חבל נחלתו כג נב
סימן נב
דרכיה דרכי נועם
שאלה
תלמיד חכם כתב לי שנענה על ידי אחד מגדולי הדור שאין צורך לטבול מכשיר חשמלי המשמש להכנת אוכלים ונעשה על ידי נכרים, אשר יינזק כתוצאה מן הטבילה משום הטעם: דרכיה דרכי נועם. ושאל אם כדאי לפרסם זאת.
השבתי:
א. לא הייתי נסמך על התשובה שקבלת מהרב... בהוראה לרבים. אינך יודע את כל מערכת החשבונות שלו כגון: מחובר לקרקע (חוט חשמל לשקע), עד כמה הוא כלי אכילה, וכו' ולך אמר את המסקנה האחרונה. כמו"כ המקובל בימינו בכלי כזה שייתן לפירוק והרכבה של אומן, ועוד טעמים להקל.
ב. הטעם של דרכיה דרכי נועם בדורנו בעייתי מאד. כי כל אחד טוען זה לא נוח לי, והלוא דרכיה דרכי נועם... אז מותר לאכול בשר בחלב, או לצאת בלבוש לא צנוע, או לוותר על כל מיני הרחקות מאיסורים. ולכן הייתי ממעט להשתמש בו.
בעקבות השאלה יצאתי לבדוק. הפסוק מופיע בהרבה מקומות כטעם להלכה, האם מדובר בטעם מן התורה שמבטל חיובים ואיסורים, או רק משמש לתיאור מצב, או שהוא טעם אשר מועיל באיסורים מדרבנן בלבד1?
א. השימוש בטעם בש"ס
השימוש בטעם זה לשם מעשה או הימנעות ממעשה מופיע בבבלי כמה פעמים.
אחת הפעמים (יבמות טו ע"א) כהצעה לתקן את צרת הערוה שנישאה למישהו מן השוק לפי ב"ש המתירים את הצרות לאחים. והיתרן לשוק תלוי לפי ב"ש בחליצה, וז"ל הסוגיא: "אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא לצרה עצמה, ומה נעשה – הכי קאמר: הנך צרות דב"ה לב"ש היכי נעביד להו? ליחלצו, מימאסי אגברייהו! וכי תימא לימאסן, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
הסיבה שאין מחייבים את הצרה שנישאה בחליצה לאחר שנישאה מפני שהלכה כבית הלל ואינה צריכה חליצה, והרי היא מותרת לשוק בלא חליצה. וחליצה נצרכת לפי בית שמאי ולא חייבו חליצה, משום דרכי נועם. נמצא שהטעם הוא רק סיוע שלא להצריך חליצה.
וכן באר הריטב"א (יבמות טו ע"א): "דרכיה דרכי נועם כתיב. פי' ואף על גב דהא לאו מאיס(ור) כולי האי הוא למדחי איסורא, כדאי היא תקנתה כיון דקי"ל דהלכתא כבית הלל".
כלומר, הריטב"א שאל: מדוע שחשש מאיסות יועיל מול איסור? ומשיב, האיסור הוא רק לפי בית שמאי ולשם הידור הלכתי, ולכך די בתשובה של דרכיה דרכי נועם.
וכן כתב המאירי (יבמות טו ע"א): "כל שאיפשר להתיר את האשה בלא חליצה ראוי להתירה, ואין לומר שתחלוץ לרוחא דמילתא דרך תקנה אחר שאין שום צורך בכך והוא שאמרו בסוגיא זו הנך צרות דבית הלל היכי נעביד להו ליחלצן מימאסן אגברייהו וכי תימא לימאסן דרכיה דרכי נועם כו' ".
נמצא שדרכי נועם הוא טעם מדרבנן להכריע במקום שהחליצה לא נצרכת, והיא מעין הידור לעשות אף כדעת בית שמאי.
פעם נוספת בסוכה (לב ע"א): לגבי לולב כתוב: "אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא! – בעינא כפות, וליכא. – ואימא אופתא! – כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם. – ואימא כופרא! – אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כתיב". אף במקרה זה המדובר באסמכתא, לאחר הידיעה במסורת שכופרא פסול.
וכן בסוגיא הבאה (סוכה לב ע"ב) לגבי הדס: "תנו רבנן: ענף עץ עבת – שענפיו חופין את עצו. ואי זה הוא – הוי אומר זה הדס. – ואימא זיתא! – בעינן עבת וליכא. ואימא דולבא! – בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא. – ואימא הירדוף! – אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וליכא. רבא אמר מהכא: האמת והשלום אהבו". (רש"י: "דרכי נועם – והאי מברז בריז את הידים כקוצים, שראשי עליו עשויין חדין כמחט".)
כך כתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה: "...אחרי שאזכיר כאן יסוד גדול שנראה לי להזכירו כאן. והוא, יש לטוען לומר אם היו פירושי התורה מקובלים ממשה כפי הכללים שאמרנו כשהזכרנו אמרם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה הם אותם ההלכות המיוחדות שאמרו בהם שהם הלכה למשה מסיני? והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס... וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס".
אם כן דחיית ההרדוף מלשמש כעץ עבות או את הכופרא ללולב בטעם דרכיה דרכי נועם וכו' היא רק בגדר אסמכתא ולא שהלימוד הזה תוקפו מן התורה.
עפ"י זה נדחית החקירה שכתב ברשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק, סוכה לב ע"ב): "שם. תוס' ד"ה האמת. הנה בדין דרכיה דרכי נועם עלינו לחקור אם הוא סימן למין, דהיינו שהוא מציין לאיזה מין כיוונה התורה, או דילמא פסול נטילה בפני עצמו הוא. ונ"מ בלולב שיש בו קוצים, דאם דרכי נועם הוי סימן המין הרי כאן יש מין לולב וכשר, אבל אם דרכי נועם הוי פסול חדש בנטילה אז לולב שיש בו קוצים פסול – הואיל ואין בנטילתו דרכי נועם". ולענ"ד שני הצדדים אינם נכונים, זהו טעם מצטרף בכל מצוותיה של תורה, אבל לא חלק מגדרי המצוה הזו, ונכתב כהוספה לקבלה ממשה מסיני שמין זה פסול, ולא נאמר כלל על לולב.
וכן בכל המקומות בש"ס שמובא הפסוק של דרכי נועם, אינו לדחות דין תורה, אלא לחזק הלכה שנמסרה למשה מסיני, ואינו עומד בפני עצמו כגדר לדין מהתורה.
פרש רש"י (יבמות פז ע"ב) לגבי אשת אח שהותרה לשוק ונישאת כיון שהיה לה בן ואח"כ מת בנה:
"דרכיה דרכי נועם – וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם וניסת לשוק ומת בנה, אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה הילכך על כרחך בן אין לו בשעת מיתה קאמר והרי יש לו".
וכך באר המאירי (יבמות פז ע"א): "אבל לענין יבום עשה בו מתים כחיים שאם נשאר לה בן מן האח ואחר כך מת בנה אסורה ליבם כאלו הבן חי שהרי כתוב דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום וזו שהיה לה בן ולא נזדקקה ליבום ונשאת לשוק ואחר כך מת בנה, אם תאמר תחלוץ, תתגנה על בעלה ויבאו לידי קטטה, וכתיב דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".
נאמר בגיטין (נט ע"א): "מתני'. אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום"... ובגמרא (גיטין נט ע"ב): "מנה"מ? אמר רב מתנה, דאמר קרא ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי, אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי. רבי יצחק נפחא אמר, מהכא: ונגשו הכהנים בני לוי, אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי. רב אשי אמר, מהכא: בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ר' חייא בר אבא אמר, מהכא: וקדשתו – לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון. א"ל אביי לרב יוסף: מפני דרכי שלום? דאורייתא היא! א"ל: דאורייתא, ומפני דרכי שלום. כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא, דכתי': דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום!"... היינו כהן קורא בתורה ראשון מן הלימודים שהובאו על ידי האמוראים או מתנא דבי ר"י: 'וקדשתו', והמשנה מוסיפה מפני דרכי שלום. ועל כך משיבים שכל מצוותיה של תורה הן מפני דרכי שלום מפני שדרכיה דרכי נועם. ואין זה טעם נפרד, אלא שהוא כלול בשאר גדרי ההלכה מן התורה, (ולעתים לא יתירו על פיו. כגון יבמה שצריך להמתין לאח קטן שייבם או יתיר אותה לשוק בחליצה, אע"פ שהיא יושבת בביתה ללא אפשרות להינשא אפילו עד שלשה עשרה שנה) ורק באסמכתאות או בדינים מדרבנן ניתן להביא טעם זה כגדר הקובע אם לקיים ובאיזה אופן.
ב. שימוש של הראשונים בגדר דרכיה דרכי נועם
1. כתב בשיטה מקובצת (בבא מציעא כח ע"ב): "מתניתין: ודבר שאינו עושה ואוכל. כגון עגלים וסייחין ימכרם מיד ויניח הדמים אצלו שנאמר: והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו כלומר ראה שתעשה לו השבה שאם יניחם ויוציא עליהם הוצאתן בחדש אחד יוציא אחד מן העגלים נמצא שלא החזיר לו אותו העגל, והוא נתחייב בכולם להשיבם, ואף על גב שגם הבעלים היו מוציאין הוצאות כאלו בהן דהא לאו בני מעבד מלאכה נינהו אפילו הכי חייבתו התורה שיחזור לו את כולן, והאי לא אפשר אלא במכירה אחת מהן דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא רצה להחמיר על המוצאה שיאכילנה משלו דדי לו מה שטרח בהן בגופו".
היינו, הוא מביא טעם נוסף, מדוע התורה התירה למכור אחד העגלים שמצא כדי להחזיר את השאר.
2. מביא המרדכי (גיטין פרק מי שאחזו רמז תכא) בדבר גט שזמנו בהול:
"אודיע לכבוד מורי הר"מ על דבר הגט הניתן בוירצבור"ק כי לא (*הודיע) [*הודיעוני] בכתבם אך זה שנטרפה דעת הבעל ובדקוהו בדיקה משולשת ונתברר להם כי באותה שעה חלים היה ועל זאת בעוניי השיבותי אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורין בפ"ק דחגיגה הרי הוא כפיקח וא"צ בדיקה, ואם לא ניתן מדעת הקהלות בזה לא יפסל כי בגט שזמנו בהול לא תקנו חכמי הדור תקנה זו שאם אמר כן בגט של ש"מ ג"כ צריך דעת הקהלות וזה איך יתכן הלא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ועת משפט ידע לב חכם"... (התשובה גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ספר סיני וליקוטים סימן תקעו).
היינו, אף שלא נהגו כתקנת הקהילות, והיו כמה דברים בגט (עי"ש) שלא היו לכתחילה, בכ"ז כיון שניתן בשעת הדחק – משום דרכי נועם יש להקל ולהכשירו.
3. הביא בספר שבלי הלקט (סדר פסח סימן רכה) בענין כתיבת דברי תורה בחול המועד: "והרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו השיב בכתב גלילי ידיו לר' צדקיה בר בנימין זצ"ל אחי שני על דברי האגרת שכותבין במועד לשלח ממקום למקום... אבל באיגרות שלומים יש נוהגין היתר ואומרים דהיינו איגרות הרשות דתנן באלו כותבין במועד גם פי' רבינו חננאל זצ"ל הביא שם ירושלמי אגרות של רשות זו שאלת שלום מיהו אם כיון מלאכתו במועד שהיה יכול לכתוב קודם לכן אוסר בתוספותיו. ומסתבר דדברי תורה לא גריעי מאגרות הרשות כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. וה"מ שלא היה לו פנאי לכתוב קודם המועד וגם לאחר המועד לא ימצא אדם לשלח על ידו דלא שכיח שיירתא. אבל אם היה לו פנאי לכתוב קודם המועד אי נמי שכיח שיירתא ויוכל לשלוח אחר המועד בלא שינוי אסור אף על גב דהוי מצוה דלא עדיף מספר העזרה וכן ראיתי בכתב שאלת דברי תורה אשר שאל הר"ר טוביה מבורגוניא מלפני מורי רבינו שמחה משפירא זצ"ל ושינה בכתבו כענין זה [במקור יש שרטוט] ויש כותבין אותיות הפוכות וניכרת מעבר השני ואי נפיש טירחא יצא שכרו בהפסדו דהא קיימא לן דאפי' במקום פסידא מטרח לא טרחינן עד כאן תשובתו".
עולה שהרב אביגדור כהן צדק היקל בכתיבת ד"ת בחול המועד כדוגמת אגרות הרשות משום לא תהא כוהנת כפונדקית, והוסיף את הטעם של דרכי נועם.
4. כתב האור זרוע (ח"ג פסקי בבא מציעא, סי' קצו): "וכבר היה מעשה מזה הענין ואכתוב השאלה והתשובה. גם לפי תשות כחי וסרות רוחי ואני מוטל על ערש דוי רוב היום מחמת חולי הזקנה. לא יכולתי להתאפק מלגלות דעתי לקרובי הלוי הרב ר' אליעזר בן רבינו יואל על אותו דין מרומה שנעשה לקרובינו ר' יצחק בר מנחם מלורכא אשר בא ר' יצחק בר מרדכי נכנס וקנה מצרנותו אצל ביתו והוא התרה בו לפני עדים שלא ישתדל במצרנותו ולא הניח והעדים על הדבר שהיה מחזר אחריה קודם לכן ורצה ליתן כמו שזה נותן עכשיו. והלך הוא רבי יצחק בר מרדכי וכתב לו שטר משכנתא עבור שלא יהיה בה דינא דבר מצרא. ואני אומר אחרי שהוא משום ועשית הטוב והישר הרי הוא קרוב למצות עשה ואין לפקפק ואין להערים בה. כי יש לפרש משכנתא באדם שעשה לו טובה קודם שהיה בדעתו למוכרה. אבל להערים בשעת מכירת זו ולא צוה השב"ה (=השם ברוך הוא) כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא מרמה. והכל יודעין וגם שמעו שקודם לכן היה בדעתו למכור ולא להשכין, וגם במתנה שאדם נותן לאהובו הניכר כלל כלל אין להערים ולבטל הטוב והישר. ובעל המרמה הוא אומר כי למדו רב מרי לאיסור אביו שהודה שהמעות שלו. ואומר אני וגם אני מצאתי בפירושים ישנים לפי שלא היו המעות של רבא ועזרו את הגר לפי שאנו מצווים בכמה מקומות על הגר ועוד שלא יחזור לסורו עד עשרה דרי. אבל בזאת ח"ו לבטל הישר והטוב בשום מרמה. וכן כתוב בשטר משכנתא בה' בתמוז הלוה ר' יצחק זקוק למרת צפורה שאם לא תפרע עד א' באב שיוסיף לה ח' זקוקי' ותמכור לו הבית בט' זקוקים זאת ערמה ניכרת היא. ואתה הרב תכתוב דעתך ותודיעני ושלומך ושלום תורתך נצח". (וכן בראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן תתקצו).
היינו, אותו יצחק בן מרדכי קנה בית כשקדם לו בר מצרא, וכדי שלא יצטרך המוכר למכור לבר המצרא 'דאג' שיחשב אף הוא בר מצרא ע"י שיקבל את הבית כמשכנתא פיקטיבית. האו"ז כתב שאין לנהוג במרמה בדין בר מצרא (שטעמו משום 'ועשית הישר והטוב') משום הדין של דרכיה דרכי נועם וכו'.
5. כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן קנד, רכט): "ונראה בעיני [אני המחבר] דאפילו אם דינא דבר מצרא שייך בבתים, ראובן שרוצה למכור ביתו לשמעון, ולוי הוא מצרן [של ראובן] ומעכב ע"י שמעון מלקנות, ולוי יש לו בית דירה ושמעון אין לו בית דירה, שאין לוי יכול לעכב את שמעון מלקנות, דלא תקינו רבנן דינא דבר מצרא אלא היכא (שהמוכר) [שהמצרן] והלוקח יש להם דירה או שניהם אין להם. אבל היכא שהמצרן יש לו וללוקח אין לו היאך נאמר ללוקח להניח ללוי לקנות על השבע משום ועשית הישר והטוב ובעצמו יטלטל אנה ואנה, והתורה [אמרה] דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואין זה דרך נועם ונתיבת שלום שיהא זה מטלטל וזה קונה על השבע".
היינו, דין בר מצרא בבתים הוא רק כששני המעוניינים לקנות שוים – לשניהם בית שלהם ורוצים לקנות בית זה או לשניהם אין בית משלהם ואחד מהם בר מצרא, אבל אם לבר המצרא בית משלו ולשני אין בית משלו – השני קודם לבר המצרא משום דרכיה דרכי נועם. וטעם דרכי נועם עדיף מטעם ועשית הישר והטוב שהוא הטעם של תקנת בר מצרא.
וממש באותה לשון כתב האור זרוע (ח"ג פסקי בבא מציעא סי' שנט): "ונראה בעיני אני המחבר אפילו לדברי הנוהגין בדינא דבר מיצרא בבתים ראובן שרוצ' למכור את ביתו לשמעון ולוי הוא מצרן של ראובן ומעכב על ידי שמעון מלקנות ולוי יש לו בית ודירה ושמעון אין לו שאין לוי יכול לעכב על ידו של שמעון מלקנות דלא תקינו דינא דבר מיצרא אלא היכא שהלוקח והמוכר יש להם דירה או שניהם אין להם. אבל היכא שהמצרן יש לו בית דירה ולוקח אין לו האיך נאמר ללוקח שיניח למצרן לקנות על השבע משום הישר והטוב ובעצמו יטלטל אנה ואנה והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואין זה דרך נועם ולא נתיבת שלום שיהא זה מטלטל וזה קונה על השבע".
וכן הביא בפסקי הריקאנטי (סי' שפא): "פסק ריא"ז2 דהא דתקינו רבנן דינא דבר מצרא לא תקינו אלא כשהלוקח והמצרן שניהם יש להם שדה, אבל היכא דהמצרן יש לו שדה והלוקח אין לו שדה האיך נאמר ללוקח שיניח המצרן לקנות על השובע משום הישר והטוב ובעצמו יטלטל אנה ואנה והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם ואין זה נועם ושלום שיהיה האחד מטלטל והאחד יתענג יותר ממה שראוי לו וראיה מפ"ק דב"ב מעובדא דרבינא דאמר ארבעה לצלא וארבעה לצללא לפרש"י ומה שהקשה לו ר"ת דאין מרחמין בדין לאו פירכא היא מעיקרא הכי איתקון".
אמנם כל זה בדינא דבר מצרא שהוא תקנת חכמים משום: 'ועשית הישר והטוב'.
6. כתב בספר אהל מועד (שער השבת דרך יב נתיב טו): "אדם מצווה על שביתת בהמתו ואסור ג"כ לחמר3 אחר בהמתו כל שיש לו משאוי עליה".
"כל דבר שהבהמה נשמרת בו אינו משאוי שלא נתנה תורה למה"ש ודרכיה דרכי נועם, ודבר שאינה נשמרת בו משאוי הוא, וכל שדרכה בחול בכך אף בשבת אינו משוי כדאמרי' [נ"ב ע"א] שאני פרה דדמיה יקרים כלומר ודרך בעליה לשמרה בזו אף בחול אבל כל שמירה מיותרת שאין דרכה בחול בכך משוי הוא".
אותה הלכה הביאו הרמב"ם (הל' שבת פ"כ ה"ח) והטור (או"ח סי' שה) ללא איזכור 'דרכיה דרכי נועם'. נראה שבית מועד שהזכיר זאת, הוסיף זאת כטעם לכך שאין זה נחשב משאוי, אבל אף ללא טעם זה הותר דבר המשמרה, ונאסר מה שאינו משמרה.
7. כתב בשו"ת הרא"ש (כלל קח סי' י): "והמדקדק בפרק לא יחפור דשיערו חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי [להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי] להזיק כתבו השיעורים והיכא שאין ידוע כתבו בכדי שלא יזיק. כדתנן (ב"ב כד:) ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו".
עולה מדבריו שחכמים נסמכו בתקנת הרחקות שלא יזיק על הגדר של דרכיה דרכי נועם.
8. כתב בשו"ת מהר"ם חלאווה (סי' קכט): "ודבר [זה] ל"ש בבתו גדולה ול"ש קטנה, דאף קטנה יש לה דעת והגיע לעונת נדרים, אם מסרבת על דעת אביה ואינה רוצה להנשא או להתקדש, אין האב מחויב להכותה ולהכריחה כדי לקיים שבועתו, וצריך לפתותה ולדבר על לבה ולהרבות עליה קרובים ורעים כדין הגדולה, דנהי דאם כפאה האב בשוטים או בממון ומסרה לחופה מסירתו מסירה, רשות הוא בידו לעשות כן ולא חובה, וכל שהוא רעה בנשואיה, וקרוב הדבר שעל ידי כפייה אין זווגו יעלה יפה, לא נתחייב לכוף מצד השבועה, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
היינו אב רשאי למסור את בתו לנישואין אבל לא ראוי שיכוף אותה, ואף אם נשבע להשיאה אינו יכול לכופה משום דרכיה דרכי נועם.
9. כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קט) בדין סופר שאם טועה בכתיבת השם אינו מחליף את היריעה אלא הוא זריז לקלפו בשלמות ולכתוב את השם על המקולף. וז"ל: "באמת שאני חושש לכתחלה לעשות כן מפני חשש מחיקת השם, שאין לזריז לסמוך על זריזותו בזה. ולעשות גדר בדבר החמרתי הרבה באותה תשובה שראית אבל לפסלו בדיעבד אין כח בידי לפסול מה שנהגו הסופרים קולא בדבר, ומנהגן של ישראל תורה היא, ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה להחמיר במה שהראשונים נוהגין קולא. וכל כחנו הוא להזהירם לכתחלה, אבל בדיעבד הנח להם לישראל ואל יהיה מחלוקת ביניכם בשביל דבר זה שהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
היינו, הכשר הלכתית אע"פ שהראשונים גזרו עליו, מן הראוי שלא לעשות על כך מחלוקת, משום דרכיה דרכי נועם.
10. כתב בתרומת הדשן (סי' רכג): "אבל כשהיה גם בשעת קידושין מומר אינה זוקק משום דהתורה אמרה כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם יבמה יבא עליה מי קאמר יבמה אפילו מומר, והא כתיב דרכיה דרכי נועם. אלא מקיש ישיבת אחים להדדי ומה מת אחד ביהדות אף יבמה יבא עליה ביהדות, וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וקיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי תקלה". וכ"כ בשו"ת מהר"י מינץ (סי' יב).
ומביא את הסמך של דרכי נועם כדי לבסס שאינה נופלת לפני יבם שבשעת קידושיה לאחיו כבר היה מומר. אולם נראה שאין זה הטעם העיקרי.
מן המקרים שהראשונים הביאו דין זה נראה להוכיח שאין הטעם של דרכי נועם יוצר דינים חדשים אלא הוא מובא כסניף להיתר הלכתי, ומעין טעמי מצוות להלכות מסוימות.
ג. מקומות שחכמים לא חשו לדרכי נועם
פסק הרמב"ם (הל' שבת פכ"ז הי"ב-הי"ג):
"מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעתו כגון שהוציאוהו גוים או רוח רעה או ששגג ויצא אין לו אלא ארבע אמות, חזר לדעת אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאילו לא יצא, ואם נתנוהו ברשות היחיד כגון שנתנוהו גוים בדיר וסהר ומערה או בעיר אחרת יש לו להלך את כולה, וכן אם יצא לאחד מאלו בשגגה ונזכר והוא בתוכן מהלך את כולה".
"יצא חוץ לתחום לדעת אף על פי שחזר שלא לדעת כגון שהחזירוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, וכן אם יצא חוץ לתחום לדעת אף על פי שהוא בתוך רשות היחיד כגון דיר וסהר אין לו אלא ארבע אמות, המפרש בים הגדול אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כל הספינה כולה ומטלטל בכולה".
הלכה זו היא קשה מאד לקיימה שאדם יהיה שבת שלמה בתוך ארבע אמות או שמונה אמות (לשיטת רמ"א, שו"ע או"ח סי' שצו ס"א), ובכ"ז חכמים לא הקלו בה משום דרכי נועם.
וכן דין יבמה הממתינה ליבום לאח קטן ובכ"ז לא הקלו משום דרכי נועם אע"פ שלכאורה כל המקדש אשה על דעת חכמים מקדש, ויכולים חכמים להפקיע את הקידושין ובכ"ז לא הקלו.
ויש עוד מקומות רבים שאפשר להקשות עליהם מדרכי נועם ובכ"ז לא הקלו בהם.
ד. בדיקת ראיות שהביא הרב השואל
כתב הרב השואל שהב"י נסמך על דרכיה דרכי נועם כדי לפטור בגד מציצית:
זו לשון הבית יוסף (או"ח סי' י): "אבל הני גלימות שלנו שאנו מביאים למעלה מכל הבגדים שהם פתוחים מלמעלה למטה ונמצא שיש להם ארבע כנפות למה אנו פוטרין אותם מציצית ושמעתי שקצת מזקני ספרד היו עושים בה שתי קרנות עגולים דכל שאינם מרובעים לא חשיב כנפות כמו שכתבתי בשם העיטור ותימה גדול הוא בעיני שכל העולם לובשים אותם בקרנות מרובעות ולא ראיתי מי שפקפק בדבר מעולם... ולי נראה שהטעם שלא נהגו להטיל בהם ציצית משום דלא מיקרי כסות אלא הבא להגין על האדם מפני החום והקור זכר לדבר (איוב כד ז) ואין כסות בקרה והגלימא אין לובשין אותה להגן אלא מפני הכבוד שהרי אפילו יש לאדם כמה מלבושים אינו יוצא לחוץ בלא גלימא ואף על פי שלפעמים נהנה מחומה כיון שתחלת עשייתה אינו להתחמם בה לא חשיב כסות ופטור. אי נמי כיון שאם היינו מחייבים אותם בציצית היו נפסקין בכל עת הציציות התחתונים בדריסת הרגלים והיה צריך בכל עת לתקנם איכא למימר דלא חייבה תורה בכך דכל דרכיה דרכי נועם".
כלומר טעמו הנוסף לפטור הגלימות מציצית שלא תקרענה מהבגד בהליכת הלובש או חבריו, ויש בכך משום דרכי נועם שאין צריך לתקנם כל הזמן.
הרמ"א בדרכי משה דוחה את שני טעמיו של הב"י ונותן טעם אחר משום רק בגד ששתי ציציות לפניו ושתים לאחריו חייב בציצית. ונראה, שאף הב"י שכבי' נסמך על טעם זה בא להסביר מנהג פְּטוּר ולא בגלל הטעם יצר הלכה חדשה של פְּטוּר.
עוד הביא הרב השואל תשובה ושוברה בצידה: "רבי דוד כץ ז"ל תלמידו של מרן הח"ס בס' בית דוד (יו"ד סי' קי"ז אות כ"א), כתב שמותר לסחור בתבואת איסור חדש. וכותב בין השאר סניף להתיר משום דבזמן שהיו ישראל בא"י היו לכל איש בביתו הרבה איסור חדש, ואין זה דרכי נועם שתאסור תורתינו איסור כזה ואינו דומה לשרצים".
אולם הביא השואל מיד כי בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קסב) חלק בתוקף: "הנה מי ירהיב עוז להמציא סברות כאלה להתיר איסור מפורש מכח דרכי נועם במקום שלא פירשו לנו כן חז"ל, ואין להאריך בזה כלל".
נראה על כן שאין לבנות על דברי בעל שו"ת בית דוד מגדלים של שימוש בגדר דרכי נועם להתיר מכירת 'חדש'.
הרב השואל הביא עוד מדברי האחרונים, אבל לא מצאתי צורך להביאם.
סיכום
נראה שבהלכות מן התורה, 'דרכיה דרכי נועם', הוא טעם להלכה וכטעמי מצוות אינו קובע את ההלכה אלא מסביר ונותן טעם בלבד.
בדינים מדרבנן הוא מהווה אחד מן הטעמים ולא תמיד ינהגו על פיו.
נראה שגם כשהובא טעם זה, לא הובא אלא להנהגה לרבים, אבל יחיד הטוען זה מועיל ועם זה איני מסתדר אינו יכול להישען על דרכי נועם ולהקל בהלכותיה של תורה.