חבל נחלתו כ מח

<< · חבל נחלתו · כ · מח · >>

סימן מח

פרי הדר אחר חנטה או אחר לקיטה במעשרות

שאלה

האם בפרי הדר הולכים אחר חנטה או אחר לקיטה?

א. ראש השנה לאילן

בראש מסכת ראש השנה במשנה (פ"א מ"א): "...באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו".

מפרש ר' עובדיה מברטנורא: "ראש השנה לאילן – לענין מעשר פירות שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט, דבאילן אזלינן בתר חנטה. אי נמי נפקא מיניה לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מר"ה של שנה שלישית עד שבט דנין אותן כפירות של שנה שניה שעברה ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ומשבט ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני".

עולה מן המשנה שא' בשבט לבית שמאי או ט"ו בשבט לבית הלל הוא ראש השנה לדיני מעשרות1.

עוד נאמר ברע"ב ששלב הגידול הקובע באילנות לגבי שנת המעשר הוא החנטה2.

מדוע נקבע תאריך זה מוסבר בסוגיא (ראש השנה יד ע"א): "באחד בשבט ראש השנה לאילן. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. – מאי קאמר? – הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה3".

מבאר רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף ראש השנה משניות א ע"ב): "באחד בשבט ראש השנה לאילן. לענין מעשר, שאין מעשרין מפירות אילן שחנטו קודם שבט על אותן פירות שחנטו לאחר שבט, שהאילן [הולך] אחר החנטה וזמן החנטה הוא באחד בשבט, שכבר עבר רוב הגשמים, שהיא מזמן הרביעה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ובית הלל אומ' בט"ו בו, כדי שתצא רוב מתקופות טבת, שהיא ג' חדשים, וכיון שיצא החצי, עבר רוב הקור ומתחילין הימים להאריך, ומתיבשת קצת מלחות הארץ, כי מרוב הלחות אין האילנות חונטין עד שיהא הזמן מזוג מלחות ויובש מחום השמש".

היינו, העצים חונטים כתוצאה של תנאי אקלים מתאימים דוקא לאחר ט"ו בשבט ועל כן יתחייבו לפי שנת המעשר בה חנטו.

ב. ירק בתר לקיטה

במשנה בראש השנה (פ"א מ"א): "באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות"...

מפרש ר' עובדיה מברטנורא: "ולירקות – למעשר ירק. שאין תורמין מן הירק שנלקט לפני ר"ה על הירק הנלקט לאחר ר"ה".

למדנו שבירקות ראש השנה הוא א' בתשרי והשלב הקובע את שנת המעשר הוא הלקיטה.

לכאורה היו חכמים צריכים לחלק בין ירקות השדה שבהם הפרי (אבטיח, מלפפון) או השורש (גזר, תפו"א) נאכל לבין ירק שגבעוליו ועליו נאכלים. ברוב ירקות השדה ישנו זמן בשלות הפרי לפי זמן זריעתו והשקאתו (יש ירק המגדל פירות כל זמן גידולו כגון עגבני'), ואילו בירק כאשר הגבעולים והעלים גדלים ונקטפים ונאכלים וירק ממשיך לגדול מן הגבעולים שנקצרו.

אעפ"כ חז"ל לא חילקו בין החלקים הנאכלים בירק וקבעו שכולו הולך אחר לקיטה מפני שהוא גדל על כל מים. כדברי רש"י (ראש השנה יד ע"א): "יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה – והיינו שנת לקיטתן, שהרי גוזזין אותה והיא חוזרת וגדילה". וכן באותו עמוד ברש"י: "אבל ירק שדרכו ליגזז – צריך להשקותו תמיד". כלומר ירק מושקה לשם גידול גבעולים ועלים. וראש השנה הוא א' בתשרי, כי אין לט"ו בשבט שום משמעות במחזור חיי הירק.

ג. המיוחד באתרוג

נאמר בסוכה (לה ע"א): "בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא (אידור), [מסורת הש"ס: הדור] שכן בלשון יווני קורין למים (אידור) [מסורת הש"ס: הדור] ואיזו היא שגדל על כל מים – הוי אומר זה אתרוג".

וכן נאמר בקידושין (ג ע"א): "התם הא קמשמע לן, דדרכיה דאתרוג כירק, מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו, אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו".

מפרש רש"י (קידושין ג ע"א):

"התם הא קמ"ל – דטעם דאזלינן ביה אחר לקיטה משום אורחא דמילתא הוא".

"מפני שדרכו ליגדל על כל המים – שמשקין אותו במים שאובין כירק דהיינו טעמא דירק כדאמר בר"ה (דף יד) גורן ויקב כתיב גבי מעשר כדגן מן הגורן כו' מה גורן ויקב מיוחדין שגדלין על רוב מים דהיינו גשמים ומתעשרין אחרי השנה שעברה כדאמרינן בר"ה (דף יב:) דאזלינן בתר שנה שהביאו שליש בה ולא אחר לקיטתו וילפינן לה מקראי, אף כל שגדלין על רוב מים דהיינו אילנות מתעשרין לשעבר. ואף על גב דמעשר דידהו דרבנן הוא אסמכינהו אקראי. יצאו ירקות שגדלין על כל מים מתעשר לשנה הבאה".

אתרוג צריך השקאה כל השנה כירק ולכן הלכו אחר לקיטה כירק ולא אחר חנטה. אולם ראש השנה למעשר באתרוג הוא ט"ו בשבט ואם כן הוא במצב ביניים: מחד כיון שאינו מושקה רק על מי גשמים דינו כירק והולכים בו אחר לקיטה, ומאידך הולכים בו אחר ט"ו בשבט ככל אילן.

וכ"כ המאירי (קידושין ג ע"א): "ולענין ביאור גם כן שאמרו דארחיה דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים פירושו שצריכה כל מיני מים ר"ל בין מי גשמים בין השקאה ברגל ואחר שאף אתרוג כן הוקש בזה עם הירק להיות אחר לקיטתו עשורו ולא לדון בענין זה כדין האילנות שדרכן ליגדל על רוב מים ר"ל על מין המים שהוא רוב ההשקאה והוא מי הגשמים שהם מספיקין לאילנות שכך למדו במסכת ראש שנה מגרן ויקב דכתוב כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן ויקב דרכן ליגדל על רוב מים ר"ל מי גשמים ומתעשרין לשנה שעברה ר"ל אותה שבאו בה שליש ולא אחר לקיטתן כך אילנות שגדלין על רוב מים ר"ל מי גשמים מתעשרין לשנה שעברה ר"ל אחר חנטה ולא אחר לקיטה ואף על פי שלדעתנו מעשר פירות מדרבנן קרא מיהא אסמכתא הוא יצאו ירקות שגדילתן על כל מים ומתעשרין אחר לקיטתן וכן באתרוג".

עולה כי רוב מים הם מי גשמים, וכל מים הם אף מים שאובים. (ובלשון החקלאים בימינו: 'בעל' – מי גשמים בלבד, ו'שלחין' – השקאת עזר). בימינו כמעט כל הגידולים מקבלים השקאת עזר וק"ו אילנות פרי. ואם כן אם נבאר זאת כסימן המבדיל – רוב האילנות צריכים ללכת בהם אחר לקיטה, אף נשירים, ופירות שבעת המינים.

אלא שההבדל בין ירק לאילן שונה. המים לירק הם כל צימוחו, באילן לגבי הפרי הם לכל היותר מסייעים לגודל הפרי.

מסביר זאת היטב בפסקי הרי"ד (ראש השנה יד ע"א): "תניא ר' יוסי הגלילי או' כתבואת גרן וכתבואת יקב מה גורן ויקב שמיוחדין שגדילין על מי שנה שעברה ומתעשרין לשנה שעברה, אף כל גדילין על מי שנה שעברה מתעשרין לשנה שעברה, יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה ומתעשרין לשנה הבאה. פי', מעשר דגן ויקב הוא מן התורה, ומעשר דאוריית' למדו חכמי' למעשר פירות האילן וירק שהוא מדרבנן, שהתורה קבעה לגרן [ויקב] שנלך בהן אחר הבאת שליש, שאם הביאו שליש לפני ראש השנה אף על פי שנגמרו אחר ראש השנ' הם מתעשרים לשעבר, ואם היתה שנייה שנכנסת לשלישית נוהג בהן מעשר שיני ולא מעשר עני, מפני שהדבר ידוע שכל גידולו לא היה אלא ממי שנה שעברה, שמכוחן הביאו שליש, שאילו היה גוזזן לאחר שהתחילו להביא שליש שוב אינן חוזרין וצומחין במי שנה [הבאה, כמו שעושה הירק, א"כ הדבר מוכיח שכל גידולן הוא על מי שנה] שעברה, ומפני זה מתעשרין לשנה שעברה אף אני אביא פירות האילן הדומין (בהן) [להן] ונלך בהן אחר חנטה, שעיקר גידול הפירות תלוי בחנטה, ואין החנטה הויא באילנות אלא ברוב מי גשמים שעברו, והילכך אם חנטו בשנייה ונגמרו בשלישית אזלינן בתר שנה שנייה, שכל הגמר שעשה בשלישית לא עשה אלא מכח החנטה שהייתה בשנייה, שהרי בזמן החנטה כבר יצאו רוב גשמי שנה כדבענן למימר לקמן. ואם אותה החנטה תפל מן האילן, שוב אינו חוזר וחונט, אם כן כל עיקר גידול הפרי [אינו] אלא החנטה, משום הכי אזלינן בתר חנטה ולא בתר גמר פרי, כמו שהולכים בתבואה בתר הבאת שליש ולא בתר גמר בישולה, וכך היא חנטה לפירות האילן כמו הבאת שליש לתבואה. יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה, שאפי' אם הם גדולים הרבה, ותגזוז אותם שוב חוזרין וצומחין, אם כן אין תלוי גידולן במי שנה שעברה אלא במי שנה הבאה, וכיון שכן לא הילכו [בהם] חכמ' אלא בתר לקיטה, שאם גדל בשנייה (ונקלט) [ונלקט] בשלישית, בתר לקיטה אזלינן, כיון שאינן דומין לגורן ויקב. ואף על פי שגדלו במי שנה שעברה, כיון שעוד חוזרין וגדילין במי שנה הבאה, בתר לקיטה אזלינן בהו, ולא בתר עיקר גידולן. הילכך אם נלקט אחר ראש השנה מיד, אף על פי שכל גידולו היה בשנה שעברה, בתר לקיטה אזלינן, ומתעשר לשנה הבאה".

מתבאר כי 'רוב מים' ו'כל מים' הם סימן לפרי הנאכל. בירק – המים גורמים לגידול הירק כל השנה, ואילו באילן המים יוצרים את החנט ממנו מתפתח הפרי, ואתרוג דומה בכך לירק שיש עליו פרחים כל השנה מהם מתפתחים החנטים והפירות. ובכ"ז חכמים קבעו שראש השנה של האתרוג הוא ט"ו בשבט ולא א' תשרי.

וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"א הל' ד-ו):

"הירק בשעת לקיטתו עישורו, כיצד אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית אף ע"פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשנייה מפרישין ממנו מעשר עני, ואם נלקט ברביעית מעשר שני".

"וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית, כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני אף על פי שנגמרה בשנייה וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני, נלקט ברביעית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מע"ש".

ד. פרי הדר האם דינו כאתרוג

כתב החזו"א (שביעית סימן ז, טז): "תפו"ז ולימון וחברותיהן שמשקין אותן כמו אתרוג וגם הן משתוין בבנין הפרי בקליפתן ובחילוק חלקיהן וקרומיהן ופרין משקה נוזל פקיד בקרום המקיפו, יש להסתפק בהן דמינא דאתרוג נינהו, וצריך לעשר ב' מעשרות בין שני' הנכנסת לשלישית ובין שלישית הנכנסת לרביעית, שהוא ספק אם אזלינן בו בתר חנטה או בתר לקיטה, וצריך להתנות ולפדות וליתן לעניים, ור"ה שלהן ושל אתרוג ט"ו בשבט. [א"ה, עי' כלאים סי ג']".

יש שהסיקו מדברי החזו"א שכיון שיש ספק בין המעשרות בפרי הדר פטורים מנתינת מעשר עני. אולם מדיוק דבריו עולה שהבין את הלקיטה בפרי הדר כחומרא ועל כן חייב אף במעשר עני בשנות המעבר משני לעני או מעני לשני ולא פטר ממעשר עני.

לעצם חומרו, עפ"י מה שהסברנו לעיל, אתרוג פורח כל השנה והוא נצרך למים לחנטות ועל כן גדל על כל מים הוא שונה בכך מכל עצי הפרי ואם כן דבריו של החזו"א מוקשים. מתוך כארבעים זני פרי הדר היחידי שחונט כל השנה הוא אתרוג (פרט לחלק מזני הלימון) ומעיד בעצם טבעו על מה שחז"ל קבעו.

כך מביא בחשוקי חמד (נדרים מב ע"א): "וכתב הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל (הדרת הארץ עמוד קלט) ששמע בשם ר' זרח ברוורמן בשם הגאון מבריסק המהרי"ל דיסקין זיע"א להסתפק על תפוחי זהב [תפוזים] אם דינם כאתרוג או כאילן, משום שמסתפק שמא פירושו של גדל על כל מים הוא שבכל זמן שמשקין אותו הוא גדל, כמו אתרוג שהוא גדל הרבה פעמים בשנה, משא"כ תפו"ז יש לו זמן קבוע של פעם אחת בשנה שגדלים בו, אבל אתרוג גדל הרבה פעמים בשנה, כמו ירקות שגדל כמה פעמים בשנה. והוסיף ההר צבי, שבלימון יש מין שגדל שני פעמים בשנה, ויש ארבע פעמים ונקרא יוריק"א".

"גם הגרימ"ט בספרו הלכות שביעית (פ"א הערה ה) הביא להסתפק בשם הגאון מוהר"ש סלאנט זצ"ל בתפו"ז ולימון אם לא יהיה בהם חומרת אתרוג לילך בהם גם בתר לקיטה, לפי שגם הם גדלים על כל מים".

"והביא שלאחר ההשוואה ביניהם לבין האתרוג, מצא כי אף על פי שגם הם צריכים להשקאה כמו האתרוג, בכל זאת נמצא שיש ג' חילוקים ביניהם:

"א) האתרוג ממשיך לגדול ולהתווסף בכל משך ימי גידולו על האילן, משא"כ פירות הדר, שמיד שנגמרו כדי שיעורם שוב אינם גדלים".

"ב) באתרוג, האילן חונט פירות כמעט בכל השנה, וגם בעת שיש לו כבר פירות גדולים, וגם לאחר קצירת הפירות, משא"כ פירות הדר".

"ג) האתרוג בקליפתו ופריו איננו מתעפש ונרקב כשאר הפירות, וכשמתייבש הוא מצטמק ומתקשה [הדר, שנשאר בהידורו אפילו כשהוא יבש]4".

"גם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן נא אות כב) הביא שהר"ש סיריליאו (שביעית פ"ט ה"ד) כתב שלימון דינו כאתרוג והולכים בו בתר לקיטה. אך נלענ"ד דכיון שהפרי הזה כבר היה ידוע ונפוץ בזמן הרמב"ם שהרי באגרת הרפואה אשר לו הזכירו פעמים רבות, וגם בהקדמת הרמב"ם לס' טהרות (ד"ה ובטומאת משקין), ואעפ"כ כתב (מעשר שני פ"א ה"ה) דבפירות האילן הולכין אחר הלקיטה רק באתרוג בלבד, ומזה ששינה מלשון הגמ' והוסיף תיבת "בלבד" משמע שבלימון הולכין אחר חנטה ולא אחר לקיטה כאתרוג".

"ולמעשה לענין מעשר כתב החזו"א (שביעית סימן ז אות טז) שתפו"ז ולימון וחברותיהן [אשכוליות] שמשקין אותן כמו אתרוג וגם הן משתוין בבנין הפרי בקליפתן ובחילוק חלקיהן וקרומיהן, והמשקה הנוזל פקוד בקרום המקיפו, יש להסתפק שאולי דינם כאתרוג, ויש להפריש ב' מעשרות בין שניה הנכנסת לשלישית, ובין שלישית הנכנסת לרביעית, שהוא ספק אם אזלינן בו בתר חנטה או בתר לקיטה, וצריך להתנות ולפדות וליתן לעניים"...

"אמנם בשיעורי שבט הלוי (פ"ד עמוד קעח) כתב שבלימון יש להחמיר לילך גם בתר לקיטה, ובשאר פירות הדר אפשר להקל, לילך רק בתר חנטה".

למעשה נראה יותר כמו הגרשז"א, שכיון שהרמב"ם הכיר את הלימון והזכירו בספרי הרפואה שלו והוא מפרי ההדר הדומה ביותר לאתרוג, לפחות לגבי מעשר אין מקום לומר שפרי הדר דינו כאתרוג לחומרא.

כאמור, ישנם עשרות מינים של הדרים. מכל המינים היחידי הנוהג כאתרוג הוא הלימון ברוב הזנים, ואף בלימון יתר הזנים נותנים פרי בעונה מסוימת בשנה בלבד. ואם כן אין הם גדלים על כל מים כירק. רק האתרוג וזנים מסוימים בלימון נותנים פרי כל השנה ועל כן הם מתפתחים מ'כל מים', שאר ההשקאות נצרכות בשאר העצים לשם השקיית עזר, אבל לא יוצרים פרי ועל כן הקובע בהם הוא חנטה ולא לקיטה. וכיון שהרמב"ם הכיר את הלימון ולא הבדילו מיתר האילנות לגבי מעשרות, לא ניתן לחייב אף לחומרא בתר לקיטה.

נראה על כן שלא הדמיון החיצוני הוא העיקר אלא אופי האילן הנותן פרי כל השנה כירק ולכן אף שמיני פרי הדר דומים ב'בנין הפרי בקליפתן ובחילוק חלקיהן וקרומיהן ופרין משקה נוזל פקיד בקרום המקיפו' (לשון החזו"א), חז"ל לא נתנו לכך כל משמעות אלא לחנטה בכל ימות השנה ולצורך להשקאה ליצירת החנטים.

מסקנה

רק באתרוג הולכים במעשרות אחר לקיטה אבל בשאר פירות הדר הולכים אחר חנטה, ובכל האילנות ט"ו בשבט הוא הקובע את שנת המעשר. (וניתן להחמיר גם בלימון ולילך מספק אחר חנטה ואחר לקיטה אבל רק בו בלבד).