חבל נחלתו יט מד
סימן מד
תשלום עבור קורס שהתלמיד הפסיק ללומדו
שאלה
[עריכה]בית ספר פנה לאחת ממזכירותיו שתצא לקורס בן 6 חודשים להנהלת חשבונות. ההסכם ביניהם היה שהמזכירה תשלם את הקורס ישירות למקום הלימוד, בששה תשלומים חודשיים, ובית הספר יחזיר לה את מלוא התשלום על הקורס כל חודש, (התניות אחרות לא נקבעו ביניהם).
בפועל, לאחר חודשיים ושני תשלומים, שאותם המזכירה שילמה וביה"ס החזיר לה את התשלום, המזכירה פרשה מהקורס. מקום הלימוד גבה את מלוא התשלום מהמזכירה, היינו עוד ארבעה תשלומים. את אותם תשלומים ביה"ס לא החזיר לה.
האם המזכירה צריכה להחזיר לבית הספר את שני התשלומים הראשונים כיון שחזרה בה מהשתתפות בקורס או שבית הספר צריך להחזיר לה את כל התשלומים ששילמה כיון שהוא זה ששלחה לקורס.
תשובה
[עריכה]א. במקרה הנוכחי לא פרשו בהסכם שביניהם מה יעשו במצב הנוכחי, ולכן נוצר הספק. נראה שהיה ראוי שינסחו בהסכם מוקדם את האפשרויות השונות כדי שלא יקלעו לספקות מעין אלו.
ב. במקרה שלפנינו לתלמיד תביעת ממון כלפי ביה"ס השולח אותו לקורס, ולביה"ס תביעת ממון כלפי התלמיד ששילם לו חודשיים אע"פ שלא סיים את הקורס.
מי שהוציא ממון לפי בקשת חברו, הוצאת הממון מחייבת את המבקש – בתשלום, וכאן בית הספר ביקש מן המזכירה שתלך לקורס ותשלם והוא יחזיר לה את ההוצאה שלה.
דוגמאות לכך ניתן להביא מערב קבלן כאמור בשו"ע (חו"מ סי' קכט סי"ז): "איזהו ערב ואיזהו קבלן, אמר לו: תן לו ואני נותן לך, זה הוא קבלן. ואם הוא לאחר מתן מעות יאמר: מה שנתת לזה אני נותן לך, והוא דקנו מיניה, כמו שנתבאר".
ופרש הסמ"ע (ס"ק לח): "תן לו ואני נותן לך. כיון דבההיא לישנא דאמר ליה ליתן לו מקבל עליו לשלם לו, הוי ליה כאילו נתנו להלוה בשליחותו, וכאילו הוא קיבלו מיד המלוה ונתנו ליד הלוה. (רש"י) [רשב"ם ב"ב קע"ד ע"א ד"ה בר מתן]".
וכן מבבא מציעא (עו ע"ב): "דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן – אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים – שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה – נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל. במה דברים אמורים – שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה – שמין להן מה שעשו". היינו זה שקבעו איתם את את מלאכתם והם התחילו בה מחייב את השוכר בתשלום.
ועפי"ז כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' שלג סכ"ח): "מעשה בראובן שאמר לאומן עשה לי דבר פלוני כך וכך ואקחנו ממך ועשה האומן אותה וא"ל טול הכלי ותשלם לי ולא רצה לקחתה והכלי היתה דבר שאם לא יקחנה מיד יפסיד האומן. פסק הרא"ש ז"ל דחייב ראובן לפרוע לו מדינא דגרמי כיון שהפסיד ע"פ דבורו כמו הלכו חמרים ולא מצאו תבואה דמשלם להם דכל עניני פועל וקבלנות ואומנות א"צ קנין ונתקים בדבור בעלמא בהתחלת המלאכה ולכן מטפל האומן במכירת הכלי ומה שיטול פחות ממה שהושוה עמו ישלם לו [סמ"ע]"...
עפ"י ראיות אלו עולה שעל בית הספר מוטל לשלם את כל הלימודים של הנה"ח כפי שבקשו מהמזכירה.
ג. אלא שהמזכירה הפסיקה באמצע הלימוד, וטוען בית הספר שמימן את החודשיים הראשונים: אדעתא דהכי לא התחייבנו, הרי זה דומה לפועל שחוזר בו בחצי היום.
ופסק הרמב"ם (הל' שכירות פ"ט ה"ד): "וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל, ואם קבלן הוא שמין לו מה שעתיד לעשות, בין שהוזלו בעת ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כן בין לא הוזלה שמין לו מה שעתיד לעשות. כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה, בגד לארוג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו שמין לו מה שעתיד לעשות אם היה שוה ששה דינרין נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן, ואם היה הנשאר יפה שנים דינרין אינו נותן להן אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה, בד"א בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד כגון פשתנו להעלות מן המשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהן אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אא"כ נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת, ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען".
ד. אבל יש לחלק בין פועל וקבלן למקרה הנוכחי. בפועל וקבלן מה שעשה עד עתה ניתן לשומו ויש לו ערך, וכן מה שעתיד להיעשות ניתן לשומו. בניגוד לכך במקרה שלפנינו אין שום חשיבות לחלק מהלימוד והוא נמדד רק אם הלומד סיים את הקורס. ואם כן אין לדמות זאת לפועל. (ואף לדבר האבד אין לדמותו).
לעומת בית הספר, טוענת המזכירה: נכנסתי ללימוד לפי בקשתכם וראיתי שאיני מתאימה להנהלת חשבונות ולכן הפסקתי, ואם כן אתם גרמתם לי את ההפסד. ואולי אם היו עושים לי בדיקות התאמה למקצוע היו יודעים מלכתחילה שאיני מתאימה לכך.
נמצא למעשה ששני הצדדים הפסידו זה לזה ללא כוונה ולכן ניתן לומר שניתן להשאיר את המצב כמות שהוא וכל אחד יחזיק בשלו כלומר בית הספר יפסיד שליש מעלות הקורס והמזכירה שני שליש.
ה. אולם מאידך, ניתן לעיין מדוע 'ניצמד' למצב שנוצר, וכי מה היה הדין אם בית הספר לא שילם כלל למזכירה על הקורס והתכוין לשלם בסוף הקורס, וכן להיפך אם הוא שילם מראש את כל התשלומים – האם גם אז היינו פוסקים כך?
לכן נלענ"ד, שכרגע איננו צריכים להסתכל כמה כל אחד שילם בפועל אלא כיון ששניהם הפסידו זל"ז – הם צריכים לחלוק בתשלום הנזק, ועל כן על בית הספר להחזיר למזכירה עוד תשלום אחד מששת התשלומים1.
כל זאת כתבתי עפ"י הנתונים שהעבירה לי המזכירה, ולא העברתי אליה את דעתי. ונראה לי שכך ראוי היה לנהוג אם באמת אלו הם כל הנתונים.
את הנכתב לעיל העברתי למנהל ביה"ס ובקשתי התיחסותו, והוא העמיד את הדברים על דיוקם.
א. מנהלת החשבונות הקיימת התריעה בפני המזכירה שיצאה ללמוד, שבבירוריה לפני הקורס תשאל על נקודות יציאה שיכולה לעזוב ולא לשלם על מה שלא תלמד. (מה שבפועל כנראה לא נעשה).
ב. אמנם המזכירה הפסיקה ללמוד, אבל סידרה עם מנהלי הקורס שבתה תלמד במקומה את הקורס, על סמך התשלום שהיא שילמה ולא למדה.
מסקנה למעשה
לפי הנתונים החדשים הללו, נראה שעל המזכירה להחזיר את שני התשלומים הראשונים שבית ספר העביר לה לבית הספר. מפני שביה"ס ניזק ששילם עבור לימודיה שלא הועילו לו מאומה, והיא לא נפסדה מפני שבתה למדה את הקורס במקומה. כמו"כ המזכירה התרשלה בכך שלא סיכמה עם מקום הלימודים על נקודות יציאה, ולא בחרה מקום לימודים שיש בו נקודות יציאה. נמצא שאין כאן שניים שגרמו הוצאה זה לזה, אלא המזכירה גרמה להוצאה לבית הספר והיא עצמה השתמשה בהוצאה שלה ללימודי בתה.