חבל נחלתו כג ב
סימן ב
צירוף למנין במרפסות ובמקום פתוח
שאלה[עריכה]
מה הם גדרי הצטרפות למנין בין דיירי בתים שיצאו למרפסות או במקום פתוח כגון רחבה או גן צבורי?
תפילת מרפסות
בדרך כלל ההתיחסות למקום היא למקום בעל מחיצות ובדרך כלל מקורה, וכשיש עשרה בתוכו יחיד מצטרף לדברים שבקדושה המצריכים מנין.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' נה סי"ג): "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום (שפה) פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ".
וכן עולה מביאור הגר"א (או"ח סי' נה סי"ג): "צריך כו'. מההיא דעירובין צ"ב ב' וההיא דפסחים פ"ה ב' ופי' תוס' שם ושם ובר"ה כ"ז ב' ובסוטה ל"ח ב' דשם מיירי לענין לענות קדיש וקדושה כשיש עשרה בלעדו כמ"ש בסעיף כ' וההיא דספ"ג דר"ה שם בשופר ומגילה דאין צריך י'". ועי' ברכת אליהו שבארו היטב. ועולה מדבריו שאחד מבחוץ מצטרף לעשרה במקום אחד, אבל אם יש פחות מעשרה במקום אחד אינו מצטרף לדברים שבקדושה.
כתב בשולחן ערוך הרב (שם, סעיף כב): "וכל זה לענין צירוף או להוציא י"ח אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש או קדושה יכול לענות עמהם כל השומע קולם אפילו הוא בבית אחר לגמרי ואפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם מפני שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ויש אומרים שמכל מקום צריך שלא יהיה מפסיק טינוף או עבודה זרה שהיא חשובה כצואה לענין זה ויש לחוש לדבריהם".
"וכן לענין להוציא י"ח לא אמרו שצריך שיהיה במקום אחד אלא הש"ץ עם הציבור אבל כשהם במקום אחד יכול לצאת כל השומע קול הש"ץ אף ע"פ שאינו עמהם ועל דרך שנתבאר וכמו שיתבאר בסי' רע"ג ותר"צ".
המדובר שיש במקום עשרה ומצטרף אליהם, או שיש כבר עשרה ויוצא ידי חובה בשמיעה כשהוא בחוץ, ואז חוץ מטינוף או ע"ז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפרידה בין ישראל לאביהם שבשמים.
וכ"כ ערוך השולחן (או"ח סי' נה סי"ז): "הא דאמרינן בפסחים [פ"ה:] דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ה"פ דמי שעובר ברחוב אצל בהכ"נ ושומע שהצבור אומרים קדיש או קדושה וברכו צריך לענות עמהם אם אין הפסק דבר מטונף ביניהם או עבודת כוכבים אמנם זהו הכל כשיש עשרה במקום אחד והיינו בחדר אחד אבל לצרף עשרה משני מקומות אין מצטרפין ובהכרח לומר כן דהא אכל בי עשרה שכינתא שריא וזה לא שייך אלא שמקובצין במקום אחד דאל"כ הא לעולם יש עשרה בעיר ומה לי שני מקומות או עשרה מקומות, אלא דצירוף העשרה צריכים כולם להיות בחדר אחד, וגם הש"ץ צריך להיות עמהם בחדר אחד ויש בזה פרטי דינים כפי שיתבאר בס"ד".
פסק בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' נה סט"ז): "במה דברים אמורים כשהעומדים בחוץ אינם נראים להעומדים בפנים אבל מי שמראה פניו להעומדים בבית הכנסת אפילו הוא עומד אחורי בית הכנסת ומראה להם פנים דרך חלון שביניהם אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד' מצטרף עמהם לעשרה אבל מי שאינו מראה פנים להם אפילו עומד על גביהן מלמעלה על גג בית הכנסת אינו מצטרף עמהם בין שעומד על הגג ממש בין שעומד על עובי הכתלים של בית הכנסת שגם עובי הכתלים אינם נגררים אחר תוכם להיות נידון כלפנים אף על פי שאינו מראה פניו להם".
היינו, אם מראה פניו לעומדים בפנים מצטרף עמהם לעשרה שבאותו מקום, ומשמע מדבריו שמשלים את המנין ממקומו. אולם כתב המשנ"ב (ס"ק נב): "מצטרף עמהם – דאף דיש הפסק מחיצה ביניהם כיון דמראה להם פניו דומה למה שמבואר לקמן בסימן קצ"ה לענין זימון, דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין. וא"כ לפ"ז פשוט העומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה וכ"ש דאם יש בלעדו עשרה נחשב תפלה בצבור עי"ז ואעפ"כ יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבהכ"נ שירד דיש מהאחרונים שחולקין על עיקר הדין וסוברין דענינינו אינו דומה כלל לזימון".
בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' צו) נשאל: "על מה שסמכו בכל גלילותינו שיהא שליח צבור עומד בתיבה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ושיש לה מחיצות גבוהות. ומוציא את הרבים בתפילה ועונין אחריו קדיש וכל דבר שבקדושה. ואי משום דרבי יהושע בן לוי (סוטה דף ל"ח ב) דאמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. לא נאמרו דברי רבי יהושע אלא בשיש עשרה במקום שליח צבור וכדעת הראב"ד ז"ל".
הרשב"א השיב שכיון שהבמה עליה עומד שליח הציבור היא חלק מבית הכנסת ותשמישיו אפילו שהיא בגודלה רשות בפני עצמה, בכל זאת אינה נחשבת לרשות אחרת ומוכיח זאת מבית כנסת באלכסנדריא שהיו מניפים בסודרים כדי שידעו הציבור מתי לענות אמן. ונותן תשובה נוספת (ומשמע שמסתפק בה): "עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות פ"ז דף נ' ע"ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון".
תשובתו השניה היא הבסיס לדעה שבראייה אלו את אלו מצטרפים זל"ז אפילו בכמה חדרים. אמנם כאמור הרשב"א היה מסופק בה.
בשו"ת הרשב"ש (סי' לז) מובאת תשובת אביו הרשב"ץ (בעל שו"ת התשב"ץ) וכך נשאל:
"פעמים שהצבור באים לבית הכנסת יע"א ואינם משלימים לעשרה ובעזרת בית הכנסת יש קצת בני אדם, ואמר לכם מורה אחד דכיון שאותן שבבית הכנסת רואים את אלו שבעזרה משלימין לעשרה".
הרשב"ץ השיב שיש כאן טעות משום שהשוו זימון לצירוף למנין וז"ל: "ויש הפרש בין צירוף של תפלה ששאלתם לצירוף של ברכת המזון, שצירוף של תפלה ששאלתם עליו הוא שאתם רוצים להשלים מנין עשרה באותם שבחוץ, וצירוף ברכת המזון הנזכר במשנה הוא שבכל מקום יש כדי הצורך אלא שרוצים לפטור עצמם בברכת א' מן החבורות ובזה צירוף כל דהו סגי, משא"כ בצירוף של תפלה שאנו צריכים עשרה במקום א' וליכא".
ומסביר שאלה שבחוץ יוצאים י"ח בדבר שבקדושה רק אם יש עשרה בפנים או ששליח הציבור עומד בפתח הוא מצרף את העומדים בפנים לעומדים בחוץ.
ברור שהרשב"ץ חולק על התירוץ השני ברשב"א, ודעתו שראייה אינה מצרפת אלא ע"י שליח ציבור העומד בפתח. ועל כן אינו מסכים שאותם העומדים בעזרת נשים מצטרפים אא"כ יש עשרה בבבית הכנסת ואז מצטרפים אף ללא ראייה כעובר מאחרי בית הכנסת ושמע קדיש וקדושה. ואין לדמות בין זימון לצירוף להיות חלק ממנין עשרה.
בשיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן נה אות ו) סבר שבמרפסות וחצרות לא מצטרפים משום שכל אחד נמצא ברשות אחרת. ואחר כך הביא טעמו השני של הרשב"א הסומך על ראייה וכתב שלפי דבריו משמע שמצטרפים, ותמה: "ויש לתמוה על רבינו המחבר (=הב"י) ז"ל שלא הביא טעם זה דנפיק מיניה דמצטרפין. ואולי סובר הרב ז"ל דאפילו לפי טעם זה צריך הוא לטעם הראשון דאינו תשמיש בפני עצמו, אלא שלפי שלטעם הראשון היה אפשר דאפילו דמחיצות היו גבוהות הרבה ואינן רואין זה את זה מצטרפין, בא הרב לומר שאפשר דהטעם דמהני להיותה ב"ה מפני שרואין זה את זה, הא אין רואין זה את זה אינם מצטרפין. ואיך שיהיה לענין מעשה נ"ל לחוש לטעם מהר"י אבוהב ז"ל, דלאותו טעם יוצא דבנדון שלפנינו אין מצטרפין".
הפרי חדש (או"ח סי' נה סי"ג) הסביר את הרשב"א לפי דרכו השניה, ועל כן מסיק שבבית אחד מצטרפים ללא ראייה ובשני בתים צריכים דוקא ראייה לחבר בין המצטרפים למניין. (בעוד שבזימון אפילו בבית אחד צריכים לראות זה את זה.)
המחזיק ברכה (או"ח סי' נה ס"ק [ח*]) הביא את שיירי כנה"ג והפר"ח, והקשה: "וק"ק על הרב פר"ח דלא זכר דברי הרב שיירי דסבר שהפך והו"ל להביאם ולחלוק עליהם, מכל מקום בכל זאת נראה דלדינא נקטינן כהרב שיירי... ועוד דאעיקרא דדינא דברי הרשב"א בתשו' סי' צ"ו דעלה סמכי הרב פר"ח והרב מטה יוסף בדרך אפשר אמרה ולא למילתא פסיקתא ומרן לא הביא דברי הרשב"א הללו וגם מהר"ש1 בן הרשב"ץ בתשו' סי' ל"ז כתב בפירוש דבעזרה אפילו רואין זה את זה אינם מצטרפין וכתב דטעות הוא לדמותו לזמון הגם דנעלמה ממנו תשובת הרשב"א דרב גובריה אמרה לדמות לזמון מ"מ מאחר דהרשב"א דרך אפשר אמרה ולהרשב"ש פשיטא ליה איפכא ודעת מרן נראה הכי הגם דהרשב"ש הרחיק ללמוד מדיני זמון להכא ומרן כתב דטעם הרא"ש בדין הש"ץ תוך הפתח הוא שלמד מדין זמון והרשב"ש כתב דהרא"ש לא מדין זמון דן כן ע"ש, מ"מ בהא דרואים זה את זה נראה דגם למרן לא מהני בדין אגף ועזרה וכיוצא ולא חש להביא שארית תשו' הרשב"א משום דסבר דהרשב"א אטעמא קמא סמיך והא דרואים בדרך אפשר אמרה ואם היולדה והמחזיקה לא פסיקא ליה אנן היכי נקום ונסמוך עלה?! וגם מהריק"ש משמע הכי הכי נקטינן וגם הרב אליה רבה הביא דברי הרב שיירי ומוכח דמסכי"ם הולך לדבריו והן עתה עולה על מזבח הדפוס שו"ת זרע אמת להרב המופלא מהרי"ך נר"ו וראיתי בסי' י' שהסכים שלא כמו שצדד הרשב"א ודלא כהפר"ח ודעתו דעת עליון כהרב שיירי וה' אליא רבא וכמוש"כ אני הדל ולא פניתי להתבסם מתורתו אך לא זכר תשובת הרשב"ש והאחרונים".
משמע כי דעתו שראייה לא תצרף למניין, עפ"י הרשב"ץ ושיירי כנה"ג.
אולם בהמשך שינה טעמו והיקל, וכתב באות י: "אם העומדים בואראנדאדו הנזכר וכן העומדים בעזרת נשים אינו בנקל להם לרדת לבהכ"נ או לת"ת ומשתדלים להראות להם פניהם מלמעלה נראה דיש לסמוך בזה על הרב בית דוד דכפי מה שכתבתי לעיל מוכרח לחלק מדין חלון דסגי במראה פניו לדינים הנזכרים כחילוק מהריק"ש דמן האגף יכול ליכנס בלא טורח כנזכר והכא אם יש להם איזה סיבה קלה דהוא טורח קצת ומשתדלים להראות פניהם נראה דמצטרפין דהו"ל כמראה פניו מן החלון והנה עמנו מהריק"ש והרב בית דוד ומהרימ"ט לפי מ"ש בשמו הרב בית דוד והפר"ח והרב מטה יוסף וכי האי גונא יש לדון דמצטרפין במראה פניו מן החלון ולפי האמור לעיל גם דעת מרן הכי".
והוסיף באות יא: "בלאזאריטו (=מגיפה) שנוהגים בערים האל אם יש ב' כתות שם שאינם יכולים ליגע זה בזה ויש ששה בבית א' וד' בבית אחר והם חלוקים במספרם כמשפט שמעתי מרב אחד אהובינו נר"ו שנסתפק הן בעודנו שם אם הד' יכולים להיות לפני פתח הבית ויצטרפו לעשרה כיון שרואים זה את זה או אינם מצטרפים, ולי ההדיוט נראה לפי מה שכתבנו דמצטרפים דהרי אלו אינם יכולים לבא בבית והשומר עמם בשדה לפני הפתח וגם אשר בבית לא יוכלו לצאת חוץ כי המקום צר בחוץ וגם הוא מעבר לרבים ובכי האי גונא דאינם יכולים להיות ביחד מטעם המלך ושרי המדינות וכבר השתדלו אלו הד' לבא נגד הפתח ומראים להם פניה' הו"ל כמראה פניו דרך חלון דמצטרף והכא נמי דכוותא וכל שכן הוא כי לא אפשר בשום פנים להיות יחד ולא קרב זה אל זה וכיון דאיכא כמה פוסקים נראה לסמוך עליהם ולא יתבטלו מ' יום מלהתפלל בצבור ולא ישמעו קדיש וקדושה ומה גם כי אפי' בואראנדאדו ועזרת נשים כתבנו בעניותנו דכל שהוא טורח קצת לירד לבהכ"נ והם מראים להם פנים יש לסמוך לומר דמצטרפים וכמש"ל וכ"ש וק"ו בנדון זה".
משמע מדבריו שבשעת דחק קצת (='דהוא טורח קצת') אזלינן אחר הרשב"א בשיטתו השניה וחבל הפוסקים שהלכו אחריו.
אולם במאמר מרדכי (כרמי, או"ח סי' נה ס"ק י"ד): הסיק שלא כרשב"א בשיטתו השניה. וז"ל: "ופניתי אני את לבי לתור ולדעת למה לא הזכיר מרן ז"ל תשובת הרשב"א הנ"ל, ועיינתי באותה תשובה וראיתי שכתב כן על דין התיבה דסי"ט שכתב בתחילה דהיא בטיל' לגבי ב"הכ ואינה רשות בפ"ע והביא ראיות לדבריו. ואח"כ כתב ועוד אני אומר דאפשר דברואין זה את זה סגי דומיא דזימון י"עוש ומעתה זכינו לדון ולומר דמאחר שמרן ז"ל בב"י הביא תחלת דברי הרשב"א ז"ל בדין תיבה ולא הזכיר כלל טעם זה וגם בש"ע לא הזכירו נראה מכותלי דבריו שלא רצה לסמוך על טעם זה מאחר שהרשב"א ז"ל גופיה לא כתב כן אלא בדרך אפשר ולא סמך על טעם זה בלחוד וגם מהרי"א ז"ל לא הזכיר טעם זה לגבי תיבה ואעפ"י שיש לדחות ולומר דמיירי באינם רואין זה את זה וגם מרן ז"ל בש"ע סי"ט מיירי הכי וכמ"ש הרב פר"ח מ"מ נלפק"ד דמאחר שמרן ז"ל ראה תשובה זו ולא הזכיר טעם זה משמע שאינו סומך עליו דאל"כ לא הוה שתיק מיניה כנ"ל. אחר כתבי זה אחר כמה ימים ושנים מצאתי בשכנ"הג בהגהת ב"י אות ו' שתמה על מרן ז"ל למה לא הזכיר טעם זה שכתב הרשב"א בתשובה וכתב דס"ל למרן ז"ל דהרשב"א ז"ל לא סמך על טעם זה י"עוש, ומסיק דאיך שיהיה למעשה יש לחוש לדברי מהרי"א ז"ל שלא הזכיר טעם זה עכ"ד וזה מכוון לדברינו הילכך פשיטא דהכי נקטינן ואין לסמוך על דברי הרב פר"ח ז"ל ומה שהביא מסט"ו יש לדחוק דהיכ' דאיתמ' איתמ' היכא דלא איתמר לא איתמ' ולא מפני שמצינו היקש בענין א' נבוא ונקיש בכל העניינים וק"ל".
המחלוקת שהובאה קשורה למתפללי מרפסות במגיפה האחרונה, ואף שבאחרונים שהובאו לעיל דובר שחלק מהמנין במרפסת אחת וחלקו במרפסת שניה, אבל לא דובר על עשר מרפסות שבכל אחת אדם או שנים, וכך נוצר מנין עשרה, בכ"ז אחרוני דורנו הרחיבו את היריעה אף למפוזרים בעשר מרפסות ויותר, ונסמכו על דברי הרשב"א בדרכו השניה (אף שחלקו עליה רבים וגדולים) שראייה מחברת שתי רשויות להיות כאחת ונחשבים כולם כמנין אחד ומצטרפים לדברים שבקדושה.
ועי' בכף החיים (סי' נה ס"ק עז-עט) שלא הכריע אלא הביא את שתי הדעות של הרשב"א בתירוצו השני והמחזיקים מדבריו, ושל הרשב"ץ וההולכים בדרכו. וראיתי תשובה ארוכה של הראשל"צ הרה"ג יצחק יוסף שליט"א שרצה ליצור מחלוקת בין הספרדים המחמירים לאשכנזים המקילים בתפילה ממרפסות, ולא נראו לי דבריו לחלק בין אשכנזים לספרדים אלא זו מחלוקת ראשונים והן הפוסקים הספרדים והן האשכנזים חלוקים כמי לפסוק.
תפילה במקום שאין בו מחיצות
כאמור לעיל, עיקר הבנין של הצטרפות על ידי ראייה נסמך על כך שהמתפללים נמצאים במקום ומצטרפים למקום על ידי ראיה, אולם למתפללים בשדה או בגינה אין 'מקום' מוגדר במחיצות אלא לכל אדם יש את מקומו והשאלה אם הם מצטרפים.
ישנם שני מקרים המעוגנים בהלכה של תפילה במקום פתוח. בתעניות ציבור כשמוציאים את התיבה לרחוב, ובהלויות בבית הקברות (ניתן להוסיף קידוש לבנה אולם שם יותר הסתמכות על מנהג). בשני המקרים הללו אומרים דברים שבקדושה במקום פתוח. ואולי ניתן ללמוד ממקרים אלו.
כתב הרמב"ם (הל' תעניות פ"ד ה"א): "בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות של מטר מתפללין על סדר זה, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה כדי להגדיל את הבכיה ולהכניע לבם"...
ומוסיף בהלכה ג: "ואחר שגומר זה דברי כיבושין עומדין בתפלה ומעמידין שליח צבור הראוי להתפלל בתעניות אלו, ואם היה אותו שאומר דברי הכיבושין ראוי להתפלל מתפלל ואם לאו מורידין אחר".
משמע בבירור שהיו מתפללים וקוראים בתורה וכו' בתעניות ציבור ברחובה של עיר.
הרמב"ם נקט לשון 'מתקבצים' המרחק המכסימלי לאותה התקבצות לא נאמר.
במגילה (כו ע"א) נאמר: "בני העיר שמכרו רחובה של עיר. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי מנחם בר יוסי סתומתאה, אבל חכמים אומרים: הרחוב אין בו משום קדושה. ורבי מנחם בר יוסי מאי טעמיה? – הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. – ורבנן: ההוא אקראי בעלמא".
פרש רש"י:
"זו דברי רבי מנחם כו' – בהדיא אמרינן בתוספתא דמגילה (פרק ב) דהוא אמרה".
"הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות – כדתנן במסכת תעניות (טו, א): עברו אלו ולא נענו – מוציאין את התיבה לרחובה של עיר – תוספתא, ובמעמדות תנן: מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית, ותניא בגמרא: אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת ויושבין ארבע תעניות בשבת, אפשר בית הכנסת היה להם קבוע ברחובה של עיר ומתכנסין שם המעמד כולו, כדרך ששנינו בביכורים (פרק ג משנה ב): כל העיירות שבמעמד מתכנסין לעיירות של מעמד, ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולנין שם, והיה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו, הא למדת: כינוס עיירות ברחוב היתה, ואקראי הוי, שמעמד הזה אינו חוזר חלילה עד חצי שנה, ובתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי ובמעמדות לא גרסינן, ומפרש שלא היתה תפלתן ברחוב, עד כאן".
"אקראי בעלמא – אינו תדיר".
היינו, לפי בנם של קדושים2 – רבי מנחם ברבי יוסי – יש ברחוב קדושה, ולכן כשמוכרים אותו צריך להשתמש בדמים לצורך דבר קדוש יותר. אולם לפי חכמים, כיון שהתפילה ברחוב היא רק באקראי אין קדושה ברחוב ולא צריך לעילוי דמים.
אולם בירושלמי (מגילה פ"ג ה"א) נאמר כך: "א"ר יוחנן דר' מנחם בי ר' יוסה היא דר' מנחם בי ר' יוסה אמר רחובה של עיר יש לה קדושה שכן מוציאין ספר תורה וקורין בו ברבים, ברם כרבנן עשו אותו כהרחק ארבע אמות, ר' ירמיה ר' שמואל בר חלף בשם רב אדא בר אחוה המתפלל לא ירוק עד שיהלך ארבע אמות, א"ר יוסה בי ר' בון וכן הרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות תני המתפלל לא יטיל מים עד שיהלך ארבע אמות וכן המטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות א"ר יעקב בר אחא לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות אלא אפי' שהא כדי הילוך ארבע אמות".
באר הפני משה:
"ברם כרבנן עשו אותו כהרחק ארבע אמות. כלומר אין בה קדושה אחרת אלא לענין הרחקת ארבע אמות שלא ירוק אחר שהתפלל לפניה וכדר' ירמיה לקמן. וגרסי' להא בפ"ג דברכות בהלכה".
וכן במראה הפנים:
"ברם כרבנן עשו אותו כהרחק ארבע אמות. כדפרישית וכלומר דהואיל והתפלה שמתפללין בה אינה אלא באקראי בעלמא בתעניות א"כ אין דינה אלא כשאר המקומות שאם התפלל שם ימתין כדי הילוך ד"א ואח"כ יטיל מים וכדמסיק לא סוף דבר עד שיהלך וכו' וכן נמי מפרש לה בבבלי מכלתין דף כ"ז על הא דקאמר המתפלל מרחיק ד' אמות ומשתין א"ה קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא תני ישהא. ועי' בברכות שם".
עולה שיחיד המתפלל – מקומו הוא ארבע אמות מסביבו. נראה לפי הבנתי הדלה שקביעות תפילה של עשרה בשדה צריכה שתהיה בארבע אמות של אחד בשני, אבל אם כל אחד מרחיק מחבירו יותר מארבע אמות, אין כאן מקום של עשרה אלא של יחידים, ואפילו רואים זה את זה או שומעים זה את זה, שתי המעלות הללו לא גורמות שנוצר 'מקום' לעשרה כיון שמדובר במקום ללא מחיצות סביב.
בדברי אלו ידעתי, כי אני עפרא דארעא, חולק על דברי שו"ת משנה שכיר (או"ח סי' לד) שכתב:
"ושיעור המרחק לענין צירוף נראה לי ברור דהוא כמו הנאמר גבי זימון (סי' קצה ס"ג) שצריך שישמעו דברי המברך בביאור עיין שם. כמו כן הכא בנידון דעשרה העומדין בחוץ, דאם המרחק הוא בשיעור שמועה, ר"ל שישמעו זה את זה, מצטרפין, ואם לאו אין מצטרפין. וקמסתפקנא אולי בעומדים בפנים בבית, לא תלוי בשמיעה, דהבית מצרפן, ועיין בסוכה (נב, א) בתוס' (ד"ה וכיון) גבי בית הכנסת של אלכסנדריא של מצרים, והסברא דגם שם בשמועה תלוי, אבל בעומדין בחוץ דבר פשוט דתלוי בשמיעה. ועוד תנאי יש להטיל בדבר, היינו שלא יהי' רשות אחר מפסיק ביניהם, עיין שם סי' קצ"ה (ס"א) וגם בדברי טו"ז (סק"ב) דגם שביל היחיד מפסיק בין הרשויות ועיין שם בטו"ז סק"ג, וכיון דדין צירוף דעשרה ברשויות תלוי כמבואר לעיל בסי' נ"ה (סעי' יד – כ), ממילא דגם הכא מפסיק שביל היחיד, וגם צריך להשגיח שלא יפסיק ביניהם צואה ודבר שאינו נקי כמבואר שם".
"א"כ לפי"ז יצא לנו דין צירוף בחוץ לעשרה בדבר שבקדושה, היינו אם הם ברשות אחת בלי הפסק רשות אחר ביניהם, וגם שלא יפסיק דבר שאינו נקי ביניהם, וגם שלא יהי' המרחק ביניהם שלא ישמעו זה את זה, כן נלפע"ד3".
וכן דברי חולקים על שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' מד):
"באנשים המתפללים בקיץ מנחה ומעריב בשדה, כמה יכולים להיות רחוקים זה מזה בשטח, שיכולים לצרפם למנין, אם הדבר תלוי ברואים זה את זה, או כדי שמיעת הש"ץ, ואפשר רק ד' אמות מאחד לחברם, כארז"ל עה"פ והי' מחניך קדוש, שמחנה של אדם הוא ד' אמות מכל צד עכ"ד".
"(א) לדעתי תלוי בשניהם, בשמיעת הש"ץ המבואר (באו"ח סי' קכ"ד), וברואים זא"ז, דהרי כבר כתב הפר"ח (באו"ח סי' נ"ה) דכל הדינים שם (מסעי' י"ג סעי' כ') מיירי רק באין רואים זא"ז, דאלו ברואים זא"ז בכל ענין מצטרפים, היינו אפילו אם המה בשני חדרים לגמרי עיין שם, ומקורו מדברי הרשב"א (בת' סי' צ"ו) עיין שם, ואף דלהל' יש חולקים ומחמירים וכמבו' שם בשע"ת (אות מ"ז), מ"מ באין מחיצה מפסיק ביניהם אף שאינם בבית אחד אלא בשדה שפיר י"ל דמהני רואים זא"ז לכ"ע, אבל בלא רואים זה את זה ל"מ. וכדמוכח מלשון הרשב"א שם, שכתב שכל שרואין אלו את אלו כאלו הן בבית א' דמי ומצטרפין ע"ש, משמע דרק ראי' מהני משום דאז הוי כאלו הן בבית אחד, אבל היכא דליכא לא ראי' ולא בית א' בודאי ל"מ, אולם צ"ע קצת לשון הרשב"א הנ"ל, דכתב דראיה הוי כאלו הן בבית אחד, דהרי לפי מה דהוכיח מבהמ"ז, עדיף מבית אחד, דבית אחד ל"מ שם, ואלו ראיה מהני אפילו בשני בתים, וכמ"ש הפר"ח עיין שם, ועדיפא מיני' הי' לומר, דהוי ק"ו, דאם בית אחד בלא ראיה דלא מהני בבהמ"ז מהני בתפילה וכמ"ש הפר"ח, מכ"ש ראיה דמהני בבהמ"ז בודאי מהני בתפילה".
"אולם לדעתי יש לזהר, דכמה פעמים המתפללים בשדה כגון במקומות שנוסעים לשאיפת אויר, שכיח שיש שם ג"כ שביל להילוך בני אדם, וברצונם שלא לעכב את ההילוך, מתחלקים המתפללים, איזה אנשים מעבר אחד של השביל ואיזה מעבר השני של השביל, והשביל ביניהם, דאז י"ל דאינם מצטרפים, לפי מה דאיתא (באו"ח סי' קצ"ה סעי' א'), לענין זימון, בשם יש מי שאומר (והוא הר' יונה) שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים, אינם מצטרפים בשום ענין, והפמ"ג (בסי' נ"ה א"א ס"ק י"ב) כתב, דמ"ש שם רה"ר מפסקת ה"ה כאן לענין תפילה עיין שם, והרי הטו"ז (שם סי' קצ"ה ס"ק ב') כתב דנראה דלאו דוקא רה"ר ממש שהוא רחב י"ו אמה, אלא אפילו שביל היחיד מפסיק ביניהם כדתנן (ריש פאה) ומייתי לה בחזקת הבתים (ב"ב דף ל"ה) דזה מפסיק בין הרשיות לפאה ולשבת, וא"כ הה"ד כאן דחד טעמא הוא עם רה"ר עיין שם, ומבואר שם בש"ס, דשביל זוטא טובא דשקיל כרעא ומנח כרעא, וא"כ כ"ז מפסיק גם לתפילה, ויש לזהר בזה".
ועי' בפסקי תשובות (או"ח סי' נה סעיף כב) שהביא פוסקים נוספים שדי בראיה ושמיעה.
ומצאתי שכיוונתי לדעתו של שו"ת דבר יהושע (אהרנברג, ח"ה סי' ג; אם כי לא מטעמו) שכתב: "נשאלתי בעשרה שהתפללו בדרך בבקעה כמה יכול להיות אחד רחוק מחבירו ויצטרפו, ונלענ"ד דצריך שלא יהיו רחוקים אחד מחבירו ד' אמות דאז דוקא נקרא במקום אחד וכה"ג מצינו לענין ספק טומאה ברשות הרבים דבעינן שיהיו שלשה. ואם אחד מרוחק משנים ד' אמות לא מקרי רבים עי' בפי' הרא"ש נזיר דף נ"ז ע"א ד"ה באומר ראיתי שנזרק4 וכו' ".
ולענ"ד אף אם נאמר שיש כאן מחלוקת אחרונים, יש להחמיר ולא ליצור מניינים במקום פתוח בגן וכד' משום שהוא דבר שבקדושה ובספק צריך להחמיר בו, שלא לומר דברים שבקדושה במקום שיש ספק עשרה, מפני שעשרה לצורך דבר שבקדושה הוא מן התורה עי' שו"ת אג"מ (או"ח ח"ב סי' צח).
ומטעם זה בערב פסח הזה (תש"פ שהיינו תחת הרחקות מחמת 'הקורונה') סיימתי מסכת הוריות5 ועמדתי בצד אחד של הכביש עם כמה אנשים וכמה עמדו במרחקים של יותר מד' אמות זה מזה, אולם כביש חצץ בינותינו של כשמונה אמות, וסיימתי ויכלו להשתתף בסיום בשמיעה ואחר כך בטעימה, אבל קדיש דרבנן ('בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא') הנאמר בסיום מסכת לא אמרנו.
הערת הרה"ג יעקב אריאל
אתם צודקים בכך שמנייני המרפסות והחצרות בנויים לכאורה על יסודות רעועים. ואכן יש הצדקה לכל חששותיכם, ואעפ"כ בשעה"ד הגדולה בה אנו נמצאים יש לסמוך על החיד"א במחזיק ברכה סי' נה שעשה מעשה בשעת מגפה כשהיה בבידוד וצירף למניין יחידים שהיו מפוזרים בכמה צריפים, שרק ראו אחד את השני. הוא מנמק זאת בגלל החשש שלא ייתכן למנוע מיהודים מלשמוע קדיש וקדושה משך מ' יום. משמע מדבריו שבשעת מגפה אפשר לצרף מתפללים מצריפים שונים למרות שלא היו במקום אחד וביניהם עברה דרך. אומנם הוא מספר על ששה אנשים שהיו אתו בצריף, משום שמעשה שהיה כך היה, אך הוא לא מנמק זאת משום ששישה אנשים מהווים רוב מניין.
בשעת כתיבת דברים אלו אנו מציינים כבר חצי שנה מאז פרוץ המגפה בארץ, ויש חשש שהמגפה לא תיעצר לגמרי גם בעוד חצי שנה. יהי רצון שנתבדה. ומתפללים רבים מנועים מלהיכנס לבית הכנסת ומתפללים ברחובה של עיר, במרפסות ובגגות. אי אפשר לבטל תפילות במניין שנה שלמה. דווקא בתקופה קשה זו זקוקים אנו לתפילה בציבור כדי שזכות תפילתם של רבים תעלה מעלה עד כסא הכבוד לעורר את רחמיו של ה' שיסיר את המגפה מעלינו.
יש לתפילה בציבור גם ערך מוסף, להוציא את האנשים מתחושת הבדידות. היחד, בפרט לתכלית קדושה, כגון תפילה בציבור, מחזק את הרוח ומשפיע גם על חוסנו של הגוף. ויעידו על כל מי שהשתתף במניינים בחג הפסח שהתפילה בדרך זו רוממה את רוחם ובזכותה קיימו את מצות 'ושמחת בחגך'.
אעמוד רק על נקודה אחת בדבריכם, שיש צורך שכל המתפללים יהיו במקום אחד המגודר במחיצות. לענ"ד אין הכרח לכך והראיה מרחובה של עיר, במגילה כו, ב, שאינה מקום מגודר ובכ"ז המקום צירף את כל המתפללים לציבור אחד. אתה מוכיח שלד' ר"מ בר"י רחובה של עיר היא מקום מקודש, בגלל שמתפללים בו בתעניות ומעמדות. אולם הא גופא קשיא איך התפללו שם בציבור בתפילות ומעמדות לפני שקידשו את המקום? ובכלל, כיצד קידשו אותו? עכצ"ל שהתפילות בתעניות ובמעמדות ברחובה של עיר הן שקידשו את הרחוב. לא המקום מקדש את הציבור אלא הציבור מקדש את המקום!
דומה לזה היא רחבת הכותל המערבי. אני עוד זוכר את המקום לפני מלחמת השחרור, הייתה זו סימטה צרה ששמשה מעבר לערבים שדרו במקום שעברו עם חמוריהם גם בעומדנו בתפילת עמידה. כידוע הם גם טענו לבעלות על הרחוב. מי קידש את המקום? ומי יכול היה לקדש אותו (ר' ב"מ ז' א)? ב"ה שזכינו כי הרחיב ה' לנו והמקום הורחב פי כמה וכמה וכל מניין אנשים המתכנס ברחבה, אפילו במפלס העליון, מצטרף לתפילה. מי קידש את המקום? כידוע, גם בימי קדם המקום שימש כרחוב. הכותל הוא חומה חיצונית להר הבית המורחב (להרחבה אין אפילו קדושת מחנה לוויה ר' רש"ש סנהדרין ב, א ואו"ש פ"ו מהל' ביהב"ח הל' י). אין לרחבת הכותל שום קדושה מלבד היותה מקום תפילה, הסמוך ביותר למקום מקדשנו החרב שייבנה בבי"א, להמוני בית ישראל המתרפקים עליו בצקון לחשם.
תשובת המחבר:
חלקתי את דברי בתשובה לשני חלקים והרב לא הבחין שאף אני הבאתי תעניות ומעמדות. אולם לפענ"ד לא יכול להיות שהמרחק בין מתפלל למתפלל גדול מארבע אמות.