חבל נחלתו כג נ
סימן נ
קוים מנחים לניהול סיכונים לאומיים
שאלה1
במשבר הקורונה שהמדינה נתונה בו ננקטה דרך פעולה מסוימת. האם זו הדרך הנכונה מבחינה הלכתית?
הדברים שלהלן הם בגדר חומר למחשבה, וצריכים לדון בהם, כשהמצב כתיקונו, גדולי הדור בסנהדרין; וכיון שעדיין לא זכינו לכך, העליתי את הדברים על הכתב ויבואו חכמים וידונו2.
תשובה
[עריכה]א. ההחלטה על דרך הפעולה במקרי פיקוח נפש צבורי, היא בסמכות הממשלה. המלכות, או ממשלה בדורנו, מכריעה כל תקופת פעולתה הכרעות בדיני נפשות. כיון שתקציבה מוגבל, כל סכום שהיא מקציבה למטרה מסוימת יחסר ממטרה אחרת חשובה, שתגרום לתמותה (אשר נמנית סטאטיסטית). לדוגמא: אם המדינה מחליטה לבנות בית חולים במקום מסויים, ברור שהתמותה תקטן באותו איזור, אולם סכום זה ייגרע מבניין כבישים ועל כן תהיינה יותר תאונות, או מבניית מוסדות חינוך כדי שילדים ונוער יתחנכו היטב ולא יצאו לפשיעה ח"ו.
[ההחלטות של המדינה להקדיש ממון הציבור למטרה מסוימת ולא לאחרת נובעות מכמה סיבות: ראשית, תכנון כולל ששוקל את כלל הצרכים מחד, ואת היכולת הכלכלית של המדינה מאידך. לרגילות יש מקום חשוב בתכנון הכולל, מתוך מחשבה שזה ההרגל של העם ולכך הוא מסכים. שנית קבוצות לחץ שמעלות ומגדילות את חשיבות הענין בו הם תומכים. ולא משנה מה התחום עליו הם שמים דגש, כגון כביש במקום מסויים או הקמת אוניברסיטה, או תמיכה בלומדי תורה, או 'עיוות מתקן' לקבוצה מסוימת באוכלוסיה. כל סכום שיוקדש מחמת הלחץ לפרוייקט מסויים יהיה על חשבון פרוייקטים אחרים.]
לעתים נעשים מחקרים מקדימים על יחסי תמותה באוכלוסיה כתוצאה מהקדשת משאבים למטרה מסוימת ולא לאחרת, כגון בהעברת תחנות החשמל לגז במקום מזוט כדי להקטין תחלואה בסרטן וכד'.
אולם כאמור ההכרעה, כמה משאבים להקדיש לפרוייקט מסויים היא בעיקר מכח הרגילות, בהעדפת הקצאת כספים מפרוייקט א' לפרוייקט ב'.
ב. במגיפת הקורונה הנוכחית, ההחלטה היתה שונה. הממשלה נדרשה להחליט איך תלחם ואיך תתייחס למגיפה. המחלה שמדביקה כל כך. ומסוכנת בסכנת נפשות לחלק מהאוכלוסיה – אוכלוסיה בסיכון, זקנים וחולים.
אולם האמצעים שננקטו במלחמה נגד המגיפה, מסוכנים לחלק גדול מן האוכלוסיה במדינה. המדינה היתה בסגר כללי, נסגרו רוב מקומות העבודה. כל מוסדות החינוך נסגרו. כל מוסדות הרווחה בעוצר כללי אין יוצא ואין בא (פרט לצוות המטפל). מאבטלה של כארבעה אחוזים בכלל המדינה, הגענו לאבטלה של 25 אחוזים מכח העבודה במשק, עצמאים התמוטטו ופשטו את הרגל, והרבה משקי בית במצב קשה.
ג. סך התמותה הממוצעת מחמת זקנה, מחלות, תאונות וכד' במדינת ישראל, בכל שנה הוא כחצי אחוז מכלל הציבור. לעומת זאת, מחקרים סטאטיסטיים לגבי אבטלה, בידוד, דכאון וכו' העלו שכל אחוז נוסף באבטלה מעלה את התמותה ב-0.4 אחוז (לא פורסם כמה זמן אבטלה, וכן לא פורסם תוך כמה זמן התמותה, וודאי שאינה דומה אבטלה של חודש לאבטלה של שנה). היינו, אם בשנה 'רגילה' מספר הנפטרים למליון נפש הוא כחמשת אלפים, ונניח שכתוצאה משנת אבטלה הוא יתייצב על שנים עשר אחוזים (מספר שכלכלנים נוקטים אותו). לפי ההפרש בין אבטלה של ארבעה אחוזים שבה יש חצי אחוז תמותה לשנים עשר אחוז, אחוז התמותה יעלה ל-3.7% אחוז. ואפילו נחלק זאת לכמה שנים – המספר הזה גדול בהרבה מסך הנפטרים מן המגיפה ח"ו, שהוא פחות מאחוז (1%) מכלל החולים הידועים, וחלקיק קטן מאד מכלל האוכלוסיה במדינת ישראל. ברור שמספר זה של הנפטרים מאבטלה וכל הנלוה אליה אינו בשנה אחת, אולם מספר הנפטרים הזה הם הנפגעים ששנותם תקצורנה מחמת האבטלה ואפילו יתפרסו על עשרים שנה יש לכך משמעות כוללת חריפה מאד לכלל התמותה בישראל.
יבואו ויאמרו, בגלל הצעדים שהממשלה נקטה מספר החולים שנדבקו כ"כ מועט (יחסית לכלל האוכלוסיה במדינה), ולכן גם מספר החולים קשה ומספר הנפטרים ממועט.
נעשה א"כ חשבון סטאטיסטי, מה היה קורה אם לא היה נעשה סגר לשם התגוננות מן המגיפה.
ד. במגיפה הנוכחית אף אם היתה תחלואה במגיפה של מליון נפש, רק כאחוז וחצי היו נחשבים לחולים במצב קשה, ומתוכם כשמונים אחוז זקוקים להנשמה. היינו, כחמישה עשר אלף חולים קשה וכשנים עשר אלף זקוקים להנשמה מלאכותית. אף אם היינו נקלעים ח"ו למצוקת מכונות הנשמה ואנשים היו נפטרים בגלל חוסר טיפול מתאים, לא היינו מגיעים למספרים התמותה הגדולים שהסגר והאבטלה גורמים. וא"כ נשאלת השאלה האם מערכת השיקולים היתה נכונה.
[כמובן, שצריך להגן על כל האוכלוסיה בסיכון ועל האוכלוסיה המבוגרת מאד ולבודד אותה שלא תידבק, אולם זה יכול להיעשות גם ללא סגירת מקומות עבודה וללא יצירת אבטלה בכמות כה גדולה. כמו"כ ודאי שראוי לשמור על כל אמצעי הבידוד והזהירות של הרחקות, מסכות פנים, קטיעת שרשרות הדבקה וכד'].
העמדת האפשרויות השונות להלחם במגיפה היתה צריכה להילקח בחשבון ולברר בשיקול הדעת, מה הדרך הנכונה בה הנזקים הלאומיים והפרטיים תהיה העדיפה.
ה. כידוע, הממשלה החליטה להילחם במגיפה ולהגיע לתמותה בכמות נמוכה ביותר, אולם נקטה באמצעים הגורמים לתמותה הרבה יותר גדולה בעתיד הקרוב והרחוק, ועל כך צריך לדון: האם זו הדרך הנכונה מבחינה הלכתית. ואולי הדרך היתה לבודד ולהרחיק מהדבקה אוכלוסיה מבוגרת ואוכלוסיה בסיכון, ולנקוט את כל אמצעי זהירות שננקטו, אולם לא לסגור מוסדות חינוך ולא לסגור מקומות עבודה ולהסתמך רק על איכון ובידוד וטיפול מלא בחולים – מתוך מחשבה על הכלל כולו.
כך נאמר בבבא בתרא (ח ע"ב): "ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות... רעב קשה מחרב – איבעית אימא סברא, האי קא מצטער והאי לא קא מצטער; איבעית אימא קרא, טובים היו חללי חרב מחללי רעב".
האמצעים שהמדינה נקטה יגרמו לרעב ובעקבותיו לתמותה הרבה יותר גדולה מן המות במגיפה, ועל כן עולה השאלה האם אין האמצעים שגויים.
נאמר בתענית (ח ע"ב): "בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא, אמרי: היכי נעביד? ניבעי רחמי אתרתי – לא אפשר. אלא: ליבעי רחמי אמותנא, וכפנא ניסבול. אמר להו רבי שמואל בר נחמני: ניבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא – לחיי הוא דיהיב, דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ומנלן דלא מצלינן אתרתי – דכתיב ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת, מכלל דאיכא אחריתי. במערבא אמרי משמיה דרבי חגי מהכא: ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה – מכלל דאיכא אחריתי".
באר המאירי (תענית ח ע"ב): "צבור שארעה להם צרה מחדשת חייבים להתעורר עליה ולגזור תענית על הדרכים שהתבאר ואם ארעו שתי צרות ביחד אין רשאים להתפלל על שתיהן כאחד אלא יתפללו על הגדולה שבהן עד שיענו עליה, שנאמר ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת וכן ורחמין למבעי מן קדם אלה שמיא על רזא דנא. ואם אחת מהן כוללת את חברתה מתפללים עליה והרי האחרת בכלל והוא שאמרו בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד ניבעי רחמי אתרויהו תרתי מן שמיא לא יהבי אלא ניבעי אמותנא וכפנא נסבליה, ואמר להו ר' שמואל בר נחמני נבעי אכפנא דכי יהיב רחמנא שבעא לחיי יהיב"...
במקרה הנוכחי, לא מדובר על תענית אלא על דרך לחימה במגיפה, ואעפ"כ הבחירה להילחם במותנא ולהניח את הכפנא שבא בעקבותיו היא מסוכנת מאד.
ו. ניתן לטעון שהמתים כתוצאה מאבטלה וכל הקשיים כלכליים והחברתיים שהיא מביאה אינם לפנינו, הם ימותו בשנה או בשנתיים או בעשר השנים הקרובות, ואילו כאן ח"ו ימותו החולים לפנינו. אולם בהסתכלות לאומית יש כאן שיקול שאינו נכון. אנשים שימותו תוך חודש-חודשיים גם הם אינם לפנינו, והם אינם עדיפים מכלל המתים תוך שנה ושנתיים כתוצאה מהמצב הקשה שהמחלה ודרך הלחימה שנבחרה על ידי הממשלה – יצרו.
ולהיפך צריך לשאול 'מאי חזית דדמא דמתים לפנינו עדיף ממתים תוך מספר שנים' וכד'. בעיקר שאנו יודעים בודאות שמספר המתים מהאבטלה ואביזרהא: העוני, הדיכאון והבדידות הם רבים פי כמה וכמה.
ז. יש שחששו שמספר החולים הקשים יהא יותר גבוה מהאמצעים שבידינו לרפאות בכלל בתי החולים בארץ, ואז ח"ו אנשים ימותו בבתיהם ללא שום אפשרות לטיפול. וח"ו היו טענות כנגד הממשלה על מתים בכל מקום, ולכן ננקטה הדרך הדרסטית להקפאת התחלואה – סגר מקיף והקפאת החיים בכל מקום. נראה שדרך המחשבה היתה להחמיר מספק. אולם לא הועמד כנגדה הצד השני – החרבת הכלכלה של המדינה, והבאת כחצי מליון משפחות לקו העוני (כ-27 אחוז אבטלה). ואז מצד ספק וחשש גרמו להחרבת אמצעי המחיה לרבים מאד מאזרחי המדינה.
הדברים הנ"ל אינם חכמה שלאחר מעשה, ולאחר שהתברר שהתמותה כה קטנה לעומת מדינות אחרות. אלא הסתכלות שונה כיצד להתמודד עם מגיפה כזו. והמחשבה שמקריבים חיי חצי מליון תושבים להופכם לחיי דחק וצער, לעומת מאות בודדות של חולים במגיפה שימותו ח"ו.
ח. יתר על כן, בהחלטה על סגירת מקומות העבודה והחינוך – הפגיעה אינה שווה בין עשירים לעניים. לעשירים יש דרכים להתמודד כלכלית, וממילא הפגיעה בהם פחותה, אולם רוב האוכלוסיה אינם עשירים, ועל כן מהאמצעי הזה של סגר וסגירת מקומות עבודה, נפגעת רוב האוכלוסיה ואילו העשירים נפגעים פחות. בכך יוצרים מתחים פנימיים בתוך העם, כאשר רוב האוכלוסיה אינה יכולה 'לספוג' את האבטלה ואת חוסר היכולת להביא טרף לביתם, ומכך תוצאות חמורות מאד, לכל היציבות של העם.
ט. אחת הדרכים בהן בחרה המדינה להילחם עם המגיפה, פרט להוראות על סגר ואח"כ שחרור חלקי ואמצעי מניעת הפצה שונים, היא בהפצת מידע על מספר הנדבקים, מנין המתים מופיע בכל רשתות התקשורת האלקטרונית והמודפסת, ובכך מעלים את קרנה של הממשלה3. מבליטים כאילו יש רק צד אחד למשוואה – מספר מתים מועט יחסית, ומבליטים מדינות בהן התמותה גדולה מאד, ואין שמים בצד השני של המשוואה את המשפחות הנהרסות (18% עליה באלימות במשפחה בחודש אחד! כ-100 זקנים ערירים שנפטרו בביתם ורק לאחר מספר ימים התברר שנפטרו), את הנפגעים כלכלית ואת כל העוני הצער, והדיכאון שחודר בכל פינה.
עולה שהרווח בצמצום המחלה על ידי סגר וסגירת המשפחות בבתיהם, גורם לתמותה הרבה יותר גדולה לכלל הציבור. ועל כן, נראה שדרך המלחמה הלאומית במגיפת הקורונה היתה שגויה. היו צריכים לבודד את כל המבוגרים בהם אחוזי התמותה גבוהים, ולבודד את אלה שנמצאים בסיכון בגלל מחלות רקע. להתמקד בבדיקות מרובות מאד במקומות בהם נמצאים אנשים בסיכון ובצוות המטפל בהם, ולשאר האוכלוסיה שיידבק במקום עבודתו או קניותיו וכד' להעניק טיפול רפואי כמו בכל מחלה. ומי מהם שמגיע לבית חולים בגלל החמרה במצבו לתת לו את הטיפול הראוי. סביר להניח שמספר הנדבקים היה גדול יותר ואותם היה ראוי לבודד ואולי אף את מי שבא איתם במגע קרוב, אבל לא היה ראוי שיתוק כל המדינה.
י. לאחר שדוד המלך מנה את העם נאמר לגד החוזה: "הלוך ודברת אל דוד כה אמר ה' שלש אנכי נוטל עליך בחר לך אחת מהם ואעשה לך: ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבוא לך שבע שנים רעב בארצך, אם שלשה חדשים נסך לפני צריך והוא רדפך, ואם היות שלשת ימים דבר בארצך. עתה דע וראה מה אשיב שלחי דבר" (שמואל ב' כד, יב -יג).
שלוש אפשרויות ניתנו לפני דוד המלך:
א) שבע שנים רעב בישראל.
ב) שלשה חודשים מנוסה בקרבות (ואולי אף כיבוש חלק מישראל על ידי אויב).
ג) דֶבֶר שלשה ימים בישראל.
שלושת האפשרויות הן של תמותה גדולה מאד בזמן קצר בעם ישראל.
תשובתו של דוד המלך ידועה (שמואל ב' כד, יד-טו): "ויאמר דוד אל גד: צר לי מאד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפלה. ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף4 איש".
אולם צריך לעמוד על שיקוליו להגיע לבחירה זו.
נאמר במדרש שמואל (בובר, פרשה לא סימן א) על התלבטויותיו של דוד:
"נתחשב דוד בפני עצמו ואמר אם בורר אני חרב5, עכשיו יהיו כל ישראל אומרים מה איכפת לו לבן ישי, הוא בטוח על גבוריו, אם בורר אני רעב, עכשיו יהיו כל ישראל אומרים מה איכפת לו לבן ישי, הוא בטוח על אוצרותיו, נבור דֶבֶר שהכל שוין בו".
וביתר חריפות במדרש הגדול (שמות ל, יב):
"ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו התבא לך שבע שנים רעב בארצך ואם שלשה חדשים נוסך לפני איבך והוא רדפך ואם היות שלשת ימים דבר בארצך (ש"ב כד, יג). נתחשב דויד בעצמו ואמר אם אברור אני חרב יהיו ישראל אומרין מה איכפת ליה לבן ישי שהוא בטוח על גבוריו, ואם מברר אני רעב יהיו ישראל אומרים מה איכפת ליה לבן ישי שהוא בטוח על אוצרותיו, אבור דבר שהכל שוין בו".
"ד"א אמר אם מברר אני חרב עכשיו יהו ישראל טפוחי חרב בדרכים, אם אברר אני רעב יהו ישראל טפוחי רעב בדרכים, אבור דבר שהכל שוין בו. ד"א אם מברר אני חרב אין חרב בלא רעב, ואם מברר אני רעב אין רעב בלא חרב, אבור דבר שהכל שוין בו". וכן בקצרה ברש"י (שמואל ב' כד, יד).
וכך מסביר הר"י אברבנאל (שמואל ב כד):
"והנה היה הראשונה קשה מכלם, כי הרעב קשה מהחרב, כאמרו (איכה ד' ט') טובים היו חללי חרב מחללי רעב, והמגפה טובה מהחרב, כי היא מיתה בידי שמים ולא על ידי בני אדם, ולכן בחר דוד באחרונה הקלה מהם, ואמר צר לי מאד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה, ר"ל שהרעב יצטרך לבני אדם, כי ילכו למצרים או לשאר האומות לשבור לחם, והמלחמה הנה היא עוד נפילה בידי אדם, ומלבד המות אשר בשניהם יש עוד קלון מתמיד וחרפה רצופה שיבואו לידי אויביהם שהיו קודם זה נכנעים תחת ידם, ולזה היה מוטב לנפול ביד ה' כי במות אשר יגזור האלקים לא יפול קלון כלל, וטוב שיכנע האדם למלך גדול משיכנע לאדם פחות, וזהו נפלה נא ביד ה', ועוד סבה שנית כי רבים רחמיו, מה שבני האדם לא ירחמו עליהם. ובמדרש (מ"ש ריש פרשה ל"א) אמרו, שאמר דוד בלבו אם אומר רעב, יאמרו ישראל מה איכפת לו לבן ישי על אוצרותיו הוא בוטח, וישראל ימותו ברעב, ואם בוחר אני חרב, יאמרו על גבוריו הוא בוטח, והוא אינו יוצא כבר למלחמה, יצא הדבר שהכל שוין בו. דבר אחר אם אומר אני רעב אין רעב בלא חרב, ואם אומר אני חרב אין חרב בלא רעב, יבא הדבר שאין בו לא חרב ולא רעב. ויש אומרים גד רמז לו שיבחר בזה, שאמר מה אשיבה שולחי דבר, הוא דבר באותיותיו".
העדפתו של דוד את הדבר, היא משום שהוא שווה לגדולים ולקטנים, בעוד שכל העדפה אחרת היה בה העדפה של אוכלוסיה אחת על אחרת. כמו"כ בכל העדפה אחרת יש לזות שפתים כנגד המלך שברר לו מה שנוח לו והוא פחות ניזק בהם מהאחרים. כמו"כ בהעדפת המגיפה יש פחות קלון וחרפה למי שלוקה ברעב, ואע"פ שמספר המתים גדול ח"ו בכ"ז מגיפה עדיפה.
אף במגיפת הקורונה, יש הרבה מה לדון אם הבחירה על דרך המלחמה הלאומית בה נעשתה מתוך מחשבה בהירה והעדפת טובת כל העם, ולא העדפת אוכלוסיה חזקה כנגד אוכלוסיה חלשה, או שהיו מעורבים ח"ו שיקולים זרים של לחצים ופופוליזם, שלא יצאו כנגד השלטון במספר המתים במגיפה.
יא. מצאנו במקורותינו שעול כלכלי כבד יכול לגרום למשברים גדולים מאד בעם.
מסופר במלכים (א' יב, ג-ד): "וישלחו ויקראו לו ויבאו ויבא ירבעם וכל קהל ישראל וידברו אל רחבעם לאמר: אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך".
מבאר הרלב"ג (שם ד): "אביך הקשה את עלנו – ידוע כי המס שהעמיס שלמה עליהם לכלכל את ביתו ולא יעדרו דבר למצטרך לו עד מאכל סוסיו שהיו רבים מאד עד שהיו לו ארבעים אלף אורוות סוסים היה קשה וכבר מאד, ועם כל זה היה טוב בעיני ישראל מרוב השלוה שהיו בה אך עתה החלו לצמוח המלחמות כמו שקדם מדבר בן הדד ורזון בן אלידע ולזה בקשו ישראל שיקל מעליהם מזה המס קצת".
ותשובתו של רחבעם (שם, יד): "וידבר אליהם כעצת הילדים לאמר אבי הכביד את עלכם ואני אסיף על עלכם אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים". היא אשר הביאה לחלוקת הממלכה (שם טז): "וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם וישבו העם את המלך דבר לאמר מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד וילך ישראל לאהליו".
איני חושב שמגיפת הקורונה תביא למשבר לאומי כה גדול כבימי ירבעם, אולם משבר כלכלי כה גדול יש לו תוצאות לאומיות חריפות על רוב העם וצריך לתת על כך את הדעת.
יב. בנוסף להעמדת שיתוק כלכלי כנגד השארת הכלכלה על כנה וטיפול במוקדי התפשטות של המגיפה צריך שיקול כולל על הפגיעה בחוסנה הכלכלי של המדינה.
חוסנה הכלכלי הוא המפתח לפעולות לאומיות גדולות, אם בהקמת ערים וישובים, אם בהקמת מוסדות נצרכים כמו בתי חולים וכד' ואם במלחמה ח"ו שנכפית עלינו מפעם לפעם. הוצאה גדולה כפי שהחליטה עליה הממשלה היא מישכון עתידה של מדינת ישראל לכמה שנים, אף אחד אינו יודע מתי תפרוץ מלחמה, וכשם שאדם פרטי צריך שיהיה מוכן ליום רעה בחסכונותיו, ק"ו מדינה שלמה וכיון שלא מדובר במלחמה כוללת של כל עם ישראל שכל חייו מוטלים על הכף ח"ו, אלא בפגיעה ביחידים, צריך לבדוק האם לא יצא שכרנו בהפסדנו במהלך החריף שנקטה המדינה כנגד המגיפה.
יג. נראה לענ"ד, שדרך הלחימה במגיפה הנוכחית היתה שגויה, וגרמה לעוני רב ביותר בכל מדינת ישראל. ולכן צריך להכין דרך התמודדות שלא תגע בכל המשק בישראל.
הערת הרה"ג יעקב אריאל
הטלת הסגר בקורונה. לדעתכם, העדפת הסגר בתחילת הקורונה על פני הצלת הכלכלה, היתה מוטעית. רעב מסוכן יותר ממגפה. גם אני כתבתי מאמר על הנושא, ולענ"ד הסגר היה מוצדק. כי המגפה, המפילה חולים וחללים, היא לנגד עינינו. בעוד שאת תוצאות הרעב של המשבר הכלכלי נרגיש רק בעתיד. צריך להקדים את ההצלה מהסכנה המיידית להצלה מהסכנה העתידית. וחילא דידי מתשובת הנוב"י תניינא יו"ד ר"י שחילק לעניין ניתוח מת בין חולה העומד לפנינו לבין חולה עתידי שאינו לפנינו.
תשובת המחבר:
לענ"ד יש לחלק בין ציבור ליחיד, ציבור לא מת רק הפגיעה היא ביחידים אחרים ואף רבים יותר, ולכן לא ניתן להשליך את הגדרת הנו"ב על מקרה דנן.