי כבר העידו הרז"ה והרמב"ן יחדו שנהגו מאבותינו ורבותנו לומר בסדר עבודת י"כ ארבע פייסות, ועיין מג"א א"ח סי' תרכ"א ס"ק ד'".

יד. יש לציין כי בנוסח סדר העבודה שאומרים הספרדים – 'אתה כוננת' – אין פייסות. לעומת זאת בסדר העבודה שאומרים האשכנזים – 'אמיץ כח' – יש פייסות (לפי חלוקתו של תויו"ט).

סיכום

לפי כל השיטות, נראה לי פשוט שהעברת איברים ממקום שחיטה לראש המזבח אינה מוטלת דוקא על כהן גדול, ואיתן מלאכות אחרות שהן מרובות וקשות כגון הפשטה וניתוח. הכהן הגדול היה עושה את ארבע המלאכות החשובות בכל קרבן: שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם וזריקה אך ביתר העבודות השתתפו עוד כהנים רבים, ולא ניתן, לענ"ד, להסביר שכהן גדול היה עולה עם כל האיברים והאימורים מן השולחנות עד למערכה לבדו. אלא אחיו הכהנים היו מסייעים בידו ורק את ההנחה על גבי המערכה היה כהן גדול עושה בעצמו.

המחלוקת לגבי הפייסות אינה על העבודות שהיו נעשות, ופחות או יותר לפי כל החולקים אותן עבודות היו נעשות ע"י כהן גדול והשאר על ידי אחיו הכהנים (פרט לתרוה"ד שעליה בבירור נחלקו אם היא עבודת כהן גדול ביוה"כ). השאלה בה נחלקו הראשונים האם לפעולות שאחיו הכהנים היו עושים היו פייסות לפחות לחלקן, או שביום זה לא היו פייסות כדי להדגיש שהוא יום עבודתו של כהן גדול.