חבל נחלתו כג מח
סימן מח
החל הסורג ופרצות שפרצו מלכי יון במקדש
א. מבנה הסורג והחל1
כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ה הל' א-ד):
"הר הבית והוא הר המוריה היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה והיה מוקף חומה, וכיפין על גבי כיפין היו בנויות מתחתיו, מפני אהל הטומאה, וכולו היה מקורה סטיו לפנים מסטיו".
"וחמשה שערים היו לו, אחד מן המערב ואחד מן המזרח ואחד מן הצפון ושנים מן הדרום, רוחב כל שער עשר אמות וגובהו עשרים, ויש להם דלתות".
"לפנים ממנו סורג מקיף סביב גובהו י' טפחים ולפנים מן הסורג החיל [גובהו] עשר אמות, ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה זו חומת העזרה".
"לפנים מן החיל העזרה, וכל העזרה היתה אורך קפ"ז על רוחב קל"ה, ושבעה שערים היו לה, ג' מן הצפון הסמוכין למערב, וג' מן הדרום סמוכין למערב, ואחד במזרח מכוון כנגד בית קדש הקדשים באמצע".
נאמר במידות (פ"ב מ"ג): "לפנים ממנו (-מחומת הר הבית) סורג גבוה עשרה טפחים ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות. לפנים ממנו החיל עשר אמות ושתים עשרה מעלות היו שם רום המעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם".
עולה מדברי הרמב"ם שלא פורטו המרחקים בין חומת הר הבית לסורג ולחל. פורט גובה הסורג – עשרה טפחים, וגובה החל – עשר אמות.
וכך באר המאירי (מידות פ"ב מ"ג): "המשנה השניה לפנים ממנה סורג כלומר לפנים מחומת הר הבית הקף אחר כעין שבכה נקרא סורג בגובה עשרה טפחים ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון וחזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחואות ר"ל שכל שיהא האדם מגיע באחת מאותם הפרצות ישתחוה ויודה על כריתת מלכות יון. לפנים ממנו ר"ל לפנים מן הסורג הקף אחר הנקרא חיל והם כותלים בגובה עשר אמות והוא היה ברגלי ההר עד שכל לפנים מן החיל אין שום מהלך אלא דרך מעלה ההר בשפוע והבנינים שבו עולים לפי מעלה ההר ונמצאו הבנינים כל שלפנים מחברו גבוה מחבירו וזה שאמר ושתים עשרה מעלות היו שם פירושו הוא שלפנים מן החיל מיד היתה עזרת נשים והיו בתחלת מעלה ההר שנים עשר מעלות שבהם עולים לעזרת נשים רום כל מעלה חצי אמה ושולחה חצי אמה ומשם ואילך היה כל קרקע עזרה זו שוה ונמצא קרקע עזרת נשים גבוה מעל קרקע החיל שש אמות".
עולה כי אף מדברי המאירי לא מבואר המרחק שבין הסורג לחל. גובה הסורג עשרה טפחים וגובה החל עשר אמות. מן החל עולות שתים עשרה מדרגות ששלחן שש אמות ועולות שש אמות לעזרת נשים.
אמנם ר' עובדיה מברטנורא באר:
"לפנים – מחומת הר הבית".
"סורג – מחיצה העשויה נקבים נקבים כמטה מסורגת בחבלים, והיא עשויה מדפי עץ ארוכים וקצרים שמרכיבין אותן זו על זו באלכסון".
"וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות – כשמגיע כנגד כל פרצה ופרצה, משתחוה ומודה על אבדן מלכות יון".
"לפנים – מאותו סורג היה מקום פנוי עשר אמות, והוא נקרא חיל".
"ושתים עשרה מעלות היו שם – כדי לעלות משם לעזרת נשים".
מתבאר מדברי הרע"ב שרוחב החל הוא עשר אמות ולא גובהו, ומשמע שבתוכו היו אותן שתים עשרה מדרגות שעולות שש אמות ותופסות שש אמות.
באר תוספות יום טוב (מידות פ"ב מ"ג): "לפנים ממנו סורג – [כתב הראבי"ה [בספרו שכתבתי פרק דלעיל משנה ג'] ונראה שהסורג היה מקיף לכל צדדין למזרח. ולצפון. למערב. ולדרום. וכן החיל. דהא כל אחד ואחד יש בו מעלה מחברו. כדמפרש בריש מסכת כלים ורוב תשמיש היה מן הדרום שהוא לצד העיר. ולמה היה צריך לעשותו במזרח טפי מבשאר רוחות. ותו דקתני בפרק דלעיל שבצפון שער ניצוץ כו'. עד ופתח היה לו לחיל אלמא דהחיל היה נמי בצפון. ותו דהנך י"ג השתחויות שכנגד הי"ג פרצות. ובסוף (מכילתין) [פרקין] תנן אבא יוסי בן חנן אומר כנגד י"ג שערים ואמר בשקלים [פ"ו מ"ג] דכנגדן ממש של שערים במקום [שערים] י"ג היו (שכן) השתחויות י"ג וכי היכי דההוא כנגדן ממש במקומן ה"נ י"ג דסורג במקום שגדרום ממש היו משתחוים. ולפי זה הסורג היה הולך סביב סביב הקיפו. ולא היה פתוח ופרוץ אלא לצד מזרח ומשום חיזוק ושמירה ובאו בני יון ופרצו י"ג פרצים בסורג. כנגד י"ג שערי (מזרח) [עזרה] שיוכלו ליכנס בכל צד לעזרה בהרוחה. ושוב חזרו בית חשמונאי וגדרום כו'. עכ"ל. ובפירוש הר"ב דס"פ. ובשקלים פ"ו אינו כן. אלא מ"ד די"ג השתחויות כנגד י"ג פרצות לא ס"ל שהיו רק ז' שערים. וכן הוא להדיא שם בירושלמי. וצ"ל דלהראבי"ה גירסא אחרת בירושלמי".
הוסיף הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו ה"א): "המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר, כשאדם נכנס משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה, ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה".
בפסחים (פו ע"א): "תנן: החלונות ועובי החומה – כלפנים. בשלמא החלונות – משכחת לה דשויה לקרקע עזרה. אלא עובי החומה היכי משכחת לה? – משכחת לה בבר שורא, דכתיב ויאבל חל וחומה. ואמר רבי אחא ואיתימא רבי חנינא: שורא ובר שורא".
פרש רש"י (פסחים פו ע"א):
"בר שורא – חומה קטנה לפנים מן החומה גדולה, והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה, שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות".
ורבינו חננאל (פסחים פו ע"א) באר באותה דרך: "פי' חומה שוה בקרקע עזרה כגון בר שורא והוא החל שעושין החל נמוך והחומה שחוץ ממנה גבוהה וזה נקרא חל וזו נקראת חומה".
מתבאר כי רש"י ור"ח פרשו שלא כרמב"ם, אלא החל הוא חומה נמוכה שתפקידה החזקת הקרקע במדרון שלא תיסחף כלפי מטה.
ב. יעוד החל
נאמר בכלים (פ"א מ"ח): "לפנים מן החומה (=של ירושלים) מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם".
פרש הר"ש (כלים פ"א מ"ח):
"החיל מקודש – לפנים מהר הבית היה סורג גבוה עשרה טפחים ולפנים ממנו החיל עשרה אמות ושתים עשרה מעלות היו שם כדתנן במס' מדות (פ"ב)".
"שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים לשם – היינו מדרבנן דמדאורייתא אפילו בעזרת נשים שרי שכל זה מחנה לויה עד עזרת ישראל ששם שער ניקנור כדפרישית".
"עזרת נשים – אחר החיל היתה עזרת נשים אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב מאה ושלשים וחמש".
ביאור לדברי הר"ש ניתן להביא מאליהו רבא (כלים פ"א מ"ט):
"זה הכלל שלש מחנות שבמדבר מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. ומחנה שכינה נחלקה לשנים: החצר לפנים מן הקלעים והמשכן של קרשים הרי ארבעה מקומות. וכנגדן יש כנגד כל מקום ומקום שלשה מקומות משונות בקדושתן זו מזו. כנגד מחנה ישראל הוא: א"י ועירות המוקפות חומה וירושלים. כנגד מחנה לויה: הר הבית והחיל ועזרת נשים. כנגד החצר ממחנה שכינה: עזרת ישראל, עזרת כהנים בין האולם ולמזבח. כנגד המשכן ממחנה שכינה: האולם וההיכל וקדש הקדשים".
וכ"כ הרא"ש (כלים פ"א מ"ח):
"הר הבית. ת"ק אמה על ת"ק אמה כדתנן במס' מכות וכו' היה בהמ"ק בנוי ומפתח עד שער נקנור נקרא מחנה לויה ומשער נקנור ולפנים מחנה שכינה ובפרק אלו דברים דרשינן מקרא דזב משתלח חוץ לב' מחנות וטמא מת מותר דכתי' ויקח משה את עצמות יוסף עמו ודרשינן עמו במחיצתו ועובדי כוכבים אף על פי שגזרו עליהם שיהו כזבים לא גזרו עליהם שילוח מחנות: החיל. לפנים מהר הבית היה סורג גבוה י' טפחים ולפנים ממנו החיל י' אמות ועשו חכמים מעלה שלא יכנסו לשם עובדי כוכבים וטמא מתים". לשיטת הרא"ש החל רוחבו עשר אמות מן הסורג עד עזרת נשים ולשם לא נכנסים נוכרים וטמאי מתים ואיסורם מדרבנן.
וכך באר זאת בתפארת ישראל (יכין):
"נו) החיל. דלפנים מחומת הר הבית היה בכל צד מהביהמ"ק שבאמצע רווח כפי צורך התשמיש באותו מקום [כרפ"ב דמדות] אח"כ היה חומה נמוכה שוה לקרקעית המקום שלמעלה מהחומה ולפנים ממנה, ועל חומה זו היה בנוי הסורג גבוה י"ט, ומהסורג הזה היה ריוח יו"ד אמות עד חומת העזרה, וכל ריוח ההוא נקרא חיל על שם החומה הנמוכה לחוצה לה, מדהיה הריוח ההוא נראה כעוביה של אותה חומה והיינו משום דראש החומה זו שוה לרצפת אותו מקום".
"נז) עובדי כוכבים. דאף שהן כזבים מד"ס, אפ"ה היו מותרים לכנוס עד החיל, דלענין שלוח מחנות שוויינהו רק כטמא מת".
עולה לדברי תפא"י שהסורג היה על חומה נמוכה שנקראה חל, וממנה היה עשר אמות עד עזרת נשים.
ג. הצורך בסורג
בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צח) נשאל והשיב:
"שאל השואל החכם סורג שבמחיצות הר הבית מה היה משמש כי לא נזכר גבי עשר קדושות ששנינו בריש כלים".
"והעלים ממנו ולא הגיד לנו אם ראה בזה דברי הרא"ש הביאם כ"מ בהלכות בית הבחירה פרק ה' שהסורג נעשה לטלטול שבת ולזה היה גבוה עשרה טפחים כדין כל מחיצה, דהקף הר הבית לא מהני דהוי הוקף ולבסוף פתח ע"כ, והכי מספקא לן דלמא אי שמיע ליה הוה מקבלה מניה או דלמא כי שמע לה נמי לא מסתברא ליה".
"אמינא נחזי אנן דהואיל והר הבית הוקף ודאי על מנת לפתוח למה לא יהא מותר לטלטלו בכלו ושפתי הרמב"ם ברור מללו בפי"ג מהלכות שבת דהקף לשם דירה סגי, ואעפ"י שיש לשאר מפרשים שטה אחרת לפחות צריכין אנו לשאול על דעתו – דליכא למימר בטעמא דמלתא כדברי הרא"ש – סורג זה מאי עבידתיה, וממתני' דס"פ תמיד נשחט ס"ד ע"ב דתנן יצאה כת ראשונה ישבה לה בהר הבית לא נותביה להרא"ש דדילמא מן הסורג ולפנים היו יושבים אף על גב דמפשטה איכא סייעתא רבתי לדעת הרמב"ם".
"ונראה לומר ע"פ שרשי המשנה ההיא דכלים כי מעלה עשו במחיצה זו להזהר מטומאה חמורה, כי הנה הר הבית מקודש שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם ואולם עם היות זולתנו כזבים לכל דבריהם התירו אל הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה להתפלל שיכנס להר הבית אך לא לחיל אלא עיניו לנכח יביטו ועפעפיו יישירו למחנה שכינה לכוין את לבו למקום – ואפשר שמטעם זה פרצו מלכי יון י"ג פרצות בסורג כנגד שבטי ישראל שהיו מבדילים עצמם מהם וכשחזרו וגדרום גזרו כנגדן י"ג השתחויות כי גדר גדול היה להם בו – גם טמאי מת מישראל אינם נכנסים לחיל כדמפורש שם, ולמען יהיו אלה ואלה רחוקים מאדם הנכנסים והיוצאים תמיד הגבילו לטמאים מחיצה לעצמם בין החיל ובין הר הבית שיוכלו להקיף באותו הסבוב ולא יפגעו בם בטהורים מדי עברם, וזה תקון גדול הועילו בו לכל ישראל תועלת תדירה, והמוגבלים עצמם שב להם הסורג הוא המתיר כניסתם להר הבית".
עולה מדברי הרמ"ע מפאנו שהסורג היה המקום הפנימי ביותר אליו היו מותרים להיכנס נכרים וטמאי מתים. ואינו מתעכב על דברי הרא"ש שהסורג היה כדי להתיר טלטול בשבת.
עסק בכך בתויו"ט (מידות פ"ב מ"ג):
"גבוה י' טפחים – כתב הכ"מ בפ"ה מהלכות בית הבחירה בשם הרא"ש שהסורג נעשה לטלטול שבת ולזה היה גבוה י' טפחים כדין כל מחיצה. דהיקף הר הבית לא מהני דהוי מוקף ולבסוף [ישב] דלא מהני ע"כ. ואני תמה דהא בספ"ה דפסחים תנן יצתה כת הראשונה [עם פסחם] וישבה לה בהר הבית (=בשבת), שניה בחיל, ואי איתא דהיקף הר הבית לא מהני היאך טלטלו פסחיהם לשם? ולכן נ"ל דלטלטול לא היה צריך שום דבר לפי שמן התורה כל מה שהוא מוקף בד' מחיצות הוא רה"י גמור. כמ"ש ברפי"א דשבת. ושבות במקדש לא גזרו. ועוד כיון שהיה שם לפנים מהר הבית מקום לשמור שם שומרי המקדש למה לא יקרא הוקף לדירה מעיקרא. וכ"ש שלפנים הימנו העזרה עם כמה לשכות לכהנים ולוים עובדי עבודת הקדש".
"ואמנם בטעם בנין הסורג היה אפשר לומר. שהוא לחוץ בין כת לכת דבפסחים. אלא שאין נ"ל שיהיה הבנין הזה מפני כן. דבשלמא כי הוה הבנין בלאו הכי. היו מתחלקים בין אלו ההבדלות וחלוקות. אבל לעשות בנין בשביל כן לכתחלה זה אינו מן הנראה. כי לאיזו טעם היו צריכין הבדל בין כת לכת".
"אבל מה שנ"ל בזה הבנין של הסורג. הוא מה שכתבתי כבר בס"ד בספר צורת הבית סי' נ"ב שהוא לתת מקום והבדל בין העובדי כוכבים הנכנסין להתפלל בבית ה' ובין ישראל כאותה ששנינו בפ"ק דכלים [מ"ח] החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסין לשם. וממשנה זו הקשיתי לשאול על הר"י אברבנאל שבפירושו ליחזקאל כ' וז"ל העזרה החיצונה הראשונה. אמרו חכמים ז"ל שבבית שני היה עזרת נשים ושבנו אותו גזוזטראות וראיתי אני בפירושי חכמי הנוצרים שהיתה העזרה הראשונה מיוחדת לנכרים להתפלל בבית ה'. וכמ"ש שלמה בתפלתו. וגם אל הנכרי וגו'. ונראין דבריהם לדעתי כי הנה לעתיד לבא ייעדו הנביאים שילכו עמים רבים אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב לקבל תורתו ולכן היה ראוי שייוחד אליהם מקום מיוחד חיצוני ויותר מרוחק מהקודש ואולי שעל אותה עזרה תהיה עלייה מוקפת גזוזטרא לנשים כדבריהם ותהיינה רואות מלמעלה והנכרים בעזרה מלמטה וכו' עכ"ל. ואילו זכר ולא שכח מתני' דכלים. לא היה כותב שהמקום המיוחד ההוא היה בע"נ (=בעזרת נשים) שהרי אף בחיל היו נמנעים מלכנס. ולומר שבשעה שידם (=של נכרים) תקיפה נאמרו הדברים הללו זה א"א בשום פנים שאם ידם תקיפה מי יעצור בהם ומי יציב גבולות עמים לשום להם יד ומקום גבול וחוק בל יעבורו. ועוד שמשמעות דברי חכמי הנוצרים עצמם שהיה להם מקום מיוחד שהוא מדעת ישראל. ולומר שפשר דבר נעשה ביניהם כשידם תקיפה. גם זה אינו נראה. אלא העיקר שאף חכמי הנוצרים לא אמרו אלא בהר הבית עד החיל שהמקום ההוא היה מיוחד להם. וזה שקראו עזרה הוא שם מושאל בלבד. ובין כך ובין כך לדעת משנתינו שהיא העדות הנאמנה. לא היו עובדי כוכבים רשאים ליכנס בחיל ולפיכך נעשה הסורג. ובמהדורות שבספר הנזכר הוספתי תת טוב טעם שבשביל כן היונים פרצו בו פרצות הואיל ונעשה להבדיל אותם מבוא יותר פנימי. ולכך כשחזרו ישראל וזכו לגדרם תקנו על כל גדר השתחויה להודות לה' כי טוב".
"ואף על פי שזה האמת והצדק וכמו שאוכיח עוד להלן. עכ"ז אין על הרא"ש להתלונן כי דבריו סמוכים באמת ויושר על דעת הרמב"ם שבפ"ה מהל' ב"ה כתב וז"ל לפנים מן הסורג החיל גובהו י' אמות ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חיל וחומה זו חומת עזרה. וכתב כך ג"כ בפירושו בפ' דלעיל משנה ה' חיל הוא חומה שסובבת כל העזרה מבית לחומת [הר] הבית. ע"כ. ומעתה אין תלונה על הרא"ש כלל שמה שהקשיתי לשאול מההיא דפסחים היאך יצתה כת הראשונה להר הבית מתישב עכשיו שפיר. לפי שחוצה מן החיל היה הסורג ושם ישבו בין החיל והסורג. וגם אין תמיה מה צריך לתקון הסורג מצד הטלטול והלא אין שבות במקדש שמצינו בכמה שבות שלא התירו וכמ"ש בסוף עירובין. אבל על הרמב"ם עצמו תלונתינו לפי שמשנתינו לא אמרה בחיל גבוה. כמו שאמרו בסורג. והא דאמר שעליה נאמר בקינות ויאבל חיל וחומה וכתב הכ"מ שהוא מפ' כיצד צולין. אומר אני שלא זו שאינה ראיה לדבריו אלא אף זו שמשם סתירה גמורה דהכי איתא התם דף פ"ו עובי החומה היכי משכחת כלומר שראשה תהא שוה לקרקע העזרה ותהא מוקדשת כמוה. ומשני משכחת לה בבר שורא דכתיב ויאבל חיל וחומה ואמר ר' אחא ואי תימא ר' חנינא שורא ובר שורא הא קמן דחיל הוא סמוך לקרקע העזרה וכן פירש"י בר שורא חומה קטנה לפנים מן חומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות. ע"כ. והיה זה לדעתי לחזוק הקרקע שלא יפול העפר ממנה [ויזיק לחומה הגדולה] מ"מ למדנו שהחיל שבכתוב הוא מבפנים לחומת העזרה סמוכה יותר לקרקעית העזרה. ואין לומר שזו דעת הרמב"ם שבמשמע לשונו שבפירושו. שהחיל חוצה לחומת העזרה. ועוד ברפ"ו מה' ב"ה נראה ג"כ מדבריו שסובר שמקום יש חוצה לעזרה ונקרא חיל. אלא שלדבריו נקרא כן ע"ש חומה נמוכה שלפניו. וזה אינו כפי הגמ' שכתבתי. אלא שהחומה הנמוכה שבכתוב לפנים מחומת העזרה היא. ואף על פי שאפשר ג"כ לומר שהיא חוצה לחומת העזרה. ושחומת העזרה לפנים מזו החומה. מ"מ היא עשויה עכ"פ סמוך לה מאד דהיינו ממש בקרקעיתה שוה לה ולחזוק כמ"ש. ועיין במשנה ז' פ"ד. לכן נראין יותר דברי הר"ב שהחיל אינה חומה כלל. אבל הסורג הבדיל אותו מהר הבית. והיינו דלא תנן בו שום גובה כמו דתנן בסורג. לפי שאין שם החיל אלא למקום שבין הסורג לעזרה בלבד. וחיל שבכתוב דקינות נאמר על חומה שהיתה סמוכה מאד לקרקע העזרה להחזיק הקרקע שלא תפול ממנה עפרורית ותפול החומה הגדולה".
מתבאר מדברי תויו"ט שתפקיד הסורג היה לקבוע מקום לנכרים עד היכן מותרים להיכנס בבית המקדש. ואף הוא אינו מקבל את דעת הרא"ש שנעשה להתיר טלטול בשבת. וסובר שהחל במקדש אינו חומה אלא שטח שבין הסורג לחומת העזרה.
וכך פסק הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ג ה"ה):
"החיל משלחין ממנו עכו"ם וטמאי מת ובועלי נדות, אבל טבול יום נכנס לשם שכבר טבל".
ולדעתו הסורג שימש אולי לפי מה שבאר הרא"ש.
ד. הפרצות בסורג
נאמר במגילת תענית (מרחשון פרק שמיני):
"בעשרים ותלתא במרחשון איסתתר סוריגא מן עזרתא".
וכך נאמר במידות (פ"ב מ"ג):
"לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות".
פרש הרמב"ם (פ"ב מ"ג):
"כל זמן שמגיע האדם לפרצה מאותם הפרצות משתחוה לה' דרך תודה על עקירת מלכות יון הרשעה כמו שהזכרנו בשקלים".
וכך באר המאירי (מידות פ"ב): "המשנה השניה לפנים ממנה סורג כלומר לפנים מחומת הר הבית הקף אחר כעין שבכה נקרא סורג בגובה עשרה טפחים ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון וחזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחואות ר"ל שכל שיהא האדם מגיע באחת מאותם הפרצות ישתחוה ויודה על כריתת מלכות יון". וכ"כ הרע"ב.
והוסיף המלאכת שלמה (מידות פ"ב מ"ג): "גזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות. מתניתין דלא כאבא יוסי בן חנן דאית ליה בפ' ששי דמסכת שקלים וגם לקמן בסוף פירקין די"ג שערים היו במקדש וכנגדן היו הי"ג השתחויות, והתם בירושלמי איתא".
באר בתפארת ישראל (יכין, פ"ב מ"ג):
"טז) לפנים ממנו. רצה לומר לפנים מחומת הר הבית".
"יז) סורג גבוה עשרה טפחים. רצה לומר מחיצה עשוייה על ידי דפין ארוכים וקצרים שמרכיבין אותן באלכסון זה על גב זה, והיא מלאה נקבים כמטה מסורגת, והיא היתה מקפת מחוץ לחומת העזרה, ברחוק י' אמות מחומת העזרה, והיה רק לסימן שאין נכרי וטמא מת רשאין לכנוס ממנו ולהלן, וכנגד כל שער היה הסורג פתוח, [ולראבי"ה לא היה הסורג פתוח רק בצד מזרח, ולא ידענא מנא לי', גם הוא נגד הסברא, שיהיו כל הנכנסין ויוצאין דרך כל השערים דוחקין את עצמם בפתח א', ומה הועילו רבוי השערים והלא הכל זקוקים לפתח זה שבסורג, ואפילו נימא שלראבי"ה היה כל רוח המזרחי או רובו פרוץ, לא מתישב יפה, דהרי כל עיקר עשייתו הוא לסימן, שאין נכרי וטמא מת רשאין לכנס לפנים ממנו כפ"ק דכלים [כמ"ש התוי"ט], ועשוהו סורג רק לנוי, גם שיוכלו להציץ דרך הנקבים מקום הקודש, ולראבי"ה הנ"ל אי נימא שכל רוח המזרחי פרוץ היה, מה סימן היה לטמא מת בצד מזרח]".
"יח) שפרצום מלכי יון. שפרצוהו מכמה צדדים, כדי שיכנסו גם הנכרים לפנים ממנו".
"יט) חזרו וגדרום. רצה לומר כשחזרו ישראל וכבשו היוונים, חזרו וגדרו אותן הפרצות [וטעו המדפיסים בש"ס וציירו הפרצות]".
"כ) השתחויות. שכל המקיף העזרה בכניסתו לשם כלעיל, כשמגיע נגד המקום שגדרו הפרצה, משתחווה בפישוט ידים ורגלים כדי להודות על אבדן ממשלת יון ובטול גזירותיהן".
"כא) לפנים ממנו. לפנים מהסורג".
"כב) עשר אמות. שהיה מהסורג עד חומת העזרה רווח י' אמות, והרווח ההוא נקרא חיל [ועי' לעיל פ"א סי' מ"א]".
יש לשאול מדוע מלכות יון לא עקרה לגמרי את הסורג, ומדוע דוקא פרצו י"ג פרצות ולא יותר או פחות.
ואולי הפרצות היו מול שערי העזרה ועל כן פרצו דוקא י"ג פרצות.
ה. ההשתחויות מחוץ לבית המקדש
נאמר במידות (פ"ב מ"ו):
"ושלש עשרה השתחויות היו שם, אבא יוסי בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים".
הרמב"ם (מידות פ"ב מ"ג) פרש:
"כל זמן שמגיע האדם לפרצה מאותם הפרצות משתחוה לה' דרך תודה על עקירת מלכות יון הרשעה כמו שהזכרנו בשקלים". אמנם שיטתו היא לפי ת"ק של מ"ו ולא לפי אבא יוסי בן חנן.
בשקלים (פ"ו מ"א) בתוך המשנה נאמר: "שלש עשרה השתחויות היו במקדש". ולא מוזכרות שלש עשרה פרצות.
ובשקלים (פ"ו מ"ג) נאמר כך:
"והיכן היו משתחוים ארבע בצפון וארבע בדרום שלש במזרח ושתים במערב כנגד שלשה עשר שערים שערים דרומיים סמוכין למערב שער העליון שער הדלק שער הבכורות שער המים ולמה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים של נסוך בחג רבי אליעזר בן יעקב אומר בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית לעומתן בצפון סמוכין למערב שער יכניה שער קרבן שער נשים שער השיר ולמה נקרא שמו שער יכניה שבו יצא יכניה בגלותו במזרח שער ניקנור ושתי פשפשין היו לו אחד בימינו ואחד בשמאלו ושנים במערב שלא היה להן שם".
נאמר על כך בירושלמי (שקלים פ"ו ה"ג): "מתני' אבא יוסה בן (חנן) יוחנן היא דאמר כנגד י"ג שערים ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה. ע"ד דרבנן היכן היו השתחוואות הללו כי ההיא דתנינן תמן י"ג פרצות היו בו שפרצום מלכי יון וחזרו וגדרום בני חשמונאי וגזרו כנגדן י"ג השתחוואות".
וכן הרמב"ם (מידות פ"ב מ"ו) העיר: "וכבר בארנו כמה פעמים שהתנא הזה אומר כי שערי העזרה שלשה עשר, אבל חכמים אומרים שבעה, ועושים טעם השלש עשרה השתחויות כנגד שלש עשרה פרצות שהיו בסורג כפי שקדם בפרק זה".
ויש להעיר כי לפי שיטת חכמים ההשתחויות היו לפנים מחומת הר הבית ומחוץ לסורג. וכשעובר מול מקום הפירצה משתחוה. לעומת זאת לפי אבא יוסי בן חנן ההשתחויות היו מול שערי העזרה אף בחל.
ויעוי' תוספות כתובות (קו ע"א ד"ה שבעה) שתאם בין הדעה של שבעה שערים לדעה שי"ג שערים לעזרה.
ו. האם צריך להשתחוות י"ג פעמים?
פרש הרמב"ם (שקלים פ"ו מ"ג):
"ואלו השלש עשרה השתחויות לדעת חכמים היו משתחוים כנגד שלש עשרה פרצות שפרצום מלכי יון בעזרה וחזרו מלכי בני חשמונאי וגדרום כמו שיתבאר במדות, וכשהיה אדם מגיע למקום פרצה מהן משתחוה דרך הודאה".
וכן בתפארת ישראל (יכין, שקלים פ"ו מ"א אות ב) כתב: "השתחויות. שכל הנכנסין להר הבית הולכין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל [כפ"ב דמדות], ובדרך הקפתן נ"ל שהיו משתחוין י"ג השתחויות הללו וכל השתחויה היה בפישוט ידים ורגלים [כמגילה כ"ב ב']".
ובארו בעלי תמר (שקלים פ"ו ה"ב): "היכן היו השתחוויות, כנגד י"ג שערים. עיין בתפא"י שפירש שי"ג השתחוויות היו כשהקיף כל חומת הר הבית, אבל כשבא נגד שער אחד היתה השתחויה אחת כנגדו, וכן בשאר השערים. וכן כתב בספר עזרת כהנים מדות פ"ב ה"ג עיין שם. ושורש הדבר של השתחויה כנגד השער מבואר ביחזקאל מ"ו ב', והשתחוה על מפתן השער, ובפסוק ג', והשתחוו עם הארץ פתח השער, ובפסוק ט', הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב".
ז. איסור כניסת גוי למקדש
אין איסור מן התורה על כניסת נכרי לבית המקדש. האיסור הוא מדרבנן מעצם קדושת המקדש. (עי' לעיל סי' מה).
כתב הקרן אורה (נזיר סא ע"ב): "ודלמא כרת הוא דלא מיחייב כו'. אין לפרש דכרת הוא דליכא בעובד גילולים אבל אזהרה יש עליו ליכנס למקדש דגם אזהרה לא שמעינן בעו"ג וכיון דקרא מיירי בכרת הוא דקאמר ודילמא כרת הוא דלית ביה וגם זה לאו מקרא יתירא דמתוך הקהל הוא דבעי למילף דלא צריך יתורא לזה דמהיכי תיתי לחייב העובד כוכבים כרת אלא דבעי למידרש ממשמעותא דקרא דלא מיירי אלא במי שיש לו קהל ובו דוקא נאמר אשר יטמא אבל בעובד כוכבים ליכא טומאה להכי קאמר דילמא משום כרת הוא שנאמר מתוך הקהל אבל מטומאה לא אימעיט עובד כוכבים. ובשיטה מקובצת הקשה למה לי קרא למעוטי עובד כוכבים מכרת ותירץ כנ"ל וכהאי גוונא איתא בערכין ריש פ"ק גבי הא דתנן הכל מטמאין במת לאתויי קטן".
ח. הפרצות וההשתחויות בדברי האחרונים
כתב בפירוש האלשיך (בראשית פרק כח) על האבן שהציב יעקב בבית אל:
"ובבקר השכם כנגד הבית הראשון אשר רבו בו עובדי עבודה זרה קרוב אל הבנותו מתחלת מלכות ירבעם מטרם מלאת שלשים שנה לבניינו, על כן ויקח את האבן היא אבן השתיה כמו שאמרו ז"ל פרקי רבי אליעזר (פרק לה) וישם אותה מצבה, שבזכות זה יהיה לו התייצבות והתמדה כאשר היה עד עבוד שבעה בתי דינין עבודה זרה. ועל השני שבו עתיד גלות יון לפרוץ בו פרצות ולהצר לישראל מאד על כן מאז ויצוק שמן על ראשה היא תשועתן על ידי כהנים משוחים שמן על ראשם, וגם נס השמן למנורה. ועל השלישי אמר ויקרא את שם המקום ההוא אשר קראו בית אלהים בית אל שיטה אליו חסד אל הוא יתברך להגדיל כבודו וקיומו. ושמא תאמר הלא מה שקרא שם הוא ללוז שהיה בו ואיך יתקיים בהר המוריה, לזה אמר ואולם לוז שם העיר לא לוז שקרא שם עתה כי אם לראשונה שלן בה טרם יפגע במקום, אך לא לאחרונה שנעתקה ממקומה ובאה פה כי את הבא אחר כך הוא שקרא שם זה כמדובר בקודם".
עוד כתב הר"מ אלשיך (ויקרא פרק כו, לא):
"ואחר כך בגלות השני היחל, הוא גלות מדי שהיה בימי אחשורוש. וזהו אומרו ונתתי את עריכם חרבה. ולא אמר ואחריב עריכם על כי בימים ההם כבר היו חרבה, כי אם שבסוף השבעים שנה כשהתחילו לבנות בית המקדש בא אחשורוש וביטל הבנין, ונשארו ערי ישראל חרבה כי לא נבנו עד נגאלו מאותו הגלות. ונתתי את עריכם חרבה שישארו ציון וירושלים חרבה כאשר היו עד נגאלו. ואחר כך על גלות יון שבאו ופרצו פרצות בהיכל ובקצת לשכות, אמר והשמותי את מקדשיכם. ולא היתה שממה גמורה, כי אם צד שממה מספקת לשלא אריח בריח נחוחכם, שהוא שעל ידי שנכנסו וטמאו הטהרות ופרצו פרצות בוטל התמיד כמה זמן. וזהו שממה ולא אריח בריח נחוחכם, כי מציאות מקדש לא חסרו בזמן ההוא כי אם שלא הריחו כמה ימים מהם על ידי הפרצות וטמאם הטהרות".
ובשלישית כתב הר"מ אלשיך (תהלים עד, ג): "ועל גלות יון אמר הרימה פעמיך כו' והוא באשר ידעת כי כל ישעם וכל חפץ יון בגלותם היה נגד הקדושה, בין מה שפרצו פרצות בהיכל, בין מה שנגעו בשבת חדש ומילה, בין במה ששלחו יד בבנות ישראל, בין במה שאמרו ז"ל בבראשית רבה (ב ד) שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, כל כוונתם היתה חלילה לשחת בקדש, ולא לבצע כסף וכיוצא בו. ועל כן עליהם הוא אומר, הרימה פעמיך ומהר פסיעותיך למשואות ושממות נצחיות, כי כל הרע אויב זה כל מה שהרע היה בקדש, ולא להנאת עצמם לנגוע בקדש כמדובר".
וכך כתב המטה משה (עמוד העבודה בית הכנסת, ברכות ופסוקי דזמרה סימן כט): "ובבואו לבית הכנסת נוהגים לומר מה טובו כו' כדכתוב בסידורים. ומצאתי כתוב, שתקנו רבנן י"ג השתחוואות כמו שהיו במקדש, כנגד י"ג פרצות שפרצו יונים, כדאיתא במסכת שקלים (פ"ו ה"ב, ועי' מסכת מידות פ"ב מ"ג). וכן כתב ר' אביגדור קרא ז"ל".
וכך כתב בבני יששכר (מאמרי חודש כסלו – טבת מאמר ד – הלל והודאה):
"כט) הנה אמרו בגמ' [שקלים פ"ו ה"ב, יז א] תקנו י"ג השתחוואות בבית המקדש נגד י"ג פרצות שפרצו מלכי יון בבית המקדש וכשגברו החשמונאים גדרום, הנה כתבנו במקום אחר דהרשעים היונים בכוונה פרצו י"ג פרצות שלא הניחו לישראל לעורר הי"ג מדות של רחמים, והנה החשמונאים החזירו עטרה ליושנה, ואכ"מ להאריך, והנה מתתיה"ו ב"ן יוחנ"ן י"ג אותיות לכוונה הנ"ל".
כתב בקובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ה סי' כה):
"הנרמז בפרשת מקץ – תפארת בנים אבותם – חינוך הבנים"
"ג) אחר הקדמה זו נתבונן בדרשת חז"ל על גלות יון. אמרו בגמ' (מגילה יא א) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, לא געלתים בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, לכלותם בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק חשמונאי ובניו, להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם בית רבי וחכמי הדורות".
"מדברי חז"ל אלו נראה שמכל התקופות הקשות והירודות הנזכרות בתוכחה, קבעו ש"לכלותם" הכוונה על תקופת היונים, וטעמא בעי מדוע גזירות היונים היו נוראות כל כך יותר משאר גלויות.
בכדי להבין זאת עלינו להתבונן במעשי היונים, איתא בחז"ל שהם פרצו י"ג פרצות בחיל (מדות פ"ב מ"ג), היא המחיצה המקודשת המבדלת שלא יכנסו גויים למקדש, אשר משם והלאה אסורה כניסת גויים (כלים פ"א מ"ח) והם פרצו פרצות אלו בכדי לבטא שהם מבטלים את הגבול וההבדלה הזו בין ישראל לעמים. זה היה עיקר רצונם להסיר המחיצות המבדילות בין יהודי לגוי, ונתנו לגויים להכנס לפני ולפנים".
"ואכן כתוצאה מכך איתא בחז"ל (סוכה נו ב) שבת בילגה שהיתה ממשפחה מיוחסת, בת לראש משמר, נישאה לסרדיוט אחד ממלכי יונים, והיינו שכיון שהסירו את המחיצות השכיחו את התורה, והתחילו נישואי תערובת, כי גם הגוי היוני ברצותו יכול להצהיר שהוא יהודי. לכן קבעו חז"ל על תקופה זו שהיתה תקופה של 'לכלותם'".
"אמנם דעת לנבון שהדרדרות נוראה שכזו אינה נעשית ברגע אחד. ישנם צעדים המקדימים וגורמים למהפכה שכזו, הצעד שקדם לכך הוא מה שמסרו לנו חז"ל (מס' סופרים פ"א ה"ז) שבימי תלמי המלך תרגמו את התורה ליונית "והיה היום ההוא קשה לישראל כיום שנעשה העגל". כי אם מתרגמים את התורה ליונית, מעתיקים את החכמה היונית ומכניסים אותה באהלי שם – זה גורם ומביא לשכחת התורה ר"ל".
"והוא כמו שביאר הגר"א ז"ל את הכתוב (ישעיה, ו, י) "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו". וקשה שהתחיל בלב "השמן לב", וסיים בעינים "ועיניו השע", ומאידך בסיפא דקרא התחיל בעינים "פן יראה בעיניו", וסיים בלב "ולבבו יבין".
"אלא ביאר שישנם ג' חלקי התורה, תורה שבכתב, תורה שבעל פה, וסודות התורה. תורה שבכתב היא העין הרואה ומסתכלת בתורה, תורה שבעל פה היא האוזן כי מן התורה אסור לכתבה רק האוזן יכולה לשמוע, וסודות התורה הם הלב כי תלויים הם באובנתא דלבא, וכמו שאמרו בגמ' (חגיגה יב ב) אין לומדין מעשה מרכבה אלא א"כ הוא חכם ומבין מדעתו".
"והנה כך דרכו של יצר בתחילה הוא מטיל ספק בסודות התורה, אח"כ בא וטוען נגד תורה שבעל פה למה זה צריך לכל החומרות וגזירות חז"ל, עד שהוא מגיע לזלזל בתורה שבכתב. וזו כוונת הפסוק, בתחילה "השמן לב העם" היינו סודות התורה שצריך להבין מדעתו, לאחר מכן "ואזניו הכבד" שאינו רוצה לשמוע תורה שבע"פ, ורק לאחר מכן "ועיניו השע" שאינו רוצה לקיים את תורה שבכתב. אמנם כששב בתשובה הוא להיפך, ולכן כשישוב כסדרו יתחיל בתורה שבכתב "יראה בעיניו", ושוב יתחזק בתורה שבע"פ "ובאזניו ישמע", ורק אחר כך יזכה גם לסודות התורה "ולבבו יבין" ואז שב ורפא לו. עכ"ד הגר"א ז"ל".
"זה הסדר היה גם בצורת ההתדרדרות מדחי אל דחי בימי המתיוונים עד שהמצב הגיע שעברו ר"ל גם על עבירות מפורשות, כל זה כיון שקודם לכן עברו על תורה שבע"פ".
"והנה כבר הזכרנו (בטהרות לקמן סי' ש"ח) שאלת הראשונים לשם מה בא נס פך השמן, הרי גם בשמן טמא מותר היה להדליק המנורה כיון שטומאה דחויה בציבור, וביותר קשה לרב דס"ל בפסחים (טז א) שאין לטומאת משקים כל עיקר וטומאתו רק מדרבנן".
"אמנם לפי מה שנתבאר לנו צורת הירידה של המתיונים, מובן היטב שזה היה עיקר הנס שמצאו פך שמן טהור, שהחשמונאים חיפשו וטרחו כדי למוצאו אף על פי שמן התורה אין טומאה למשקין כלל כמ"ש לעיל, כל זאת כדי להודיע ולהוודע מה שדרשו בגמ' (ע"ז לה א) על הפסוק 'כי טובים דודך מיין', "ערבים עלי דברי דודך [היינו דברי סופרים] יותר מיינה של תורה", כדי לבצר את התורה שבעל פה, שידעו כולם שטומאה דרבנן היא גם כן טומאה שצריכים להזהר בה. היפך דרכם של המתיונים שהתחילו ירידתם בזלזול בתורה שבעל פה ומשם ירדו מטה מטה. לכן אחזו צדיקים דרכם בדקדוק אחר דקדוק שיהיה השמן טהור מכל סיג וטומאה כדי ללמד את ישראל את דרך הישר. וזה היה עיקר נס חנוכה".
"ד) עתה נתנה ראש ונשוב לתחילת הדברים, לבאר שייכות פרשת מקץ לנס חנוכה. והנה לשון הגמ' הוא "שהעמדתי להם חשמונאי ובניו", ומהו הדגש על כך שעמדו חשמונאי ובניו יחד, אלא רמזו כאן יסוד גדול, נס חנוכה היה שמתתיהו לא היה עקר, אלא היו לו בנים שהלכו בדרכו, והאב והבנים יחד היו בבחינת "אבן ישראל", שהלכו כולם כאיש אחד יחד באחדות הדעה והמעשים, יחד טיהרו את המקדש מטומאת היוונים, יחד ביערו את תרבות היונים וכל אביזרייהו. רק באופן זה שהבנים הולכים יחד עם האבות, כשדור ההמשך הולך בתלם, מוסר את נפשו להלחם נגד היונים, רק באופן זה זכו להחזיר העטרה ליושנה".
"והרי ראה ראינו שכן היתה גם סגולת דרכם של יעקב ויוסף, כל סדר הנהגתם היתה שוה בכל הענינים "כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף". לכן מצא השלטי הגבורים את הרמז לחנוכה בפסוק "וטבוח טבח והכן", כי מכאן למדו [כמבואר בתרגום יונתן] שיוסף שמר על מאכלות כשרים ואמר למנשה "פרע להם בית השחיטה", כל זאת מכח דיוקונו של אותו זקן, דמות דיוקנו של אביו, האב הבן והנכד הלכו יחדיו, זהו האבן שמחזיק את ישראל וזהו סוד חנוכה".
"ה) נחמד אף נעים להבין לפי זה מה שכתבו הפוסקים (עי' מג"א סי' תרע"ב) שמי שבא לביתו בשעה מאוחרת בלילה ורוצה להדליק נר חנוכה ובני ביתו ישנים, שאינו יכול להדליק בברכה אלא אם כן יעירם משנתם. כי היסוד של נס חנוכה הוא לחנך את בניו שילכו יחדיו בהשקפה אחת לפעול נגד שכחת התורה, להעמיד את הטהרה בישראל".
"ואם האב רוצה לברך, אך בני ביתו "ישנים" – ישנים מן המצוות, כבר יש להם מושגים אחרים במהות "מאי חנוכה", וההוכחה לזה שהלכו לישון ולא הדליקו נרות חנוכה, א"כ ברכתו היא ברכה לבטלה – אם לא יעורר ישנים מתרדמתם ויסביר להם מאי חנוכה. אז יוכל לברך על המצוה כתיקונה".
נספח – אמירת י"ג השתחויות בימים נוראים
כתוב בסדר טרוייש (סימן ט):
"ימים הנוראים בכללן ר"ה וי"ה ועשרת ימי תשובה; אעתיק סדר סליחות לבד וסדר קרובוץ ותפלות לבד. מנהג הוא ברוב מקומות כשחל ר"ה ביום ה' או ביום ו' עומדים לסליחות טרם יאיר היום ממוצאי שבת שלפניו, וכשחל ר"ה ביום ב' או ביום ג' עומדים לסליחות ממוצאי שבת שלפני פניו וכן בכל יום עד מוצאי יום הכפו' חוץ מב' ימים הכסא ושבתות".
"בבא אדם אל אהל מועד יתחיל שומע תפלה וגו' (תהלים ס"ה ג'), יבא כל בשר להשתחוות לפניך ה' (ישעיה ס"ו כ"ג), לפניך ה' וגו' וכאן ראוי לומר הי"ג השתחויות שכתב דוד בספר תהלים כנגד י"ג פרצות שנעשו בחיל, והנה לפניך ע"פ הסדר שהם בספר תהלים ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה וגו' (תהלים ה' ח'), זכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות וגו', אכלו וישתחוו לך כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר וגו' (שם כ"ב כ"ח, ל'), הבו לה' כבוד שמו והשתחוו וגו' (שם כ"ט ב'), כל הארץ ישתחוה לך ויזמרו לך זמרו שמך סלה (שם ס"ו ד'), כל גוים אשר עשית יבאו וישתחוו וגו' (שם פ"ו ט'), בואו נשתחוו ונכרעה ונברכה לפני וגו', השתחוו לה' בהדרת קודש חילו וגו' (שם צ"ו ט'), יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לה' כל הארץ, רוממו ה' ד' והשתחוו להר קדשו וגו' (שם צ"ט), נבואה למשכנותיו ונשתחוה וגו' (שם קל"ב ז'), אשתחוה אל היכל קדשך וגו' (שם קל"ה ב'), נשלמו י"ג ההשתחויות וראוים הן לומר בכל יום אחר ג' פסוקים ראשוני וגם אותו שתיקן פסוקי שומע תפלה כתב י"ג פסוקין כנגדן ומנה בהשתחויות שומע תפלה לפי שכתוב בו יבואו, גם כן מנה יבא כל בשר להשתחות לפני ה' והוא סוף פסוק והיה מידי חדש בחדשו, גם מנה לפניך יי אלהינו ואינו פסוק בלי מקום, גם מנה בואו שעריו בתודה וגו' (תהלים ק' ד'), לכו נרננה וגו' נבא בגבורות (שם ע"א ט"ז) אין בהם פסוקי השתחויות ישרות יותר משבעה ושמונה. לאחר שהשלים הי"ג השתחויות אומ' לכו נרננה וגו' בואו שעריו וגו' נודה".