חבל נחלתו כד כה
סימן כה - המעלים עיניו מן הצדקה
שאלה
מהו גדר: מעלים עיניו מן הצדקה?
תשובה
א. המונח: 'מעלים עיניו מצדקה' אינו מופיע בתורה, מקורו במשלי (כח, כז): "נותן לרש אין מחסור ומעלים עיניו רב מארות".
פרש מצודת דוד (משלי כח, כז): "אין מחסור – לא יוחסר עשרו בעבור פזור הצדקה. אבל המעלים עיניו מן הרש ועושה עצמו כאלו לא יראהו לבלי תת לו, הנה יבוא בעשרו הרבה קללות ותרד לטמיון".
נראה שמעלים עיניו הוא ציווי של חכמים. ועולה השאלה: מהו גדר מעלים עיניו, האם הוא זהה לאיסור 'לא תקפוץ את ידך' או שהוא רחב יותר.
ב. הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ב) הקביל בין שני האיסורים: "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".
וכ"מ מלשון הטור (יו"ד סי' רמז) שאיסור העלמה הוא מקביל ומתאים ללא תקפוץ, וז"ל: "ועוד יש לא תעשה למעלים עיניו ממנה שנא' (דברים טו) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".
משמע מלשון הרמב"ם (והטור שמביאו) שמעלים עיניו מן הצדקה הוא מי שאינו נותן לעני שמבקש צדקה.
אפשר לבאר שהעני ביקש צדקה מן המעלים עיניו ורק אז עובר המעלים באיסור העלמה, ואפשר להסביר שראה עני המבקש צדקה מאחרים והעלים עיניו ממנו.
הר"י קורקוס (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ב) הסביר: "פי' שאינו מחוייב לבקש אחריו אלא אם ראהו והעלים עינו אז עובר משום לא תאמץ אבל אם לא ראהו אינו עובר1".
משמע כצד השני שלאו דוקא שביקש ממנו, אלא אם ראהו מבקש, וק"ו כשביקש העני ממנו. אבל על ידיעה בלבד שיש עניים בעיר ואינו נותן להם אינו עובר. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה (אסאד, ח"א – יו"ד סי' קיח).
וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קלא): "וגם לשון הרמב"ם בחבורו אפשר לפרש כן ועני מבקש אינו ר"ל מבקש ממנו, אלא הוא עני מבקש ר"ל נצרך".
לפי"ז איסור העלמה מגדיר מתי עובר, מן התורה, בבל תאמץ; והוא חלק מן הלאו של בל תאמץ.
עולה מן הדברים שאם העני לא מבקש צדקה אינו עובר.
ג. יש שהבינו ברמב"ם (לעיל) שעובר בהעלמת עין רק לאחר שנתבקש על ידי העני לתת לו צדקה וכן כתבו: הרשב"א (שבועות כה ע"א בשם חכמי הצרפתים) וכ"כ בשם הרמב"ם והרשב"א בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קלא, אולם לבסוף הסיק ברמב"ם שעובר בהעלמה אף בעני הנצרך ולא שביקש ממנו) ובדרך אמונה (הל' מתנו"ע פ"ז ה"ב ס"ז) וכן בקיצור שולחן ערוך (סי' לד ס"א), החפץ חיים (ספר המצוות הקצר מ"ע מצוה לח) ואמרי בינה (דיני שחיטה סימן יח), וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם (יו"ד ח"ב סי' ריט) ושו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד סי' קפא).
נראה להוסיף לבעלי דעה זו את דברי רבינו יונה (משלי כא, יג): "אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. מדה כנגד מדה, כי זה עני זעק ולא ענהו, גם הוא יקרא ולא יענה. ע"כ לא יאמץ אדם את לבבו מתת לעני כי ישאל ממנו, אף על פי שפזר ונתן לכמה עניים". ונראה לדייק בדבריו דוקא שהעני שואל ממנו – ואז מעלים עינו וקופץ ידו.
ד. קשה על הגדרה זו במעלים עינו מן הצדקה מכתובות (סז ע"ב-סח ע"א): "רבי חנינא, הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו, אתאי אמרה ליה: לא צריך. מאי חזית? שמעי דהוה קאמרי ליה: במה אתה סועד, [סח ע"א] בטלי כסף או בטלי זהב? אמר, היינו דאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה – כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', וכתיב התם: יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים".
משמע שהעני לא ביקש מרבי חנינא אלא הוא נתן מעצמו ואעפ"כ לולא הרמאות היה חשש להעלמת עין.
וכן פרש רש"י (כתובות סח ע"א): "חוטאים – שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו". וכ"מ במאירי (כתובות סח ע"א).
עולה שכל היודע על עני הצריך ואינו נותן לו (ויש ביכולתו לתת) עובר עליו בהעלמת עין אע"פ שהעני לא ביקש ממנו.
וכן עולה מדעת הפרישה (יו"ד סי' רמז): "קרוב לשמוע צעקת עניים – אינו רוצה לומר שהעני צועק על העשיר שאינו מפרנסו אלא צועק בתחינתו על שהוא חסר כל והקב"ה כועס על מי שיש בידו לפרנסו במצות ה' עליו ואינו עושה".
ה. אף הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י ה"ג) מביא פעם נוספת את המעלים עיניו מן הצדקה: "כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל, ובעכו"ם הוא אומר יצאו אנשים בני בליעל ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ונקרא רשע שנאמר ורחמי רשעים אכזרי, ונקרא חוטא שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, והקב"ה קרוב לשועת עניים שנאמר2 שועת עניים אתה תשמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני".
בהלכה זו המשמעות של העלמה היא יותר רחבה, אולם אינה מוגדרת.
ו. ונראה להביא לשיטה זו סיוע מזוהר חדש (כרך ב, מגילת רות לה ע"א): "ותאמר נעמי לכלותיה וגו' כי שמעה בשדי מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם. א"ר ברכיה א"ר יצחק בא וראה מי שמעלים עיניו מעניים בשני בצורת הם יראו בנחמות העולם ולא ימותו עד שיופקדו לטובה והוא לא יזכה לראותה. אלימלך עשיר היה כיון שראה הרעב העלים עיניו מן הצדקה וברח לשדי מואב... וכשבא הרעב עניים היו באים אליו והעלים עינו מהם וברח, ועוד שראה הדין חל (בכל) [על] העולם וברח והלך בין האומות".
וכ"כ ר"ח אבן עטר בראשון לציון (סי' רמז ס"א): "אבל אין בה לאו אלא דוקא אם בא העני ושאל אי נמי שיודע שיש עני נצרך והוא מעלים עין ולזה תמצא שכתב הרמב"ם פ"ז מהל' מ"ע וז"ל וכל הרואה עני מבקש ומעלים עין ממנו עובר בלאו".
ונראה שמפרש ברמב"ם 'שאל צדקה' לאו דוקא מהמעלים (ולא כשבט הלוי ודרך אמונה), אלא עני המחזר על הפתחים והוא יודע על כך, ואינו נותן לו. ועל כן מגדיר בסוף דבריו שמספיק שיודע ומעלים עין עובר במעלים עין מן הצדקה.
ז. אמנם בצפנת פענח (הל' מתנות עניים פ"י ה"ג) כתב "כל המעלים עיניו כו'. ר"ל כעין הך דקדושין דף ל"ג שיעשה פעולה שלא יתחייב בצדקה ועי' ב"ב דף י' ע"א גבי הך דר"פ3 ומשום הך דשם דף ט' ע"א דר"פ לא נזדקק לעני החוזר על הפתחים והוא הי' סבר דעפ"י דין אין צריך ליתן לו. ועי' באדר"נ פרק ל"ח גבי ר' שמעון ב"ג דאף אם רק גרם שלא יתחייב הוה כן ועי' בהך דשבת דף ק"ד ע"א שכן דרכן של גומלי חסדים כו'".
עולה מדבריו ובדיקת המקורות שהביא, שעובר בהעלמה אם עשה פעולה או גרם שלא יוכל לראות ולא ייתן צדקה, אבל אם לא ראה את העני ולא ידע שהוא נצרך לצדקה אינו עובר בהעלמה.
נראה כי ארבע דעות לפנינו מה גדר מעלים עיניו מן הצדקה:
1) עני שביקש ממנו.
2) עני שביקש מאחרים.
3) עושה פעולה או גורם שלא יתחייב בנתינה לעני.
4) יודע שיש עניים ואינו נותן.
ח. נראה פשוט שלכו"ע בפניית גבאי או מקבץ נדבות עבור אחרים אינו עובר באיסור העלמה.
אמנם, בתשובות והנהגות (כרך ג סימן רפז) דן: "גבאי צדקה המסתובב באמצע התפלה או בק"ש וברכותיה לאסוף כסף אם לתת לו?".
הוא פותח את תשובתו בענין עוסק במצוה פטור מן המצוה ומסיק: "ולפי זה למעשה כשעוסק בק"ש ובא עני לא יפסיק לתת לו פרוטה, ומה עוד שיש לומר דאסורא קעביד ולא מצוה, ובפסוקי דזמרה אף שפטור כשמתפלל, כיון שמפסיק לרמז לחבירו ולא חשיב הפסק מותר לתת, ובאמצע ברכות ק"ש צ"ב ונהגו להקל".
ומוסיף בהנהגות ותשובות:
"ומסופקני אם העני איננו מבקש כלל אלא רק גבאי צדקה תובע ממנו אם עוברין בל"ת, אי נימא דהאיסור הוא רק כשעני תובע ולא נותן לו, או נימא שגם בגבאים שמבקשים ממנו כסף ומעלים עיניו ולא נותן עובר בל"ת, שהתובעים הם שלוחי העניים וכמוהם לענין הלאו"... ויש להסתפק אם דוקא בעני הדין כן וכלשון הפסוק "אל ישוב דך נכלם" שמתבייש העני כששואל ולא נותנים לו, או נימא שגם בגבאי צדקה המבקש לעניים הדין כן, שאם שואל ולא נותנים לו מאומה ה"ה מתבייש וגם בזה אסור, וד"ז צ"ב".
ולענ"ד, לא מצינו שעובר בהעלמה אם אינו נותן לגבאי או שליח, ורק לנצרך עצמו חייב לתת.