חבל נחלתו כד כג
סימן כג - כפיה על מצות ונשמרתם לנפשותיכם
שאלה
האם כופים לקיים מצות עשה של 'ונשמרתם לנפשותיכם' בחיסון לקורונה?
א. כופים על המצוות
נאמר בכתובות (פו ע"א):
"תנינא: במה דברים אמורים – במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, [ע"ב] מכין אותו עד שתצא נפשו".
וכן בחולין (קלב ע"ב): "במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון: אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, עשה ציצית ואינו עושה – מכין אותו עד שתצא נפשו!".
וכתבו תוספות (ר"ה ו ע"א ד"ה יקריב אותו): "כל מצות עשה נמי כופין כדאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מט: ושם) מכין אותו עד שתצא נפשו". וכ"כ תוס' ב"ב (ח ע"ב ד"ה אכפיה), תוספות סנהדרין (פט ע"א ד"ה הכובש), רמב"ן (כתובות פו ע"א ד"ה אבל), רשב"א (ב"ב קעה ע"ב ד"ה אמר רבה), ריטב"א (כתובות פו ע"א) וכן הובא בהרבה מאד ראשונים.
באר הרמב"ן (כתובות פו ע"א): "משום דכל שעתא ושעתא בקום עשה קאי ואי עבר זמן מצוה לא מלקינן ליה כלל". כלומר כל זמן שמצווה ויכול לקיים כופים אותו בהכאה לקיים. אחרי שעבר זמנו אין כופים אותו, ואין זו ענישה אלא כפיה לקיים את המצוה.
וכ"פ בשולחן ערוך (חו"מ סי' עג ס"ה): "ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב, ואחר כך נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני, וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות, וכבר נשבעתי שלא למכור משלי לפרוע שום חוב, אם חוב שמעון קדם לשבועה שלא למכור משלו, לא חלה השבועה, מכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע. ואם השבועה קדמה לחוב שמעון, נמצאת השניה שבועת שוא, ומכין עליה מכת מרדות. ואם מתוך אימת המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועה ראשונה, יתירוה לו, וימכור, ויקיים שבועה שניה".
וכן הרמ"א (חו"מ סי' צז סט"ו): "ודוקא שאין לו לשלם. אבל אם יש לו, ואינו רוצה לשלם, ב"ד חובשין אותו והיו מכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם (ד"ע באגודה פ' כל כתבי וריב"ש סי' תפ"ד וכמ"ש הטור). וי"א דאפי' אם אין לו לשלם, אם נשבע להיות חבוש עד שישלם, צריך לקיים שבועתו (ריב"ש סי' תפ"ד)".
מבין הראשונים, היחיד (לפי מה שמצאתי) שלא הביא במפורש דין כפיה על המצוות הוא הרמב"ם.
באבן האזל (הל' קריאת שמע פ"ב הי"ג) הסביר: "ונראה דאפשר דסובר הרמב"ם דהא דדרשינן בפ"ק דר"ה דף ו' ע"א גבי קרבנות ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך שהקשו שם התוס' דלמה לי קרא מ"ש מכל מ"ע שכופין אותו לקיים ותירצו בתוס' דשאני הכא דכתיב לרצונו, ולהרמב"ם אפשר דלא ניחא ליה בתירוץ התוס' וסובר דבאמת הך ברייתא פליגא אאידך ברייתא דסבר דבכל מ"ע כופין, והך ברייתא סברא דדוקא גבי קרבנות דכתיב ועשית כופין"... ולרמב"ם אין דין כפיה על המצוות פרט לקרבנות.
בשעורי ר' דוד (פוברסקי, בבא קמא כח ע"א) סבור שאף לפי הרמב"ם כופים לקיים מ"ע וז"ל: "ולכאורה צ"ל דסמך על מה שהביא הדין גבי קרבן דכופין אותו, וסובר הרמב"ם דגם דין זה הוי נמי מחמת דין כופין על מצות עשה, וכמש"ל (ס"ק א')".
"או די"ל דסמך על מה שכתב (פ"ז מהל' מתנ"ע ה"י) מי שאינו רוצה ליתן צדקה וכו' ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדונו ליתן וכו', וכפיה זו הוי נמי מדין כופין על מצות עשה, ולכן לא הביא הברייתא דכתובות". וממשיך לדון האם זו חובה על בית דין או חובה על כאו"א.
ולפי זה עולה שכופים אף על מצות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' ככל מצות עשה.
ב. כפיה על מצות ונשמרתם מאד לנפשותיכם
בכנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סי' שכח ס"א) כתב: "לא רצה החולה לאכול או לעשות תרופה משום מדת חסידות, כופין אותו לעשות. הרדב"ז ח"א [ח"ד] סימן ס"ו".
מצאתי זאת בתשובת הרדב"ז (ח"ד סי' סז) שכתב: "שאלה שאלת ממני אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות. היש בזה חסידות ושומעין לו או אין שומעין לו... כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות אלא איבוד נשמה הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו והשואל הרי זה שופך דמים ופשוט הוא"...
והביא דבריו המגן אברהם (סי' שכח ס"ק ו): "רופא אחד אומר צריך. אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו, חולה1 אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ שומעין לחולה ואם הרופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא [רדב"ז ח"א ס"ו כ"ה(=כנסת הגדולה)]".
באר הפרי מגדים (או"ח אשל אברהם סימן שכח ס"ק ו): "עיין מ"א. דחסידות של שטות הוא, ורחמנא אמר [דברים ד, טו] ו[נ]שמרתם [מאד] לנפשותיכם".
וכן כתב במור וקציעה (סי' שכח): "רק בחולי ומכה שבגלוי, שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה בהם, ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה, ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה, בכל ענין ואופן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה ולהרחיב פיה, ולהפיס מורסא, ולחבוש שבר, אפילו בנטילת אבר (כדי להצילו ממות) ולתקן לו אספלנית ורטיה, ולגהות ממנו מזור לחבורה ומכה טריה, ולהשקותו משקין מזיעים ולהאכילו דברים מבריאים ומסעדים או ממרקים ומנקים בדוקים ובחונים שמועילים ובלתי מזיקים, כל כה"ג ודאי עושין לו ומעשין אותו בעל כרחו, משום הצלת נפש. ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, שלא יהא שדי תכלא בכוליה, ועושין כל הצריך לפקוח נפש נגד רצונו של חולה. וכל אדם מוזהר על כך משום ולא תעמוד על דם רעך, ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו".
והלך בדרכם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' ב): "מכיון שהחולה סובל מזיהום קשה בקרנית של עינו היחידה, והשארת המצב כפי שהוא מסכן את הראיה שבעינו היחידה, חוב מוטל על הרופא לעשות כל אשר לאל ידו להצילו ואם לאו הוא עובר על לאו של לא תעמוד על דם רעך, והוא מצווה להצילו גם מכח עשה ד"והשבות לו" שבא לרבות השבת גופו, ולכן מוטל על הרופא במצבים הדומים להנ"ל להכריח את החולה אפילו בכח לקבל את הטיפול הדרוש, וכבר ביארתי וביררתי דבר זה בספרי שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סימן מ', ובתוך דברי הבאתי דברי הגאון יעב"ץ ז"ל בספרו מור וקציעה או"ח סי' שכ"ח שכותב בהמשכיות דבריו שם כאל דבר הפשוט דעושין כל הצריך לפקו"נ נגד רצונו של החולה וכל אדם מוזהר על כך משום לא תעמוד על דם רעך ושאין הדבר תלוי בדעתו של החולה כי אינו נתון ברשותו לאבד עצמו ע"ש, ובעצם כותב כן גם המג"א באו"ח סי' שכ"ח סק"ו, דכותב בקצרה, דאם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו. ומבאר הפרמ"ג בא"א שם, משום דחסידות של שטות הוא ורחמנא אמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם ע"ש, וזהו אפילו בלחלל עבור כן את השבת כמדובר שם, ומכל מקום כופין אותו לקבל את התרופה, והמקור הוא משו"ת רדב"ז וכדמובא כזאת בספר אליהו רבא סק"ט בשם הרדב"ז דאם לא ירצה החולה לחלל עליו שבת כופין אותו שהוא חסידות של שטות עיין שם וכך מובא בפ"ת ביו"ד סי' קנ"ה סק"ד ע"ש, ומינה במכל שכן בחול דיש לכוף ולהכריח את החולה אפילו בכח לקבל את התרופה, וכשיש סכנת עורון, שהחולה ישאר עור בשתי עיניו הוא כבר במגביל של פיקו"נ, דסומא חשיב כמת".
ואף לגבי קבלת חיסונים למחלות כתב בחשוקי חמד (נדרים נ ע"ב):
"הרי שדעת בעל המנחת שלמה, שאם רוב הציבור מקבל את אי החיסון כסכנה, אף שהיא רחוקה, באופנים מסויימים מותר אף לחלל שבת כדי לקבל חיסון, וכל שכן שצריך לקבלו בימות החול, כיון שבציבור נחשב אי קבלת חיסון כסכנה, אף שהיא רחוקה".
"כיוצא בזה כתב בחזון איש (אהלות סימן כ"ב ס"ק לה) אם מצוי הדֶבֶר, בזמן שמתריעים עליו, [אף שאין בשעה זו חולה קמן] הרי הוא בכלל חולי מהלכת והוי ליה כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר, [שמחללים שבת עבור זה]. עכ"ל".
"כלומר מחלה כזאת שמתריעים עליה, אף שאין חולה לפנינו זה חשוב סכנה, וזה בכלל מגיפה, ואם כן כל שכן בעניננו כאשר אין צריך לחלל שבת על החיסון, ומכל מקום כיון שהרופאים מתריעים שאם לא יקבלו את החיסון, הרי המחלה תהיה מגיפה, צריך לקבל את החיסון, על אף הסיכון הקטן מאד שיש בחיסון".
וכך כתב בשו"ת יד אפרים (וינברגר, סי' יד):
"ט. האם מותר לחולה להחמיר על עצמו בפקוח נפש?"
"בדין זה מביא השדי חמד (פאת השדה א' – צ"ח) בשם האו"ז ואו"ח "אם החולה, שצריך לאכול ביוה"כ מחמיר על עצמו ואינו רוצה לאכול, עובר על אך את דמכם וכו' ומאכילין אותו בע"כ, שלא ברצונו". דומה לזה כותב המג"א בסימן (שכ"ח סק"ו) "אם לא רוצה החולה לקבל התרופה כופין אותו" ובפרי מגדים (א"א סק"ו) "חסידות של שטות היא ורחמנא אמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ועיין תוספתא שבת (פט"ז הלכה י"ד) "לא נתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן" ובמשנה ברורה (סימן שכ"ט ס"ב) בביאור הלכה "דחינן כל המצוות בשביל חיים של ישראל"...
"והנה אם זה שנמצא בסכנה אומר שאינו רוצה שיצילו אותו, עיין בספר מרגליות הים סנהדרין שם לידידנו ר' ראובן מרגליות, שהביא מתשו' מהר"ם בר ברוך (סימן ל"ט) שכותב "דבר פשוט הוא שאפילו צווח אל תצילוני אין שומעין לו". ועיין ש"ך יו"ד (סימן רל"ח סק"ח) בנשבע שלא לאכול נו"ט וחלה ומחמת המחלה זקוק הוא לאכול נו"ט ויש כאן שבועה ואכילת איסור, כותב הש"ך "כיון דמותר לו לאכול משום פקוח נפש, אם כן השבועה לא חלה, דמושבע ועומד מהר סיני על המצוה דפקו"נ והוא נשבע לבטל מצוה זו". הרי דחיות ובריאות האדם אין זה דבר שברשות ורצון האדם, אלא מצוה ככל מצוה, שאם אינו מקיימה כופין אותו"...
ועי"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רנא אות י"ב).
מסקנה
כיון שמצוה על כל אדם לשמור על בריאותו ממחלה מדבקת המסוכנת לבריות, מצוה על האדם להתחסן לקורונה ואם אינו מסכים יכולים לכפותו לכך.