לדלג לתוכן

חבל נחלתו כד ז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · כד · ז · >>

סימן ז - אפרושי מאיסורא בקטן

שאלה

אדם בנה ארגז חול לילדיו ליד ביתו, האם מותר להם לשחק בו בשבת, כגון לחפור בו, לעשות 'עוגות' מחול ומים וכד'.

תשובה

א. יש לדון בתחילה על האיסורים בגדול ואח"כ להשליך מגדול לגבי קטן.

כך סיכם את טעמי ההלכה בילקוט יוסף (שבת ב הערות סימן שח סעיף ו – דיני מוקצה מחמת גופו אות טו):

"הנה ראשית דבר יש לדון אם מה שהקטן משחק בחול שבארגז וחופר גומא, אי הוי איסור תורה או איסור דרבנן. ונראה שכל שהוא עפר תיחוח אין בזה איסור תורה, דהנה נודע מה שנחלקו הפוסקים בעפר תיחוח, כשאין העפר חוזר לגומא ממילא, אי הוי איסור תורה או דרבנן. כי במשנה (שבת לט א) שנינו, ולא יטמיננה [ביצה] בחול. רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ. רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. מאי בינייהו, איכא בינייהו עפר תיחוח. ופירש רבינו תם בספר הישר, [הובא בתוספות ד"ה מפני], דמזיז עפר ממקומו הוי חופר שהוא תולדת חורש אפילו בעפר תיחוח, כגון חול ואבק דרכים, כדמוכח בביצה (יח א) דקאמר והא קעביד כתישה, בעפר תיחוח. והא קעביד גומא, אלמא בעפר תיחוח שייך נמי גומא, והא דקאמר הכא איכא בינייהו עפר תיחוח, היינו כל כך תיחוח שכשמניח עליו ביצה, היא נשקעת מאליה. דבזה ודאי לא שייך חורש. ע"כ. וכ"ה בתוספות (ביצה ח א). וכן פסק באגלי טל (מלאכת חורש סעיף ג'). שיש איסור חורש מה"ת גם בעפר תיחוח, ורק בעפר תיחוח כל כך שהביצה נשקעת בתוכה מאליה, בזה ליכא איסור חורש".

"אולם הפני יהושע (שבת לט. וביצה ח א) כתב, וכבר כתבתי בזה שם בביצה דמסוגיא דהתם לא מוכח מידי, דלכאורה הא דמקשה התם הא קא עביד גומא, לאו מאיסור גומא דאורייתא איירי, אלא מאיסור דרבנן איירי. כמו שהוכחתי שם בראיות ברורות. ע"ש. וכן מבואר בתוספות מכות כא. דבעפר תיחוח [כל תיחוח] אין חרישה מן התורה. ואכמ"ל. ומרן בשלחן ערוך (סימן שח סעיף לח) פסק, מכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו עפר וכו', ועושה בו כל צרכיו בשבת, כגון ליטול ממנו לכסות צואה וכו'. וכתב בתו"ש, דאיירי בענין שאין בו משום עשיית גומא, דהיינו שיטול בשוה, או שהחול דק או תיחוח דתיכף שנוטל, החול נופל לתוך הגומא וסותמה. והובא במשנה ברורה (סימן שח ס"ק קמג). ע"ש. ומבואר, דכל שהוא עפר תיחוח שבעת שנוטל מהעפר, העפר חוזר ונופל שוב לגומא, ליכא בזה משום חופר גומא אף מדרבנן. ולפי זה היכא שהילד משחק בעפר כזה, מותר ליתן לו בידים את הארגז כדי שישחק בו, וליכא בזה לא משום מוקצה ולא משום חופר".

"ויש להוסיף, דהכא ליכא משום חורש, שהרי אין עפר זה ראוי לזריעה. וכבר כתב במנחת חינוך (אות ו') שאין חרישה בעפר שאינו ראוי להצמיח. ואף שלמדנו מלאכת חרישה ממלאכת המשכן והרי היו במדבר, ומבואר בחולין דעפר מדבר אינו מצמיח. כבר כתבו התוספות בחולין (פח ב) דבזמן שהיו ישראל במדבר העפר היה מצמיח. [וכן כתב בנשמת אדם כלל ז' אות ב' בשם הירושלמי, וכן כתב באור החיים, (במדבר טו, לב) בשם חז"ל שבארה של מרים היה מעלה גינות ופרדסים. מנחת סולת. ע"ש]. והוסיף המנחת חינוך שיותר נראה דודאי לא חרשו לצורך הסממנים במדבר, כי היה מוכן בידם, אך ילפינן מכל מה שהיו צריכים למשכן לצורך סממנים וכיו"ב להקמת המשכן אם לא היה בידם, ושכן כתב הפני יהושע (שבת עה א). עכ"ד. ואם כן מסתברא שגם חול ים אינו מצמיח. [ואולי מה שיש מקומות שזורעים, הוא כשנותנים בתוכו חול אחר וחומרים, או שהוא חול אחר]"...1

"ולפי זה גם בנידון דידן היכא שיש בארגז עפר דק ותיחוח, ליכא בזה איסור משום חופר גומא. וגם משום בונה ליכא דהוי בנין לשעה, וידוע וניכר לכל שאינו אלא למשחק... ועיין בנשמת אדם (הלכות יום – טוב כלל צד סק"ג) שמפקפק בזה. ומכל מקום גם משום בנין יש לדון משום בנין לשעה, שהרי בודאי שאין הגומא עשויה לקיום [גם בעפר שאינו תיחוח] ובבנין לשעה הוא פלוגתא בתלמוד ירושלמי ובפוסקים, ונתבאר בארוכה בשביתת השבת (בהקדמתו ד"ח ע"א). ע"ש. אלא דצ"ע דהא בד"כ גם חול ים כשהוא דחוס או קצת לח שאם מוציא עפר אין העפר חוזר לגומא, וממילא יש לחוש בזה לאיסור דרבנן, אי משום חורש אי משום בונה, דהוי בנין לשעה. ואף בעפר תיחוח כל כך שמיד שנוטל מהעפר חוזר העפר שוב למקומו, יש לעמוד בזה למה לא נחוש משום גזירה שמא יבוא להשוות גומות בעפר שאינו תיחוח כל כך. דהא בשלחן ערוך (סימן שלח סעיף ה') פסק, שאין שוחקין באגוזים וכיו"ב משום אשווי גומות. ובמשנה ברורה (סק"כ) פסק שאפילו על גבי קרקע מרוצף אסור אטו קרקע שאינו מרוצף. ושכן משמע מלשון הרמ"א. עיין בשער הציון (אות כג). אמנם לדידן יש להקל, וכמבואר בבית יוסף שם, ועיין עוד בשלחן ערוך (סימן שלז סעיף ב') שפסק דכיבוד במרוצף שרי, ודוקא להרמ"א אסור אטו שאינו מרוצף, לכן נראה שלדידן יש להקל. ועל כל פנים באינו מרוצף דגזרו משום אשווי גומות, אם כן גם בחול תיחוח יש לגזור אטו שאינו תיחוח. ועדיין יש לחלק. וצ"ע בזה".

לסיכום, בחול בארגז המוכן מלפני השבת, אין איסור חורש ולא חופר גומא ולא בונה ואף לא מוקצה.

ב. אמנם בהרטבת החול ישנו איסור. כך פסק בשמירת שבת כהלכתה (פט"ז אות ד): "אין למחות בילדים המשחקים בחול הדק והיבש שהוכן לצורך זה מבעוד יום (ארגז חול), אבל אסור לערבב את החול במים או לשפוך מים עליו, משום איסור לישה. חול שלא הוכן מבעוד יום למשחק הילדים, כגון חול שעל שפת הים או חול העומד לבנין, אין היתר לטלטלו ולשחק בו בשבת וביו"ט".

וכתב בס' משנה אחרונה (הערות לסימן שלז הערה ט): "וכתב בשולחן שלמה (ס"ג) שכתב הגרשז"א בתשובה לשואל, שאין זה דומה למה שיש לאסור לילדים לשפוך מים לארגז חול בשבת (עי' שש"כ פט"ז ס"ד), אף שאחר כך מייבשתו השמש ואין הלישה מתקיימת, ששם נעשית לישה ממש, עיין שם".

עולה מדבריו שאין לשים מים בארגז חול בשבת משום לישה.

ג. נבדוק עתה את ההשלכות ההלכתיות לגבי קטן שאינו חייב במצוות.

פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שמג ס"א): "קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא); ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים; וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות".

ורמ"א הגיה: "וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ). וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד (ב"י)"...

בדברי השו"ע שתי שיטות: א) קטן שלא הגיע לחינוך – אביו ובי"ד אין צריכים להפרישו. הגיע לחינוך – אביו ובי"ד מצווים להפרישו. ב) קטן שהגיע לחינוך אין בי"ד צריכים להפרישו ורק אביו מצווה עליו.

וכדי לברר שאף אביו אינו מצווה להפרישו כשלא הגיע לחינוך נביא עוד כמה ראיות.

כתב ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא, שמות כ, י): "אתה ובנך וכו' וזהו ששנינו קטן שבא לכבות אין שומעין לו ומיירי כשעושה על דעת אביו דאי בעושה שלא מדעת אביו הא קיימא לן קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו מהר"ר".

באר המזרחי (רא"ם, שמות כ, י): "[אתה ובנך ובתך] אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על הקטנים, וזהו ששנינו: קטן שבא לכבות כו'. ולשון מכילתא: "אתה ובנך ובתך – אלו הקטנים, אתה אומר אלו הקטנים או אינו אלא גדולים, אמרת והלא גדולים כבר מוזהרים הם, הא מה תלמוד לומר: 'אתה ובנך ובתך', אלו קטנים". ורש"י ז"ל פירש "אלו קטנים" שהגדולים מוזהרים עליהם, דאלו קטנים לאו בני אזהרה נינהו. ואינו רוצה לומר לאפרושינהו, דהא בפרק חרש (יבמות קיד א) משמע דאין הגדולים מוזהרים על הקטנים, אלא דלא ליטמויינהו בידים, אבל אם היו הקטנים עוברים מעצמן אין הגדולים מוזהרין להפרישן, דקטן אוכל נבלות אין בית דין מוזהרין להפרישו. ומשום הכי הורה רבי פדת הלכה למעשה לרב יצחק בר ביסנא דאירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא ברשות הרבים, דלדבר טלי וטליא ולטיילו התם, דאי משכחי להו, מייתי להו. ומתניתין (שבת קכא א) דקטן שבא לכבות, אומרים לו: אל תכבה מפני ששביתתו עליהם, מוקי לה בגמרא בעושה על דעת אביו, אבל באינו עושה על דעת אביו אין אומרים כבה ואל תכבה".

וכך באר בדברי דוד (לבעל הט"ז על שו"ע, שמות כ, י): "...משמע אבל אם אוכלין מעצמם אין מצווין להפרישו, וכ"כ רמב"ן ר"פ אמור במ"ש רש"י: להזהיר הגדולים על הקטנים, דהיינו שלא לטמאם בידים כו', וכן בהרבה מצות בדם ושרצים וטומאה, כו', אלא פשוט דמן התורה אין מצווים להפרישו כשעושה מעצמו, ור' יוחנן דמספקא ליה אין להביא ראיה ממנו לומר בפשיטות דב"ד מצווין להפרישו שזה ליכא למ"ד. ועוד הקשה בספר הנ"ל על הרא"ם דב"ד אינן מצווין להפרישו אבל אביו מחוייב לגעור בו, ומביא ראיה מרמב"ם שכ"כ. גם זה אינו כלום שלא כתב רמב"ם כן אלא מדרך המוסר מטעם חנוך לנער על פי דרכו, אבל ודאי מן התורה אין שום חיוב על אביו יותר מב"ד, ואפילו מה שעושה הקטן על דעת אביו שממחין ביד האב היינו באיסור תורה דוקא, שכ"כ רמב"ם בפרק כ"ד מה' שבת: קטן שעשה בשבת שבות אין ב"ד מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו, עכ"ל. הך 'אם הניחו אביו' פירושו שמראה לו דניחא ליה בכך, דהיינו מ"ש בגמרא שעושה ע"ד אביו דב"ד מצווין על האב להפרישו היינו בשל תורה דוקא, אבל מדרבנן אין ב"ד ממחין ביד האב, ובספר הנ"ל לא הבין מ"ש רמב"ם 'הניחו אביו' כמו שזכרתי, וע"כ טעה להביא ראיה משם דאפי' עשה מעצמו חייב ב"ד למחות לאביו שיפרישנו. ואינו כן, ודברי הרא"ם פשוטים ואמיתים".

וכן באר בתפארת ישראל (שבת פ"ט מ"ז):

"מט) לשחוק בו. ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק, פן ימות ויאכלנו, ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין בית דין מצווין להפרישו, עכ"פ אסור ליתן לו בידים, מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו, ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו, רק דבדאורייתא מחינן באב, ובדרבנן לא מחינן בי' באב, אבל בתינוק שאינו בר הבנה, אף אביו אינו מצווה להפרישו, אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'), וחינוך לקטן במצות עשה, היינו אפי' בעשה דרבנן, כתפלה (א"ח ק"ו, ורט"ז שם סק"ב), ונר חנוכה (ססי' תרע"ה), ומגילה (סי' תרפ"ט, ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד), וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג, וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן), וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א), וי"א דכל שראוי לאותה מצוה, אף שאינו מבין לשם מי עושה, חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו)"...

עולה מן הדברים שמן התורה אם קטן אינו עושה לדעת אביו אין למונעו מן התורה, אפילו בהגיע לחינוך. ומדרבנן מוטל על אביו לחנכו. אבל בקטן שלא הגיע לחינוך, אם עושה לצרכו ולדעתו אין למונעו ולא להפרישו מאיסור.

ד. דרך ההפרשה מאיסור בקטן אינה כמו הפרשה מאיסור בגדול. בגדול היא למונעו מעבירה, בקטן שאין זו עבירה, חובת ההפרשה היא מדין חינוך.

בגדול מותר להכותו כדי להפרישו מאיסור כאמור בבבא קמא (כח ע"א): "מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור? ...ר"נ בר יצחק אמר: בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא". וא"כ מונע ממנו עשיית האיסור אף על ידי חבלה בגופו. וכ"כ מלאכת שלמה (בבא קמא פ"ג מ"ח): "וכן אם אדם רואה שישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו אם לא יכה המכה אף על פי שאינו מכהו מכת נפש מותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא כדאמרי' גבי נרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו שרבו מותר לחבול בו לאפרושיה מאיסורא".

יש איפוא לחלק בנושא אפרושי מאיסורא בין גדול לקטן. בגדול האיסור הוא עצם המעשה האסור מן התורה או מדרבנן היינו למנוע מפלוני לעבור על האיסור. בקטן עצם המעשה אינו אסור, שהרי הוא נעשה ע"י קטן, אלא קיים צד חינוך הילד למצוה או לפרישה מן האיסור.

בקטן הכאה ודאי אינה שייכת, הרי כל החיוב על הפרשה הוא מצד חינוך ולא מעשה האיסור נאסר בקטן, אלא ההפרשה היא מהרגלת הקטן לעשות את האיסור. ואם ברצונו למנוע את המעשה למה יכהו? יקשור את ידיו, או יסגרהו בחדר על מסגר. אלא שהדבר ברור שחינוך למצוה או לאיסור הוא לשכלו ורצונו של הילד. ואף אפרושי מאיסורא אינו בכפיה אלא שהילד יבין ויפנים ויקיים מרצונו אבל לא עצם העשיה.

ה. מהו גדר קטן שלא הגיע לחינוך?

הובאו לעיל בדברי בעל תפא"י כמה דעות שאינן מגדירות לגמרי.

הביא בחקרי לב (או"ח סי' ע) מתשובת מהר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס ברלין סימן לא [פח], דפוס קרימונה סי' ר): "והא דמשמע בפרק חרש [יבמות קיד, א] דאפילו אביו לא מחייב להפרישו. היינו שלא בפניו, אבל אם בפניו עושה התינוק עבירה ויש בו דעת להבחין בין טוב לרע חייב להפרישו, כדמשמע התם בההוא דקאמר העושה על דעת אביו, פרש"י [שם ד"ה בעושה] שהתינוק צופה [באביו] ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד על גביו כאלו מצוהו לעשות, אלמא דכל היכא דעומד על גביו והתינוק יודע שאביו רואהו חייב להפרישו והוא הדין לחנכו".

הסיק הרב חזן: "הנה מדבריו למדנו דה"ל (=אצ"ל דס"ל) היינו שיודע להבחין בין טוב לרע וכשגוער בו אביו פורש מן האיסור וגם אח"כ לא יעשה אפי' שלא בפניו שכבר ידע קצת מאיסור והיתר".

ועולה מדבריו שתינוק שאם ילמדוהו לא יבין ולא ילמד, וכשאביו שהורה לו על חומר האיסור אינו עומד על גביו יעשה את אותו איסור – זהו תינוק שלא הגיע לחינוך, ואין בו חיוב אפרושי מאיסורא. היינו, תינוק או ילד שכאשר יאמרו לו: 'זה אסור בשבת', לא יקבל זאת על עצמו ולא יתנהג כך שלא לפני אביו, אין אביו מצווה להפרישו מאיסורי שבת.

במשנ"ב הוצאת 'דרשו' בהוספות לסי' שמג (הוספות עמ' 70 הערה 14) הביאו משו"ת חוט השני (ח"ד פצ"ה ס"ק ב) גדר אחר: "שצריך שיבין שהסיבה שאסור לו לעשות זאת היא כיון שליהודי אסור לעשות מעשה כזה, ולא בגלל שמונעים ממנו לעשות זאת".

לענ"ד גיל זה עוד מבוגר מן השיעור של בעל חקרי לב עפ"י המהר"ם, כיון שצריך מלבד המניעה להבין שהוא שייך לעם ישראל ולא רק בגלל שאסור לעשות כן בשבת.

ו. לפי דברינו נראה לענ"ד, שאותם המשחקים בחול לא הגיעו לחינוך ואין צורך להפרישם מאיסור, הם עושים זאת להנאתם בלבד ולא בשליחות גדול כלשהו. ולכן, מותר לקטן המשחק בארגז חול בשבת לשחק, ולבנות 'ארמונות' או לעשות 'עוגות' וכן להביא מים בעצמו ולערב בחול. ואין צריך להפרישו מפני שאינו מבין מדוע אסור, ואף אם יגידו לו שאסור – כאשר יהיה לבדו או עם חבריו, יביא מים ויערב בחול.

אמנם לגדול אסור לסייעו, ולא לתת לו מים ולא להיות מעורב במשחקיו אלו של הקטן. אבל קטן המשחק בארגז חול אינו מבין ואין צריכים להפרישו מאיסורים2.