חבל נחלתו כג מט
סימן מט
טהרת כלי מקדש אחרי שבועות
שאלה
[עריכה]נאמר בחגיגה (פ"ג מ"ז):
"...משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת עזרה עבר הרגל ביום ששי לא היו מעבירין מפני כבוד השבת רבי יהודה אומר אף לא ביום חמישי שאין הכהנים פנויין". ופותח משנה ח: "כיצד מעבירים על טהרת עזרה מטבילין את הכלים שהיו במקדש"...
מפרש הרמב"ם: "כבר ביארתי לך שכל ישראל חברים ברגל, ועשו עם הארץ כתלמיד חכמים ברגל".
ומוסיף ר' עובדיה מברטנורא: "שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית, אלא שבשעת הרגל הכל חברים, אבל לאחר הרגל טמא מגען למפרע, כדאמרינן במתניתין לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה, מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל".
עולה, כי למחרת הרגל מטבילים את כל כלי המקדש שיש חשש שנגע בהם עם הארץ – מכהנים ומישראל – בתוך הרגל.
ננסה ללמוד מה הדין בחג השבועות שהרגל נמשך יום אחד בלבד.
א. טומאת עם הארץ
כדי להבין את ההלכה שמעבירים את כלי המקדש שהשתמשו בהם ברגל, צריך להבין מהי טומאת עם הארץ ומה מקורה.
טומאת עם הארץ היא טומאת ספק. איננו יודעים אם עם הארץ טמא, אולם כיון שעם הארץ אינו נאמן על טהרתו ממילא אוכלים ומשקים שבידו או כליו טמאים בטומאת עם הארץ.
נאמר בדמאי (פ"ב מ"ג): "המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש ואינו לוקח ממנו לח ואינו מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו אצלו בכסותו".
מפרש הרמב"ם: "חבר, קורין לכל תלמיד חכמים. וכן קורין לתלמידי חכמים חברים. וקראום בשם זה1 מפני שחברותם זה לזה היא החברות האמתית מפני שהיא לשם שמים. ואמרו כאן להיות חבר, ר"ל שיהיה נאמן על הטומאות והטהרות. ולשון גמרא בכורות הבא לקבל עליו דברי חברות צריך לקבל בפני שלשה חברים, ותלמיד חכמים אינו צריך לקבל בפני שלשה2, ולא עוד אלא שאחרים מקבלין לפניו. ונבדוק אותו במשך שלשים יום ואז נאמינו על טהרת משקיו וכסותו כמו שנאמן תלמיד חכמים. אמר שלא ימכור לעם הארץ לא לח ולא יבש, מפני שהוא מביאו לידי טומאה, לפי שעמי הארץ בחזקת טמאים כמו שיתבאר בכמה מקומות במשנה. וזה סובר שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. ואין לוקחים ממנו דבר לח, מפני שהוא בחזקת טמא, ולוקחים ממנו הדבר היבש, לפי שאין האוכלין מקבלין טומאה אלא אחרי הכשר באחד משבעה משקין כמו שיתבאר במקומות אחרים, והוא אמרו יתעלה וכי יתן מים על זרע. והכלל אצלינו נאמן עם הארץ לומר פירות האלו לא הוכשרו, ולפיכך הותר לקנות ממנו את היבש. ולא מארחו בכסותו, כדי שלא יטמאנה כמו שיתבאר בחגיגה".
וכך פסק הרמב"ם (הל' מטמאי משכב ומושב פ"י ה"א): "עם הארץ אף על פי שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצות הרי הוא בחזקת טמא ובגדיו מדרס לטהרות, ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין הרי הן טמאין, ואם נגע בכלי חרס מאוירו טמאהו, ושורפין את התרומה על מגען אף על פי שטומאתן בספק, ואינן נאמנין על הטהרות לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות, ולעולם הוא בחזקה זו ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חבירות"...
לאיזו טומאה חוששים במגע עם הארץ. כתב הרמב"ם (הל' מטמאי משכב ומושב פי"א הי"ב): "ע"ה שאמר טהור אני מטומאת מת או שאמר כלי זה טהור מטומאת מת נאמן ומטבילין אותו משום טומאת ע"ה בלבד, וצריך הערב שמש ואינו צריך הזאה, בד"א בששאלו ואמר טהור הוא, אבל הלוקח כלי סתם מרשות ע"ה חוששין לו שמא טמא מת הוא ומזין עליו שלישי ושביעי ככל הכלים הנמצאים בכל מקום חוץ לירושלים שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים כמו שיתבאר בטומאת הספיקות".
נתבאר מדברי הרמב"ם שבטומאת עם הארץ חוששים בכל הכלים (פרט לכלים שמעיד שאינם טמאי מת) אף לטומאת מת, ולכן, לכאורה, כל הכלים בעזרה טעונים הזאת שלישי ושביעי באפר פרה אדומה וטבילה בשביעי והערב שמש כדי להחזירם לשמש במקדש3.
אלא שבירושלמי (חגיגה פ"ג ה"ח) שאלו: "וכלים טעונין טבילה א"ר בא אני אומר שמא שהיה שם אחד מן הכלים שלא הוזה. מעתה נחוש לכולן? א"ר בון בר חייה אני אומר שהיה שם א' מן הכהנים שיצא לדבר עם האשה על עיסקי קינה ונתזה צינורה של רוק מתוך פיה על בגדיו וטימתו, מעתה נחוש לכולם. תיפתר בשניטמא בספק משקין תמן תנינן ספק משקין לטמא טמא ולטמא טהור תמן בתרומה וכאן בקודש חומר הוא בקודש".
היינו, מדוע שהכלים יצטרכו טבילה הרי כלים אינם נטמאים אלא מאב הטומאה (ב"ק ב ע"ב), וצריך שייגע בהם אב טומאה כדי שייטמאו? ומסיקה הגמרא שנטמא בספק משקין טמאים ובקודש חוששים אף לספק משקים שיטמאו. מבאר הפני משה: "תיפתר בשנטמא בספק משקין. כלומר אלא דלא חיישינן אלא להכי שמא נטמא בספק משקין ספק אם טמאין או טהורין, ומכיון דחששא דטומאה דרבנן בעלמא היא לא גזרו אלא על הכלים שאפשר להטבילן". כלומר החשש הוא שהכלים נטמאו בין מישראל עמי ארצות שנכנסו לעזרה ובין מכהנים עמי ארצות ששמשו ברגל בכהונה, כשנוזלים טמאים (ממעינות הזב) נכנסו עימם לעזרה ונגעו בכלים. בישראל עמי ארצות זה יכול להיות שנדבק לבגדיהם, ואף שטבלו (יומא פ"ג מ"ג), אבל בכהנים הרי מחליפים לבגדי כהונה, ולכן הסיכוי של משקים טמאים נמוך מאד. (שהם עצמם טמאי מתים או זבים עי' להלן שזה כמעט בלתי אפשרי).
ונראה שזו הרחקה מיוחדת שנעשתה במקדש בגלל קדושתו, ועי' לקמן.
ב. אין חיוב על האדם להיות טהור ולא להתטמא
פסק הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ט): "כשם שמותר לאכול חולין טמאים ולשתותן כך מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י, ויש לו לטמא את החולין המתוקנין לכתחלה, וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן, שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת".
המשנה למלך (הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"י) כתב בתחילה שמה שפסק הרמב"ם הוא במחלוקת בין תוס' בחולין לתוס' בכריתות, ואח"כ הוסיף: "שוב ראיתי שדין זה הוא מחלוקת קדום בין הראשונים ודעת רש"י בפ"ב דחולין עלה ל"ה הוא דאסור לטמא גופו, ומדרבנן מיהא איכא איסורא. אך התוספות שם חלקו עליו וכתבו דליכא איסור כלל לטמא גופו, וכן הוא דעת הר"ש פרק ב' דטהרות וכן כתב בסוף מסכת מקואות וכן כתב רבינו סוף ה' טומאת אוכלין דין ח' יע"ש ורש"י עצמו בפרק בתרא דיומא עלה פ"א מדבריו שם מוכח דס"ל דקרא לא אתא אלא לומר דאם אכל אוכלין טמאים דנטמא גופו אבל לכ"ע אזהרה שלא יטמא גופו ליכא. ולפי זה כי משני נמי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לא קאי אלא לענין שאם אכל אוכלין טמאין שנטמא גופו אבל שיהא אסור לטמא גופו לא, ואפילו איסורא דרבנן ליכא".
ג. חיוב טהרה ברגל
נאמר בראש השנה (טז ע"ב): "ואמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר ובנבלתם לא תגעו. תניא נמי הכי: ובנבלתם לא תגעו, יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה – תלמוד לומר אמר אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן מוזהרין, בני ישראל – אין מוזהרין. והלא דברים קל וחומר: ומה טומאה חמורה – כהנים מוזהרין, ישראלים אינן מוזהרין, טומאה קלה – לא כל שכן! אלא, מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו – ברגל".
פרש רש"י: "ובנבלתם לא תגעו – וברגל משתעי קרא, כדמפרש ואזיל לקמיה בברייתא".
אף לאחר פירוש רש"י לא ברור אם הלימוד על חיוב הטהרה ברגל הוא מן התורה או מדרבנן.
הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"י) מביא את החיוב של טהרה ברגל כך: "כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד, ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר".
כתב על כך המשנה למלך (הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"י): "ודע שאף שכתבנו דליכא איסור כלל במי שמטמא את עצמו ואפילו הכהנים לא הוזהרו כי אם ממגע מת מ"מ ברגל איכא איסורא לטמא את עצמו כדאמרינן בפ"ק דר"ה עלה י"ו אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה כו' אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל ע"כ".
"אלא שיש להסתפק אם הוא איסור תורה או אינו אלא כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ומדברי רבינו (=הרמב"ם) שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר ע"כ. מפשטן של דברים הללו נראה דס"ל דאיכא איסור תורה במי שמטמא את עצמו ברגל אלא שאינו לוקה"... ודן מדוע אינו לוקה. ומביא שרמב"ן עה"ת כתב שהוא איסור מדברי סופרים.
כתב הרמב"ן (ויקרא יא, ח): "ובנבלתם לא תגעו – אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה, אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם, כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו. והענין, לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא, ויזהר מן המקדש ומן הקדשים".
"ושמא המדרש שאמרו רבותינו (תורת כהנים פרק ד ט) ובנבלתם לא תגעו, ברגל, כלומר שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים, כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל, אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו, שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקין את הארבעים. ומה שאמרו (ר"ה טז ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל, מצוה מדברי סופרים, ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה, זולתי מצות העלייה. או שיהא ובנבלתם לא תגעו ברגל אסמכתא, כשאר אסמכתות הרבה ששנויות שם בת"כ".
"ועוד שנוי שם (פרק ד י) אחרים אומרים יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים, תלמוד לומר ולאלה תטמאו (פסוק כד), יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא, תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד, הוי אומר רשות. וזה עיקר הדין מן התורה".
הרמב"ן מבין את חיוב הטהרה ברגל כחיוב מדרבנן, ובניגוד לרמב"ם שהבין שהוא איסור מן התורה ולכן הוקשה לשיטת הרמב"ם מדוע אין לוקים עליו.
באר בארעא דרבנן (מהדו"ק מערכת אות ט סי' רסג): "הא דאמרינן פרק קמא דראש השנה דף י"ו [ע"ב] אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר [ויקרא יא, ח] ובנבלתם לא תגעו, תניא נמי הכי, ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל מוזהרים על מגע נבלה וכו', אלא מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו ברגל. כתב הרמב"ן בפירוש התורה פרשת שמיני בפסוק זה [ד"ה ושמא המדרש] ז"ל, ומ"ש חייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא מצוה מדברי סופרים ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה, יע"ש. אבל מדברי הרמב"ם פרק י"ו דטומאת אוכלין דין י' נראה דהוי דבר תורה שכתב ז"ל, כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזהו שנאמר בתורה [ויקרא שם] ובנבלתם לא תגעו, ואם נטמא אינו לוקה, אבל בשאר ימות השנה אינם מוזהרים, ע"כ. ומדברים אלו נראה דס"ל דאיכא איסור תורה לטמא עצמו ברגל אלא שאינו לוקה, וכבר ידוע שאין תימה אי ס"ל דאיכא איסור תורה אמאי אינו לוקה, שכן מצינו בכמה דוכתי להרמב"ם כן דאינו לוקה אף שאיסורו מדאורייתא, והטעם ברור לרגיל בדברי הרמב"ם, דכיון דפשטא דקרא לא מיירי בהכי אף דמייתורא דקרא דרשינן איזה דרשה אף שהיא דבר תורה לא לקי עלה דומיא דנהנה מבשר וחלב, דאף דאיכא חד לא תבשל לאיסור הנאה דלא לקי על ההנאה. ועיין פרק (י"א) [י'] דהלכות טומאת צרעת [הלכה א'], וסוף פרק ג' דתרומות [הלכה כ"ו], וכהנה רבות".
וכן סיכם זאת התורה תמימה (הערות ויקרא פרק יא הערה כד): "ר"ל כונת הכתוב לומר שאם תרצו להיות טהורים כגון ברגל שמחויבים לטהר עצמם משום עולת ראיה שצריך להביא לעזרה אז לא תגעו בנבילה, משא"כ בשאר ימות השנה, ולפי"ז ממילא מוכח דחייב לטהר עצמו ברגל. ועי' ביבמות כ"ט ב' כתב רש"י ברגל ישראל מוזהרים על הטומאה מן ובנבלתם לא תגעו, משמע דס"ל דדרשה גמורה היא, וכ"נ דעת רמב"ם סוף הלכות טומאת אוכלין, יעוי"ש, ולפי"ז ממילא החיוב לטהר עצמו ברגל הוי ג"כ מדאורייתא. אבל הרמב"ן בנימוקיו כתב דעיקר ענין זה מטהרה ברגל הוא מדרבנן והדרשה שלפנינו היא אסמכתא בעלמא, יעוי"ש. ובאמת כן מורה פשטות הענין, דהלא עיקר הפסוק לא כתיב בענין טומאה ברגלים, ונראה דאפילו לדעת רש"י ורמב"ם אין חיוב בזה"ז טבילה ברגל, שהרי טעם הדבר שהוזהרו ישראל על הטומאה ברגלים הוא כדי שיהיו נכונים לכנס למקדש ולאכול קדשים וכמש"כ הרמב"ם שם, ואין לנו כזה בזה"ז"...
ד. טהרת עם הארץ ברגל
לשם אכילת קודשים ולשם כניסה למקדש חייב כל אדם להיות טהור. הנכנס לעזרה כשהוא טמא במזיד חייב כרת (רמב"ם הל' ביה"ב פ"ז הי"ח), ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד (רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ג הי"ב).
אף עמי ארצות הרוצים להקריב קרבנות ולאוכלם בירושלים חייבים להיות טהורים, אם מטומאת מת ואם משאר טומאות שנטמאו בהם. ועל כן אם הם יודעים שהם טמאים חייבים להיטהר. טהרת עמי ארצות ברגל שתבואר להלן, היא לגבי כלים ואוכלים שנגעו בהם ברגל, אבל לא לגבי טומאת גופם, והם חייבים להיטהר כמו כל ישראל. ורק אם אינם יודעים לעצמם טומאה, פטורים מלהיטהר.
עמי הארצות בכל ימות השנה אין נאמנים על הטהרה אלא בתנאים מיוחדים, ובכל השנה גזרו עליהם טומאה כפי שהבאנו לעיל. ורק ברגל נתנו להם נאמנות וקבעו שאינם מטמאים מסתמא.
נאמר בחגיגה (פ"ג מ"ו): "הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכן הגנבים שהחזירו את הכלים נאמנין לומר לא נגענו ובירושלם נאמנין על הקדש ובשעת הרגל אף על התרומה".
פרש הרמב"ם: "...ובירושלם נאמנין על הקדש, ר"ל על כלי חרס הגדולים כגון החביות הגדולות והעריבות, נאמנין עמי הארץ שהם טהורים לקדש מפני שלא היה בירושלם כבשנים של עושי כלי חרס ולפיכך היו נזהרין בהן שלא יטמאום, וכן הקילו בהן מפני שאינן מצוים. וכלל הוא אצלינו כל ישראל חברים ברגל כמו שביארתי לך כמה פעמים, ולפיכך נאמנין אף על התרומה". ומקורו בחגיגה (כו ע"א).
בחגיגה (כו ע"א) נאמר: "ובשעת הרגל אף על התרומה, מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים – הכתוב עשאן כולן חברים".
פרש רש"י: "ויאסף כל איש ישראל וגו' – בפלגש בגבעה כתיב, שנאספו כל ישראל בגבעה".
"הכתוב עשאן חברים – ורגל שעת אסיפה הוא".
וכן בנדה (לד ע"א): "רגל היה וטומאת עם הארץ ברגל – כטהרה שוינהו רבנן, דכתיב ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולן חברים".
נראה שהפסוק משופטים הוא אסמכתא, גם המונח 'חברים' הוא מונח מתקופת המשנה לומר שהוא נאמן על טהרותיו, ועל כן שמושו בשופטים הוא במובן שונה.
וכך כתב תוספות יום טוב (חגיגה פ"ג מ"ו): "ובשעת הרגל אף על התרומה – כתב הר"ב דאמר קרא ויאסף כל איש וגו'. גמ'. והרמב"ם בפי"א מהל' מטמאי משכב ומושב כתב מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל. טעמו דפשיטא דהך קרא אינו אלא אסמכתא ואי לאו דהכל מטהרין לא היו עוקרים לגזירתן שגזרו בעם הארץ. ולא הוי דורשים האי אסמכתא לטהרם ברגל".
הרמב"ם (הל' מטמאי משכב ומושב פי"א הל' ט-י) כתב:
"טומאת ע"ה ברגל כטהורה היא חשובה שכל ישראל חברים הן ברגלים וכליהם כולם ואוכליהם ומשקיהן טהורים ברגל מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל, לפיכך הן נאמנים כל ימות הרגל בין על הקודש בין על התרומה, משעבר הרגל חוזרין לטומאתן".
"הפותח חביתו ברגל והמתחיל בעיסתו ועבר הרגל הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שהרי נגעו בו ע"ה ואף על פי שלא נגע בה אלא בזמן שהוא כחבר אינה טהורה אלא בימי הרגל בלבד".
עולה שטהרת עם הארץ ברגל אינה טהרה מוחלטת, כפי שהערנו בתחילת פרק זה, ואף עם הארץ צריך להיות טהור כשנכנס לעזרה או אוכל בקודשים. המיוחד ברגל שאין שואלים אותו אלא מניחים שאף הוא טיהר עצמו לפני הרגל. ולכן ניתן להקל בטומאת עמי ארצות ברגל. כיון שהחשש של טומאת עמי ארצות הוא חשש מדרבנן בו מקילים ברגל עצמו, במגעו ובאוכלים ומשקים שנגע בהם או הסיטם.
ה. שאריות משקין ואוכלין שנגע בהם עם הארץ אחרי החג
נאמר בחגיגה (פ"ג מ"ז, כו ע"א): "הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל רבי יהודה אומר יגמור וחכמים אומרים לא יגמור. משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה. עבר הרגל ליום ששי – לא היו מעבירין, מפני כבוד השבת. רבי יהודה אומר: אף לא ביום חמישי, שאין הכהנים פנויין".
במשנה זו שני עניינים, ראשית, שאריות האוכלין והמשקין שנגע בהם עם הארץ, אחרי החג. וכן העברה על טהרת העזרה (עליה נדון בפרק הבא).
פרש הרמב"ם (חגיגה פ"ג מ"ז): "כבר ביארתי לך שכל ישראל חברים ברגל, ועשו עם הארץ כתלמיד חכמים ברגל. וכשמתעסקין בערבוביה בחבית ועיסה ברגל אומר ר' יהודה הואיל ונעשת טומאת עם הארץ טהרה ברגל הרי כאלו לא נגע בהן עם הארץ כלל וגומרין לשתותה בחזקת שהיא טהורה אחר הרגל ונוהגים בה כמו שנוהגים בכל דבר טהור. וחכמים אומרים שכל מה שעשינו כך הוא ברגל בלבד".
מחלוקת חכמים ור' יהודה היא רק באוכל ומשקה שהוכן ברגל האם התירו לסיימו אחר הרגל, אולם לדעת שתי הדעות טומאת עם הארץ חלה למפרע (=רטרואקטיבית) אחר החג. היינו, כל הכלים שנגע או הסיט – טמאים וצריכים טבילה, אוכלים ומשקין פתוחים לדעת חכמים אם ניתן יאכלו בטומאה, ואם הם תרומה ומעשר שני ישרפו, לדעת ר' יהודה הותר לסיים את האוכלין והמשקין כמו ברגל.
באר המאירי (ביצה יא ע"ב): "אף על פי שבקצת דברים התירו סוף הענין מפני תחלתו הפותח את חביתו על גב הרגל ומוכרו אף לעמי הארץ שהרי עשאום טהורים ברגל וכמו שאמרו טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן ולא חשו בנגיעתו בכלים אלו אם לא הספיק זה למכרו ברגל ועבר הרגל לא יגמור למכרו אלא לעמי הארץ שכל שעבר הרגל חזרו לטומאתן ישנה ונטמאו הכלים במגען ואף על פי שנזהר הוא מכאן ולהבא שלא יגעו בהם מ"מ מה שנגעו בו ברגל חוזר וניעור עכשו לטמאן וכמו שאמרו עבר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה ולא נאמר בזו להתיר סופה משום תחלתה".
וכן פרש ר' עובדיה מברטנורא (חגיגה פ"ג מ"ז):
"הפותח את חביתו – חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל, ומשמשו בו עמי הארץ".
"לא יגמור – לאחר הרגל. שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית, אלא שבשעת הרגל הכל חברים, אבל לאחר הרגל טמא מגען למפרע, כדאמרינן במתניתין לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה, מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ור"י דאמר יגמור סבר, אם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל ואין מזון מצוי לעולי רגלים. ואין הלכה כר"י".
והוסיף מלאכת שלמה (חגיגה פ"ג מ"ז): "וכתב רש"י ז"ל ויש מפרשים מתני' בעם הארץ ואי אפשר לומר בעם הארץ לא יגמור דמי ציית לן והלא אומר שלך טמא ושלי טהור וימצא לו מחביריו הרבה שימכור להם ואם בא לאסור שלא יקחו חברים ממנו יקחו ולא יקחו מיבעיא ליה ועוד דאמרינן במסכת ביצה שזו היא אחת משלשה דברים שהתירו סופם משום תחלתם ואי בעם הארץ אפי' לא שרית ליה לגמור ניחא ליה במאי דמזבין ברגל עכ"ל ז"ל".
כיון שהלכה כחכמים, שאלת טהרת כלים ואוכלים ומשקים שנגע בהם עם הארץ ברגל היא שאלה כללית בירושלים, ובכל ירושלים, כל החברים היו צריכים לטהר כליהם ולבער שאריות אוכלין ומשקין שנגע בהם עם הארץ ברגל.
ו. מעבירין על טהרת העזרה
כאמור בחגיגה (פ"ג מ"ז, כו ע"א): "משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה. עבר הרגל ליום ששי – לא היו מעבירין, מפני כבוד השבת. רבי יהודה אומר: אף לא ביום חמישי, שאין הכהנים פנויין".
ובגמרא: "תנא: שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן". כלומר כיון שהם מוציאים דשן בחמישי אינם פנויים להטביל את כל הכלים שנגעו בהם עמי ארצות ברגל.
ובמשנה הבאה: "כיצד מעבירין על טהרת עזרה? מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרין להם: הזהרו [ע"ב] שלא תגעו בשלחן. כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים – יביאו שניים תחתיהן".
מבאר רבינו חננאל (חגיגה כו ע"ב): "היו מעבירין על טהרת העזרה מטבילין הכלים ששמשו בהן במקדש".
עצם ענין ההעברה על טהרת העזרה אינו מובן, הרי כיון שהיו כלים שניים ושלישיים4 לא היו צריכים לעשות את טהרת העזרה בעסק גדול, אלא להניח את כל הכלים שהשתמשו ברגל בצד ולטבול אותם בזמנם החופשי, ולקחת כלים טהורים לעבוד בם אחר הרגל.
כתב הרמב"ם (הל' מטמאי משכב ומושב פי"א הי"א): "אחר הרגל במוצאי י"ט היו מטבילין כל הכלים שהיו במקדש מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג, ולפיכך היו אומרים להן אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יהיה טמא במגעו אחר הרגל ונמצא צריך טבילה והערב שמש ונאמר בלחם הפנים לפני תמיד, וכל הכלים היו טעונים טבילה והערב שמש חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שציפוייהן כבטלין לגביהן".
יש בדבריו כמה תמיהות. מהר"ץ חיות (חגיגה כו ע"א) תמה: "וכן מה שהצריך פי"א מהל' משכב ומושב הערב שמש צע"ג דהרי בטומאה דרבנן א"צ הערב שמש". כמו"כ הרמב"ם השמיט את דחיית טבילת הכלים מששי לראשון (וכן את דעת ר' יהודה שאף מחמישי לראשון).
ונראה, שחכמים הקלו לגבי טומאת עם הארץ, כיון שכל הנכנס לעזרה חייב לטהר עצמו לפני הרגל כדברי הרמב"ם "מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל", וכיון שחשש טומאתו מדרבנן – הקלו גם במקדש, שאין צריך לטהר מטומאת מת, אלא אך מחשש טומאת עם הארץ.
כמו"כ ניתן להסביר את הרמב"ם שלא נכנס לשאלת זמן הטבילה, אלא מיד בצאת החג היו אוספים את כל הכלים שהשתמשו בהם במקדש ברגל, שהם בחזקת טמאים בטומאת עם הארץ, ומניחים במקומם כלים טהורים לשימוש למחרת. את הכלים הטמאים היו טובלים מעת שהכהנים היו פנויים לטבול. ועי' בס' דף על הדף (חגיגה כו ע"א).
ז. ערב חג ואסרו חג בשבת
הבבלי וכן הרמב"ם לא דנו מה הדין בערב חג בו שוחטים חגיגת ארבעה עשר (בערב פסח) או בשבת הצמודה לחג מאחריו.
הירושלמי (חגיגה פ"ג ה"ז) עוסק בשאלה מה דין הימים שבין הרגל לזמן טהרת העזרה בירושלים: "ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי יום טוב שחל להיות בערב שבת אוכל אף תשבות הרגל כרגל, א"ר זעירה מתניתא אמרה כן ערב הפסח כפסח ויום טבוח כעצרת, א"ר חנניה אוף אנן תנינן דרבא ר' יודה אומר אף לא ביום החמישי שאין הכהנים פנויים".
מבאר קרבן העדה:
"י"ט. עצרת או י"ט האחרון שחל להיות בערב הרגל אוכל אף בשבת עם הע"ה".
"תשבות הרגל. אסרו חג הרי הוא כרגל שע"ה נאמנים".
"ויום טבוח. אם עצרת בשבת זובחין קרבנות החג ביום א' והוא נקרא יום טבוח הרי הוא כעצרת".
"אוף אנן תנינן דרבא. אנן תנינן רבותא גדולה מזו דאפילו כלה הרגל ביום חמישי אין טומאת ע"ה עד אחר השבת".
הלשון 'תשבות הרגל' אינה נראית כלשון קרבן העדה שמשום אסרו חג, אלא משום שהרגל צמוד לשבת, לכן דין השבת כדין הרגל ועמי ארצות נאמנים על הטהרה. ועי' עלי תמר שבאר מושג זה.
ואמנם כך פרש הפני משה (חגיגה פ"ג ה"ז):
"י"ט שחל להיות בערב שבת. י"ט האחרון של הרגל שהוא בע"ש דקתני במתני' עבר הרגל ביום הששי לא היו מעבירין וכו' נשתיירו אצלו ממה שנשתמש ברגל אוכל אף תשבות הרגל כרגל כלומר מה שצריך לשבת של אחר הרגל הרי הוא כרגל עצמו ועומד בחזקת טהרה. וקרוי תשבות הרגל ששובת אצלו הטהרה מחמת הרגל לפי שא"א לטהר הכלים עד לאחר השבת".
"מתניתא. ברייתא תני בהדיא כן דערב הרגל כרגל עצמו וכן יום טבוח שלאחר עצרת כעצרת הוא לענין זה".
"אף אנן תנינן דרבא. רבותא טפי מזה אליבא דר' יהודה דס"ל אף לא בחל ביום החמישי וכו' וא"כ כל זמן שלא היו מעבירים על טהרת הכלים היו משתמשים בהנשאר מהרגל בחזקת טהרה".
מתבאר שערב הרגל והיום שלאחר הרגל אם הוא שבת וכן כשעצרת (שבועות) בשבת ויום טבוח (יום הבאת קרבנות החובה של הרגל) דינם כרגל לענין חשש לטומאת עם הארץ הן בטבילת כלים במקדש והן בסיום אוכלים ומשקים שנותרו מהרגל.
לפי הירושלמי יש חשיבות גדולה להעברת כלי המקדש, כסימן לעיר כולה. לא מצד חשש הטומאה בכלי המקדש, אלא זה היה הסימן שחוזרים לטומאת עם הארץ, ובכל ירושלים ידעו שמעתה אסור לאכול את הנותר מן הרגל אם יש בו חשש נגיעת עם הארץ, וכן בערב החג במקדש (ואולי אף בכל ירושלים), לא חששו לטומאת עם הארץ כבר בערב חג.
הרמב"ם כאמור צמצם מאד את כל ההעברה על הטומאה במקדש, ולא באר ממתי ועד מתי נמשכת טהרת עמי הארצות.
כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (חגיגה כו ע"א): "במשנה, עבר הרגל ליום ששי לא היו מעבירין מפני כבוד השבת. בטורי אבן הקשה דאם לא היו מטבילין עד אחר השבת במה היו משתמשין הא אחר הרגל כל הכלים שנגעו בהן ע"ה טמאים, ומוכיח מינה דעשאום רבנן כרגל עצמו דאין חוששין בו לטומאת ע"ה עיין שם. ובאמת דעל קושייתו י"ל דהא מבואר בגמ' דלכל הכלים היו שניים ושלישיים כדאיתא במשנה לקמן".
"אמנם איתא בירושלמי (פ"ג ה"ז), ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי יום טוב שחל להיות בערב שבת אוכל אף תשבות הרגל כרגל, ומבארים המפרשים דגם בשבת שאחר הרגל מותר לאכול עם הע"ה, והיינו דטהרת הע"ה ברגל נשארת גם לשבת של אח"כ. ומסיק שם בירושלמי דאליבא דר"י דס"ל במשנתינו דאף בחל הרגל ביום חמישי אין מטהרין העזרה עד אחר שבת, ה"ה דיהיה מותר לאכול עם הע"ה באותו שבת. ומבואר להדיא בדברי הירושלמי כהטורי אבן דדינא דמשנתינו דאין מטהרין את העזרה היינו דנשאר חזקת טהרה על הע"ה גם בשבת שאחר הרגל, ובדברי הטו"א עצמו היה מקום לומר דרק מה שנגע ע"ה ברגל אינו מטמא בשבת, אבל בירושלמי מבואר יותר דגם מותר לאכול עמו בשבת שאחר הרגל דאף מה שנוגע בשבת אינו מטמא".
"והנה הרמב"ם (פי"א משכב ומושב הי"א) כתב הך דינא דאחר הרגל היו מטבילין את כל הכלים שהיו במקדש, והשמיט הך דינא דבחל הרגל ביום ששי לא היו מעבירין מפני כבוד השבת. ועי' ברידב"ז על הירושלמי (בתוס' הרי"ד שם) שהקשה אמאי השמיטו הרמב"ם, וצ"ל דס"ל להרמב"ם דהך דינא דלא היו מעבירין אין הכוונה דהכלים טהורין עד מוצ"ש אלא משתמשים בכלים אחרים בינתיים, דהא לכל הכלים איכא שניים ושלישיים, וע"כ לא הוצרך הרמב"ם לכתוב הך דינא דלא היו מטבילין דאי"ז אלא עצה טובה בעלמא ולא הוה דין כלל, מיהו צ"ע מדברי הירושלמי דמייתינן דמבואר דעד אחר השבת היו מחזיקין את ע"ה בטהרה, ועיי"ש ברידב"ז שמבאר דאיכא מחלוקת בבלי וירושלמי בזה, והרמב"ם לא פסק הך דינא דהירושלמי".
תירוצו של הרידב"ז שהבבלי לא חשש לטומאת עמי ארצות, ועל פיו פסק הרמב"ם – אינו נראה. הרמב"ם בפירוש המשנה ובי"ד החזקה כותב שחששו לטומאת עמי ארצות ובגלל זה מעבירין על טומאת העזרה. בעיקר שהרידב"ז התבסס על הבדלי גירסאות במשניות שאינן בדוקות.
ויותר נראה לענ"ד, שהעברת הכלים שעבדו בהם ברגל במקדש, כאשר החשש לטומאת כלים הוא מאד מאד קטן, היתה סימן לכל ישראל שבירושלים שחזרה לנהוג מכאן ולהבא ומכאן ולמפרע, טומאת עמי ארצות ועל כן מוטל עליהם לטהר כליהם ולבער או להשהות לרגל הבא את מאכליהם ומשקיהם מחשש טומאת עם הארץ.
ח. יום טבוח ושאר ימי תשלומין
נאמר בחגיגה (פ"ב מ"ד):
"עצרת שחל להיות בערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת ובית הלל אומרים אין יום טבוח אחר השבת ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת ואין כהן גדול מתלבש בכליו ומותרין בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת".
פרש הרמב"ם: "כבר נבאר לך שחג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה. וכבר ידעת סברת בית שמאי שאין מביאין עולות ביום טוב, ולפיכך אם חלה עצרת ערב שבת מביאין עולות ראייה לאחר שבת והוא יהיה יום טבוח. ובית הלל אומרין אין לה יום טבוח, אלא בערב שבת עצמו יביאו עולות ראייה כמו שנתבארה לך סברתם. וחזר כאן על מחלוקתם כדי שלא תאמר שבית שמאי מודים לבית הלל בעצרת שחלה להיות ערב שבת שמביאין עולת ראיה ביום טוב כיון שאינם יכולין להקריבה למחר שהרי הוא שבת. וגם אין בית הלל מודים לבית שמאי ואפילו במה שקדם ואף על פי שאפשר להקריב העולות למחרת יום טוב. ואותן שאין מאמינים בתורה שבעל פה סוברים שעצרת לא תהיה לעולם אלא אחר שבת לפי שאמר ה' וספרתם לכם ממחרת השבת, וענין שבת האמורה שם יום טוב כמו שקראם כולם שבתות ה' ".
עולה שלבית הלל היה יום טבוח כאשר שבועות חל בשבת ולא היו מביאים עולות ראיה ושלמי חגיגה ושמחה בשבת. כמו"כ מזכיר לנו הרמב"ם שלעצרת יש תשלומין כל שבעה.
מה דינם לגבי העברה על טהרת העזרה.
הירושלמי שהובא לעיל (בפרק הקודם) אומר: "מתניתא אמרה כן ערב הפסח כפסח ויום טבוח כעצרת". עולה שרק יום טבוח דינו כעצרת, אבל שאר ימי התשלומין לא העבירו על טהרת העזרה, ומשמע שלא חשו שמא יטמאו כלים בעזרה. (וכאמור היו להם כלים שניים ושלישיים). נראה על כן, כפי הוסבר לעיל: טהרת העזרה יותר ממה ששמשה לצרכי העזרה, היתה סימן לכל החברים יושבי ירושלים שמעתה עליהם לחוש להבא ולמפרע לטומאת עם הארץ. ועל כן בימי התשלומין לא העבירו על טומאת העזרה. וכיון שלימי התשלומין לא נאמר – 'חוברה לה יחדיו', ממילא חששו לטומאת עם הארץ.