חבל נחלתו כב מו
סימן מו
יציאת שדה אחוזה ביובל לכהנים
א. כתב הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ד הי"ט) את דיני היציאה ביובל:
"המקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית אלא הרי היא תחת יד הקדש, הכהנים נותנין את דמיה ותהיה אחוזה להם, שאין הקדש יוצא בלא פדיון, ואותן הדמים יפלו להקדש בדק הבית".
ובאר בהלכה כ:
"גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי זה חוזרת לבעליה והערך שנתן יפול לבדק הבית כמו שבארנו, וכן אם גאלה בנו של מקדיש הרי זו חוזרת לאביו ביובל, אבל אם גאלה אותה בתו או שאר קרוביו או נכרי מיד ההקדש, אם חזר המקדיש וגאלה מידן חוזרת לו לעולם, ואם לא גאלה מידן אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נכרי הרי זה יוצאה להקדש ואינה חוזרת לבעלים לעולם, אלא תהיה אחוזה לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל לכהן וגו', ואין הכהנים צריכין ליתן דמים שכבר נפדית מיד ההקדש ולקח ערכה מאחר אלא תחזור לכהנים כאילו הם בעליה".
וכך כתב בהלכה כא:
"במה דברים אמורים בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש פודה אותה אחר היובל שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים".
עולה שלגבי שדה אחוזה יש שני מצבים ביובל: או שנשארת ביד יורשיה מעת חלוקת הארץ, או שעוברת ליד הכהנים – אם נגאלה שלא על ידי יורש או לא נגאלה כלל1.
ב. הוסיף הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ד הכ"ד):
"כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל, ואם היה ראש השנה של יובל בשבת שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא".
מתבאר שבכל יובל כל שדות האחוזה בכל ארץ ישראל שלא נגאלו, עוברים ליד המשמר שעובד בר"ה של יובל. וכהני המשמר נותנים דמיה (כמצוטט לעיל הי"ט) והשדות נרשמים בספרי המקרקעין על שמם של הכהנים שזכו בשדה2.
ג. נאמר בתענית (כז ע"א): "אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות. ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר. בא שמואל והעמידן על שש עשרה, בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה, שנאמר: בשנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וימצא בהם גבורי חיל ביעזיר גלעד".
בדברי הימים (א' כד) מסופר על החלוקה לעשרים וארבעה משמרות כהונה, שני שליש מהמשמרות מבני אלעזר ושליש מבני איתמר, בגלל שבני אלעזר היו רבים מבני איתמר3.
כאמור בתענית (כז ע"א): "תניא אידך: משה תיקן להם לישראל שש עשרה משמרות, שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר, וכשרבו בני אלעזר על בני איתמר חלקום והעמידום על עשרים וארבע, שנאמר: וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה, ואומר: בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר".
ד. לגבי המשמרות בבית שני נאמר בתענית (כז ע"א-ע"ב): "תנו רבנן: ארבעה משמרות עלו מן הגולה, ואלו הן: ידעיה, [חרים], פשחור, ואימר. עמדו נביאים שביניהם [ע"ב] וחלקום והעמידום על עשרים וארבעה. בללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו – שש. בא [חרים] ונטל חלקו וחלק חבריו – שש, וכן פשחור, וכן אימר. וכן התנו נביאים שביניהם, שאפילו (יהוידיב) [מסורת הש"ס: יהויריב] ראש משמרת עולה – לא ידחה ידעיה ממקומו, אלא ידעיה עיקר (ויהוידיב) [מסורת הש"ס: ויהויריב] טפל לו"4.
ה. מהרמב"ם יוצא שהמשמר שזוכה הוא אקראי.
אמנם לא כך עולה מן הירושלמי (סוכה פ"ה ה"ח) שם נאמר כך:
"בלגה לעולם חולקת בדרום מפני מרים בת בלגה שהמירה דתה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד משל מלכות בית יון ובאה וטפחה על גגו של מזבח אמרה לו לוקיס לוקיס אתה החרבתה נכסיהן של ישראל ולא עמדת להן בשעת דוחקן וי"א ע"י שהגיע זמנה לעלות ולא עלת ונכנס ישבב ושימש תחתיה בכהונה גדולה לפיכך בלגה לעולם ביוצא. וישבב בנכנס. ויעקרו אותה ממקומה? לית יכיל דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי קשה לפני המקום לעקר שלשלת יוחסין ממקומן. ויעשו אותן עשרים ושלש. לית יכיל דכתיב [דברי הימים א ט כב] המה יסד דוד ושמואל הראה באמונתם5. באומנותם – אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו. א"ר אבהו חישבתים שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו".
היינו, חייבים להיות דוקא עשרים וארבע משמרות ולכן אי אפשר להסיר את משמרת בלגה מלהיות משמרת, אלא רק ענשו אותה עונשים סמליים בגלל הסיבות המפורטות.
מבאר קרבן העדה (סוכה פ"ה ה"ח):
"ופריך ויעשו אותן. לכ"ג משמרות ויהיה משמר בלגה נכלל במשמר שלפניה או שלאחריה ואין היחוס נעקר ממקומו".
"ומשני לית יכיל. אי אפשר שיעשו כ"ג משמרות שאומנות גדולה היתה לשמואל ודוד להעמידן על כ"ד שבהיותן כ"ד אי אפשר לשום משמר שיגיע תחלת שנת היובל פעמיים במשמרה עד שיחזור חלילה על כל הכ"ד משמרות כגון שמשמר יהויריב בתחלת היובל הראשון יהיה משמר ידעיה בתחלת היובל השני וכן כולם או לסירוגין הא מיהת ודאי שאי אפשר למשמר יהויריב שיגיע אליהם תחלת היובל שנית עד אחר כ"ד שכבר הגיע לכולם נמצא שא"א לעשותן כ"ג דא"כ יתקלקל החשבון הזה וזהו ודאי אומנות גדולה מעשה חושב".
"בשדה אחוזה. שהוקדש ולא נגאל ומכרו הגזבר כשיוצא ביובל ניתנת למשמר שפגע בו יובל".
"ה"ג אמר רבי אבהו חישבתים. למשמרת כ"ד ולכ"ד יובלות זה אחר זה ומצאתי שאי אפשר למשמר ליטול ולשנות בשדה אחוזה עד שיטול חברו".
ו. הפני משה כתב פירוש אחר שכיון שמקדישים רק ארבעים ושמונה שנה אחר היובל, כי בשנה שלפני היובל לא משתלם להקדיש (רמב"ם הל' ערכין וחרמין פ"ד ה"ט) על כן המשמר שפוגע בו יובל זוכה בשדות שהוקדשו בשנה שניה והעשרים וחמש של יובל וזה שאחריו בשנה שלישית וכ"ו וכן הלאה.
ובמראה הפנים (לבעל הפני משה, סוכה פ"ה ה"ח) עיין:
"אמר ר' אבהו חשבתים וכו'. המעיין יתבונן ויראה הפירוש האמתי בפנים והאיך מגיע כל משמר ומשמר ביובל אחד שיהא נוטל ושונה ומשמרה זו כמשמרה זו וכן בכל יובל ויובל ולפיכך העמידו על כ"ד משמרות ולא פחות ולא יותר דמשכחת לה שיארע כך שיהא כל אחד נוטל ושונה ולא יותר. ולפי המקדישין דשכיחי להקדיש באותן מ"ח שנים של שני יובל עד שנת מ"ט ואין מ"ט בכלל ולפי הטעמים שנתבארו בפנים בס"ד".
"הנה האמת אגיד ולא אכחד האף אמנם נתתי אל לבי מימים כביר לא להביא מפירושים שונים ומשונים אשר ראיתי ולא לדקדק אחריהם מכ"ש להיות כמשיג על דברים כאלה. כי לא ניתן לפרש דברי הש"ס הזה כ"א להמעיינים ומפרשים על הסדר כולו מחמדים שבו והיגיעים בו תמיד יומם ולילה לא יחשו ואל יתנו דומם לו וכמאמר ר' מנא כאן ריש פ' לולב וערבה ובכמה וכמה מקומות בהש"ס הזה דדריש כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם למה שאין אתם יגעים בו כי הוא חייכם אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו".
"הנה כעת לא יכולתי להתאפק מה שראיתי לחכם אחד6 שמביא לזה ומשתבח בעצמו בפירושו שהוא מעשה חושב כי טעם כ"ד משמרות שתיקנו לפי שבכ"ד יובלות נוטלות כולן ואז חוזרות חלילה. ומי יתן איפה כי ימצאהו זה לפי פירושו לתת טעם מדוע כ"ד משמרות ולא פחות ולא יותר הלא על הא דפריך ויעשה אותן עשרים ושלש קאמר ולית יכיל דכתיב וכו' וכי זה הוא מעשה חושב קאמר ר' אבהו חישבתים וכו' והלא אם היו כ"ג היו נוטלות בכ"ג יובלות וחוזרות חלילה וכן אם היו כ"ה או יותר ותינוק היודע ספר יודע זה ונער יכתבם לחשבון זה ונשאר מבלתי נודע לקביעות כ"ד משמרות בדוקא לפי דבריו ומה לנו אם הוזכר בגמרין מענין זה או לא הלא תמצא למאות ולאלפים כזה ושלא נזכר בהבבלי כלום. ואף אם נפרש דברי הבבלי דערכין דקאמר משמר הפוגע ביובל וכו' היינו שנוטל כל שדה אחוזה שימצא א"כ נאמר הש"ס הזה איננו מסכים לזה אלא דסובר שהראשונה הפוגע ביובל נוטל השדה או בשדות של שנה הראשונה בלבד ואח"כ להשניה וכו' ונותן טעם ע"י כך למה כ"ד משמרות בדוקא ולפי הבבלי באמת לא מצינו טעם לזה והרמב"ם העתיק כפי דברי הש"ס הבבלי כדרכו בכ"מ. סוף דבר לא ניתן לכתוב ולהאריך יותר בזה כ"א המעיין המבין ומודה על האמת יקבל זה ממי שאמרו וכדפרישית וזהו מעשה חושב דר' אבהו".
קושיותיו על פירוש קרבן העדה אינן קשות. וטענתו כי אם היו עשרים ושלש משמרות כהונה היה יוצא לכל משמרת לקבל ביובל הבא אחריו אינו נכון חשבונית. אף לפי פירושו לא מובנת מה הגדלות של ר' אבהו לחשב את החשבונות, הלא הכל יודעים שארבעים ושמונה מתחלק במדוייק לעשרים וארבע ואז כל משמר שונה ואין משמר שמקבל יותר מחבירו.
ז. בשו"ת חכם צבי (סימן קכב) הקשה על פירוש היפה מראה ואחר כך כתב: "ונ"ל ברור דהאי מימרא דאומנות גדולה היתה שם היא עיקר תירוץ קו' ויעשו אותן כ"ג דהשיב לו שבמחשבה נפלאה ואומנות גדולה עשו זאת להעמידן על כ"ד שבהיותן כ"ד הדבר מחושב שא"א לשום משמר שתחול עבודתו בתחילת כניסת היובל פעמיים עד שיחזור חלילה על כל המשמורות באופן שאין משמר נוטל ושונה עד שיטלו כל המשמורות כגון שאם משמר יהויריב הוא בתחלת היובל הא' משמר ידעיה הבא אחריו יחול ביובל הב' ואחריו פשחור ואחריו אימר או לסירוגין אבל א"א למשמר יהויריב שתחול משמרתם ב' פעמים בתחילת היובל עד אחר כ"ד יובלות נמצא שא"א לעשותן כ"ג שא"כ יתקלקל זה החשבון וזהו ודאי אומנות גדולה היא מעשה חושב וע"ז א"ר אבהו חישבתים ר"ל אני חישבתים למשמורות כ"ד ולהשבועות של מ"ט או חמשים שנה ומצאתי שכן הדבר שא"א למשמר ליטול ולישנות בשדה אחוזה עד שיטול חברו". ופירושו כפירוש קרבן העדה.
יש להדגיש, שהחישוב, לשיטת החכ"צ וקרבן העדה, היה צריך לכלול את זמן המולד לפי המולד האמיתי ולא אך מולד ממוצע חשבוני (כ"ט י"ב תשצ"ג), כשידוע לנו שהמולד האמיתי משתנה מחודש לחודש בשינויים גדולים מאד של שש שעות מהמולד הממוצע החשבוני לפני ואחרי. וזאת בהוספת חודשי העיבור לתקופה של אלף ומאתים שנה (24 X 50), וחלוקתם לשבועות וחלוקתם לעשרים וארבע המשמרות. ואחרי כל החשבון הגדול הזה לבדוק שכל ראש השנה של שנת היובל נופל על אחת ממשמרות כהונה ואין משמרה ששונה לפני שזכו כל עשרים וארבע המשמרות.
ח. כתב הרש"ש (על ירושלמי סוכה): "בשלהי מכילתא המה יסד דוד ושמואל הרואה באומנתם אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה. המל"מ בפ"ד מהל' ערכין כ"ע (=כתב עליו) שלא ידע הכוונה והחכ"צ סי' קכ"ב פירשו והק"ע7 הקשה עליו. וביערות דבש ח"ב פי' דהכוונה הוא דאם אירע יובל במשמר שנטל כבר פעם א' שדה אחוזה היה מוכרח ליתנה למשמר הבא אחריו וכן לעולם והאומנות הי' בזה שעשו משמרות מכוון לחשבון היובלות שמנו בנ"י בשני הבתים יחד כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות שמיטה ויובל שבבית הראשון מנו ט"ז יובלות ובהב' ח' ע"ש בכ"מ. ואנכי תמה עליו. א' הא מבואר שם דבבית ב' לא מנו יובלות אלא לקדש שמיטין אבל יובלות לא היו נוהגין. ב' קודם דוד ושמואל חלפו כמה יובלות כאשר תמצא הכל מבואר ברמב"ם שם". וכן הקשה בככר לאדן לרב חיד"א.
ט. וכך סיכם בס' דף על הדף (ערכין כח ע"ב):
"וביאר שם בפני משה לפי ההלכה שאם הקדישה פחות משני שנים, אין כאן גירוע, אלא צריך לשלם כל החמשים כסף (כלעיל כד ע"א), ואם כן אין הדרך להקדיש בפחות מב' שנים לפני היובל, בכדי שלא יפסיד כל הגרעון. וא"כ לא מצוי שאדם יקדיש שדה אחוזות רק מ"ח השנים הראשונות של יובל, שאז גואל לפי חשבון וגורע, ולכן דייקו תקנו כ"ד משמרות, שאז יוצא שכל משמר יזכה ביובל לפי סדר, משא"כ אם הי' עושה כ"ג או כ"ה משמרות, שאז הי' אחד מקבל יותר, ובאים לידי קטטה, ע"ש באורך החשבון".
"ובשו"ת חכם צבי (סי' קכ"ב) כתב: שבמחשבה נפלא ואומנות גדולה עשו זאת להעמידן על כ"ד, שבהיותן כ"ד, הדבר מחושב שא"א לשום משמר שתחול עבודתו בתחלת כניסת היובל פעמיים, עד שיחזור חלילה על כל המשמרות, באופן שאין משמר נוטל ושונה עד שיטלו כל המשמרות".
"כגון שאם משמר יהויריב הוא בתחלת היובל הא', משמר ידעי' אחריו יחול ביובל הב', ואחריו פשחור, ואחריו אימר או לסירוגין, אבל א"א למשמר יהויריב שתחול משמרתם ב"פ בתחילת היובל עד אחר כ"ד יובלות, נמצא שא"א לעשותן כ"ג, שא"כ מתקלקל זה החשבון ע"ש עוד".
"וביערות דבש (ח"ב דרוש ט' וע"ש דרוש י"א) כתב חשבון נפלא שדוד ושמואל ראו ברוח הקודש כמה זמן יעמוד ביהמ"ק, ועל פי זה תקנו המשמרות, שלא יהי' לאחד פחות מלהאחרים".
"בילקוט שמעוני על הפסוק (תהלים סוף מזמור ע"ח) ויבחר בדוד עבדו וגו'"וירעם בתום לבבו" שישב דוד המלך וחשב שלא יהא משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו".
ובס' עלי תמר (סוכה פרק ה) העיר:
"אומנות גדולה היתה שם וכו'. פירוש יקר ומפורט בסוגיא זו תמצא במדרש שו"ט עם פירוש יבקש רצון להרה"ג רבי אפרים הורביץ ז"ל מזמור א' עיין שם. וזה אשר כתב גאון ישראל רבי יוסף שאול נטנזון ז"ל בהסכמתו, הלום ראיתי שהביא דברי הירושלמי סוף סוכה, אומנות גדולה היתה שם וכו'. והגאון בעל יפ"מ לא עמד על הכוונה. וזקני הגאון ח"צ ז"ל ביאר דברי הירושלמי והובא בשיי"ק, ועוד לא בא הדבר באר היטב, ועיין ביע"ד ח"ב סוף דרוש המתחיל, נעים זמירות ישראל, מ"ש בזה, והרב המחבר הפליא בפירושו. ועיין במל"מ פ"ד מערכין הכ"ד שהביא דברי הירושלמי וכתב שלא ידע כוונתו, והנה הטיב אשר דיבר המחבר וכו'. ועיין בקונטרס בריכות בחשבון להגאון בעל מרכבת המשנה, עכ"ד. ועיין עוד במדרש שו"ט סוף מזמור ע"ח8 עיין שם".
נראה כי עדיין שערי פירושים לא ננעלו, ובע"ה נזכה לראות משמרות בעבודתם בב"א.