חבל נחלתו כד כו
סימן כו
שמונה מעלות הצדקה
פתיחה
הרמב"ם בסוף הל' מתנו"ע (פרק י) מונה מעלות בצדקה. את המדרג יצר הרמב"ם והוא אינו מופיע במקורות קדומים לו, ננסה במאמר זה לברר את היסודות למדרג שבנה הרמב"ם.
א. מעלות הצדקה
כתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י):
הלכה ז
שמנה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו:
(1) מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שׁמָךְ, ונותן לו מתנה או הלואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.
הלכה ח
(2) פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה. ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון.
הלכה ט
(3) פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים, וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.
הלכה י
(4) פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה.
הלכה יא
(5) פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל.
הלכה יב
(6) פחות מזה שיתן לו אחר שישאל.
הלכה יג
(7) פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות.
הלכה יד
(8) פחות מזה שיתן לו בעצב.
ב. סדר מעלות שונה
מעלות הצדקה של הרמב"ם הובאו בטור ובשו"ע (יו"ד סי' רמט). וכן הובאו מלמטה למעלה בסמ"ג (עשין סימן קסב), בסמ"ק (מצוה רמח) וכן באורחות חיים (דין צדקה אות ה) ובכלבו (סימן פב).
יש שקבעו מעלות אחרות, אף שהכירו את סדר מעלותיו של הרמב"ם. כתב רבינו בחיי (בראשית מז, כח): "ענין הצדקה הוא שיתן אדם משלו למי שצריך, והנה היא מדרגות רבות: יש צדקה שיתן אדם פרוטה לעני מן האומות. גדולה ממנה שיתן לעני ישראל והוא מעניי עיר אחרת. למעלה ממנה שיתננה לעניי עירו, שנאמר: (שמות כב, כד) "את העני עמך", עני שעמך. למעלה ממנה שיתננה לעני קרובו, שנאמר: (ישעיה נח, ז) "ומבשרך לא תתעלם". למעלה ממנה שיפרנס את בניו, וכן אמרו רז"ל: (כתובות נ א) מאי דכתיב: (תהלים קו, ג) "אשרי שמרי משפט עושה צדקה בכל עת", וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת, אלא זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים. למעלה ממנו שהוא מפרנס אביו ואמו, שהוא מקיים מצות כבוד אב ואם, והיא צדקה גדולה שאין לך למעלה ממנה, ע"כ שכרה אריכות ימים הוא שכתוב: (שמות כ, יב) "למען יאריכון ימיך", זהו: בארח צדקה חיים, והנה זה מדה כנגד מדה. וכן מצינו ביוסף שפרנס את אביו י"ז שנה, והיא מדה כנגד מדה, בזכות צדקה שעשה יעקב עמו שפרנס אותו י"ז שנה, שהרי כשפירש יוסף מאביו בן י"ז שנה היה, שנאמר: (בראשית לז, ב) "אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה", ובזכות שפרנס יעקב את יוסף שבע עשרה שנה, מצינו שפרנס יוסף ליעקב במצרים י"ז שנה, מדה כנגד מדה".
סדר מעלות הצדקה של רבינו בחיי מתבסס לא על נדיבות לבו של הנותן, ולא על בושתו של העני, אלא על קרבת המקבל לנותן שככל שקרבתו גדולה יותר גדלה אף מעלת הצדקה. אולם הרמב"ם לא דרג לפי הקרבה, אלא לפי איכות המעשה מצד הנותן ומצד המקבל.
ג. הקדמה לגישת הרמב"ם
מלשון הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"י הל' א-ד ניכר עד כמה הבין את מצבו הכואב של העני, והפליג ביותר בהלכה ה: "שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו פייסהו בדברים, ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נא, יט), ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (ישעיהו נז, טו), ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו, אלא יהיה לו כְּאַב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים". לאחר שהרמב"ם הביא את הפסוקים מתהלים וישעיהו לא נחה רוחו עד שהוסיף משפט שלו: 'ואוי למי שהכלים את העני אוי לו'. ובטור (יו"ד סי' רמט) השמיטו.
נלענ"ד שהקו העיקרי במדרגות אותן סידר הרמב"ם היא גודל בושת העני, כאשר דרך הנתינה מסייעת אבל אינה העיקרית.
ד. בין המעלה הראשונה לאחרות
המאחד את המעשים המובאים לעיל במעלה הראשונה (מתנה, הלואה, שותפות, ממציא לו מלאכה) הוא שהם אינם צדקה והם נעשים עוד לפני שנצרך לצדקה.
כך כתב המאירי (בבא בתרא י ע"ב): "הצדקה יש בה מדרגות מדרגות מהם שנתבארו בכאן ומהם שנתבארו במקום אחר מדרגה עליונה שבה ליתן לו או להלוותו בכדי שיוכל לעשות סחורה או שותפות או למנותו על שלו עד שירויח ולא יצטרך לבריות על זה נאמר והחזקת בו".
המעלה הראשונה מובאת בספרא (בהר פרשה ה סוף פרק ו אות א):
"כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך אל תניחנו שירד, הא למה זה דומה למשוי על גבי החמור עודנו במקומו אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידים אותו, ומנין אם החזקת אפי' ארבעה וחמשה פעמים חזור והחזק ת"ל והחזקת בו, יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה ת"ל עמך"...
באר הקרבן אהרן:
"אל תניחהו שירד. דייקו רבותינו ז"ל בקרא אומרו כי ימוך אחיך, לשון עתיד, דלא היה לו לומר אלא כי מך אחיך, שעל המך אשר כבר מך מדבר, ולזה אמרו שאינו מדבר אלא במי שהוא מעותד למוך, ועל זה צוה שיחזיק בו שלא ירד וימוך, וזהו אל תניחהו לירד, והכי קאמר קרא כי תראה שימוך אחיך, וזה מפני שהוא מעותד לזה מגודל חסרונו, אז והחזקת בו, ובזה יפורש אומרו ומטה, שיאמר על המתמוטט, והוא שם שלא יאמר על מי שירד לגמרי".
"הא למה זה דומה. לפי דעתי בזה פירש אומרו ידו עמך והחזקת, שהוא בלתי מובן בקרא, ולזה פירש שירצה כל עוד שעדיין יהיה ידו עמך במה שתחזיק אותו, שזה יהיה כל עוד שלא יהיה בתכלית הירידה, אלא עדיין יהיה עומד קצת, אז והחזקת בו".
"וגם בזה יתיישב אומרו בו, ולא אמר אותו, שאילו דבר על מי שירד לגמרי, והחזקת אותו היה לו לומר, אבל בו, ירצה והחזקת במה שהוא בו ובמה שיש לו, וזה יהיה קודם שירד וישאר לו במה להחזיק, אבל אחר שירד אין בו במה להחזיק, ולזה צריך שיעמיד אותו לגמרי מבלי סיוע ממנו וזה יכבד עליו, וזהו היא כונת הדמיון שהביא לזה ממשוי אשר על גבי החמור, שכל עוד שאין המשוי נופל לארץ אלא שהוא מוכן לירד ומוטה מעליו, הנה החמור בעצמו מסייע להעמידו, לפי שהוא אינו נופל, וגם אם ימט רוב המשוי ממנו הוא כמחזיק במה שנשאר בו מהמשוי שקל עליו להעמידו, ולזה אפילו אחד תופש בו במשוי שהוא בו עדיין ומעמידו, אבל אם נפל לגמרי בארץ אפילו חמשה אינם יכולים להעמידו, לפי שהוא נופל והם צריכים לשאת כל המשא כדי להעמידו במשאו, וזהו ידו עמך והחזקת בו".
"תלמוד לומר והחזקת בו. שלא היה לו לומר אלא החזק בו, ומאי והחזקת, אלא לומר שמצוה זו אף על גב דכבר החזקת בו, חזור והחזק בו, ולזה הוא עבר מהופך לעתיד, וגם בזה תדרש הוא"ו שהיא וא"ו התוספת, ולא יתוסף מה שצוהו להחזיק בו עם מכותו והתמוטטותו, ואם כן הוא"ו של והחזקת אינה אלא תוספת על חזוק אחר החזק והחזקת".
"יכול אפילו אתה מפסידו. שבזה שאתה נותן לו כל פעם ופעם, אתה מפסידו שבזה ימצא מקום לצאת לתרבות רעה ולעשות עבירות".
"תלמוד לומר ידו עמך. רוצה לומר ידו בהוצאה יהיה עמך שוה לך, שלא יוציאנו אלא במה שאין בו עבירה כמוך".
יש שלא כללו מעלה זו במעלות הצדקה מפני שאין כאן נתינת ממון מעשיר לעני, אלא גמילות חסד.
אף בתוך הפעולות שמנה הרמב"ם (מתנה, הלואה, שותפות, ממציא לו מלאכה) ישנן מדרגות.
כתב המטה משה (דבריו יובאו בהרחבה להלן): "ההלואה גדולה מן המתנה, שהוא מחזיק בידו ואינו מתבייש בזה".
וכך באר המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב הצדקה פרק ב): "ובפרק במה אשה (שבת ס"ג, א') אמר רבי אבא אמר רשב"ל גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל מלאי בכיס יותר מכולם. פי' כי הצדקה יש עמה חסרון כי סוף סוף הוא חסרון המקבל שצריך לקבל, ומאחר שיש עם הצדקה חסרון אין זה כמו המלוה שאין חסרון כל כך כאשר הוא מלוה אליו. ומכל מקום כאשר צריך להלואה הוא חסרון מה, אבל המטיל מלאי שאין גנאי ופחיתות כלל למקבל הוא יותר ויותר. כי בדבר זה אין ספק שכל אשר המעשה הוא טוב בעצמו הוא יותר מעלה ויותר טוב, ההלואה שאין פחיתות וחסרון אליו כמו הצדקה שהוא גנאי ובזיון אליו, ויותר טוב כאשר מטיל מלאי לכיס שאין גנאי אליו כלל".
היינו הטוב ביותר: מטיל מלאי לכיס – שותפות, או ממציא לו מלאכה ואח"כ הלואה ופחות מכולם מתנה.
ה. נותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח
המעלה הגבוהה של צדקה היא שהנותן לא יודע למי נותן וקורא לה הרמב"ם: 'מצוה לשמה'. בגלל שהעני אינו יודע ממי קבלה, היא מעל לבאות אחריה, מפני שאין לעני שום בושת בקבלתו.
את המעלה הגבוהה של הצדקה, הרמב"ם משוה ללשכת החשאים שהיתה במקדש. במקורותינו לא פורש מה היה הסדר של הנתינה והנטילה בלשכת חשאים. איזה גבאי היה יודע מכל ההתנהלות של הנתינה והנטילה. ומי דאג שלא ייכנסו לשם רמאים. וכמה כל אחד יכול היה ליטול. אמנם ברור שהיה צורך בניהול לשכת החשאים שהנותנים לא ייפגשו זה עם זה, וכן הנוטלים לא ייכנסו יחדיו ליטול, ועוד סדרי שמירה מרמאים וחשאיות הנתינה והנטילה.
ובסמ"ג (עשין סי' קסב) הוסיף במעלה זו: "ובב"ב פ"ק (י, א) אומר שזו הצדקה מצילתו ממיתה משונה כדכתיב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות, ואומר (משלי כא, יד) מתן בסתר יכפה אף (ב"ב ט, ב). תניא בתוספתא דשקלים (פ"ב הל' טז) כשם שהיתה לשכת חשאים במקדש כך היתה בכל עיר ועיר מפני שעניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי".
הרמב"ם משוה את לשכת חשאים לנתינה ליד גבאי צדקה כר"ח בן תרדיון. נראה שרחב"ת ידע מי הנותן ומי הנוטל, ולא צוייר סדר נתינה ונטילה שאין שום ידיעה בו (כשם שנראה שהיתה ידיעה כללית במקדש). אולם העשיר לא ידע למי ניתנה הצדקה והעני לא ידע מי נתנה. כמו"כ כיון שהעני ידע שאין הגבאי הנותן אלא שליח בלבד, לא התבייש בקבלתו מן הצדקה. ורחב"ת היה בודק למי נותנה שאמנם הוא נזקק לצדקה.
נראה שעיקר המעלה היא שהעני לא היה צריך להתבייש לעיני כל בשאילת הצדקה או בנטילתה, ובנוסף גם הנותן לא ידע למי נתן.
המאירי (ב"ב י ע"ב) מציב מעלת צדקה בין המעלה הראשונה שקבע הרמב"ם למעלה השניה: "שניה לה מה שאמרו בגמ' שקלים אשרי משכיל אל דל שהוא מסתכל במצוה היאך יפה לעשותה כשרואה בן טובים שירד מנכסיו אומר לו שמעתי עליך שירושה באה לך ממקום אחר טול מעות הללו ואתה פורע מן דהוה נסיב אמר ליה תהא מתנה"... נראה שמעלתה מעל המעלה הבאה הוא בכך שלעני אין בושה כי סבור שמקבל הלואה, ורק לאחר זמן יאמרו לו שזו מתנה ולא הלואה. ועל כן בושתו מעוטה (אמנם קשה לחזור על דרך נתינה זאת שוב ושוב).
המאירי (ב"ב י ע"ב) מוסיף ומביא את המעלה של הרמב"ם כך: "שלישית לה שנותן ואינו יודע למי נותן וכן הלוקח איני יודע ממי לקח וזו היתה לשכת חשאים שבמקדש שהיו חסידים שבדור נותנים שם בחשאי והצנועים מתפרנסים כמו שיתבאר במסכת שקלים ומזה המין נתינת מעות לקפה של צדקה כל זמן שהממונה הגון ומוחזק בכשרות".
ו. ידיעת הנותן וידיעת העני (המעלה השלישית והרביעית ברמב"ם)
המאירי (ב"ב י ע"ב) מביא מעלות צדקה זו כך: "רביעית שהנותן יודע למי נותן אבל אין הנוטל יודע ממי נטל כגון קצת החכמים שהיו משכימים בסתר ומשליכין צרור כספים בפתח העניים, חמישית שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן כגון קצת החכמים שהיו צוררין מעות ומפשילין לאחוריהם ועניים באים אחריהם ונוטלין".
מבאר הבית יוסף (יורה דעה סימן רמט, ט): "ומ"ש פחות מזה שיודע העני ממי נוטל ולא ידע הנותן למי נותן, כגון החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות סז:) רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה ביני עניי ומצלי עיניה מרמאי ופירש רש"י: ומצלי עיניה. מטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבוא רמאי שעושה עצמו עני ויתירם. ומשמע להרמב"ם דההיא דמר עוקבא עדיפא מדרבי אבא משום דבדרבי אבא העני מתבייש קצת שהרי הוא מתיר הסדין בידו ונוטל המעות מה שאין כן בההיא דמר עוקבא".
במעלה הקודמת הרמב"ם הגדיר שזו 'מצוה לשמה' בכן שאין הנותן יודע למי נותן, וא"כ יש לעיין מדוע אינו מקדים את דרכו של רבי אבא שאף בה הנותן אינו יודע למי נתן – על דרכו של מר עוקבא שהנותן ידע לאיזה עני נותן? ונראה לומר שמניעת בושתו של העני המקבל עדיפה על מעלת הנתינה ללא ידיעה, ולכן דרכו של ר' אבא אף שהיא 'מצוה לשמה' מצד הנותן, בכל זאת היא פחותה ממעלת דרכו של מר עוקבא שהנותן יודע למי נותן אבל המקבל אינו יודע כלל ועל כן אין בקבלתו שום בושת.
ז. שיתן לו בידו קודם שישאל
אף המאירי (ב"ב י ע"ב) הביא: "ששית שנותן מיד ליד וקודם שיבא העני שואל. שביעית לאחר שישאל ומתנה הוגנת".
צריך לדון מה ההבדל הגדול בין נתינה קודם שישאל לנתינה אחר שישאל. נלענ"ד שעצם שאלת הצדקה מביישת את העני. מלבד זה שהוא נצרך לצדקה ומקבל מאחרים פנים בפנים, הוא גם צריך לבטאות זאת בפיו ולגלות את צערו. ולכן במעלות הצדקה, הנתינה קודם השאלה, קודמת לנתינה אחר שאלה.
וכך כתב זאת הלבוש (יו"ד סי' רמט ס"י): "פחות מזה, שיתן לעני בידו, שהעני מתבייש הרבה אלא שיתננו לו קודם שישאל".
מוסיף הרב חיד"א בפני דוד (דברים פרשת ראה אות ט, יא): "ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה פירש במ"ש הרמב"ם כי ח' מעלות יש בצדקה והראשונה בדרך צדקה הוא נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה ומדרגה רביעית אחר זו היא שיתן לעני בידו קודם שישאל וכו' ע"ש וז"ש נתון עיקר הצדקה הוא נתון כלומר נתינה נעלמת שיש נתינה בעולם ונותנה ואינו יודע למי נוטלה ואינו יודע ממי וזהו נתון נתינה סתמית. ואי לאו אפ' בהכי לפחות תתן לו מידך לידו ולא ירע לבבך בתתך לו מיד ליד שתחשוב כי אינו מצוה מידך לידו ויצרך מסיתך כי מוטב שלא תתן לו שלא יתבייש לא היא כי אף שאינה מדרגה מעולה מ"מ מצוה היא ונוטלין עליה שכר כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וכו' ואין לימנע בעבור שאין אתה יכול לקיים המצוה כתקנה דמ"מ עשה מה שתוכל ושכרך הרבה מאד בלי שיעור".
ח. פנים יפות ופנים זעומות
שתי המעלות האחרונות לפי הרמב"ם: שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות. והגרועה ביותר שיתן לו בעצב. ובמאירי (ב"ב י ע"ב): "שמינית פחות מן הראוי אלא שנותן בסבר פנים יפות תשיעית פחות מן הראוי ובפנים זעומות וכדי בה בזיון לנותן ולמקבל".
באר זאת הר"י קורקוס (הל' מתנות עניים פ"י הי"ג): "פחות מזה שיתן פחות מן הראוי בסבר פנים יפות. פחות מהקודמין הוא לפי שהנותן והמקבל יודעים אלא שכיון שהוא בסבר פנים יפות אפילו שהוא פחות מן הראוי אין העני מתבייש כ"כ, והוא יותר טוב מהנותן כראוי בפנים עצובות. כי העני מתבייש ומצטער. ויכול היה רבינו למנות עוד שיתן כראוי בסבר פנים יפות ואח"כ שיתן פחות מן הראוי ויהיו ט' מעלות אלא שרבינו אינו מונה אלא הסיבות המחשיבות את הצדקה והגורעים אותה וממילא אתה דן לכל המוסיף הרי זה משובח. ונקט שיתן פחות מן הראוי להודיענו דאפילו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות הוא יותר טוב מן הראוי בפנים עצבות והדבר ברור דבראוי הוא יותר חשוב מפחות מהראוי כיון שהוא בפנים יפות ולא הוצרך רבינו לזה. פחות מזה שיתן לעני קודם שישאל ומיירי שאינו לא בפנים יפות ולא בעצבות דאי ביפות הא עדיפא מקמייתא כיון שהוא קודם שישאל וכ"ש דהא משמע דבנותן כראוי מיירי, אלא ודאי אינו בסבר פנים יפות ואי מיירי בפנים עצבות היינו בתריתא אלא ודאי בפנים בינוניים מיירי".
היינו, נתינה בפנים יפות פחות מכשיעור עדיפה על נתינה כשיעור בפנים עצבות. ולכן חייבים לומר שנתינה קודם שישאל היא בפנים בינוניים.
לעיל (רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ד) פסק הרמב"ם: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון, ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין".
האחרונים חילקו בין פנים זעומות בהלכה זו שהיא בכל זאת מעלה בצדקה, לבין סבר פנים רעות בהלכה ד שהפסיד כל זכותו.
כדברי הש"ך (יו"ד סי' רמט ס"ק ט): "שיתן לו בעצב. והיינו שצר לו בנתינתו אבל עכ"פ אינו מראה לו פנים זועפות1, דא"כ לא נחשב בשמונה מעלות, דהא הפסיד זכותו ועובר על משום לא ירע לבבך כדלעיל ס"ק ה'".
וכן הוסיף בברכי יוסף (יו"ד סי' רמט ס"ק כב):
"פחות מזה שיתן לו בעצב. פירוש שצר לו בנתינתו, אבל הוא בתווני דלבא, ופניו לא יראו זועפות, דאם פנים הנראין פנים של זעם ומורה כי הוא סר וזעף, מה זו מעלה שמיני למילואים בח' מעלות, והלא מבואר לעיל בדין ג' שהפסיד זכותו, אלא הכא מיירי דאינו בפנים זעופות, ויש לו שכר. וכ"כ הרב ש"ך (ס"ק ט). ומכאן קשה על הרב טורי זהב לעיל בדין ה' שכתבתי בסמוך אות כ"א, דהרי משכחת לה בעצב ויש לו שכר, וכ"ש דכבר כתבנו בסמוך דמשכחת לה ע"י כפיה וסופו ברצון גמור ולב שלם".
הוסיף הרב חיד"א בפני דוד (דברים פרשת ראה אות ט, יב): ..."במ"ש הרמב"ם שסוף המעלות היא ליתן לו בעצב. ולפי מש"ל בשם אבות דר' נתן נותן בפנים זעומות כאלו לא נתן כלום וכ"כ הר"מ דאבד זכותו והפסידה ע"ש פ"ט ממ"ע וא"כ מדה זו ליתן לו בעצב נטולה היא וז"ש נתון תתן לו ריבה נתינות כי יש כמה מדרגות בנתינת הצדקה וכלם נחשבות מצוה. אבל ראה הפקדתיך המעלה הח' ליתן לו בעצב הרחק מעליה וז"ש ולא ירע לבבך ואם כה תעשה לתת בשמחה כל אופני נתינה מצוה כי בגלל הדבר וכו'".
ט. מעלות צדקה פסולות
כתב המאירי (ב"ב י ע"ב): "יש מדרגה אחרת בצדקה אלא שאינה ראויה למנות והוא הנותן לקנות לו שם ולהתגדל ולפרסם עצמו עליהם וזו אינה מדת ישראל והיא מדה מגונה עד למאד, לא דיו שאינה נחשבת בצדקה אלא שהוא נקרא חוטא ועליה נאמר וחסד לאומים חטאת. ומ"מ הנותן לכונת נטילת פרס כגון האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לעולם הבא או שתמשך הצלחתי וכיוצא באלו הרי זו צדקה גמורה ובלבד במי שאם לא נתקיימה מחשבתו אינו קורא תגר ואינו מתחרט על שנתן ולא הועיל כאלו היה שכר רופא ואינו מהרהר אחר מדותיו של מקום אלא שמצדיק עליו את דינו".
וכעין דבריו כתב הרמ"א (יו"ד סי' רמט סי"ג): "ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן. ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישין אותו עליה (סמ"ג מביאו ב"י סי' רמ"ז). ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן (תשובת רשב"א סימן תקפ"ב [תקפ"א])".
י. י"א מדרגות זו למעלה מזו
במטה משה (עמוד גמילות חסדים חלק שני במעלת הצדקה פרק ד – באיכות הצדקה) הוסיף מעלות, אולם בנה דבריו על הרמב"ם, והוסיף את סדר המעלות שלו (ובתוך דבריו הבנתו למדרגות ברמב"ם):
"ודרכי נותני הצדקה נחלקים לי"א חלקים, והם י"א מדרגות זו למעלה מזו".
"המדרגה הראשונה קטנה שבכולם, והוא הנותן צדקה ברבים או נודר ברבים לעשות לו שם, שכרו קטן שבכולם. וכל שכן הנודר ברבים ואינו נותן, כדגרסינן בתענית (ח ב) אמר ר"י אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין, שנאמר (משלי כה, יד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר".
"המדרגה השנייה גדולה מן הראשונה, והוא הנותן או נודר וכוונתו לשם שמים כדי שיהיה לו שכר, אף כי דעתו גם כן שיהללוהו בני אדם, שכרו גדול מן הראשון והואיל וזאת הוא לשם שמים".
"המדרגה השלישית גדולה מן השנייה, והוא נותן צדקה בסתר לשם שמים ואין שום אדם בעולם יודע צדקה זו אלא נותנו ומקבלו לבד, אך נותן לו בעצבון".
"המדרגה הרביעית גדולה מן השלישית, שיתן בסבר פנים יפות פחות מן הראוי".
"המדרגה החמישית גדולה ממנה, שיתן לו בסבר פנים יפות וכראוי רק אחר שישאל".
"המדרגה הששית גדולה ממנה, שיתן לעני בידו קודם שישאל, כדגרסינן במסכת שבת פרק הבונה (קד א) אמרו ליה רבנן לר' יהושע, אתו דרדקי האידנא מבי מדרשא ואמרי מלין דאפילו בימי יהושע בר נון לא אתאמר כוותייהו, אל"ף בי"ת אלף בינה. גמ"ל דל"ת גמול דלים. מאי טעמא פשטא כרעא דג' לגבי ד', שכן דרכם של גומלי חסדים לרוץ אחר דלים. מאי טעמא פשטא כרעא דד' לגבי ג', דלמצי לי נפשיה ולא לצעוריה. מאי טעמא אהדר אפיה דד' מג', דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסף מיניה. ה"ו שמו של הקדוש ברוך הוא. ז"מ ט"י כ"ל, אם עושה כן הקדוש ברוך הוא זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעולם הבא".
"אעפ"י שהנותן צדקה בסתר טוב, יש לך אחרת גדולה הימנה, והיא המדרגה השביעית, שיתן לעני וידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן למי נתן, כעובדא דר' אבא, דגרסינן בפרק מציאת האשה (כתובות סז ב) ר' אבא הוה צייר בסודריה זוזי ושדי ליה לאחוריה וממציא לנפשיה בין עניי, ומצלי עיניה מרמאי, והיה עושה כדי שלא יתביישו".
"המדרגה השמינית, שיתן וידע למי נתן אבל העני לא ידע ממי נטל, כעובדא דמר עוקבא (שם) הוי איכא עניים בשבבותיה, דהוי רגיל כל יומא דשדי ד' זוזי בצנורא דדשא. יומא חד אמר אזיל ואחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא. ההוא יומא נגה ליה למר עוקבא ביה מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה, כיון דחזינהו דקא מצלו ליה לדושא נפיק בתרייהו, רהיט וקם בהדי אתונא דהוי גרופא נורא, הוי קמקליין כרעיה דמר עוקבא, אמרה לה דביתהו שקול כרעך אויתב אכרעי, חלש דעתיה, ואמרה ליה אנא שכיחנא בגו דביתא ומקרבא הנייתא. ומאי כולי האי, אמר מר זוטרא בר טוביא אמר רב חנה בר ביזנא אמר ר"ש חסידא, ואמרי לה א"ר יוחנן משום רשב"י, נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן מתמר, דכתיב (בראשית לח, כה) היא מוצאת כו'".
"המדרגה התשיעית, והיא גדולה מכל אלו, שיתן צדקה לעני ולא ידע הנותן למי נותן, ולא ידע העני ממי נטל. והנה זאת המצוה לשמה כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו צדיקים נותנין בה, והעניים בני טובים מתפרנסים בה בחשאי (שקלים פ"ה מ"ד). וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה, שהיא צדקה הניתנת בחשאי, שאין הנותן יודע למי נותן ואין הנוטל יודע ממי נוטל, ועל צדקה כזו אמר שלמה (משלי כא, יד) מתן בסתר יכפה אף. יאמר כי גם אם הפורענות ראויה לבא עליו, זכות מתן בסתר יסלקנו מעליו. והנה זה בהיפך מפעולת השוחד שהוא אבן חן אצל הנוטל, וכן אמר שלמה (שם יז, ח) אבן חן השוחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל. ובאור הכתוב כי הנותן מתן בסתר שהוא מחסר לעצמו, הלא בחסרון זה תרויח שידחה הפורענות מעליו שהוא ראוי לבא עליו, והשוחד שהוא נוטל בידו ומביאו אל חיקו בסתר וביתרון הזה, יפסיד שיבא על עצמו חימה עזה. והא למדת שהחסרון הזה למצוה גורם לו שכר, והיתרון הזה בגזל וחמס גורם לו הפסד".
"המדרגה העשירית, והיא המלוה לעני ממון או ישתתף עמו כדי להחזיקו שלא ימוט ויהא נצרך לבריות. שנאמר (ויקרא כה, לה) כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, יד גר ותושב וחי אחיך עמך, ואומר וחי אחיך. וגרסינן במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (סג א) א"ר אבהו אמר ר' שמעון בן לוי, גדול המלוה מן העושה צדקה, ומטיל לכיס יותר מכולם. והמלוה לעני לטוב לו ולהרחיב לו מצרתו נקרא חונן, שנאמר (תהילים קיב, ה) טוב איש חונן ומלוה. ורז"ל אמרו גדול המלוה לעני בשעת דוחקו מן הנותן צדקה. וצדקת המלוה מתקיימת לעד, שנאמר (שם קיא, ג) וצדקתו עומדת לעד, איזהו צדקה שעומדת לעד, זה המרגיל עצמו להלוות לעניים, וכשישיבו אל המלוה ילונו לעניים אחרים, וכשישיבנו אחרים ילוונו לאחרים, נמצאת הקרן קיימת לעד וזוכה כמה פעמים בה, ובצדקה אין לו אלא שכר מצוה אחת. ויש אומרים זה הכותב או הקונה ספרים להשאיל לתלמידים".
"ואם יקשה בעיניו להלוות בלא משכון ילוה להם במשכון, ויקבע לו זמן להלוואתו. ובתוך ימי ההלואה לא יקרא אותו לעשות מלאכתו או כל דבר אם לא יתן לו שכירות, מפני שמחזי כרבית (ספר היראה לרבינו יונה)"...
"המדרגה האחד עשר, והיא המעלה הגדולה שבכל חלקי הצדקה, היא הניתנת לפדיון שבויים. ועל כן מקדימין נתינה זו לפרנסת עניים ולכסותן, ולכל דברי צדקה"...