חבל נחלתו כד כב
סימן כב
פורים בישובים ובמשפחות (פורים שני)
פתיחה
נשתרש בישראל המנהג שקהילה או משפחה שנעשה לה נס מקבלת עליה ועל זרעה, זכירת אותו יום בו נעשה להם הנס, ננסה לברר מה כוללת קבלה זו, ובאלו דינים חייבים.
א. הדיון בפורים שני
נביא את תשובתו של הראשל"צ הגר"ע יוסף שהקיף את כל הדיון, ונמשיך ונדון בה.
כתב בשו"ת יביע אומר (ח"י, או"ח סי' נג):
"שאלה. עיר ואם בישראל, שנעשה להם נס גדול, וניצולו מיד אויביהם ומבקשי רעתם, האם יכולים לקבוע את היום ההוא לדורות עולם, עליהם ועל זרעם, לעשותו יום שמחה ומשתה, כיום פורים, או לא".
"תשובה. הנה מהר"ם אלשקר בתשובה (סי' מט) נשאל אודות עיר אחת שנעשה להם נס גדול ביום י"א טבת, ותיקנו וקיימו וקבלו בהסכמה גדולה עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים אחריהם לעשותו כיום פורים לכל דבריו, כדי לפרסם הנס הגדול שנעשה להם באותו יום, ובכלל זה התקינו שאפילו תושב עירם שישנה את מקומו וילך לשכון בעיר אחרת, עליו להמשיך בתקנה ההיא עד עולם. והשיב, שבודאי יכולים לתקן כן, ואפילו לא קבלו עליהם דבר זה בהסכמה ובחרם, אלא רק בדברים, ונהגו כן מעצמם, חייבים אף הבאים אחריהם לנהוג באותה קבלה. וכמ"ש הרמב"ן במשפט החרם שכן הדין בכל קבלת הרבים שחלה עליהם ועל זרעם. כמו שמצינו בקבלת התורה, ובמגילה, ובצומות, (וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' שצט). [וע' בשו"ת הרא"ש סוף כלל י, ובשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' נח]. וא"צ לומר בנ"ד שהחרימו בתקנתם ופירשו בפירוש שיהיה חל עליהם ועל זרעם ועל זרע זרעם, שחלה תקנתם עד עולם. עכת"ד".
"אולם הפרי חדש א"ח (סי' תצו סעיף יד) השיג על המהר"ם אלשקר בזה, מדאמרינן בר"ה (יח ב) דבטלה מגילת תענית, והקשו ע"ז בגמרא מההיא דאמרינן בתלתא בתשרי בטלה אדכרתא משטריא, שאותו יום עשאוהו יום טוב. ואי ס"ד בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפים, ומשני הב"ע בזמן שבית המקדש קיים. אלמא דלדידן דקי"ל בטלה מגילת תענית, כיון דקמייתא בטול לית לן לאוסופי מידי, ואם מוסיפין לא הוי מנהגא, והוי יום טוב דרשות. ולאפוקי ממהר"ם אלשקר הנ"ל. ע"ש".
"אולם הגאון מהרח"א בספר מקראי קודש (דף קצח ע"ב) כתב ע"ד הפרי חדש, ולדעתי שאני התם דהוי יום טוב הקבוע לכל ישראל, משא"כ יום טוב של יחידים, או של מדינה שאירע להם נס בזמן מסויים, למה לא ינהגו בו יום טוב, וגם בניהם חייבים לנהוג ימים טובים אלו. ויפה הורה מהר"ם אלשקר. ע"כ. ומרן החיד"א בספר פני דוד (בהפטרת מחר חודש דף קמא ע"ד) כתב בשם הגאון מהר"א יצחקי שג"כ העיר על הפר"ח, דשאני התם שקבעוהו יום טוב לכל ישראל, כשאר ימים של מגילת תענית, שבודאי כיון דקמייתא בטול, אין האחרונים מוסיפים עליהם. אבל יחידים שנעשה להם נס, ומקבלים עליהם מנהג להזכיר את נסי השי"ת, מנהג של מצוה הוא, ונעשה חובה עליהם ועל זרעם. ומרן החיד"א הניף ידו שנית בספרו כסא דוד (דרוש ה' לשבת כלה דף ל ע"א) והביא דברי המהר"ם אלשקר והפר"ח ומהר"א יצחקי הנ"ל (הובא באגרות הרמב"ם מה' שילת עמ' רכה), וכתב, ונ"ל להכריע כדברי המהר"ם אלשקר, ממ"ש הרמב"ם בסוף פירושו לר"ה כתיבת יד, שקיבל עליו ועל זרעו עד סוף כל הדורות לצום ביום אשר עבר בים צרה, ולעשות יום משתה ושמחה ביום שעלה מן הים. ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, הוא ובני ביתו עד סוף כל הדורות. והביא לשון זה בספר חרדים. הא למדת שהרמב"ם נדר כן, ובודאי דס"ל שהוא מצוה, וכד' מהר"ם אלשקר. ע"ש. וכ"כ עוד בספר שם הגדולים (מע' גדולים, ערך רבינו עובדיה מברטנורא). ובספר מדבר קדמות (מע' נ אות ז). ע"ש".
ולענ"ד הפר"ח לא חלק על כך שאפשר לקבוע יום לשמחה לבני העיר או לבני משפחתו. ואף הוא ידע שבהרבה מקומות ומשפחות נקבעו ימים להודאה ושמחה על נסים שארעו להם. ואף הוא סבר שהם צריכים לקיימם מתוקף הקבלה, וכפי שמפרט מהר"ם אלשקר ומוסיף הגר"ע יוסף.
מחלוקתו היא שאין קבלה פרטית או אפילו צבורית נותנת ליום תוקף של מצוה ולא לסעודה תוקף של סעודת מצוה.
בספרי, חבל נחלתו (ח"ג סי' כב – סעודת יתרו) כתבתי: "כמה וכמה סעודות נחשבות לסעודות מצוה כמבואר בפוסקים (עי' יש"ש על ב"ק פ"ז סי' ל"ז, חוות יאיר סי' ע', מג"א סי' תקס"ח ס"ק ה' ועוד). ולסעודת מצוה ישנה משמעות לגבי אבל כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' שצ"א ס"ב). ולגבי אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים כמבואר ברמ"א (או"ח סי' תקנ"א ס"י), ולגבי תענית בו כמבואר בסי' תקנ"ט בשו"ע ובנושאי הכלים. וכן לגבי תענית יחיד הנופלת ביום שיש בו סעודת מצוה כמבואר בסי' תקס"ח (ס"ב) ונו"כ. ומקילים עבורה בדיני הכשרת בשר (עי' יו"ד סי' צ"א ס"ה). ועל כן חשוב לברר אם סעודה על נס שארע ליחיד, משפחה או קהילה היא סעודת מצוה".
נראה לענ"ד שעל קביעה זו של סעודת מצוה חלק הפרי חדש.
כך כתב הפר"ח: "אמנם אחר העיון נראה דהני י"ט והני סעודות כולהו דרְשות נינהו ואין בהם כדי לדחות אפילו תשעה באב דחוי. וגדולה מזו אני אומר שאף אם נהג בה כמה שנים יכול לחזור בו בלא התרה ואף הבנים אינם חייבים לנהוג מנהג זה אף אם קבלו עליהם משום דהוה ליה מנהג בטעות וכמ"ש בסימן תס"ח סעיף ג' יע"ש וטעמא דמילתא משום דהא קיימא לן בפרק קמא דראש השנה דבטלה מגילת תענית זולתי לחנוכה ופורים ואפסיקא הלכתא כר' יוסי דבזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם אין בית המקדש קיים מותרין מפני שהוא אבל להם ואין לומר דנהי דהנהו בטלו וכדאמרינן התם בגמרא רב ור' חנינא אמרי בטלה מגילת תענית הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום והנך נמי כי הני אבל אם אחר כך ירצו להוסיף שום יום טוב מחדש מצו להוסיף ושם יום טוב עליו ליתא דהא בגמרא מותבינן עלה מההוא דבתלתא בתשרי דבטילת אדכרתא מן שטרא שאותו יום עשוהו יום טוב ואקשינן ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית קמייתא בטל אחרינייתא מוסיפין מוכח מכאן דלדידן דקיימא לן דבטלה מגילת תענית דכיון דקמאי בטול דלית לן לאסופי אחרנייתא ואי מוסיפין הוו יום טוב דרשות וכל זה לאפוקי ממה שכתב מהר"ם אלשקאר סימן מ"ט על ההיא הסכמה שתקנו לעשות פורים יום י"א לחדש טבת מידי שנה בשנה וכתב בסוף התשובה וז"ל הלכך אף על פי שלא היה נכתב תנאי זה בהסכמה שגם העוקר דירתו חייב לקיים הסכמה זו היא להם לקיימו במכ"ש ואפילו בלא חרם ואפילו מנהג בעלמא בלא הסכמה וכדמוכח מההיא דר"א בר צדוק דאפילו לאחר החרבן ולאחר ששינו את המקום היו נוהגים את יום עשרה באב יום טוב לפי שהיו נוהגים בו אבותיהם קודם החרבן עכ"ל וליתא לע"ד שאם לא היה עשויה בחרם כבר כתבתי שאינו מנהג ואפילו התרה לא הוה בעי וההיא דר"א בר צדוק הוא משום דסבירא ליה דלא בטלה מגילת תענית וכמו שכתבו התוספות בפרק קמא דתענית אבל לדידן לא הוי מנהגא דקמייתא בטיל אחרנייתא מוסיפין ואין לחלק בין יחיד לרבים דאדרבה כל דכן הוא דכיון דאפילו רבים דאלים מילתייהו לא מצו לתקוני יום טוב מחדש כל שכן יחיד".
לגבי קובעי הפורים השני לקהילותיהם ולמשפחותם, לא ברור לי שהם תקנו שסעודות המצוה תדחינה אבלות וכל הנ"מ להלכה שהזכרתי לעיל. ולכן המחלוקת בין הפר"ח לחולקים עליו אינה כה רחוקה. ואם לא נקבע בחרם דעת הפר"ח שאין לו תוקף המחייב את הבנים ודורות אחרים.
וסיבה נוספת לומר שאין דעתו של הפר"ח קובעת שאסור לציין יום או סעודה להודאה, מפני שודאי חובה גדולה להודות על הנס כפי שאנו אומרים בעמידה בברכת הודאה: 'על נסיך שבכל יום עמנו', והרי זאת עבודת ה' הנכונה, שאדם ממלא פיו בהודאה לה' על כל הנסים שעשה עמו, וברור שהפר"ח לא חלק על דרך עבודת ה' של תודה ושבח לרבש"ע. אלא סבר שאין כח בידינו לקבוע סעודת מצוה או מעין יום טוב, עם כל הקלותיו.
וכך כתב בסיום תשובתו ביבי"א (שם):
"וכן ראיתי להרב מטה אשר (דף קלה ע"א, אות כו) שאחר שהביא דברי המהר"ם אלשקר והפרי חדש, כתב, ומ"מ נראה שהעיקר כדברי המהר"ם אלשקר, שכן הסכים כמוהו בספר משא מלך, שחייבים להמשיך לנהוג כן, וגם הכנה"ג (בהגה"ט סוף סי' תרפו), הביא דברי מהר"ם אלשקר בלי חולק, אלמא דהכי ס"ל. עכת"ד. וע"ע בשו"ת לב חיים ח"ג (סי' קנ) שפסק ג"כ כדברי המהר"ם אלשקר. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו מועד לכל חי (סי' ו אות ח) על מנהג איזמיר. ע"ש. [וכן המג"א (סי' תרפו סק"ד) הביא להלכה דברי מהר"ם אלשקר ודברי הרב משא מלך. ע"ש]. וכן בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' קסג) כתב לדחות דברי הפרי חדש, והעלה דשפיר מצו צבור או יחיד לקבוע יום מסויים שנעשה בו להם נס, לעשותו יום משתה ושמחה, ומצוה נמי עבדי. ויפה נהגו פה עירנו, לעשות יום כ' אדר א' כיום פורים. וכן המנהג במצרים ביום כ"ג אדר לעשותו יום טוב. וע"ע בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רלג). ע"ש. והנה ידוע את אשר אירע לרבינו יום טוב הלר (בעל התוספות יום טוב), וקבע לעצמו ולזרעו לדורותיו, להתענות ביום שנפדה וניצול מגזרת השלטון בעירו, שהיה כפסע בינו לבין המות, כאשר באו הדברים בספר מגילת איבה. (ומתחלה היה ספק בעיניו אם לקבוע את יום צאתו לחופשי ליום משתה ושמחה, מפני שהורידוהו שלטונות הרשע ממעמדו, והדיחוהו מרבנותו, ונשאר ערום ועריה ובעל חוב גדול, ומכר כל רהיטיו ומטלטליו לפרוע הקנס שהטילו עליו השלטונות. אולם בסוף האגרת הנ"ל (עמוד טז) כתב, אמנם עכשיו הסכמתי לקבל עלי ועל זרעי אחרי, לקבוע את יום א' אדר ליום משתה ושמחה, לדורות עולם, שמשנכנס אדר מרבין בשמחה. כי ביום ההוא חזרה עטרה ליושנה והתמניתי לראב"ד ור"מ בקהלה הקדושה קראקא, ועל כל סביבותיה). ע"ש. ובארחות חיים החדש (סי' תרפו) כתב, ואנחנו נכדי התוס' יום טוב מצווים ועומדים מפי אדונינו התוס' יום טוב במגילת איבה לעשות יום משתה ושמחה ביום ב' דר"ח אדר, שהוא יום שנעשה בו רב ואב"ד בעיר קראקא, ונראה שהעיקר שיש לעשות היו"ט באדר ראשון, אלא שטוב לעשות גם באדר השני. וטוב לב משתה תמיד, כמ"ש הרמ"א (ס"ס תרצז). ע"כ. וכתב בשו"ת שבט הלוי (חלק י סי' קג), שאין ספק שצוואתו חיה וקיימת לכל יוצאי יריכו, ודלא כהפרי חדש שפקפק בזה, אלא כהסכמת רוב הפוסקים דס"ל שאין לזה שייכות עם מה שאמרו דבטלה מגילת תענית, כי שם המדובר לכל ישראל, אבל אם ציוה אבי המשפחה, וגזר אומר בפירוש לכל יוצאי חלציו, שינהגו כן, בודאי שיש לעשות כצוואתו. ע"ש. וכן בשו"ת קול מבשר ח"א (סי' כא) הביא דברי המהר"ם אלשקר ודברי הפר"ח הנ"ל, ודברי החת"ס (חאו"ח סי' קסג) שכתב, דשפיר מצו צבור או יחיד לקבוע יום מועד לעצמם ביום שנעשה להם נס. וכ"כ עוד החתם סופר (א"ח סי' רח), דחנוכה וכיו"ב שתיקנו לעשות זכר לנס של הצלה ממות לחיים, הוי כדאורייתא ממש מכח קל וחומר, וכמו שמצינו להרמב"ן שהליץ ליישב דעת בה"ג אשר מנה מצות חנוכה בין תרי"ג מצות דאורייתא וכו'. ועל פי זה כתב, שיפה עשו רבני ישראל ומנהיגיו, שקבעו את יום העצמאות ליום טוב, שנעשינו בני חורין להצלת יהודי הגולה מיד אויבי ישראל, וזכו ועלו לארץ ישראל, ונעשה קיבוץ גליות בא"י. והביא דברי המנחת חינוך מצוה תנד שכתב, דקביעת נרות חנוכה לדורות ליכא בהו משום לא תוסיפו, כיון שנתקן ע"י נס שהתרחש בימים ההם, והרי גם יחיד שנעשה לו נס יכול לקבוע יום טוב לדורות, ושלא כמ"ש הגאון ר"מ אריק בספר טל תורה (מגילה יד א) לפקפק על מ"ש המג"א בשם המהר"ם אלשקר, שיכולים בני העיר שנעשה להם נס לקבוע אותו יום ליו"ט, שיש לדון בזה משום בל תוסיף. שבמחכ"ת לא צדקו דבריו, ונעלם ממנו מ"ש הריטב"א (מגילה יד א) דרבנן שתיקנו נרות חנוכה בהלל ובהודאה, סמכו ג"כ על הטעם שאמרו בגמרא שם, ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממות לחיים לא כל שכן. אלא שבפורים הויא רבותא טפי שתיקנו כתיבת המגילה. ע"ש".
"וע"ע בשו"ת דבר יהושע ארנברג (בח"ב סי' צ) שכתב, שקבע יום שמחה להצלתו והצלת בני ביתו בזמן השואה ושזכו לעלות לארץ ישראל. ע"ש. ושם (סי' צא) האריך גם בנוגע ליום העצמאות, ודחה דברי האומרים לברך שהחיינו באותו יום, שהרי אפילו בחנוכה ופורים לא קבעו ברכת שהחיינו על עצם היום, אלא רק על מצותו של יום. ושהמברך עובר על בל תוסיף. ע"ש. ובשו"ת עמק התשובה ח"א (סי' קה) האריך הרחיב ע"ד הפרי חדש הנ"ל, והעלה שאין שום הכרח מהש"ס שלא להוסיף יום טוב חדש אחר החורבן וכו'. והעלה דשפיר נהוג עלמא לקבוע יום טוב ביום שנעשה בו נס, להזכיר נסי השי"ת עמנו, ובהצלת הגוף כמו הנס של פורים, יש לקובעו גם למשתה ושמחה, כמ"ש הט"ז (סי' עתר סק"ג) בשם הלבוש, ובחנוכה שהיתה בו רק הצלת הנפש, לא קבעוהו יום טוב אלא בהלל ובהודאה. ע"ש. ובשו"ת נצר מטעי (סי' לו אות ט) הביא המחלוקת שבין מהר"ם אלשקר לבין הפרי חדש, וכתב, שיש לומר שבנס גדול כזה של תקומת עצמאות ישראל שכולל את כל חיי עם ישראל, גם הפרי חדש יודה, מכח הקל וחומר שדרשו חז"ל כשקבעו יום פורים במקרא מגילה. וע"ש. סוף דבר הכל נשמע, שצבור או יחיד שנעשה להם נס, יכולים לקובעו ליום משתה ושמחה להודות להשי"ת על ניסיו ועל נפלאותיו עמנו".
ב. אלו הלכות ניתן לנהוג בפורים שני
כתב ביבי"א (שם) בתוך דבריו:
"והנה המאירי (פסחים קיז א) כתב וז"ל: כל יחיד שאירעה אותו צרה ונגאל ממנה, רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה, אלא שאינו מברך עליו. וכן הדין בכל צבור וצבור. שכך היה יסוד נביאים לאומרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה. עכ"ל. ש"מ שאף שבטלה מגילת תענית, רשאי היחיד וכ"ש צבור לקבוע יום גאולתם מצרתם ליום הלל (בלי ברכה). ומשמע דס"ל כדברי המהר"ם אלשקר".
"והנה מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' יא) הביא מה שהכריע להלכה כדברי המהר"ם אלשקר שהמקבל עליו לעשות יום טוב באותו יום שנעשה לו נס, הויא קבלה, והפר"ח במנהגי איסור אות יד חלק עליו, והנה מעשה רב של הרמב"ם קרי בחיל כדברי מהר"ם אלשקר. ושוב הביא דברי המאירי הנ"ל (מכתב יד1), וכתב עליו, אמנם לפע"ד לא מוכח כן מהפוסקים, כי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו מה שאמרו בגמרא שהנביאים תיקנו שהצבור יאמרו הלל כשנגאלים מצרתם, ונראה דס"ל שתקנת הנביאים היתה כשנעשה הנס לכל ישראל דוקא וכו'. ולא ס"ל כהמאירי. גם מדברי הרמב"ם הראת לדעת שלא תיקן לומר הלל אפילו בדילוג ובלי ברכה, ש"מ שאין לומר הלל אלא במקום שתיקנו חכמים. ותו לא מידי. וסיים, ושבח אני את הרבנים הגדולים בליוורנו, שכאשר אירע להם בשנת התק"ב הרעש ורעידת אדמה, וניצולו, תיקנו תענית בכל שנה ביום ההוא, ובשבת קודש יאמרו המזמור שיש בו כ"ו פעמים כי לעולם חסדו, שהוא הלל הגדול, במקום שתיקנוהו חז"ל, בנעימה ובניגון יפה. ולא תיקנו לומר הלל, וכן ראוי לעשות. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חאו"ח סי' י), לגבי יום העצמאות. ע"ש. ויש להביא סמך לזה ממ"ש הרוקח (סי' רכו אות ה) מהפסיקתא, שהטעם שלא תיקנו הלל בפורים, כמו שתיקנו לגמור ההלל בחנוכה, לפי שאין לומר הלל אלא במפלתו הסופית של האויב, ובפורים הרי נשארה מלכותו של אחשורוש קיימת. ע"כ. ולפ"ז גם כאן שאויבינו ושונאינו מלכי ערב שיצאו למלחמה נגד ישראל, עודם חיים וקיימים, אין מקום לומר הלל. וכ"כ בספר לקט הקציר (עמוד תקז) כדברי מרן החיד"א הנ"ל. ע"ש".
דברי הגר"ע יוסף ודברי הרב חיד"א במחלוקתם על המאירי לא נראו לי כנכונים.
כתב המאירי (ברכות לא ע"ב): "בתלמוד שבת (קיח ע"ב) התבאר על אחד מגדולי החכמים שהיה אומר יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום ואף על פי שאמרו הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, לא נאמר אלא בהלל של יום טוב ור"ח שהוא קוראו בברכות אבל הלל האמור כאן הוא מה שהיו מקצתם נוהגים לומר קודם ברכות ק"ש קצת מזמורים של תלים מתהלה לדוד עד סוף הספר ותקנו הגאונים לברך בהם לפניהם ולאחריהם מעתה אסור לשוח בתוכם"...
וכיון שקורא פרקי תהלים ללא ברכה, מה גודל הנזק, ולכן אם יחיד קיבל על עצמו לומר פרקי תהלים אלו – יאמר.
וכן חזר וכתב המאירי (שבת קיח ע"ב): "הקורא הלל בכל יום הרי הוא כפורק עול מן התפלה שהלל לא נתן אלא להודאה על מה שעבר באיזה נס או באיזה גאולה וכל שקובעו בכל יום דומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד או להבא ועל דבר זה הוא קוראו מחרף וי"מ הטעם שמתוך שאומרו תמיד ושלא בטעם אינו מרגיש להתעורר עליו בימים שנקבע בו להודאה על הנסים שארעו בהם ויבא מזה להכחיש בהם. ובירושלמי פירשו שמתוך שגירותו ורגילותו אינו מכוין בו והרי הוא קורא י"י עשה עצביהם ונמצא מחרף אבל פסוקי דזמרה והוא מתהלה לדוד עד סוף תלים מצוה לאומרם בכל יום".
ואין המתקנים לכך בימי ניסם מתבססים על האמור בפסחים שהנביאים תקנו לומר הלל בניסים שיארעו לישראל שהוא מדבר בנס שקרה לכלל ישראל ולא לאדם פרטי או לעיר וכד'.
ואף מפסקי רי"ד (שבת קיח ע"ב) עולה כדברי המאירי: "ואמ' ר' יוסי יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום, איני, והאמ' מר הקורא בכל יום ההלל הרי זה מחרף ומגדף. פי' מפני שמבזה את ההלל, שנביאים הראשונים תיקנו לאומרו במועדים ובימות הנס, וזה נראה כמשחק ועושה אותו שיר לשורר בו. כי קאמרי' בפסוקי דזמרה. שיש בהן הללויה".
וכן כתב אף בחידושי הרא"ה (ברכות פ"ה – אין עומדין): "פי' לפי שהוקבע לומר על כל נס ונס ואומרו שלא בטענה כמכחיש הנסים".
הביא עוד בשו"ת יבי"א (שם) בהוספות: "בענין מי שנעשה לו נס, וקיבל עליו לעשותו יום משתה ושמחה, שרשאי לעשות כן, נראה שאין לומר וידוי ותחנונים באותו יום, אפילו לא קבלו עליו בהסכמה או בחרם, אלא קבלה לבד, מהני. לב חיים ח"ג (סי' קנ). וע"ע בספרו מועד לכל חי (סי' ו אות ח) שכתב, מנהג איזה משפחות בעירנו שעושים יום פורים ביום ח' אייר, שנעשה להם נס באותו יום, וקבעוהו ליום פורים לדורות, ואין אומרים וידוי ותחנונים, ויש שמסתפרים באותו יום, שיו"ט שלהם הוא. וזה ע"פ מ"ש מהר"ם אלשקר בתשובה, וכן בסוף ספר חיי אדם. ע"ש".
והביא הגר"ע יוסף מדברי הרמב"ם שתיקן לזרעו להתענות ביום שהיה בים בצרה, ולעשות יום משתה ושמחה ביום שעלה מן הים ולשלוח מנות ולתת מתנות לאביונים וכו'.
וכ"כ החיי אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל קנה סעיף מא): "ולמען ספר נפלאות ה', כדכתיב [תהילים קיא, ד] זכר עשה לנפלאותיו, קבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר יום ט"ז כסליו, אחר שהוא בלאו הכי במדינתנו בהרבה קהלות יום תענית לחברא קדישא גומלי חסדים, לעשותו כמעט חציו לה' על כל פנים, ומי שיוכל יתענה. ובלילה שאחריו, יתאספו יחד תיכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר היחוד כולו בנעימה ובמתון, ושיר הכבוד בזמרה, ואחרי זה מזמורי תהלים במתון, ואלו הם, קי"א קי"ו קי"ז2 כ"ג ל"ד ס"ו ק' ק"ג קכ"א ק"ל קל"ד קל"ח קל"ט קמ"ג קמ"ח ק"נ. ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה למי שאפשר, וליתן צדקה כברכת ה' כפי השגת ידו. ה' ירפא שבר עמו בחיבורי בינת אדם בסופו תמצא השו"ת שהיה בענין חצר שלי ע"ש".
ונראה לענ"ד אם אינם מוסיפים ברכה ורק קוראים פרקי תהלים לשבח את רבש"ע ולהודות על נסיו עימם אין בכך כל נזק. וכן מתנות לאביונים ואף ביטול תחנון ותספורת בספירת העומר אין זה נראה כפגיעה בהלכות קבועות לכל ישראל.
ג. על מי חל החיוב להמשיך את הפורים
בחלק ג (סי' כג) חלקתי בין נס לאדם לנס לקהילה ממקום מסוים. נסים לקהילה בימינו שרוב עולי אותה קהילה מפוזרים בישובים שונים נראה לענ"ד שאין צריכים להמשיכם. כתבתי (שם) טעם נוסף שלא מיבעיא בהצלות מגזירות קשות של הגלות שב"ה שבאנו לארץ ישראל לא חלים עלינו אלא אף פגעי טבע שניצלו מהם (כגון 'פורים דשלג' בתוניס – עי' להלן) סו"ס אלו צרות שהיו בזמן הסתר פנים, בארצות גלותינו ועל כן כשחיים בא"י בה ההשגחה האלוקית על עמו ישראל גדולה צריך לנקז את כל ההודאה ליום העצמאות בו קמה מדינת ישראל ויצאנו לחירות מעול גויים.
לעומת זאת נס פרטי למשפחה יש מקום לציין גם בימינו – צאצאיו של מי שנעשה לו נס.
ד. דוגמאות של ימי פורים-שני קהילתיים (מתוך רשימה במרשתת)
פורים מועד קטן או אבן אלחסן, ב' בחשון במאה ה-12 השנה המדויקת לא ידועה. יהודי העיר שיראז שבפרס נאלצו להתאסלם אחר שהקצב אבד אלחסם הלשין עליהם לפני השלטון שהם קיללו את דת האסלאם, כדי לנקום על שהודח מתפקידו על חשד שמכר בשר טרף בערב ר"ה. לפני מותו הודה הקצב בכתב ששקר העליל על אחיו. כתוצאה מכך הורשו היהודים לחזור לדתם. אותו היום עשאוהו יו"ט לדורות לאכול ולשמוח.
פורים נרבונה, צרפת כ' באדר ד'תתקצ"ו (1236). אנשי נרבונה התנפלו על שכונת היהודים בעקבות עלילת דם, אך מושל העיר הציל אותם.
פורים קסטיליה ספרד, כ"א באדר ה'צ"ט, (1339). גונזאלו מרטינז – שר עירוני, הסית את המלך נגד היהודים והביא לגזירת חרם וגירוש היהודים, אך פילגשו הנוצרית של המלך שכנעה את המלך כי מרטינז בוגד והביאה להוצאתו להורג של מרטינז.
פורים סרגוסה, י"ח בשבט. סיפור הדומה לפורים המקורי על סיפורם של יוצאי ספרד אשר חיו תחת שלטונו של המלך סאראגוסנוס ועל יועצו מרקוס אשר ניסה להשמיד את היהודים.
פורים קנדיה היא הרקליון שבכרתים, י"ח בתמוז, ה'רצ"ח (1538). בימי מלחמת הסולטאן סולימאן בוונציה העלילו על יהודי קנדיה שבאו אליהם מרגלים טורקיים. המון של נוצרים הסתער על 'עיר היהודים' באמתלא לחפש את המרגלים. בהשתדלות הרב אליהו קפסאלי הגיע ה'פריווידור' פקיד גבוה בוונציה והרגיע את ההמון.
פורים אנאצרא פורים הנוצרים. אלג'יר – ד' בחשוון, ה'ש"א (1540). קרלוס הראשון, מלך ספרד, רצה בעזרת האדמירל הגנואי אנדריאס דורייה לכבוש את אלג'יר מידי המושל חיא'ר א-דין בארבארוסה. והיהודים חששו מאוד מקנאותם הדתית של הספרדים. החיילים הספרדים שעלו על החוף אבדו ברעידת אדמה גדולה שבאה מן הים.
פורים שני דרומא – ג' באייר ה'שט"ו, (1555). עלילת דם של המומר חננאל דה פוליניו. האפיפיור מרקלוס השני קיים חקירה והרוצח נמצא.
פורים של הנוצרים מרוקו – ב' באלול, ה'של"ח (1578). סבשטיאו, מלך פורטוגל פלש למרוקו והובס בקרב, תבוסת צבא פורטוגל נתפסה על ידי צאצאי יהודי ספרד ופורטוגל בצפון מרוקו כהצלה, בגלל פחדם שרדיפות האינקוויזיציה יישנו גם בארץ גלותם החדשה.
פורים וינץ גרמניה, פרנקפורט, כ' באדר, ה'שע"ו (1616). המושל מתיאס עמד להיות מוכתר כמלך גרמניה והחליט לערוך את טקס ההכתרה בעיר פרנקפורט. ראש האופים, וינצנץ פטמילך, בעיר איים שאם לא יוטלו מגבלות על יהודי העיר הוא יסגור את כל המאפיות בערב יום ההכתרה. מועצת העיר פנתה במכתב למלך החדש ובו טענה כי היהודים מנצלים את הזכויות שלהם על מנת לפגוע באזרחי העיר הגויים. בעקבות מכתב זה הוסתה האוכלוסייה הלא יהודית בעיר והתחולל פוגרום, אלא שהמלך החדש ראה בפוגרום זה מרידה במלכותו והוציא את ראש האופים להורג3.
פורים די בודה איטליה, (1684). בימי המלחמה הטורקית הגדולה נפוצה שמועה שהיהודים תומכים בטורקים, ובזכות כמה נוצרים ופקידי ממשלה שבאו להגן עליהם ניצלו היהודים מפוגרום.
פורים ל"ג בעומר י"ח באייר, ה'ת"ן (1690).
פורים אנקונה איטליה, כ"א בטבת, ה'תנ"א, (1690). ניצלו מרעידת אדמה גדולה מאד.
פורים של לונדענבורג, י"א טבת ה'תנ"ח, נפל בית הכנסת והמתפללים ניצלו.
פורים צנעא, י"ח באדר תפ"ב. ידוע הסיפור ששרי המלך הרגו את בן המלך שהלך לטייל בפורים ברחוב יהודים, והאשימו את היהודים. לפי המסורה המת קם לתחייה והצביע על רוצחיו
פורים פוזנה פולין, ג' בחשוון, ה'תס"ה (1704). הפולנים והזכסים צרו על העיר וירו עליה כעשרת אלפים פצצות עם פתיל השהיה, השוודים ששלטו בעיר פקדו על היהודים לאסוף את כל הפצצות הללו ולכבותן ובכל זאת לא נפגע אף אחד.
פורים אשריף לוב, טריפולי, כ"ג בטבת, ה'תס"ה (1705). ניצלו מצבאו של אברהים אשריף אשר אבד במגפה.
פורים בגדאד עיראק, י"א באב, ה'תצ"ג (1733). השלטון הפרסי העוין ששלט עד אותו יום בבגדאד התמוטט.
פורים ליבורנו איטליה, כ"ב בשבט, תק"ב (1742), נס ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות". לזכר המאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת ליבורנו את יום כ"ב בשבט ליום צום ותענית. הדיין מלאכי בר יעקב הכהן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" ליבורנה תק"ג – 1743 ו"שבחי תודה". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות. היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב 1792 – בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ לא תקום פעמיים צרה צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו", במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה..." (חלק ב' סימן י"א וכן בספרו של רפאל מלדולה "שֶבֶר בַּמְצָרִים" שב"ר מרמז לגימטריה של שנת תק"ב.)
פורים טבריה ז' באלול, ה'תק"ג (1743). סולימאן פאשה צר על העיר ולאחר 83 ימי מצור בתאריך ד' בכסלו הוא עזב את העיר.
פורים מסטיסלב ד' בשבט ה'תק"ד הקוזאקים עזבו את העיר והיהודים ניצלו.
פורים אוראן, ו' באב תק"צ. יהודי העיר אוראן באלג'יר קבעו פורים לזכר כיבוש העיר על ידי הצרפתים מהמוסלמים ביום זה, אף על פי שחל בשבוע שחל ת"ב.
פורים מרוקו, ערב פסח תקל"א. יהודי מרוקו קיבלו עליהם לבטל תענית בכורות ולחוג שמחת פורים לזכר נס שניצלו מכליון.
פורים אלג'יר י"א בתמוז, ה'תקל"ה (1775) – יהודי הקהילות באלג'יר ניצלו מפרעות שרצו לעשות בהם.
פורים אוסטראה ז' בתמוז , ה'תקמ"ב, (1792) בימי מלחמת רוסיה בפולין. חיל המפקד הרוסי סובורוב שם מצור על העיר. הפולנים עזבו את העיר בחשאי, היהודים התקבצו בבית הכנסת הגדול של המהרש"א ועמדו בצום ובתפילה. הרוסים הפציצו במשך יומיים את העיר ובעיקר את בנין בית הכנסת אשר חשדוהו למבצר. אחד היהודים שם נפשו בכפו חצה בלילה את הנהר והודיע לסובורוב שהפולנים נסוגו, בז' תמוז הרוסים נכנסו לעיר וההתקפה נעצרה והקהילה ניצלה.
פורים פירנצה איטליה, כ"ז בסיון ה'תק"ן (1790).
פורים של רומא, ב' שבט ה'תקנ"ג, מישהו ניסה לשרוף את הגטו ברומא, והתחיל לרדת גשם בדיוק לפני שנתפשטה השרפה, וניצלו היהודים.
פורים וילנה ליטא, ט"ו באב, ה'תקנ"ד (1794) בימי מלחמת רוסיה בפולין העיר הפכה לשדה קרב, גייסות הקיפוה ולחמו בה מכל הכיוונים.
פורים ברגל לוב, טריפולי, כ"ט בטבת, ה'תקנ"ה (1795). בריחת עלי ברגל המושל העריץ של טריפולי.
פורים שרפה איטליה, י"א בסיוון, ה'תקנ"ה (1795). יהודי פדובה, לזכר השרפה הגדולה ממנה ניצלו בתיהם.
פורים אורבינו איטליה, י"א בסיוון, ה'תקנ"ט (1799). יהודי אורבינו – לזכר מאורע בו ניצלו מקלגסי הצרפתים.
פורים סיניגאליה איטליה, ט"ו בסיוון, ה'תקנ"ט (1799).
פורים סיינה איטליה ט"ו בסיוון, ה'תקנ"ט (1799). יחידות לוחמים מהפכנים מצרפת ובראשם גנרל שניידר תפסה את סיינה, הטילה מס כבד, בזזה את בתי היהודים ואיימה לשרוף את כל הגטו. הנסיך הציל את הגטו והחזיר ליהודים את כספם. אותו יום נקבע צום בבוקר ופורים לאחר הצהריים.
פורים וידין בולגריה (1806). המוסלמים רצו להרוג את היהודים בגלל עלילת שווא שהם הרעילו את המושל, אולם המושל לפני מותו הודה מה היתה סיבת ההרעלה וזיכה את היהודים.
פורים בוסניה בוסניה, ד' בחשוון, ה'תק"פ, (1820). על שם מושל בוסניה רודזי פאשה שהתנפל על יהודי סארייבו ואסר את הרב ותשעה מראשי הקהל ודן שיוציא אותם להורג כי היהודים לא הצליחו לגייס את כופר הנפש הגבוה שדרש, אולם ר' רפאל הלוי מסארייבו הצליח להביא להתקוממות המוסלמים נגד אותו פאשה עריץ וזה נאלץ לברוח על נפשו.
פורים בלגרד סרביה, י"ט בסיוון, ה'תקפ"ב (1822), הנסיך הסרבי הפציץ את העיר מצד אחד וחיל המצב הטורקי ענה באש מהצד השני, כאשר שכונת היהודים נמצאה בתווך. ובאורח פלא ניצלה הקהילה וכולה הצליחה לברוח אל העיר זמלין הקרובה.
פורים די לכור המקלעים, כ"ב כסלו תקצ"א (1840). עבד אל רחמן כבש בחזרה את פאס והציל את יהודי העיר מידי המורדים.
פורים רודוס. יהדות רודוס ניצלה מעלילת דם שמושל האי יוסוף פחה העליל עליהם.
פורים איברהים פחה, י"ט אייר תקצ"ד. יהודי חברון קבעוהו ליום חג משתה ושמחה על נס שהפחה שלח פקודה לחייליו ברגע האחרון שלא ייכנסו לפרוץ את שכונת היהודים.
פורים שלג תוניס, כ"ד בטבת, ה'תרנ"א, (1891). שלג גדול גרם נזקים כבדים לתושבים, אבל ב"עיר היהודים" לא ירד השלג.
פורים היטלר קזבלנקה, מרוקו, ב' בכסלו, ה'תש"ג (1943). ניצלו מידי הנאצים ולזכר המאורע חיברו מגילה בשם מגילת היטלר וקבעו את היום לפורים שני.
פורים של יהודי רומניה במגילת החורבן של יהודי רומניה נכתב: בדורנו נקבע "פורים רומניה" ביום ד' באלול תש"ד 23 באוגוסט 1944 ביום זה ניצלו ממוות כ-400 אלף יהודי רומניה, כמחצית מכל היהודים בארץ זו, בזכות שחרור רומניה על ידי הצבא האדום הסובייטי". לפי התוכנית התכוונו הגרמנים להפוך מדינה זו ככל שאר מדינות אירופה ל"יודנריין" – נקייה מיהודים אך הם לא הספיקו, כיוון שרומניה שוחררה שמונה חודשים וחצי לפני תום המלחמה, ויום 23 באוגוסט 1944 נחרת בזיכרונם של יהודי המדינה כ"פורים דרומניה".
דוגמאות של ימי פורים-שני משפחתיים
בא' באלול ד'תשצ"ט, (1039) משפחת שמואל הנגיד מספרד.
משפחתו של ר' חנוך בן א' משה מפראג. בכ"ב בטבת ה'שפ"ג (1623).
משפחת מיוחס בירושלים, בט"ז באדר ה'תפ"ד (1734), לציון חזרתו בשלום של הרב רפאל מיוחס ממסעו לקושטא (איסטנבול) לאחר תלאות רבות. היום נקרא "פורים די לוס מיוחס" או "פורים די לוס מיוחסים".
משפחת של יום טוב ליפמן הלר פרשן המשנה הנודע מהמאה ה-18.