חבל נחלתו כג א
סימן א
ברכת הנותן לשכוי בינה
שאלה
[עריכה]מי שאין תרנגול במקום מגוריו, אבל יש צפורים אחרות המצפצפות לפני הזריחה, האם יכול לברך ברכת הנותן לשכוי בינה וכו'?
תשובה
[עריכה]א. נאמר בברכות (ס ע"ב): "כי שמע קול תרנגולא, לימא: ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה".
פרש רש"י: "לשכוי – תרנגול, דאיכא דוכתא דקרו לתרנגול שכוי כדאמרינן בראש השנה (דף כ"ו א')".
ותוספות (ברכות ס ע"ב) כתב: "כי שמע קול תרנגולא אומר ברוך שנתן לשכוי בינה להבחין – והוא הדין אפילו כי לא שמע דאין ברכה זו אלא להבחנה על הנאת האורה שתרנגול מבחין והוא נהנה מן האור".
ונראה לפי רש"י ותוס' שהברכה היא על אור היום שאנו נהנים ממנו ואף התרנגול מבחין בין יום ללילה.
ב. אמנם רבינו יונה (ברכות מד ע"א) באר: "כי שמע קול תרנגולא לימא ברוך שנתן לשכוי בינה. לשון שכוי נאמר בפסוק על הלב דכתיב או מי [ע"ב] נתן לשכוי בינה (איוב לח, לו) מפני שהבינה תלויה בלב ועל ידי הבינה אדם מכיר בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מכיר ג"כ התקינו לומר ברכה זו שכן בערביא קורין שכוי לתרנגול. ואומרים רבני צרפת ז"ל שאפילו אם אינו שמע התרנגול בבקר יכול לברך שמאחר שאין אנו מברכין אלא על הבינה שנתן לנו הבורא אין להקפיד בשמיעה".
ובשיטתו הלכו הרא"ש (פ"ט סי' כג), הטור (או"ח סי' מו) והשו"ע (או"ח סי' מו ס"א).
והסביר הב"ח (או"ח סי' מו ס"ק ב):
"...וכיון שהלב הוא המבין ולא אבר אחר א"כ בעל כרחך דעל הלב הוא אומר או מי נתן לשכוי בינה, ועל ידי הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי התקינו ברכה זו לאומרה בשמיעת קול תרנגול, ומיהו אם לא שמע קול תרנגול נמי יכול לברך ברכה זו שאינה אלא הודאה למקום שנתן לנו בינה והבנת הלב וברא לנו כל צרכינו דאף אם ישן אדם בבית (אופל) [אפל] יבחין ביאת היום על ידי קול התרנגול כך הוא פירוש דברי הרא"ש... ".
הסבר זה ששכוי באיוב הוא לב האדם, ושכוי שבברכה הוא התרנגול – נשמע מעט משונה לברך על בינת התרנגול ובכך להודות על בינת הלב של האדם, כי למה לא נודה על האדם ישירות1. לעומת זאת לפי רש"י ותוס' הברכה על בינת התרנגול אשר מבין בין יום ללילה, ועל הנאתנו מאור היום.
ג. הסבר חשוב לשיטת רבינו יונה וסיעתו כתב הרב ירמיהו לעוו (דברי ירמיהו הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז ה"ד): "הנה קבעו ברכה זאת בזמן הבחינה ובשם המבחין אבל ענין הברכה הזאת אשר על האור בעצמו נקבע ברכה מיוחדת "יוצר אור וכו'". ובברכה זאת על הבחינה ושום בינה בלב האדם להבדיל בין אור וחושך יום ולילה קבעו ברכה בפני עצמה אבל למה החשיבו כל כך בחינה זאת ולמה בחרו עת הזאת ולמה נאמר אשר נתן וכו' בינה "מענינה להבין דבר מתוך דבר" כמ"ש רז"ל. ע"ז נאמר: הנה הלילה זמן שינה ומנוחה בלי מעשה מהגוף והנפש. והשינה בפי רז"ל חלק שישים ממיתה ובברכה המחזיר וכו' ובירושלמי בפ' תפילת השחר ברוך וכו' מחיה מתים והן ההבדל בין האדם והבהמה, כי הבהמה תעשה הכל בלי הבחנה וידיעה ממעשיה עושה ואינה יודעת כי היא עושה והעשיה בלתי נקראת ונמשכת על שמה רק אם להטבע המכריח אותה או לאדם אשר יעשה בה עבודה קטנה או גדולה כמו בכל הנעשה ע"י כפיה לרז"ל נתיחסת להכופה ולא להעושה כנודע. רק האדם נקרא עושה ועובד ופועל על כי מבחירתו ורצונו יעשה ויודע ומשכיל במעשיו ולא כן הבהמה ואין הבחנה בין העשיה והבטלה רק לאדם בלבד וזה יתרונו על כל הנבראים אשר למטה ממנו וזה מגודל מעלתו ויעודו לפעול ולעשות ולאדם ההבדל בין יום ולילה חשיכה ואורה בין עת המעשה לעת הבטלה הוא המבחין בין דבר לדבר ובזה הוא מורם מכל בהמה וחית הארץ. וכמ"ש רז"ל אם אין דעה הבדלה מנין וכו' וגדול הדעת לבחון בין דבר ודבר כי בכח הזה נבדיל בין אמת ושקר בין רע לטוב בין הנראה דומה ואינו דומה. ולכן תיקנו רז"ל ברכה זאת בעת כי יבדיל היום מהלילה מעת המנוחה והבטלה לעת המעשה להעיר האדם על מעלת הכרה הזאת וידע ויזכור על גודל יעודו ויעוד היום והעת אשר בו יבחן יתרונו על בהמה וחיה".
"וכן תיקנו רז"ל להבדיל אור וחושך קודש לחול בברכה מיוחדת ע"ז, וארז"ל למה קבעו הבדלה בברכת אתה חונן שאם אין דעה הבדלה מנין עיין שם. וארז"ל בבראשית רבה את האור כי טוב זה מעשה הצדיקים וכו' הכל על כונה זאת הנאמרת. אבל הנמשך אחרי תאות לבבו עובד ליצרו הוא בלתי מבחין בין יום ולילה יושב ובטל ארז"ל כישן דמי והעצל גרוע ושפל מבהמה העובדת עבודה רבה אף כי בלתי יודעת מעבודה ותכליתה ובלי בחירה ורצון "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם" משלי ו'. אבל יש רעה מזאת אלה אשר במעשיהם עושים רעה ועל אלה נאמר "שינה לרשעים נאה להם ונאה לעולם" אלה בלתי יודעים להבחין בין יום ולילה ובחשיכה יתהלכון ביום ובלילה ואין נוגה להם "כסיל בחושך הולך" ולכן הברכה הראשונה אשר קבעו רז"ל היתה הנותן לשכוי וכו' להבחין בין יום ולילה ורק ההולך ע"פ דרכי התורה וחכמה הוא המבחין בין יום ולילה ואחרי אשר אמר הישראלי בקומו אלוקי נשמה וכו' נסמך לזה ברכה זאת. וכל אדם ישפט ויחשב בלבבו אם מעשיו מעידים עליו כי יודע להבחין בין יום ולילה וכאשר כתבתי בינה יתירה מתנת ה' לאדם הבחנה זאת אשר בשם בינה יקראו רז"ל לאמר אשר נתן וכו' בינה להבחין וכו'. וברא"ש שם דאף אם ישן אדם בבית אפל יבחין ביאות היום ע"י קול התרנגול עכ"ל. וזה כמ"ש כי לא על האור הברכה רק על היום עת המעשה ועל הבחינה בהבדל העת מעת נברך ולכן קבעו בשומע קול התרנגול אף בבית אפל. והתרנגול עושה אות ההבחנה בלי שיודע להבחין ולנו לחלק ההבחנה ועלינו הברכה הזאת".
ד. כתב הפרי חדש (או"ח סי' מו ס"א): "כששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה. כתב הרא"ש [ברכות פ"ט סימן כג] הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב [איוב לח, לו] מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה, ומפני שהתרנגול מבין, וג"כ קורין לתרנגול שכוי, התקינו ברכה זו לאומרה בשמיעת קול התרנגול עד כאן. (ועם) [ואם] כי קצת מפרשים פירשו כן, מכל מקום הנכון דפירוש שכוי הוא תרנגול וכן פירש רש"י ז"ל [ברכות ס, ב ד"ה לשכוי], וכדאמרינן בפרק ראוהו בית דין [ראש השנה כו, א] אמר ר"ש בן לקיש כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לתרנגול שכוי, ואמרינן מאי קראה או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול. והכי איתא בירושלמי [ברכות] פרק הרואה [סוף הלכה א], וכן תרגם המתרגם [איוב שם]. ולפי שע"י שמיעת קולו אנו מבחינין בין יום ובין לילה אפילו למאן דקאי בבית אפל, לפיכך אנו מברכין להקב"ה שנותן לו בינה להבחין, ולפי זה דוקא אי שמע קליה, ואי לא, לא. וכ"כ הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תפלה [הלכה ט] וכמו שכתב המחבר לקמן [סעיף ח], ומיהו לא נהגו כן וכדלקמן". והביא דבריו המעשה רקח (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז ה"ד).
היינו הנ"מ בין השיטות (ואף הרמב"ם בשיטת רש"י) היא: האם צריך לשמוע קול תרנגול שעליו הברכה, או שמברכים על ההנאה של יום ולילה, וכורכים בה אף את התרנגול, ועל כן שמיעת התרנגול אינה הכרחית.
ה. יש להעיר כי לפי הנסיון גם צפורים אחרות מבחינות בין יום ללילה (מנסיון אישי). וא"כ לשיטת רש"י יש לדון האם תרנגול בדוקא כי עליו תוקנה הברכה, או אף בשמיעת צפורים אחרות. (כי לשיטת רבינו יונה וסיעתיה אף ללא שמיעת שום תרנגול מברך). התרנגול שנקבעה עליו ברכה היה זמין יותר לאדם כיון שבני אדם גדלו אותו לשם רביה, וכיון שקריאתו חזקה מאד כל סביבתו שומעת.
מצאתי בשפתי חכמים (בראשית ח, כב אות י) המדבר בנח בתיבתו שכתב: "אך מה שהקשה (=המזרחי) מאין ידע מספר הימים וכו', אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן, כמו שכתב בעל העקידה בפרשת בראשית, או על ידי כלי שיעור שקורין בלשון אשכנז (זינין זייגר), שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה, כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ"ד דצהר היינו חלון, או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן (ברכות ג' א) משמורה ראשונה חמור נוער וכו', או על ידי עורבים ותרנגולים כמו דאמרינן (ברכות ס' ב) הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". ומשמע שאף אם שומע קריאת העורב יכול לברך.
ו. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' מו ס"ח): "כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם".
אמנם רמ"א הגיה: "וי"א דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג, ואין לשנות. (טור ותוס' והרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו)".
עולה שיש מחלוקת בין השו"ע לרמ"א האם מברך ללא שמיעת תרנגול (רמ"א) או שאינו מברך (שו"ע).
באר המשנה ברורה (ס"ק כה) את דברי הרמ"א: "לא נתחייב – ואפילו במדבר שאינו שומע קול תרנגול מברך. סומא מברך ברכת פוקח עורים וכן חרש אף שאינו יוכל לשמוע קול תרנגול יוכל לברך ברכת הנותן לשכוי בינה [דה"ח] ובחיי אדם כתב דחרש ימתין מלברך ברכה זו עד שיאור היום".
רוב האחרונים פסקו שלא כשו"ע, ולכן כתבו שאף אם לא שמע קול תרנגול מברך. כ"פ הלבוש (או"ח סי' מו ס"ח), וכך כתב אליה רבה (סימן מו ס"ק יב): "...ואף דהב"י כתב בשם הגהות מיימוניות [תפלה פ"ז אות ז] בשם תוס' [ברכות שם ד"ה כי] דאם הוא במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים או חרש אין מברך נותן לשכוי, וכן סומא אין מברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו. מ"מ משאר פוסקים שהביא ב"י לא משמע כן"... וא"כ לשיטת רוב הפוסקים כל שאלתנו בראש דברינו נדחית.
ז. אמנם למעשה, השאלה קיימת אף בימינו שכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' מז סי"ג): "המשכים קודם אור היום ללמוד, מברך ברכת התורה ואינו צריך לחזור ולברך כשילך לבית הכנסת. המשכים קודם אור היום, מברך כל סדר הברכות חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה ופרשת התמיד (ע"ל סי' א' סעיף ו') שימתין מלאומרה עד שיאור היום".
היינו דאין לומר ברכת השכוי בלילה אלא משיאור היום וכאמור לעיל (סי' מו ס"ח) תלה זאת בשמיעת קריאת התרנגול.
אבל המגן אברהם (סי' מז ס"ק יג) העיר: "חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה. ובכתבים איתא שיוכל לומר הנותן לשכוי מיד אחר חצות לילה וכ"מ בזוהר ויקהל ע' שמ"ב, ונ"ל דוקא אם שמע קול תרנגול ע"ס מ"ו ס"ח ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה". וכ"פ שולחן ערוך הרב (או"ח סי' מז ס"ט).
היינו בספרי הקבלה כתוב שיכול לברך ברכת השכוי מחצות הלילה, ומוסיף המג"א שרק לאחר ששמע קול תרנגול מחצות ואילך. ולפי דבריו עולה שוב השאלה ומה אם שמע צפצוף צפרים אחרות.
ח. העיר הפרי חדש (או"ח סי' מז) על פסיקת השו"ע: "חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה וכו'. כ"כ הרא"ש בתשובה [כלל ד סימן א] והביאה הטור. ולכאורה לא מיחוורא הך פיסקא דהא בגמרא [ברכות ס, ב] לא קאמר אלא כי שמע קול תרנגולא, ומדלא ביארו אם הוא בינוני או המאוחר מכולם כמו שביארו בסוף פרק קמא דיומא [כא, א] גבי יוצא מביתו קודם קריאת הגבר, משמע ודאי דעל התרנגול ראשון ששומע שיברך ברכה זו. וכהאי גוונא כתב רש"י בפרק קמא דתעניות [יב, א] אהא דתניא עד מתי אוכל ושותה עד קריאת הגבר, וכתב הוא ז"ל אפילו פעם ראשונה קאמר מדאמר גבי יוצא יחידי בלילה בסדר יומא עד שישלש עד כאן. וכן מוכח מלשון שסידרם הש"ס [ברכות שם] שסידרה תכף לאחר שנעור, משמע דכל ששמע אחר חצות לילה שמחצות לילה ואילך המנהג לקום ממיטתו, וכדכתיב [תהלים קיט, סב] חצות לילה אקום להודות לך. וגם סתם התרנגולים קורין אחר חצות, וכן מוכח במתניתין דפרק קמא דתמיד [כו, א] ופרק קמא דיומא [כ, א] ובכמה דוכתי מהזוהר הקדוש [בראשית י, ב; שם ריח, ב; ויקרא סוף כג, א; זהר חדש פרשת אחרי מות] מוכח, ובריש פרשת ויקהל [קצה, ב] אמרינן קרא גברא ובריך ברכתא, שהיה להם תרנגולים מוכנים לקום בחצות לילה, ובפרט תרנגול שחור כדאיתא פרשת ויחי [ריח, ב], וכן בהרואה [ברכות ס, ב] מצינו גבי ר' עקיבא דהוה קאזיל באורחא והוה בהדיה תרנגולא, ופירש רש"י ז"ל להקיצו משנתו, ואהא ודאי אמרו כי שמע קל תרנגולא. וכן מוכח בהידייא מדברי הר"ן ז"ל פרק קמא דפסחים [ד, א ד"ה והאי] שכתב וז"ל ולפיכך נהגו לסדר הברכות של שחרית בבית הכנסת שאעפ"י ששמע התרנגול בחצי הלילה מברך עליו בשחר דכיון דלאחר מכאן מברך לא נתנו חכמים בהם שיעור תכיפה עד כאן. ולכן נראה לי דבודאי הרא"ש לא פליג אהא דכתיבנא, אלא מילתא פסיקתא נקט הרא"ש שבבקר ודאי יברך ברכה זו, ואין הכי נמי שכל ששמע קול התרנגול מחצות לילה ואילך ולא היו ידיו נקיות שיכול לברך ברכה זו כל שעה שירצה אפילו קודם אור היום, וזה פשוט בעיני, וכך אני נוהג".
עולה לשיטתם שהיו מברכים אחר חצות עם שמיעת קריאת תרנגול. ועי' מחצית השקל (סי' מז ס"ק יג) שהסביר: "דהא לדעת הרב ב"י שם אפילו האיר היום אינו מברך אם לא שמע קול תרנגול, וניהו דרמ"א חולק שם דמכל מקום מברך על טובת העולם, מכל מקום כשעדין לא האיר היום דאיכא מאן דאמר אפילו שמע קול תרנגול לא יברך, וא"כ כשלא שמע דאיכא תרתי לריעותא שלא שמע וגם לא האיר היום, אינו ראוי לברך".
ט. ולולא דמסתפינא היה נ"ל שלפי הזוהר צריך לברך בקומו גם ללא קריאת תרנגול, שהרי אף אם התרנגול קרא הרי אינו להבחנה בין יום ולילה וא"כ ההמתנה לקריאת התרנגול מכחישה את לשון הברכה: '...לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה', ובחצות הוא אמצע הלילה.
וכן הרב חיד"א במחזיק ברכה (או"ח סי' מז ס"ק ו) לא הזכיר שמיעת תרנגול אלא ברכה מחצות ואילך, כך כתב: "חוץ מברכת הנותן לשכוי וכו' בזהר מפורש דאחר חצות היו מברכין אותה ובספר הפרדס לרש"י כת"י כתב דכך היה מנהגו של רש"י זצ"ל לברך כל הברכות וגם ברכת הנותן לשכוי בקומו באשמורת וכ"כ האר"י זצ"ל וכן נהגו שלמים וכן רבים".
אמנם האחרונים הזכירו שישמע גם קול תרנגול, וצל"ע. עי' פרי מגדים (אשל אברהם סי' מז ס"ק יג).
י. וכך השיב בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קכב):
"ששאלת איך יש לנהוג בברכת הנותן לשכוי בינה אם שומע קול התרנגול בעוד לילה".
"תשובה העיקר הוא לברך מיד כששומע קול קריאתו. אף אם עדיין לילה גמורה וא"צ עוד לחזור ולברך כשיאיר היום כפשטא דתלמודא דכי קרא תרנגולא ליקום וליבריך ולא מצריך לאמתוני עד דנהר צפרא. וכן קבעתי בחיבורי בס"ד. ועדיפא מנה איתא נמי בהדיא בזוהר ויקהל (דקצב"ב) יע"ש דמייתי עובדא דברכו ברכתא כד קרא גברא בפלגות ליליא (כך משמע לשונו וק"ל). איברא מסוגיית התלמוד לא נראה כן. שהרי ששנינו בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר. וביוה"כ מחצות דמקדמינן טובא משום חולשא דכ"ג ואמר רב מאי קרא הגבר קרא תרנגולא. וי"ל דתרומת הדשן היתה מקריאת תרנגול בינוני ומשישלש. שהוא קרוב לאור היום אבל התרנגול לעולם בחצות לילה הוא קורא פעם א' ועל קריאת הראשונ' מברכין. ולפ"ז ראוי לברך אף בחצות הלילה ממש אף כי מן אז והלאה. וא"ת א"כ היאך מברכינן שהוא מבחין בין יום ולילה. י"ל שעל בינת התרנגול אנו מברכין שמבין בשינוי העתים ומבחין ג"כ בין יום ולילה לפי שחוזר וקורא כשיאיר השחר ועוד לשטת הזוהר ניחא. משום דהחצי האחרון של הלילה. שייך אל היום עפ"ד הקבל'. שהחצי הראשון בלבד הוא נחשב ללילה זמן הדינין ומחצות ואילך הרחמים מתעוררין ואינו מכלל הלילה (כדמוכח בכמה דוכתי בזוהר. וע' בפ' בא בפסוק כה אמר ה' כחצות) ודוק. מכל מקום לענין הברכ' הנז', נלע"ד שלא לברך עד שישלש קריאתו תרנגול בינוני כדאיתא בשילהי פ"ק דיומא לענין אחר. ואתלמודא דידן סמכינן וכיש אומרים דהתם עבדינן. ונרא' שטעמן של י"א גם לפי פשוטו של דבר בדרך הסוד הוא וכטעם הזוהר".
ובסוף דבריו נטה משיטת הזוהר וכתב לברך אחר קריאת תרנגול בינוני שלש פעמים.
אמנם מצאתי כי בערוך השולחן (או"ח סי' מז סכ"ד) כתב שאי"צ לשמוע קול תרנגול. וז"ל: "וכתב עוד דהמשכים קודם אור היום מברך כל סדר הברכות חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה ופרשת התמיד שימתין מלאומרם עד שיאיר היום עכ"ל דאין התמיד קרב בלילה וכ"כ הטור ואם שמע קול תרנגול מברך לאחר חצות ברכת הנותן לשכוי וכו' וע"פ הקבלה גם בלא שמע קול תרנגול יכול לברך ברכה זו אחר חצות לילה בקומו ממטתו [עמג"א וש"ת סקי"ג] ויש נוהגים כן".
סיכום הדעות:
א] לשיטת רש"י וסיעתו וכ"פ השו"ע לא מברך אם אינו שומע תרנגול דוקא.
ב] לשיטת רבינו יונה וסיעתו אין צורך דוקא בקריאת תרנגול מברך ביום אף אם לא שמע.
ג] לשיטת המקובלים מחצות הלילה מברך אחר שמיעת תרנגול.
ד] לשיטת הר"י יעב"ץ יברך אחר שמיעת תרנגול בינוני שלש פעמים.
יא. כאשר נבוא חשבון נראה כי לכל השיטות הקפידא היא בתרנגול דוקא, לא מיבעיא לשיטת רש"י והר"י יעב"ץ אלא לשיטת רבינו יונה השבח על קריאת התרנגול בהבחנתו. ולשיטת המקובלים נראה שיש משהו מיוחד דוקא בשמיעת התרנגול, ולכן מי שקם מוקדם בעלות השחר או לפני כן יכול לברך (כשיטת הרמ"א והמקובלים), אולם לא יכול להסתמך על צפצוף צפורים.