חבל נחלתו כד כז
סימן כז - חלוקת מזונות וצדקה לעניים בתענית
שאלה
האם יש חובת חלוקת צדקה בתעניות?
תשובה
א. נאמר בסנהדרין (לה ע"א): "ואידך: האי מלאתי משפט מאי עביד ליה? – כדרבי אלעזר אמר רבי יצחק, דאמר רבי אלעזר אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בו את הצדקה – כאילו שופך דמים, שנאמר מלאתי משפט צדק וגו'. והני מילי – בריפתא ותמרי, אבל בזוזי חיטי ושערי – לית לן בה".
פרש רש"י:
"כל תענית וכו' – רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה, והיו עיני העניים נשואות לכך, ואם ילינו נמצאו עניים רעבים, שנשענו על כך".
"והני מילי – במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי, דבר המוכן לאכול".
"אבל זוזי וחיטי ושערי – לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה, ולית לן בה עד למחר".
נראה שכך היה המנהג, לתת לעניים צדקה בתענית, וכיון שהעניים סומכים עליה אינם קונים ומכינים אוכל למוצאי התענית, ולכן אם נמנעים לתת להם מזון לאכילה אחר הצום הרי אותה קהילה (או גבאים) כשופכי דמים. אולם אם המנהג לחלק מעות או אוכל המצריך הכנה אינם שופכי דמים אם איחרו בחלוקה. אולם עדיין חייבים לתת בתענית צדקה לעניים.
וכך כתב היד רמ"ה (סנהדרין לה ע"א): "ההוא מיבעי ליה לכדר' אלעזר דאמר כל תענית כו' רגילין היו לחלק צדקה לעניים ביום תענית כדאמרינן בברכות (ו' ב) אגרא דתעניתא צדקה וקאמרינן השתא דכל תענית שמלינין בה צדקה ואין מחלקין אותה לעניים בו ביום הרי הן כאלו שופכי דמים לפי שעניים נשענין עליה ואין מבקשין מזונות ממקום אחר ונמצאו לנין בתעניתן ומתים ברעב שנאמר צדק ילין בה ועתה מרצחים, כלומר כיון שמלינין בה את הצדקה נמצאו עתה כאלו מרצחים והני מילי בנהמא ותמרי שהן מוכנין לאכילה ועניים סומכין עליהם אבל זוזי חיטי ושערי לית לן בה עד למחר".
וכן באר המאירי (סנהדרין לה ע"א): "כבר ביארנו במקום אחר שסוף שכר התעניות הוא הצדקה והוא שראוי לחלק צדקה בלילי התעניות ואחר שכן הרי נמצאו עיניהם של עניים נשואות לכך ואין מכינים לעצמם צרכי סעודה וכל שמאחר צדקתו עד למחר נמצא משכיבו עד למחר בלא אכילה מכאן אמרו כל תענית שמלינין בו צדקה כאלו שופכים דמים ודוקא מי שדרכו ליתן צדקה בדבר המצוי לאכל אבל מעות וחטים ושעורים אין קפידא באיחורם עד למחר".
וכן פסק הרמב"ם (הל' מתנות ענים פ"ט ה"ד): "בתעניות מחלקים מזונות לעניים, וכל תענית שאכלו העם ולנו, ולא חלקו צדקה לעניים, הרי אלו כשופכי דמים, ועליהם נאמר בקבלה צדק ילין בה ועתה מרצחים. במה דברים אמורים בשלא נתנו להן הפת והפירות שאוכלים בהם הפת כגון תמרים וענבים, אבל אם אחרו המעות או החטים אינן כשופכי דמים". וכן בטור ובשו"ע (יו"ד סי' רנו ס"ב).
והסביר המהר"ל בחדושי אגדות (סנהדרין לה ע"א): "וראוי שיהיה נחשב זה שפיכת דם שאחר שנחשב התענית [קרבן] אל הקדוש ברוך הוא שממעט חלבו ודמו והצדקה היא להחיות נפשם ש"ד [ר"ת של דלים], ולכך אם מלינים בה הצדקה דבר זה נחשב שפ"ד. ויש להבין עוד, כי מאחר שראוי לעשות צדקה עתה ביותר מחמת ענוי שלהם, כל דבר שהוא מוטל על האדם לגמרי כמו שהוא הצדקה ביום התענית, אם אינו עושה נחשב כאלו שופך דמים. כי היה לו לתת צדקה בפרט בתענית שהוא יום שהתענה, והוא מיוחס למדת הדין כי במדת הדין נחשב דבר זה כאלו שופך דמים וגם כי ראוי על המתענה שיתן צדקה כמו שאמרו (ברכות ו' ב') אגרא דתעניתא צדקה, כי האדם שהתענה ועל כל פנים צריך לאכילה ושתיה והוא פקוח נפשו, ולכך אם מלינין בה הצדקה כאלו שופך דמים והבן זה".
עולה שהוא חיוב רק במקום שיש מנהג לחלק צדקה לעניים, אבל בימינו שאין מנהג אין חיוב צדקה.
ב. מעין הד למנהג ניתן לשמוע ממגילה (ד ע"ב): "דכולי עלמא מיהא מגילה בשבת לא קרינן, מאי טעמא? ...רב יוסף אמר: מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה... אלא: הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה – גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה".
פרש רש"י: "נשואות למקרא מגילה – לקבל מתנות האביונים, ואי אפשר בשבת".
וכך הריטב"א (מגילה ד ע"ב): "רב יוסף אמר לפי שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה. פי' לחלק להם מעות פורים (עי' בספרי חי"ט סי' כא) ובשבת אי אפשר".
ג. הביא את מנהג חלוקת המזון לעניים בתענית – הטור (יו"ד סי' רנו). וכך כתב הדרישה (יו"ד סי' רנו ס"ק ב): "ובתעניות מחלקין מזונות לעניים. הא דאמרינן (ברכות ו ב) אגרא דתעניתא צדקה היינו כשיעור סעודה שהיה עליו להוציא". ובדבריו, צד מחודש, שיעור לצדקה שצריך לתת שלא נובע מחסרון העניים ולהלן נרחיב בכך.
וצריך בירור: הלא עניי העיר מחלקים להם מן הקופה בכל ערב שבת מזון או מעות לקניית מזון לכל השבוע, ואם כן שיטלו את מה שקצבו לאכילתם ביום זה (וקשה לומר שבגלל שהוא תענית לא נתנו להם ממון)?
באר הראשון לציון (לבעל אור החיים עה"ת, סי' רנו ס"ב): "וכל תענית שלנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשו"ד פירוש לכל עניי העיר ואפילו כבר חלקו להם סעודה אותו היום מהקופה כי בכל שבוע נותנין להם י"ד סעודות ויום תענית בכלל נותנין להם שתי סעודות של אותו יום אלא להיות כי היו רגילין לחלק להם צדקה, כמו שפרש"י במ' סנהדרין לזה מסתמא מיום הא' סומכין העניים על צדקה שמחלקים להם ביום תענית וכאשר אין נותנין להם הרי הם כש"ד ואפשר שבמקום שלא נהגו כן אין להם עונש של שפיכות דמים דהא יש להם קופה ונותנים להם י"ד סעודות לכל א' בשבוע אז פטורים מעונש זה, ופשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות מכמה טעמים נכונים".
מדברי התלמוד והראשונים עולה שהיה מנהג צדקה בתענית שקבע את החיוב לתת לעניים צדקה וגרם לכך שאם אין נותנים נחשבים כשופכי דמים, אע"פ שהעניים הנוטלים כבר קבלו סעודות לכל השבוע להם ולבני משפחותיהם. (ועניי עולם מקבלים בלאו הכי מן התמחוי מדי יום ביומו.)
ד. עד עתה משמע שהצדקה בתענית ציבור נובעת מהרגל העניים לקבל צדקה, ולא כדבר העומד בפני עצמו, אולם בברכות (ו ע"ב) נאמר: "אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא – צדקתא".
ופרש רש"י לשיטתו: "אגרא דתעניתא צדקתא – שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום1".
וכתב המאירי (ברכות ו ע"ב): "כבר ידעת שהתעניות כלם נתקנו מפני התשובה ושיתעורר האדם בסבתם לתשובה ומעשים טובים כמו שאמרו לא שק ולא תענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים הוא שאמרו אגרא דתעניתא צדקתא כלומר שזהו תכלית ענינם והנמשך מהם".
עולה מדבריו שאין זה רק סיפוק צרכי עניים למוצאי התענית, אלא חיוב מצד עצם התענית ודרכי התשובה בה.
וכן נראה מדברי תוספות (מגילה כא ע"א): "...והטעם שמפטיר במנחה בתענית ולא בשחרית משום דכתיב בה שמרו משפט ועשו צדקה (ישעיה נו) ואגרא דתעניתא צדקתא לעת ערב ומש"ה נכון לאומרו בערב אחר שעשו צדקה".
היינו מנהג הצדקה בתענית לא מתחיל מצרכי העניים אלא מדרכי תשובה, ועל כן נהגו לחלק צדקה, ומתוך כך עניים נשענו על הצדקה ולא הכינו מזונם למוצאי התענית.
ה. כתב במחזור ויטרי (סי' שנג) בדבריו על תפילת יום הכיפורים: "ואחר יפסקו על החיים. לפי שאין תענית בלא צדקה. כדאמרי' בתענית. וכל מי שמתענה ואינו עושה צדקה כאילו מקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים".
וכ"כ בשבלי הלקט (סדר תענית סימן רפ): "וצריך אדם ביום התענית ליתן מממונו לצדקה כדי שיקיים מצוה בגופו ובממונו כדתניא ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ואם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה שנאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך ואם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך. ואמרו חכמים אגרא דתעניתא צדקתא. ויש מפרשין שיתן מה שלא אכל היום לעני לערב שאם לא עשה כן נראה כמו שלא התענה לשם שמים, ועל כן נהגו להוליך שמן ולהדליק נרות בבתי כנסיות במוצאי התענית וליתן מעות לקופה של צדקה".
וכן בספר המנהגים (חילדיק, מנהגי חודש מרחשון): "מנהג שרגילין לקבץ צדקה בתענית משום אגרת דתעניתא צדקתא, וכתיב (דברים יא, יג) לעובדו בכל לבבכם יש לך אדם שהתענה יותר ברצון ממה שיתן פרוטה מידו, ויש לך אדם שיתן פרוטות קודם שיתענה, לכן נאמר (שם ו, ב) בכל לבבך".
וכן בספר המנהגים (טירנא, הגהות המנהגים חודש אייר): "מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית משום אגרא דתעניתא צדקתא וכתיב (דברים יא, יג) ולעבדו בכל (לבבך) לבבכם וכו' ויש אדם שחביב עליו ממונו מגופו".
ובאר בלקט יושר (ח"א, אורח חיים, עמ' קטו ענין ב) לגבי תענית ציבור: "ויתנו צדקה, כל הקהל יתנו הגולגול' כמו בתענית אסתר. ומי שיש לו ק' ליטרא במס ויותר עד אלף ליטרא יתן מותר על הגולגולת ב' גדולים וכו'".
וכך כתב במטה משה (עמוד העבודה ימי תעניות סימן תשנה): "מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית, דאגרא דתעניתא צדקתא (ברכות ו ב), וכתיב (דברים יא, יג) לעבדו בבל לבבכם, ויש אדם שחביב ממונו מגופו (הגהות מנהגים אייר מ"ב). ושמעתי מפי מורי (=רמ"א) ז"ל, דמהאי טעמא מפטירין דרשו בתענית, שנאמר בה (ישעיה נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה וגומר. ואח"כ מצאתי בתוספות פרק הקורא עומד (מגילה כא. ד"ה הקורא) וז"ל, והטעם שמפטירין במנחה בתענית ולא בשחרית, משום דכתיב בהפטרה דרשו משפט ועשו צדקה, ואגרא דתעניתא צדקתא לעת ערב, ומשום הכי נכון לאומרו בערב אחר שעשו צדקה ע"כ. וסימן לדבר תענית אותיות ת"ת ענ"י".
ופסק המשנה ברורה (סי' תקסו ס"ק יב): "מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית דאגרא דתעניתא צדקתא ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית ליתן לעניים בערב [א"ר] וכן נוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש. ומ"מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש"ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש"ץ [פמ"ג]".
ועי' מרגליות הים (סנהדרין לה ע"א).
כך חידש הר"י אנגל בגליוני הש"ס (ברכות ו ע"ב):
"שם אגרא דתעניתא צדקתא, נ"ב ע' לקמן ל"ב ב' גדולה תענית יותר מן הצדקה וי"ל דמשום זה דייקא הנהיגו לתת צדקה אחר התענית שלא יבא המתענה לחשוב שהוא פטור מן הצדקה אחרי שעשה דבר הגדול יותר וע"כ דייקא נותנין צדקה מיד אחר התענית להזכיר כי אף שהתענו ועשו דבר הגדול יותר מצדקה מ"מ לא נגרע עדיין חיוב הצדקה כלום וע"כ נותנין מיד אחר התענית ודו"ק. ודרך פשוט נ' דכדי שיהי' התענית לגמרי לש"ש ולא יהי' בו הנאת הגוף במה שהרויח דמי סעודתו ואכילתו של אותו היום וע"כ נותנין אחר התענית אותם הדמים שהי' צריך להוציא בסעודת ואכילת אותו היום צדקה לעניים לשיהי' התענית לגמרי לש"ש ולא יהי' בו ריוח והנאת ממון ומעין זה בירושלמי פאה פרק ד' הלכה ב' עה"כ ואני בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים כו' ד"א בעניי שהי' מתענה ומקדיש סעודתו לשמים ע"ש וכך גם בכל תענית מקדישין הסעודה שהיו ראוין לאכול לתת דמי' צדקה לעניים, ובדרוש אמרתי ג"כ טעם עד"ז בהך דאגרא דתעניתא צדקתא כי באמת הצדקה שאנו נותנין אין בה די התפארות כלל כי מי הקדימני ואשלם והשי"ת הוא הנותן הממון לאדם ואת שלו אנחנו נותנים ולא את שלנו כלל וכמ"ש לי הכסף ולי הזהב אמר ד' צבאות, ודרך צחות אמרתי בטעם הכתוב לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים כי הכוונה ע"ד שאמרו בירושלמי במכלתין פ' תפלת השחר הלכה ב' ואל תמסור מזונותינו בידי בשר ודם שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה ע"ש והכתוב אמר עוד יותר מזה כי מתנת הממון שאנו נותנים אין אנו נותנים כלום ולא לבד שנותנים רק מעט רק שאין נותנים כלום כי לך ד' הצדקה שהרי רק את שלך אנו נותנים ולא את שלנו כלל ולנו הוא רק בושת הפנים לבד שהעני מתבייש וכל' הירושלמי וחרפתם מרובה רק זה הוא מתייחס לנו אבל גוף הצדקה שנותנים שלך ד' היא ולא שלנו כלל וזהו לך ד' הצדקה ולנו הוא רק בושת הפנים לבד שמביישין את פני העני ודו"ק, וזה טעם הכתוב וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלקינו כאשר צונו והכוונה דאף שהממון הוא של השי"ת ואין אנו נותנין בנתינת צדקה את שלנו כלום מ"מ זהו רק באדם סתמיי אבל בצדיק השומר מצות ד' השפע והממון הבא לו מאתו ית' נחשב שהוא של הצדיק כי שכר מעשיו הוא נוטל וכמו שאמרו במכלתין י"ז ב' שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה שכל העולם ניזונין בצדקה וצדיקים ניזונין בזרוע ורחוקים מצדקה שהשפע שמשיגים מאתו ית' איננו צדקה וחסד חנם רק הוא בזרוע כמי שהוא לוקח בזרוע ובחוזק יד את המגיע לו בשכר מעשיו ונמצא שהצדקה שהצדיק נותן שפיר את של עצמו הוא נותן כי הממון הוא שלו שהגיע לו בשכר מעשיו וזהו וצדקה תהי' לנו היינו הצדקה שאנו נותנים הוא משלנו (כעניין הדרש לכם משלכם) אימתי כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלקינו כאשר צונו היינו אם אנו שומרים את כל המצות ואנחנו צדיקים אזי הצדקה שאנו נותנים היא משלנו ודו"ק, וזה טעם המאמר כאן אגרא דתעניתא צדקתא כי בשאר צדקה באמת הרי אין אנו נותנים כלום כי הממון הוא שלו יתברך ואך בצדקה שאחר התענית שנותנים דמי סעודת ואכילת היום לעניים בזה שפיר אנו נותנין את שלנו כמבואר בתוי"ט להלן פרק שלשה שאכלו בטעם שאומרים בברכת זימון נברך אלקינו ואילו בברכת התורה בציבור אומרים ברכו את ד' כי המזון מגיע לכל ברי' בדין כי אחרי שברא ית' את הברי' ההוא ראוי שיפרנסה ויקיימה וע"כ אומרים נברך אלקינ"ו שם אלקי"ם דהוא שם הדין ומשא"כ התורה שניתנה לישראל ניתנה רק בחסד וכמו שנקראת תורת חסד וע"כ מזכירין שם הוי' דהוא שם החסד ע"ש וע"כ אחרי שהמזון מגיע בדין נמצא דהוא של אדם שפיר וע"כ מה שהאדם מתענה ונותן דמי מזונו צדקה לעניים שפיר את של עצמו הוא נותן וזהו אגרא דתעניתא צדקתא שמרויחין בהתענית עניין הצדקה שהצדקה שנותנין אחרי התענית דמי המזון שהי' ראוי לאכול הוא צדקה נכונה ביותר שהאדם נותן את של עצמו מה שהי' מגיע לו בדין ונחשב שהוא שלו שפיר וכנ"ל ודו"ק".
ז. נראה למסקנה שדוקא חיוב צדקה בתעניות יצר את המנהג לתת לעניים עד כדי כך שאם לא נתנו הרי הם שופכי דמים.
כמו כן חשוב לדרוש ולהסביר לציבור על חשיבות הצדקה בתעניות, ועל כך שהיא חלק מדרכי תשובה ולא רק אספקת מזון לעניים.